tag:blogger.com,1999:blog-54991792024-03-14T14:53:56.877+02:00למידה, אינטרנט ... ומה שביניהםהתייחסויות פחות או יותר תדירות לנסיון הלא תמיד מוצלח <br>לשלב את האינטרנט בתהליך הלמידהיענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.comBlogger1091125tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-69931244852235901732018-03-18T18:33:00.001+02:002018-03-18T18:33:16.303+02:00עברתי!<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">אחרי 11 שנים בכתובת הזאת הבלוג הזה עבר לדומיין אחר.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אמשיך לפרסם, באותם הנושאים שהעסיקו אותי כאן.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">קוראים מוזמנים לעבור יחד איתי:</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<div dir="ltr" style="text-align: right;">
<b><span style="font-size: large;"><a href="https://interlearn.luftmentsh.com/">https://interlearn.luftmentsh.com</a> </span></b></div>
<div dir="ltr" style="text-align: center;">
<b><span style="font-size: large;"><br /></span></b></div>
<div style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">להתראות שם.</span></div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-8228617690607502042017-12-20T19:31:00.000+02:002017-12-20T19:31:39.266+02:00אומרים שהיה פה שמח? אולי לא כל כך.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
לטוב או לרע אני משתדל להגביל את ההתייחסות שלי בלוג הזה לנושאים הקשורים ישירות לתקשוב בחינוך. הדבר, כמובן, בלתי-אפשר. מצבו של התקשוב, והמקום שהדיגיטאליות תופסת בחינוך היום, קשורים למציאות החינוכית באופן כללי, וגם לכיוונים שבהם הדיגיטליות מתפתחת בחברה הרחבה. אבל יש אנשים שמסוגלים לטפל בתמונות הרחבות יותר – החינוכית והכלל חברתית – טוב יותר ממני. בגלל זה אני מנסה להתמקד כאן בפן המצומצם, התקשובי-חינוכי, שאני מכיר היטב.
<br />
<br />
אבל תמיד חשוב ורצוי להרחיב את המבט ולהסתכל על התמונה גדולה. אין ספק שלנושאים כמו מבחנים סטנדרטיים ובתי ספר צ'רטר (לפעמים בעברית מכנים אותם בתי ספר בזיכיון), למשל, השפעה גדולה, ונגיעה ישירה, לתקשוב. לפני כעשרה ימים <a href="https://dianeravitch.net/2017/12/10/did-u-s-performance-on-pisa-decline-because-of-common-core" target="_blank">דיאן רביץ' פרסמה מאמרון</a> שבו היא טוענת שהירידה במעמדה של ארה"ב במבחני ה-PIRLS האחרונים קשורה ישירות לאימוץ הסטנדרטים של ה-Common Core לפני כ-15 שנים. רביץ' מקשרת בין אימוץ ה-Common Core לבין התנופה לקידום בתי ספר צ'רטר, וטוענת שהדוגלים בהפרטת מערכת החינוך בארה"ב דגלו גם באימוץ ה-Common Core, ועכשיו הם מצביעים על הכשלונות ב-PIRLS כדי להראות שבתי הספר ציבוריים נכשלו, ולהצדיק עוד ועוד הפרטה.
<br />
<br />
אבל אם בתחילת המאמרון הזה ציינתי שאני משתדל להתמקד, למה אני עכשיו מרחיב? אני עושה זאת כדי להסביר כיצד דרך התגובה של אחד הקוראים של המאמרון של רביץ' הגעתי לכתבה של איתן סיגל (Ethan Siegel) באתר פורבס (<a href="https://medium.com/starts-with-a-bang/how-america-is-breaking-public-education-49090ebec42a" target="_blank">וגם ב-Medium</a>):
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: center;">
<b><a href="https://www.forbes.com/sites/startswithabang/2017/12/06/how-america-is-breaking-public-education" target="_blank">How America Is Breaking Public Education</a></b></div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
סיגל הוא אסטרו-פיסיקאי בעל בלוג מדעי פופולרי. אבל הכתבה הספציפית הזאת עוסקת בבעיות של החינוך הציבורי בארה"ב. לדעתו של סיגל מערכת החינוך הציבורית שפעם היתה מפוארת נמצאת בסכנת הכחדה. הוא מונה מספר סיבות לכך, וביניהן הוא מסביר:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
The first and largest problem is that every educational program we've had in place since 2002 — the first year that No Child Left Behind took effect — prioritizes student performance on standardized tests above all else. Test performance is now tied to both school funding, and the evaluation of teachers and administrators.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא טוען שהדגש על ההכנה למבחנים יוצר מצב שבו המורה נדרש לעבוד לפי תסריטים קבועים במקום לעבוד לפי הבנתו כמורה מול תלמידים שהוא מכיר. כדי להמחיש את המצב הזה הוא מציג שקף מתוך פעילות שמכיל תסריט של פעילות לימודית בכיתה. מתוך השקף:
</div>
<blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הדף הזה מכיל הנחיות, צעד אחר צעד, עבור המנחה, הכוללות:<br />
<ul>
<li>מה להגיד בכל שלב של התהליך</li>
<li>על מה להקליק</li>
<li>לאלו שאלות ותפיסות מוטעות יש לצפות</li>
<li>כמה זמן יש להקדיש לכל נקודה</li>
<li>מתי להנחות את הלומדים ללמוד ללא עזרת המחשב</li>
</ul>
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
סיגל שואל את קוראיו כיצד הם היו מרגישים אם בעבודות שלהם היו מנחים אותם בפרטי פרטים כמו בדף הזה. הוא מסביר שמלאכת ההוראה איננה יכולה לפעול לפי תסריט כזה, וטוען שבהוראה:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
You'd need the freedom to decide what to teach, how to teach it, how to evaluate and assess your students, and how to structure your classroom and curriculum.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כל זה עדיין מהווה מבוא לנושא שעליו בחרתי לכתוב כאן. הנושא עצמו הוא המקור שממנו סיגל גזר את ההנחיות האלו. אמנם היום אנחנו פוגשים תכניות לשיעורים עם פירוט מאד מוקפד כמו במקרה שסיגל מביא, אבל מה שבעיני מעניין כאן הוא שבמקרה הספציפי הזה לא מדובר בתכנית חדשה, אלא בפרויקט מלפני לפחות עשור, ואפילו לפני-כן. השקף נמצא בתוך מצגת הנחיות עבור WebQuest. מצאתי את השקף ב<a href="https://www.slideshare.net/JimFolk/webquest-template" target="_blank">תבנית לבניית פעילויות WebQuest</a> שעלתה לרשת לפני עשור:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: center;">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjAu19sEnYJoVIa5UEsYeHJxeN0vvwxpMTq_MbaaMA8ECrps4EPP1838tDwjV3lMSDRsovTDZc18FPUFi8nNduShXS1GGdtcKCiojLP2EGX_e5Ji00-zVa571yDRT_5PrNyHSxSkA/s1600/quest-instructions.png" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="468" data-original-width="625" height="239" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjAu19sEnYJoVIa5UEsYeHJxeN0vvwxpMTq_MbaaMA8ECrps4EPP1838tDwjV3lMSDRsovTDZc18FPUFi8nNduShXS1GGdtcKCiojLP2EGX_e5Ji00-zVa571yDRT_5PrNyHSxSkA/s320/quest-instructions.png" width="320" /></a></div>
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אותו הטקסט מופיע במספר אתרים שעוסקים בפעילויות WebQuest. מצאתי את השקף גם ב-<a href="https://www.slideshare.net/breeding/space-webquest-344737" target="_blank">WebQuest המוקדש לחקר החלל</a>, ובעיצוב שונה גם ב-<a href="http://teachersnetwork.org/dcs/webquest/t-script.htm" target="_blank">WebQuest שמבקש מתלמידים לחקור את המדבר</a> – פרויקט שנראה לי כישן יותר מרק עשר שנים. ואני חייב להודות שהעובדה שהשקף איננו מהיום אלא מתקופה די רחוקה מעוררת אצלי לא מעט מבוכה. זה שהיום עדיין אפשר למצוא שרידים של פעילויות WebQuest ברשת איננו מפתיע. אמנם מדובר בסוג פעילות שלפחות בשמה הרשמי כבר לא פוגשים הרבה, אבל היא בכל זאת פעילות המושתתת על עקרונות פדגוגיים חזקים. העובדה ששני העדכונים האחרונים באתר הרשמי של <a href="http://webquest.org/">WebQuest.org</a> הם מלפני שנתיים וחצי ותשע שנים מעידה שהתקשוב בחינוך פנה לכיוונים אחרים ונטש סוג של פעילות לימודית מאד מבטיחה. פעמים רבות התלוננתי על הפנייה, או ליתר הדיוק הסטייה, הזאת של התקשוב, אבל זה איננו מה שמפריע לי כאן.
<br />
<br />
סיגל מסיים את הכתבה שלו אם הצהרה שאיתה אני כמובן מזדהה:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Until we abandon the failed education model we've adopted since the start of the 21st century, public education will continue to be broken. As long as we insist on telling teachers what to teach and how to teach it, we'll continue to fail our children.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבל חשוב לזכור שהדוגמה שהוא מביא בכתבה די ישנה. העובדה שסיגל יכול למצוא דוגמה של פעילות כל כך מובנית ומונחית מתקופה שבה לכאורה עדיין נתנו חופש פעולה רחבה יותר למורים די מביכה. יש כאן פעילות שהיא לכאורה "פתוחה" אבל הפירוט המדוקדק של ההנחיות מראה שלא סומכים על המורה ובמקום זה צריכים לתאר לו כל צעד של ה-"הוראה" שלו. אני הרי נוהג לטעון שהשינוי החינוכי שאני מזהה היום נובע מההשפעה ההולכת וגדלה של הדגש על מבחנים סטנדרטיים ושל איסוף מידע מאסיבי עבור כל לומד. אבל מתברר שגם בתקופה "פתוחה" יותר היו רבים שלא היו מוכנים לסמוך על שיקול הדעת של המורה. אין ספק שהרבה השתנה, ובמקרים רבים לא לטובה. אבל יש גם דברים שהיו צריכים להשתנות ובכל זאת נשארו כמו שהיו. חבל.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-34994810740023634922017-12-11T21:32:00.000+02:002017-12-11T21:32:51.499+02:00רק היבט אחד של תמונה הרבה יותר רחבה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
מספר רב של פעמים בעבר הבאתי כאן מדבריו של ויל ריצ'רדסון – שכבר כמעט שני עשורים הוא בין הדמויות הבולטות בתחום התקשוב החינוכי. רבות מהפעמים האלו הבאתי מדבריו מפני שהסכמתי איתם, אבל היו גם פעמים שעשיתי זאת מפני שהרגשתי שדבריו פשטניים ונדושים. חשוב להדגיש: לא עשיתי זאת כדי סתם לבקר אותו או ללעוג לו. דווקא ברבים מהמקרים האלה הביקורת שכיוונתי כלפי ריצ'רדסון היתה גם ביקורת עצמית. לא פעם חשתי שריצ'רדסון מבטא את הדעה שלי, וקריאת הדברים מפיו המחישה עבורי שגם לי יש נטייה לפשטנות ולאמירות שנשמעות יפה אבל ביסודו של דבר אינן מביעות הרבה. אפשר אולי להגיד שלעתים קרובות אני מעמיד את עצמי מול ריצ'רדסון והוא משמש לי כמראה. כאשר אני רואה בו משהו שאיננו מוצא חן בעיני אני נאלץ לבחון גם את עצמי ולבדוק עד כמה הדברים שאני כותב שטחיים.
<br />
<br />
אין זה אומר שבעיני ההערות של ריצ'רדסון הן תמיד חסרי עומק. יש לא מעט פעמים שבהן אני מסכים איתו בלי שארגיש שאני צריך לתבל את ההסכמה שלי עם ביקורת. כך הרגשתי עם מאמרון שהוא פרסם לפני כשבוע. במאמרון הזה <a href="https://modernlearners.com/what-the-internet-is-becoming" target="_blank">ריצ'רדסון הביע את תחושתו ההולכת ומתרחבת</a> שההבטחה הגדולה של התקשוב בחינוך לא רק שלא הגשימה את עצמה, אלא שהיום הוא משרת מטרות שונות מאשר אלה שלשמן איחלנו. ריצ'רדסון מביט אחורה במידה לא קטנה של געגוע וכותב:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
There was such an innocence to the Internet back then. ... It was all exploration and figuring stuff out and finding cool websites that we could bookmark in our browser. ....<br />
<br />
the Web was a fun, interesting, pretty fascinating place to be back then.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבל משהו, כמובן, השתנה. כמו רבים אחרים שזוכרים את הימים הראשונים של הווב, היום הוא מאוכזב. ולא מדובר באכזבה מהתקשוב בחינוך בלבד. ריצ'רדסון מצטרף לאלה שטוענים שהאינטרנט "שבור", והאכזבה שלו מתייחסת לאינטרנט בכללותו. הוא מוצא את עצמו נקרע בין נאמנות להבטחה המקורית של הרשת לבין התחושה שאולי כבר מאוחר לתקן משהו:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
I still believe that the Web can still be a great place for connection and learning, but I’m less convinced that that will happen through Facebook or Twitter or other algorithmically driven sites that are programming our behaviors and beliefs in ways that subvert the potentials that we aspired to back in the Nineties. It may be time to turn all of that off and find community in other spaces.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני שותף לתחושות האלו, ואני חייב להודות שאין לי פתרונות למצב. מפני שאין לי פתרונות קשה לי לבוא בביקורת כלפי אחרים שגם להם אין. אבל תוך כדי ההסכמה שלי עם רוצ'רדסון אני בכל זאת חש שהוא חוזר להתייחסות הנדושה שהפריעה לי בעבר. הוא כותב שהיום הוא משתמש ב-Firefox, וב-Duck Duck Go במקום בגוגל, ושהוא גם מצמצם את השימוש שלו ב-Facebook, ב-Twitter, וב-Instagram. הוא מדגיש שזה איננו הרבה, אבל לפחות מדובר בנסיון להשתחרר מאחיזתן של החברות השולטות ברשת, ובעיניו יש בכך צעד חיובי.
<br />
<br />
חשוב להבין שברובד הפרטי אלה אכן דרכים למצמצם את השפעת ענקי הרשת על החיים שלנו. ובכל זאת צריך להיות ברור שפעולות מהסוג הזה אינן משפיעות על התמונה הגדולה של מצב הרשת. ומעבר לנסיונות האלה, נדמה שריצ'רדסון איננו מחבר בין התהליכים הכלל אינטרנטיים שעליהם הוא מנסה להשתחרר לבין המציאות הנוכחית של התקשוב בחינוך. מתקבל הרושם שריצ'רדסון עדיין רואה את התקשוב החינוכי דרך העיניים של חלוץ ה-Web 2.0 בחינוך, וזאת על אף העובדה שכבר מזמן התקשוב איננו בא לביטוי בחינוך דרך הכלים האלה, אלא דרך "ההתאמה האישית" והמעקב הנרחב אחרי כל מה שהתלמיד עושה. אני בוודאי לא אתווכח עם הקביעה שלו שמפני שהרשת תהיה חלק אינטגרלי מחייהם הבוגרים של התלמידים של היום עליהם להכיר את היכולות וגם את המגבלות שלה, ושאי אפשר להתעלם ממנה או להגביל את השימוש בה.
<br />
<br />
ובכל זאת, מדבריו של ריצ'רדסון מתקבל הרושם שהוא משמיע שתי ביקורות נפרדות – אחת כלפי האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו היום, ואחת כלפי הביטויים הנוכחיים של התקשוב בחינוך. הבעיה היא ששני אלה דווקא מאד מחוברים. "ההתאמה האישית" הרווחת היום בחינוך והמעקב ההדוק אחרי ה-"למידה" של כל תלמיד אינם שונים מאיסוף המידע האישי המאסיבי של חברות הענק ששולטים היום ברשת. במידה רבה אלה אינם אלא אחים קטנים לאלגוריתמים שמופעלים כדי לזהות בדיוק את מה שאנחנו "רוצים" (ולגרום לנו לקנות עוד ועוד) מחוץ לחינוך.
<br />
<br />
ריצ'רדסון מסיים את המאמרון שלו עם רשימה של כתבות מהשבועות האחרונים שמביעות אכזבה דומה לