יום שבת, 31 במרץ 2007 

אם יש רשת, האם גם צריכים קהילה?

דייוויד ורליק כותב שהוא הצטרף לכמה מהרשתות החברתיות שצמחו לאחרונה. הכוונה היא לקהילות ב-Ning המאפשר בניית "קהילות" בקלות רבה. הקהילות ב-Ning אינן שונות באופן מהותי, כמובן, ל-MySpace או ל-Facebook, אבל בכל זאת יש הבדל חשוב. במידה רבה, Ning מכוון את עצמו לקהל של מבוגרים, ומעודד בניית "קהילות" סביב נושאים מוגדרים. לכן, יש כבר (בין רבות אחרות) קהילות בשם School 2.0 ו-Library 2.0. עכשיו מבוגרים יכולים לטעום את טעם השייכות מבלי להרגיש שהם חודרים למרגש המשחקים של הילדים שלהם.

הבעיה היא, לפי ורליק, שכלל לא ברור שהוא זקוק לאותן "קהילות", או מה, בעצם, אמור להתרחש בהן. הוא מונה את שירותים השונים שהקהילה מגישה לו, ושואל אם יש בין ההיצע הזה משהו שלא היה לו באמצעות כלים אחרים. ורליק פוסק:
I don’t need someplace else to go to on the Internet. I need it to come to me, to my aggregator, or my mail box. I need it to be organic, infinitely shapeable, and to be a valuable conversation.

תוך זמן קצר המאמרון של ורליק זכה לדי הרבה תגובות, כאשר בערך חצי מאלו מזדהות עם התחושה של ורליק שכלל לא ברור שאנחנו זקוקים לכלי כזה. מספר מגיבים מציינים (נדמה לי שבמידה מסויימת של צדק) שהקהילות ב-Ning מיועדות לאנשים שעדיין לא אימצו את השימוש בכלים חברתיים אינטרנטיים. ריכוז האפשרויות השונות של פורום, בלוג, דף אישי, מאגר חומרים ועוד מקנה למי שחדש לסביבת ה-Web 2.0 כניסה קלה לתחום. אבל אפילו אם ההבהרה הזאת נכונה, נדמה לי שהקהילות ב-Ning מפספסות משהו חשוב.

אולי בשלב הזה עלי להודות שגם אני הצטרפתי לשתי קהילות ב-Ning – במידה רבה מתוך סקרנות (וגם מתוך תקווה שאגלה שקל להשתמש בעברית בהן, דבר שעדיין לא הספקתי לבדוק). אחת השאלות שבמיוחד סיקרנו אותי היתה האם בכלל יש לי זמן לזה. אם אני חבר בקהילה ומתנהל בה דיון מעניין, אני אחוש חובה להצטרף, אבל זה יהיה, כמובן על חשבון משהו אחר. בינתיים, אני מופיע ברשימת החברים, וחש אי-נוחות כאשר אינני עונה בחיוב על הבקשות להיות "חבר" של מישהו אחר.

אך למרות שהזמן הוא גורם משמעותי בהשתתפות בקהילות האלו, נדמה לי שהבעיה העיקרית נמצאת במקום אחר. ודווקא כאן, ורליק איננו מרחיק לכת מספיק עם הביקורת שלו. ורליק צודק שהוא איננו זקוק לעוד מקום נוסף באינטרנט, אבל מעבר לזה, "קהילה" איננה מה שכלי ה-Web 2.0 מאפשרים לנו. נדמה לי שסטיבן דאונס, יותר מפעם אחת, ציין את ההבדל בין קהילה לבין רשת. אנחנו מצטרפים לקהילה, ודרך ההצטרפות הזאת נבנית שייכות. לעומת זאת, אנחנו נעשים לחלק מרשת כאשר אנחנו מתייחסים אליה. איננו מחוייבים לחוש שייכות, אלא חופשיים לתרום, וגם לקחת, במידות שנראות לנו מתאימות להשקעה שאנחנו מוכנים להשקיע.

כל מי שכותב לבלוג שלו על קשת מסויימת של נושאים (הבה נגיד, למשל, אינטרנט בחינוך) וקורא את הבלוגים של אחרים באותו נושא, הוא בעצם חלק מרשת בנושא הזה. כאשר בלוגרים יוצרים קישורים למאמרונים שונים בבלוגים אחרים, או משאירים תגובות למאמרונים האלה בבלוגים עצמם, הם נעשים לחלק מהרשת. מי שיוצר או משתמש בתגים בנושאים האלה בדלישס, ועוד, הם חלק מרשת. אפשר להגיד שדרך הפעולות האלו הם מקיימים את הרשת. אנחנו חלקים מהרשת הזאת מבלי להוציא כרטיס חבר, ולעמן האמת, אין צורך לעשות זאת.

תחילה התכוונתי לכתור את המאמרון הזה בכותרת "האם המטוטלת מתחילה לחזור?", מתוך התחושה שחוסר ההתלהבות מ-Ning מראה נסיגה מהדהירה לשימוש בכלי Web 2.0. אבל תוך כדי כתיבה אני מבין שהנקודה החשובה היא להבין את ההבדל בין קהילה לבין רשת בסביבה האינטרנטית. חס ושלום שאתנגד לקהילות. אני דווקא מאד מחייב אותן. אבל אני ממש חוגג מהפתיחות ומהחופש שרשת חברתית מאפשרת, ומההפריה ההדדית שהיא מצליחה להצמיח.

תוויות: ,

יום חמישי, 29 במרץ 2007 

ליצור את התשתית ללמידה משמעותית עם הבלוג

השבוע, סטיב הרגדון, בבלוג The Infinite Thinking Machine פותח את המאמר שלו עם ציטטה מלפני שנה וחצי מויל ריצ'רדסון:
I've learned more in my four-plus years as a blogger than I have in all my years of formal education.

הרגדון בוחן את האמירה הזאת, ומנסה להסביר למה הוא נכון:
He's not talking about blogging as a teaching tool--he's talking about blogging as a personal and professional development tool. And he's saying that it's been a better learning tool than all his formal schooling. How could that be?

It's because, for Will and many others of us, to blog is to be engaged in really meaningful conversations about education. Indeed, the tools of Web 2.0 (or the "read/write Web") often trigger a personal learning renaissance.

מי אני לא להסכים?! אבל אם יורשה לי, אינני מסכים, וחשוב לי להסביר למה.

קודם כל, אמנם אינני יכול לקבוע עבור ויל ריצ'רדסון מתי וכמה הוא באמת לומד, אבל אני נוטה לחשוב שהקביעה שהוא למד יותר בארבע (היום כבר שש) שנים של כתיבה לבלוג מאשר הוא למד בכל שנות לימודיו הפורמאליים פשוט איננה נכונה. אין לי ספק שבמשך אותן ארבע שנים הוא חווה חוויית למידה אינטנסיבית ביותר, אבל אני בספק שהוא למד "יותר". מפני שהלמידה שהתרחשה אצלו בארבע השנים האלו היתה למידה מאד ממוקדת, והתמקדה בתהליך הלמידה עצמו, התחושה היא של בחינה מתמדת של תהליכים שפעם היו לכאורה מובנים מאליהם. אולי מה שריצ'רדסון התכוון להגיד (ואני מתנצל על היומרה לחשוב שאני יכול להגיד טוב יותר ממנו את מה שהוא רוצה להגיד) הוא שהשנים של כתיבה לבלוג היו מלאות בצלילה לתוך ים של נושאים שהלך והתפשט ותפח.

אבל אין לי סיבה להתווכח בנקודה הזאת. הרי, אפשר להתרגש מההתרגשות שלו, ולהצטרף לחגיגה – כותבים לבלוג, ומתחילים ללמוד!

ובדיוק כאן נמצאת הנקודה שבעיני היא בעייתית ודורשת התייחסות. בעקבות ריצ'רדסון, הרגדון קובע שהבלוג הוא כלי טוב יותר ללמידה מאשר הלימוד הפורמאלי. ומה הבעיה בקביעה כזאת? אולי בקביעה עצמה, לא כלום, אבל במה שלא נכתב, המון. ריצ'רדסון, הרגדון, ובלוגרים חינוכיים רבים אחרים בוודאי לומדים הרבה מההרפתקה של כתיבה בבלוג (ואני גם עד לכך). אבל הלמידה הזאת לא נובעת מהבלוג, אלא מהשילוב של השימוש בבלוג עם תובנות על כיצד אנחנו לומדים, עם יכולות רפלקטיביות מפותחות, ועם תשתית נרחבת קיימת של ידע.

מה שריצ'רדסון והרגדון כותבים כלל לא היה מפריע לי לו הם לא הסיקו, פעם אחר פעם, שהכוח נמצא בכלי עצמו, ולכן צריכים לשים את הכלי בידיהם של תלמידים, כדי שגם הם יוכלו ללמוד בדרך דומה מאד. עם כל הרצון להאמין, זה פשוט לא עובד כך.

הרבה יותר מאשר צריכים להנחות תלמידים בצדדים הטכניים של הכתיבה לבלוג, צריכים לעורר בהם התעניינות בעולם, להכשיר אותם בשאילת שאלות המובילות לגילוי, לרצון לדעת. צריכים לאמן אותם בתהליכים רפלקטיביים שדרכם הם יכולים להיות מודעים ללמידה של עצמם. בלי אלה, הבלוג הנוצץ ביותר עדיין יהיה חסר ערך מבחינת הלמידה (העצמית) של התלמיד.

אין שום חדש במשפטים האלה, ואולי אין בכלל סיבה לכתוב אותן שוב. אבל בהמשך המאמר של הרגדון הוא ממליץ שאנחנו נכוון את התלמידים שלנו לכלי חדש של social networking (הכוונה הפעם היא ל-Ning). הוא מסביר שהוא הכיר כלים דומים אחרים, אבל אלה לא אפשרו התפתחות של רב-שיח בין משתתפים בצורה מספיק טובה. עכשיו הוא מסביר, זה אפשרי, ולכן כל מה שצריכים לעשות הוא לפתוח קהילה עבור הכיתה.

ושוב, אנחנו פוגשים את אותה הגישה שפגשנו עם הבלוג – הטכנולוגיה תעשה את העבודה בשבילנו. אבל הצטרפות תלמידים לתוך קהילה של "רשת חברתית" לא הופכת אותם לשותפים ללמידה קבוצתית. דרושה הדרכה והנחייה, והרבה בחינה של הסביבה ושל עצמנו כדי להבין מה ניתן להרוויח מההצטרפות הזאת. בלי זה, הקהילה לא תהיה שונה מ-MySpace, סביבה שבעיני הרגדון איננה מתאימה לחינוך. אני בטוח שהרגדון יודע את זה, אבל כאשר הוא לא כותב את הדברים, הוא מכין את התשתית ל-"רשתות חברתיות" רבות מאד, אבל ריקות מערך חינוכי, שיכסו את הנוף החינוכי, וחבל.

תוויות: , ,

יום רביעי, 28 במרץ 2007 

רשמים מכנס מו"ח - 1

השתתפתי רק ביום השני של כנס מו"ח (וזה בעצמי בוודאי אומר משהו). אני יכול לדווח רק על מה שראיתי/שמעתי בעצמי, וכמובן שלא יכולתי להשתתף בכל. יש תקצירים שנראים מאד מעניינים (ביום הראשון היה מושב על כלי Web 2.0, למשל, וכמובן שאני מצטער שלא השתתפתי), וממה שיכולתי ללקט מאחרים, הם גם שמעו כמה הרצאות מעניינות. ובכל זאת, הרושם הכללי איננו חיובי מדי. אולי ביום הראשון היו יותר משתתפים, אבל ביום השני היו די מעטים, ודי הרבה מאלה היו אלה מאיתנו שמחוייבים. אולי באופן פרדוקסלי יש כאן משהו חיובי. אם הנושא של מחשבים בחינוך כבר לא מעורר עניין גדול, אולי זה מפני שהצלחנו לשלב אותו לתוך תהליך הלמידה עד כדי כך שאין להפריד ביניהם, ולכן אולי אין צורך בכנס העוסק במחשבים ובתקשוב לחוד.

התעורר אצלי הרהור שאני מעוניין להרחיב עליו, אבל אביא כאן בצורה גולמית. אולי חדירת כלי ה-Web 2.0 מזיקה להצלחת כנסים כמו מו"ח. הרי, במידה לא קטנה, הכנס מכסה את עצמו מההכנסות של התערוכה. בדרך כלל, מי שמציג בתערוכה הם יוצרי החומרות ויוצרי הלומדות. כלי Web 2.0 לא צריכים להציג – ממילא הם לרוב בחינם, ולא דורשים תשתיות מורכבות או יקרות. ולכן, ככל שכלי Web 2.0 חודרים לתוך התקשוב, ההכנסות מהתערוכה מצטמצמות. יוצא של הכלים האלה הם אולי טובי לחינוך, אבל לא טובים לניהול של כנסים.

אחרי כנס מו"ח ה-19 כתבתי "סיכום" עבור פרסומון של או"ח ("ואין כל חדש במו"ח?"). נדמה לי שהוא מתאים גם לכנס של השנה.

תוויות:

 

רשמים מכנס מו"ח - 2

במושב הבקר של "קריאה, ספרים והגיל הרך", עפרה רזאל דיווחה על סקר שנערך על ידי מט"ח אצל הורים לילדים בגיל הרך, לקראת בניית פרויקט אינטרנטי לילדים האלה. ממה שאני ראיתי, הפרויקט עצמו נראה דומה מאד לתקליטורים כמו אלה של איתמר לפני די הרבה שנים. אינני כותב את זה כביקורת, אלא פשוט כקביעה. מה שפעם היה על גבי תקליטור היום נמצא באינטרנט, ואני בטוח שילדים יכולים להנות מזה.

אבל כמה מממצאי הסקר היו מאד מעניינים. רזאל ציינה שהשימוש במחשב ובאינטרנט לא נתפס אצל ההורים האלה כפעילות משותפת של ההורה והילד. השימוש באינטרנט כן נתפס, כנראה, כהכנה לקראת בית הספר – 62% מהנשאלים השיבו שחשוב, או חשוב מאד, להכין את הילד לבית הספר מעבר להכנה שהם מקבלים בגן. ההורים רוצים אתרי אינטרנט חינוכיים לילדים שלהם, אבל שאלה לא ייראה יותר מדי לימודיים. אני מניח שהכוונה כאן היא שלא יהיו "הוראות שימוש", אם כי לא להראות "לימודי מדי" נשמע כמאפיין מעורפל ביותר. אינני יודע מה אנחנו יכולים ללמוד על אתרי אינטרנט לילדים בגיל הגן מהסקר הזה, אבל אפשר ללמוד הרבה על כיצד הורים תופסים את האינטרנט.

תוויות:

 

רשמים מכנס מו"ח - 3

האזנתי למושב על השימוש בקוד פתוח בבתי ספר, ויצאתי עם תחושות מעורבות. אני מאחל הצלחה לחסידי הקוד הפתוח. אני מסכים עם התפיסה של הקוד הפתוח, וליבי באמת איתם. ובכל זאת אני חש שהנושא הוא יותר עניין של אמונה מאשר של עובדות. כאשר מאזינים למטיפי הרעיון אפשר להתרשם שכל דבר טוב שמתרחש סביב התקשוב בבתי ספר הוא בזכות הקוד הפתוח. אני מאד מתרגש כשאני רואה סרט שהוסרט השנה בו תלמידי בית ספר יסודי לומדים LOGO, אבל אני מתקשה לראות את הקשר בין לימוד הלוגו, דבר שהוא מבורך בפני עצמו, לבין הקוד הפתוח. תלמידים רבים למדו LOGO על מחשבי עם חלונות, וכמובן גם על גבי קומודורים לפני שנים רבות. כמו-כן, אם הבנתי נכונה את חסידי הקוד הפתוח שדיברו, הפתיחות, הנגישות, ואפילו השימוש בכלי Web 2.0 בבתי הספר מתאפשרים בזכות הקוד הפתוח. צר לי להגיד שאני פשוט לא מבין את הקשר. ניסיתי להעתיק מילה במילה בזמן שהאזנתי, ולכן אולי פספסתי משהו, אבל נדמה לי שאחד הדוברים אמר: "לא ברור היכן הכתיבה של התלמיד על הוויקי נגמר והקוד שמאחוריו מתחיל". המשפט נאמר כדי להראות את הקשר בין השימוש בכלי פתוח (הוויקי) לבין התשתית של הקוד הפתוח. הבעיה היא שאני ממש לא מבין את הקשר, וזאת משום שראיתי די הרבה תלמידים וסטודנטים שכותבים בוויקי בלי שום קשר לקוד פתוח, וגם מפני שאני בטוח שחלק מאותם תלמידים שאצלם הוויקי כן קשור לקוד פתוח מסוגלים לכתוב דברים סתמיים וחסרי טעם, כמו כל תלמיד אחר.

שוב, אני רואה חיוב רב בקוד פתוח, ובמידה לא קטנה בגלל התפיסה הרעיונית שנמצאת בתשתית שלו. אבל דרושה מידה גדולה מאד של שכנוע עצמי כדי לחשוב שההצלחה או אי-ההצלחה של פרויקטים מתוקשבים בבתי הספר (ומידת המעורבות של התלמידים בבניית הפרויקטים האלה) תלוייה בקשר, או בהעדר הקשר, למיקרוסופט.

תוויות:

 

רשמים מכנס מו"ח - 4

הרצאתו של אשר עידן "פדגוגיה 2.0" סיימה את הכנס. כותרת המשנה של ההרצאה היתה "מהפכת האינטרנט, פוסטמודרניזם, וחינוך". נדמה לי שהפוסטמודרניזם, לפחות בשם, הוזכרה בסך הכל פעם אחת במשך כל ההרצאה. אני מניח שהמאזינים היו אמורים להבין, כנראה, שהכוונה היתה לאיזה רלטיביזם כללי, או ללגיטימציה של הסובייקטיביות הנובעת מכך. אלה נפוצים מאד היום. הם ללא ספק קשורים גם לעידן האינטרנט, אבל קצת הרחבה כאן לא היתה מזיקה.

ההרצאה היתה מלאה אימרות כנף נחמדות כמו "להיות מודרני זה להיות פרמיטיווי היום" – משפט ממש מדליק, אם כי, כאשר קוראים אותו כמה שעות מאוחר יותר, כלל וכלל לא ברור מה זה אומר. ראינו תמונה של ארבעה תלמידים מול מחשב אחד, כל אחד עם עכבר "אישי", ונאמר לנו שזה העתיד. הכוונה היתה לשיתוף. אני מודה, תמונה נחמדה מאד, אם כי אני בטוח שקל יותר ליצור שיתוף בין תלמידים, כל אחד מול מחשב נפרד, דרך רשת, מאשר כל אחד עם עכבר על אותו מחשב. אבל אולי מדובר בתוכנה שלא מוכרת לי.

עידן מסר לנו שלפי סקר של PEW בני נוער היום יוצרים יותר מידע באינטרנט מאשר הם לוקחים. אולי זה לא בדיוק היתה הכוונה שלו. זה פשוט לא נשמע נכון. ואני חייב לשאול ... באיזה סקר? יש אכן סקר של PEW, מלפני שנתיים, המוסר לנו ש:
Fully half of all teens and 57% of teens who use the internet could be considered Content Creators. They have created a blog or webpage, posted original artwork, photography, stories or videos online or remixed online content into their own new creations.

אבל אין זה אומר שיש יותר "יוצרים" מאשר "לוקחים". זאת ועוד: באותו סקר, הקטגוריה של "יצירה" כללית למדי (ואפילו יותר מדי). צילמת וידיאו של החתול שלך ישן והעלית אותו ל-YouTube? פתאום אתה "יוצר"! שמענו שהספר והטלוויזיה נגמרו, וזה (שוב) בזכות ה-YouTube. נכון, מיליוני סרטים מופיעים ב-YouTube. אבל מכל אלה, לא מעטים מהם הם קטעים הנלקחים מתוכניות טלוויזיה פופולאריות, או קליפים ממשחקי כדורסל, שוב מהטלוויזיה (שלכאורה נגמרה), ויש גם כמות אדירה של מה שפעם כינינו home movies, מהסוג שעינו אותנו איתם כאשר ביקרנו אצל חברים וסבלנו בשקט כאשר בעל הבית הקרין אותם שוב ושוב. היום, זה כבר לא עינוי, זה תרבות חדשה!

עידן רשם את ששה "עקרונות היסוד והתועלות של ווב 2.0 ושימושיהם בלמידה". העקרון הראשון, "המשתמשים הם יצרני התוכן" הפך כבר מזמן למוסכמה בעולם האינטרנט – מבלי שבאמת שאלנו מה זה אומר. עוד מימי ג'ון דיואי (ובוודאי גם לפניו) טענו שדרך הבניית הידע שלנו אנחנו רוכשים דעת. אין כאן עקרון שנוצר הווב 2.0. אבל עם כל הרצון שלי להעמיד את התלמיד במרכז תהליך הלמידה (והשורשים החינוכיים שלי נמצאים בחינוך הפתוח), להפוך את התלמיד ליוצר התוכן של עצמו הוא קצת יותר מורכב, ובעייתי, מאשר להשמיע משפט קליט.

דווקא מתוך הרשימה של העקרונות, רציתי לשאול לגבי הרביעית: "חוק הזנב הארוך יוצר מודל עסקי חדש לחלוטין". אכן לרעיון של הזהב הארוך יש השתמעויות חשובות מאד בעולם העסקים. אבל אינני מבין כיצד הוא מתקשר לעולם החינוך, ומעבר לרמוז שהקשר מובן מאליו, עידן לא פירט.

לא הופתעתי לשמוע את הקביעה "ההמון תמיד יותר חכם מהגאון". מאז פרסום The Wisdom of Crowds של ג'יימס סורויאקי, יש למסנגרי התפיסה הזאת תאוריה שאחריה אפשר להתארגן. אבל חשוב לזכור שסורויאקי בכלל לא אמר שההמון תמיד יותר חכם, אלא מנה מספר תנאים שאם אלה מתקיימים, ההמון מראה תבונה גדולה יותר מה-"גאון" (וגם על אלה בהחלט אפשר להתווכח). לפני שנה ירון לניר פרסם מאמר מאד חשוב על הנושא (Digital Maoism) ורק החודש קתי סיארה, בבלוג הנהדר שלה, גם התייחסה לנושא (The Dumbness of Crowds). מדבור במבקרים המשולבים עמוק לתוך ה-Web 2.0 שאינם מוכנים להכנע לאמירות ריקות מתוכן. לא כל מי שרואה בכלים של Web 2.0 בשורה חשובה לחינוך מוכן לזרוק מילים ריקות מתוכן על חוכמת ההמון.

ואם יורשה לי הערה לשונית אחת, עידן דיבר על "פדגוגיה 2.0". במובנה הבסיסית, המילה "פדגוגיה" מתייחסת להוראה. כבר כתבתי שהשורשים החינוכיים שלי נמצאים בחינוך הפתוח. אני משוכנע שאפשר למצוא ולאמץ מודלים של הוראה שהם יצירתיים יותר (בהרבה) מההוראה הנורמטיבית של היום. ודווקא בגלל זה, אני חש שאני יוכל לכתוב שמפני שכמעט כל דבריו של עידן התייחסו לאפשרות של למידה ללא צורך הטקסט מוסמך, או במורה מכוון (לפחות אלה לא הוזכרו כלל), שהם אולי המרכיבים המוכרים ביותר של ה-"פדגוגיה", נדמה לי שהיה רצוי למצוא שם אחר להרצאה.

תוויות:

יום שני, 26 במרץ 2007 

להתאים את הסטנטרטים לשימושים של היום

לפני כמעט שבועיים, סוזן מקלסטר, העורכת הראשית של TechLearning, פרסמה מאמר מקיף הבוחן את הדרכים שבהן תלמידי בתי ספר משתמשים בטכנולוגיות. שם המאמר: Technology Literacy and the MySpace Generation. מקלסטר פותחת עם תיאור של הבת שלה, בת ה-15, וכיצד היא משתמשת בכלים טכנולוגיים שונים (כולל, כמובן המחשב והאינטרנט), ומציינת:
This portrait of a digital native is particular to the year 2007. It is not what we would have seen 10 years ago, and it's definitely not likely to resemble what we'll be seeing a decade down the line. So when we, as adults, bandy about the concept of technology literacy, inherent within that is the knowledge that technology and the digital native are constantly evolving.

לטעמי, הקביעה הפשוטה הזאת היא סיבה מספקת להתייחס למאמר הזה כמאמר חשוב. לעתים קרובות מדי היחס של המערכת החינוכית, ושל מבוגרים באופן כללי, לטכנולוגיות חדישות הוא יחס המקובע בתפיסת הטכנולוגיה כדבר שהתהווה לפני בערך עשור, ומאז כמעט לא משתנה. בעיני המערכת, האינטרנט נשאר האינטרנט, למרות שלאמיתו של דבר, השינויים שהתרחשו בו בעשור האחרון גדולים על המאפיינים שנשארו כפי שהיו.

מקלסטר מציינת בסיפוק שלאחרונה הסטנדרטים לשימוש באינטרנט עוברים רענון. אם בעבר הסטנדרטים האלה התמקדו בשימוש בתקשורת אינטרנטית:
to "collaborate, publish, and interact with peers, experts, and other audiences," and "use a variety of media and formats to communicate information and ideas effectively to multiple audiences"

הדגש בגירסאות החדשות יותר של הסטנדרטים מרחיבות את הדגש בכיוון חשוב:
creativity and innovation now top the chart of standards identified as essential for students and that cultural understanding and global awareness have also been elevated to crucial skills.

המשך המאמר אולי מרשים פחות, אבל יש בו קריאה ללמוד מהדרכים שבהן בני נוער משתמשים בטכנולוגיות של היום, בלי להפקיר את השטח לאמירות ריקות דוגמת "הם לא צריכים את ההכוונה שלנו". באופן כללי, מאמר כדאי מאד.

תוויות: , ,

יום שבת, 24 במרץ 2007 

האם ה-YouTube גורם לאדישות חברתית?

אנדי קרבין, בבלוג learning now (השייך ל-PBS האמריקאי) מדווח על סיפור מרתק שהתרחש אי-שם בבית ספר יסודי אמריקאי. מסופר בתלמידים שהכינו מצלמות טלוויזיה מקרטון ו-"הסריטו" את המתרחש בבית הספר, וכיצד ממצלמה אחת התופעה תפחה עד שכל בית הספר היה עסוק בדיווחים על "חדשות בית הספר".

קרבין גם מקשר לסרט אנימציה קצרה שממחישה את האירוע. הסרט מצויין, וממה שאני הצלחתי לגלות, לא ברור אם הסיפור צמח מהסרט (שהיה בדיוני מלכתחילה) או אם הסרט משקף אירוע אמיתי שהתרחש אי-שם. נקודת השיא של הסיפור היא קטטה בין תלמידים בבית הספר שכולם "מצלמים" ו-"מדווחים" עליה במקום להתערב ולעצור אותה. בסוף, כמובן, המורים אוסרים על הבאת ה-"מצלמות" לבית הספר.

שוב, מדובר בסרט אנימציה נהדר, וגם בסיפור מרתק, אפילו אם לא ברור שהוא מבוסס על אירוע אמיתי. קרבין מסיק מכל הסיפור מסקנה מעניינת:
It paints a fascinating, and for some people disturbing, portrait of the cultural difference that exists between teachers and today’s students when it comes to understanding the role of media in everyday life.

קרבין כותב שבעצם, די הגיוני שתלמידים ישחקו במשחק התפקידים של צלמי טלוויזיה – הרי משחק תפקידים הוא חלק אינטגראלי מתהליך הגדילה:
I keep thinking about how the students and the teachers reacted differently. Over the years, kids have acted out all sorts of playground role-playing games, from the cowboys and Indians of my parents’ generation to the Dungeons & Dragons adventures I used to play when I was that age. Kids always take their role-playing cues from iconic motifs of their surrounding culture, and today’s kids are thoroughly immersed in digital culture, including YouTube. So I can’t say I’m shocked that kids would want to play video journalist with cardboard camcorders.

הוא גם מציין שאין זה מפתיע אותו שהתלמידים המשיכו "להסריט" במקום להתערב ולעצור את הקטטה. בצדק הוא כותב שכך ילדים עושים – ועוד הרבה לפני שהיה YouTube. למען האמת, לא ברור לי למה הוא מציין את זה רק לגבי ילדים. זכור לי היטב הויכוח שהתעורר סביב הסרט Mondo Cane (משנת 1962, לא פחות). אחד הקטעים של הסרט מראה צבי ים, שיכולת הניווט שלהם נפגעה בגלל נשורת רדיואקטיבית, שאינם מצליחים לחזור לים אחרי הטלת הביצים שלהם בחוף. שאלו אז למה הצלמים לא כיוונו את הצבים חזרה לים במקום להמשיך להסריט.

קרבין גם שואל, במידה רבה של צדק, למה התגובה של בית הספר היה לאסור על הכנת המצלמות והבאתן לבית הספר. היה כאן, הרי, אירוע שהזמין למידה. אפשר היה ללמוד מהסיפור, לבחון את המקום של המדיה בחיים שלנו, את השפעותיה עלינו. אבל במקום להתמודד עם הנושא הזה, העדיפו להחרים את הטכנולוגיה שלכאורה "גרמה" לבעיה. וכמובן שלעתים קרובות מדי, זה בדיוק מה שקורה עם טכנולוגיות בבתי הספר.

תוויות: ,

יום רביעי, 21 במרץ 2007 

בלוג? זאת אומרת האתר שבו כותבים סיפורים?

במרחב הבלוגי החינוכי מספר נושאים עולים לתודעת הכותבים בתדירות יחסית גבוהה. בין היתר, זה קורה מפני ששאלות מסויימות נמצאות ממש בלב השימוש בבלוגים בחינוך, ולכן דנים בהן לעתים קרובות. אבל זה קורה גם בגלל האופי הרשתי של בלוגים. התייחסות של בלוגר אחד לנושא כלשהו עשויה לעורר התייחסויות נוספות אצל בלוגרים אחרים, וכותבים רבים מצטרפים לדיון - כל אחד עם התרומה הקטנה שלו, כל אחד מזווית ראייה טיפה (או יותר מטיפה) שונה.

לפני שבועיים כתבתי כאן על הקריאה בבלוגים של תלמידים אחרים כמרכיב חשוב ביצירת אווירה לשימוש לימודי בבלוגים בכיתה. התייחסתי אז למאמרון בבלוג של דוג נון. לפני מספר ימים, בלוגר אחר, קונרד גלוגאוסקי, בבלוג בעל השם הנהדר Blog of Proximal Development כתב (במסגרת דיווח על התפתחויות בכתיבה התיזה לדוקטורט שלו) משהו דומה:
It quickly became clear that an online blogosphere that I created with my students for the purposes of my study is a place where writing and reading are closely intertwined. In fact, the study shows that reading leads to better writing (more expressive, narrative, and personal) and, gradually, to an increasing sense of belonging and community. My students created their own networks by interacting with their peers, by reading and commenting on their work. The ones who benefited most from being part of the class blogosphere were the ones whose posts were based on reading - on specific texts (online articles, own research, other blogs, other comments).

גלוגאוסקי ממשיך לתאר את האווירה שנוצרת בכיתה שלו, והוא מסיק מסקנה חשובה בנוגע לכיתות שכותבות לבלוגים:
When we think of blogging, we think primarily of writing. That’s why I am sure that there are now many classrooms all over the world where student blogs are reduced to mere writing journals.

ההערה הזאת מובילה את גלוגאוסקי להתייחס למאמר בבלוג techlearning שנכתב על ידי ג'ף אוטכט. וכמובן, ברוח הפתיחה של המאמרון הזה, סימנתי לעצמי את הכתבה של אוטכט לפני שבוע בכוונה לכתוב עליו כאן, אבל תחת הלחץ של משימות רבות מדי, כמעט שכחתי ממנו. למזלי, גלוגאוסקי הצליח להזכיר לי את הכתבה החשובה הזאת. שם המאמרון של אוטכט הוא A Problem with Blogs, והוא מסביר:
If we look at blogs as nothing more than an electronic journal and it only replaces the written journal, than I can understand why educators do not get how blogs work. Blogs as journals do not engage students any more in the learning process than a regular journal would. A journal is simple; a student writes, the teacher reads. An online journal is much the same. The students write on their blogs and the teacher and the world reads.

לעומת הגישה שרואה בבלוגים לא יותר מאשר כלי יעיל להעביר אל המורה את מה שהתלמיד כותב, אוטכט רואה בבלוגים משהו הרבה יותר משמעותי:
The word ‘blog’ might be short for Web Log, but the power of blogs is not in the writing, it is in the thoughts, the comments, and the conversation that they can start, sustain, and take into a million different directions.

וכמובן שאפילו אם זה נכתב כאן כבר יותר מדי פעמים, יש טעם להדגיש שבישראל של היום, אפילו אם נמצא את המורים שמוכנים לצאת להרפתקה הלימודית שהשימוש בבלוגים מציע, עדיין חסרות לנו תשתיות מתאימות שעליהן נוכל להתנסות. במהרה בימינו? אפשר לפחות לקוות.

תוויות: , ,

יום שני, 19 במרץ 2007 

אם מישהו כאן נגד "בטוח" ... שיקום!

אם אינני מתייחס כאן ליום הלאומי לאינטרנט בטוח, מישהו עלול לחשוב שאני דוגל באינטרנט לא בטוח. לכן, אם לא משום סיבה אחרת, אז לפחות לשם בכיסוי תחת, אכתוב כאן מספר התייחסויות.

בעוד רגע הילה תהיה בת 10. נדמה לי שאני חושש יותר שמתאונת אוטובוס בנסיעה הארוכה שלה אל בית הספר או בחזרה ממנו, מאשר משהו שעלול לקרות לה דרך האינטרנט. כמובן שחלק לא קטן מהסיבה לכך הוא שאני פוקח עין על מה שהיא עושה באינטרנט (ויש לי הרקע לעשות את זה), אבל נדמה לי שזה גם פונקציה פשוטה של סטטיסטיקה.

אבל למרות העין הפקוחה בנוגע לאינטרנט, המון דברים אחרים מצליחים לקרוץ לה. כל יום אני נחרד לגלות שדרך "השיר שלנו" היא לומדת שהרמטכ"ל מקדיש את רוב יומו ללהקה צבאית ולנינט. אני חושש שאחרי כמה עונות של התוכנית הזאת בני הנוער בישראל יחשבו שזה באמת מה שהרמטכ"ל אמור לעשות. נדמה לי שיש כאן סכנה המשתווה, לפחות, לסכנות שעורבות להם באינטרנט. אבל משום מה, אין יום לאומי לטלוויזיה בטוחה.

אם לא שום דבר אחר, היום הזה נותן לי הזדמנות להעלות מספר קישורים שיכולים להרחיב, ולו במעט, את התמונה הכללית על מה בני נוער וילדים עושים באינטרנט. נכון, כבר הזכרתי לפחות חלק מהדברים האלה בעבר, אבל אנצל גם את ההזדמנות הזאת.

בכנס SXSW שהתרחש השבוע, היה מושב שעסק ב: Under 18: Blogs, Wikis and Online Social Networks for Youth. השתתפו בו כמה מהאנשים הבולטים בהגות ובמחקר התחום. בבלוג Read/Write Web אפשר למצוא סקירה מעניינת של המושב. (סקירה נוספת, רחבה יותר, אך פחות ממוקדת, נמצאת כאן.) המשתתפים לא טענו שאין סכנות שעורבות לבני נוער ברשת, אבל הם גם הדגישו את יכולתם של אותם בני נוער להסתגל למציאות שהרשת מציגה. דנה בויד (הבלוג שלה דן בשאלות האלו לעתים קרובות) ציינה שבני נוער היום עסוקים באותן שאלות שבעבר העסיקו את האחים הגדולים שלהם ואת ההוריהם, אבל הסביבה בהחלט השתנתה:
14 - 17 year olds still yearn to participate and express themselves to society at large. The difference is that in the last few years they have begun doing it online. She pointed out 4 things that make this unique:

(1) Persistence - The fact that comments, posts, social network pages don't go away
(2) Searchability - The fact that anyone can find information about others easily. She commented that her mother would have loved to be able to easily search about her interactions, but when she was growing up this wasn't possible.
(3) Replicability - The fact that you can easily replicate a conversation (such as IM) in many other places (such as a MySpace Page)
(4) Invisible Audiences - The fact that you don't know who you're talking to.

אין ספק, המציאות האחרת הזאת יוצרת סכנות, או את התשתית לסכנות, שלא הכרנו. אבל כדאי בכל זאת לזכור שהרצון להביע את עצמם בחברה הרחבה הוא רצון שימשיך לחפש נתיבים לבוא לביטוי.

תוויות: ,

יום ראשון, 18 במרץ 2007 

אם אינך כותב ... האם אתה בכלל קיים?

מה אוכל להגיד! במשך כמעט שבועיים שלמים ... דממה. הבלוג הזה קיים בערך שנה, אבל הוא פעיל במשך שמונה חודשים. ונדמה לי שבמשך שמונה החודשים האלה לא נקלעתי למצב שבו עברו שבועיים מבלי לכתוב. יש לי, כמובן, לא מעט תירוצים/הסברים. היו לי מספר מטלות יחסית דחופות בעבודה; היו לי התחייבויות משפחתיות (אני מקווה שעוד עספיק לכתוב על עבודה מידעני – פחות או יותר – שבני הגדול הגיש היום); והיו אפילו כמה תקלות במחשב. כל אלה חברו יחדיו להוריד את הכתיבה לבלוג מראש סדר העדיפויות שלי.

והיתה גם, כמובן, סיבה שעולה לעתים די קרובות. מפני שנתקלתי בכל כך הרבה נושאים שעליהם היה כדאי לכתוב, היה קשה להתיישב ולארגן את המחשבות, להתמקד, במספר קטן מהם. יש כאן, כמובן, סתירה, אבל נדמה לי שהיא סתירה די הגיונית. כמו שאני מדווח מדי פעם, ערימה של מאמרונים בבלוגים שאני רוצה (אולי אני צריך לכתוב "מרגיש מחוייב") לקרוא מחכה לי כל בקר. כל יום אני קורא חלק, וכל יום, למרות הקריאה, הגבעה גדלה עד שהיא נעשית להר. בשלב מסויים כמעט מגיעים למסקנה שאין ברירה מאשר לשכוח מכל הדברים המעניינים הישנים ולהתחיל מחדש.

ובכל זאת, אינני רוצה לעשות את זה, ואני ממשיך לסמן לעצמי כתבות הראויות להתייחסות. לו ידעתי לכתוב יותר בקצרה אולי הייתי מצליח להדביק את הקצב, אבל התמצות לא באה לי בקלות. דווקא ממש עכשיו אני מנסה לכתוב משהו (במסגרת אחרת) שמנסה לבחון כיצד הכתיבה לבלוג יכולה לעזור לתלמידים לארגן את המרחב המידעי בו הם מוצאים את עצמם. ואם אני יכול לכתוב את זה לגבי תלמידים, רצוי שגם אני אעשה קצת סדר. אבל לעת עתה הטוב ביותר שאני יכול לעשות הוא לפחות להכריז – לעצמי הרבה יותר מאשר לקוראים – שאני עדיין כאן.

תוויות: ,

יום רביעי, 7 במרץ 2007 

דרך הפורטפוליו אל הבלוג

דוג נון (Doug Noon), שאליו הגעתי (איך לא?) דרך סטיבן דאונס, מהרהר על הנושא של פורטפוליו דיגיטלי. הקטליזאטורים למאמרון של נון הם מחקר על הנושא שהתפרסם בגליון האחרון של ה-Journal of Adolescent and Adult Literacy (שנגיש רק דרך מנוי, ואפילו דרך Proquest בספריות אקדמאיות רק בעוד שנה) ומהנסיון האישי שלו כמורה. נון כותב:
There is a tension, I see from this reading, between portfolios as showcases for mastery, and as tools for inquiry.

אולי אני טועה, אבל נדמה לי שנון יוצר כאן הקבלה בין הפורטפוליו לבין הבלוגים שהוא פותח עבור התלמידים שלו – הקבלה שהיא בעצם די הגיונית. ואם כך, נדמה לי שהשאלה שנון מעלה היא שאלה מרכזית מאד – לשם מה הבלוג? האם הוא משמש במה ייצוגית, או האם הוא משקף את תהליך הלמידה, תהליך שבאופן טבעי איננה נקייה ומסודרת. אם מדובר במה להצגת תוצרי למידה, משהו כגון לוח השהם של הכיתה המתוקשבת, אז צריכים להקפיד שעבודות התלמידים נקיים משגיאות כתיב, ועוד. לעומת זאת, אם מדובר בכלי של התלמיד עצמו, כלי שהמורה, וגם תלמידים אחרים ואפילו מבוגרים, מורשים להציץ בו, אי-אפשר לצפות שהתלמיד יעשה סדר לפני כל ביקור. לעתים קרובות מדי המבוגרים שמבקרים בבלוגים של תלמידים מצפים לראות את התוצר המוגמר, ואילו התלמיד עצמו "מציג" (הרי אולי זה פומבי, אבל לא ברור שהבלוג קיים כדי להיות פומבי) דברים שעוד בתהליך של התהוות. (וחשוב אולי להוסיף שעבודות מסויימות יכולות להיות "בהתהוות" אפילו אם התלמיד עוזב אותם ועובר לעסוק בעניינים אחרים.)

נון מוסיף הערה נוספת שבעיני חשובה ומעניינת ביותר. בכיתה שלו הוא מקדיש זמן יום-יום לכתיבה, אבל:
I’ve been treating my students’ blogs as largely informal writing spaces, giving students about 30 minutes a day to work in them. Practically speaking, though, they don’t have a lot of time to read each others’ writing on the website, which limits its impact for them.

במילים אחרות, כתיבה אישית, בלי קריאה של מה שתלמידים אחרים כותבים, מאבדת חלק ממשמעותה. גם עבור תלמידים, לא רק הבלוג האישי מהווה סביבה להתייחסות, אלא המרחב הבלוגי בכללותה, הבלוגוספירה. אפילו אם רק ברובד הכיתתי, תלמידים צריכים ללמוד להתייחס לא רק למה שהם כותבים, אלא גם לכתיבה של עמיתיהם.

כדאי מאד לקרוא את כל המאמרון של דוג. הוא מעלה נקודות חשובות מאד לכתיבה בבלוגים מהיבטים רבים. ובכל זאת, יש טעם להביא את הסיכום שלו, סיכום שמצביע על כך שלמרות כל ההבדלים שקיימים בין הכתיבה הבלובית של תלמידים ולבין זה של מבוגרים, יש ביניהם גם דמיון רב:
I think my biggest struggle, aside from the time spent, is deciding where to draw the line between my authority and the students’ autonomy. They all like having a space to write about whatever is on their minds - even when they don’t have anything to say.

Come to think of it, that isn’t much different than this blog. We all have our days, I suppose.

ולעניות דעתי, יש במשפטים הקצרים האלה כדי להסביר (שוב?) למה חשוב שמורים יפתחו בלוגים.

תוויות: , ,

יום שני, 5 במרץ 2007 

האם למישהו עדיין איכפת מהנושא זה?

בשבועות האחרונים, כולל רק לפני מספר ימים, מספר כתבות בעיתונות דיווחו על מוסדות להשכלה גבוהה שמתנגדים לשימוש בויקיפדיה בעבודות שסטודנטים מגישים. לאחרונה הפקולטה להיסטוריה ב-Middlebury College במדינת ורמונט היתה בכותרות כאשר היא קבעה שאין לצטט את הוויקיפדיה כמקור בעבודות. מהימנות הוויקיפדיה היא, כמובן, נושא "חם" – או לפחות כאשר אין עוד מה לפרסם בעיתון. הנוי יורק טיימס דיווח על המתרחש ב-Middlebury College במאמר מ-21 לפברואר, אבל מקורות אחרים פרסמו את הידיעה כמעט חודש שלם לפני-כן (ב-Inside HigherEd, למשל). אותה כתבה מצטטת מרצה בפקולטה שאומר:
As educators, we are in the business of reducing the dissemination of misinformation. Even though Wikipedia may have some value, particularly from the value of leading students to citable sources, it is not itself an appropriate source for citation.

נדמה לי שמעטים יתווכחו איתו, וכמובן שגם רצוי שסטודנטים שמגיעים למוסדות להשכלה גבוהה כבר יידעו שלצטט אנציקלופדיה כלשהי בעבודות שלהם איננו מנהג רצוי. אז למה סטודנטים עושים זאת? בכתבות האלו לא מצביעים על גורם ספציפי, אבל משפט באחת הכתבות די בולט. מוסרים לנו שהמרצים פנו לסטודנטים כדי לברר את השימוש שלהם בויקיפדה, ו...:
When confronted, many would say that their high school teachers had allowed the practice.

אז הנה, מפני שבתיכון היה מותר לתלמידים לצטט מהוויקיפדיה, במכללה ובאוניברסיטה זה כבר הופך לנורמה. טוב לדעת שמישהו אשם.

דווקא אני מתרשם שלא מעט מורים, גם ביסודי וגם בתיכון, תופסים את נושא השימוש בוויקיפדיה כמקור כהזדמנות לפתח מיומנויות "מידעניות". אבל גם בחברה הבוגרת מתקשים להבחין בין מקור ראשוני ומקור משני, בין ידיעה מהימנה וידיעה כוזבת. לא פלא שסטודנטים מתקשים בזה.

נושא איסור השימוש בוויקיפדיה כמקור ימשיך, כנראה, לתפוס כותרות. אבל מעניין לציין שרוב המאמרים שמדווחים על המתרחש ב-Middlebury מדווחים גם על נסיונות מאתגרים יותר של שימוש בוויקיפדיה – קורסים שכותבים ערכים לוויקיפדיה כמפעל לימודי משותף, למשל. אבל הדיווחים האלה מופיעים רחוק מהכותרות. וזה, כמובן, חלק מהבעיה.

תוויות:

יום ראשון, 4 במרץ 2007 

והים שוב יהיה המורה?

קרל פריש, שמרכז את נושא הטכנולוגיות הלימודיות בבית ספר תיכון במדינת אריזונה (ומפרסם הרהורים מאד מעניינים בבלוג שלו), מביא את הרהוריה של אחת המורות בבית ספרו:
I am thinking of teaching Western Civ (European History from the Greeks to the present) without a textbook next year. I already use many outside sources, but I am thinking of just going with outside sources (subscription services, primary and secondary sources, etc.) entirely next year. I want to do this for two reasons: I don't think that textbooks in their traditional form are going to exist much longer, and I really don't think that they are useful because they necessarily summarize information that otherwise is very interesting.

מה אני אגיד? ליבי איתה. על פי רוב, ספר הלימוד, המרכז את המידע הדרוש כדי שהתלמיד שקורא בו יעבור בהצלחה קורס זה או אחר, איננו יוצר גירוי ללמידה משמעותית. כפי שהמורה שפריש מצטט כותבת, הספרים האלה מתמצתים את המידע שיכול היה להיות מעניין מאד. אז שוב, ליבי איתה. חבל שהראש משום מה לא הולך בעקבותיו.

השורשים החינוכיים שלי נמצאים אי-שם בשנות ה-60 של ארה"ב, עם בתי הספר שפעם זכו לכינוי "חופשיים". ולו יכולתי, הייתי שומר אמונים לאותה תפיסה של יציאה מחומות בית הספר כדי לעסוק בלמידה "אמיתית". (הספר "המורה היה הים" נכתב על Pacific High School בצפון קליפורניה, והוא היווה דגם ללמידה אלטרנטיבית.) אך משום מה, אינני יכול. במידה מסויימת זה בוודאי עניין של גיל, אבל רק במידה מסויימת. במשך השנים, ובמיוחד כאשר התקופה שלנו נעשית לתקופה של הצפת מידע, הסיכוי שתלמידים יוכלו לעשות סדר הגיוני ושימושי (אני נזהר לא לכתוב "נכון") מתוך המידע הרב שסובב אותם ללא מפות ומורי דרך שואף לאפס. ספר לימוד אכן מתמצת, אבל הוא גם מכוון. הוא נותן ציוני דרך חשובים שבעזרתם תלמידים יכולים להבין טוב יותר את המידע שאליו הם מגיעים שאיננו מופיע בספר.

אינני מתכחש לעובדה שיש כאן בעיה. לא פעם ספרי הלימוד סוגרים דיון במקום לפתוח אותו, קובעים "עובדות" מבלי לאפשר התמודדות עם גישות שונות. אבל צריכים גם להודות שלא מעט ספרי לימוד טובים הופיעו בשנים האחרונות, וביטולם איננו מתכון ללמידה ממקורות מזדמנים.

אני מניח שהמורה מהסיפור של פריש לא התכוונה לשלוח את תלמידיה ישירות לגוגל ולהגיד להם פשוט למצוא את המקורות שנראים להם (שמהסניון מסתכמים, כמובן, בשלוש התוצאות הראשונות), אך לא פעם זאת התוצאה. יש המון שאפשר ללמוד מהים, אבל קצת תרגום, קצת ליווי, אולי אפילו מציל, יכולים להוות את ההבדל בין טביעה לבין למידה.

תוויות:

יום חמישי, 1 במרץ 2007 

מה עושים עם וויקי בפעם השנייה?

אני מודה, אני די ספקן בנוגע לשילוב הוויקי במסגרות לימודיות כמו כיתות וקורסים – גם בבית הספר, וגם בהשכלה הגבוהה. רעיון הוויקי בהחלט קוסם, אבל אני מתקשה להשתכנע שהוא באמת מהווה תשתית לתהליך למידה. אין זה אומר שלא ראיתי התנסויות מוצלחות – ראיתי כמה כאלה. אך לעומת אלה, ראיתי יותר מדי שימוש סתמי – משהו כמו קבוצת דיון על גבי פלטפורמה שאיננה מתאימה לה.

ביסודו, הוויקי היא תשתית טובה לבנייה משותפת של מאגר ידע. בעקבות ההצלחה של הוויקיפדיה רבים חושבים שיש חיבור כמעט מוחלט בין הוויקי כתשתית והאנציקלופדיה עצמה. לא מעט אנשים אפילו אינם יודעים שיש הבדל בין התשתית לבין השימוש בה. (וצריכים להודות שהחיבור הזה איננו רק מוצלח – הוא גם מאד הגיוני.)

יש לי לא מעט שאלות לגבי השימוש בוויקיים בחינוך. לא אתווכח עם מי שיטען שכאשר תלמידים וסטודנטים מנסים לבנות מאגר של ידע על נושא מסויים הם גם רוכשים את הידע הזה לעצמם, ומפנימים אותו. יש לי החשש שיותר מאשר הם "יוצרים" ידע הם רק מעבירים אותו ממקום למקום (מותר להגיד "מעתיקים"?), אבל אני בהחלט פתוח לאפשרות שבדרך הזאת הבניית ידע אמיתית יכולה להתרחש. חשש נוסף הוא שנוסחת ה-90-9-1 נמצאת בפעולה כאן, ובעצם, לא כיתה שלמה כותבת משהו, אלא רק קומץ תלמידים. ובכל זאת, אני יכול לתאר לעצמי מספר "תשובות" להרהורים האלה. הבעיה שאליה אני רוצה להתייחס כאן היא בעיה אחרת, בעיה שעליה אינני רואה תשובה.

אם המטרה של עבודה קבוצתית על גבי ויקי היא ליצור מאגר של ידע על נושא מסויים, מה תהיה המטלה של הכיתה הבאה שלומדת את אותו הנושא? מקבץ של ערכים על מגלי עולם יכול להיות מטרה חיובית מאד של כיתה ה' שלומדת את הנושא הזה. אבל האם, בשנה לאחר מכן, נבקש מכיתה ה' החדשה לבנות שוב את אותם הערכים? הרי הם כבר קיימים, וזמינים לרשת, לא רק לכיתה החדשה אלא לכל. היה רצוי, כמובן, שאותה כיתה חדשה היתה מוסיפה על מה שכבר נבנה, שהיא תשתמש במאגר הזה כתשתית לעבודה מורכבת יותר. אבל ספק אם התלמידים (או המורים) יוכלו לעשות את זה. האם זה אומר שאחרי שכיתה מסיימת את בניית הוויקי שלה, ואחרי שההורים קראו והתפעלו, צריכים להסיר אותו מהרשת כדי לאפשר לכיתה הבאה להתחיל את הכל מההתחלה? ברור שאם כך עושים, מדובר בגול-עצמי, ובניצול לא הגיוני של הוויקי.

במרחב החינוכי סביבת הוויקי עוד צעירה, ולכן מורים עדיין לא נתקלו במצב כמו זה שאני מתאר כאן. אבל זה עשוי לקרות די בקרוב. אינני מכיר ספרות על ויקיים שדנה בנושא הזה. אם מישהו כן מכיר, אשמח לקבל הפניות, או לשמוע הרהורים של אחרים על הנושא.

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates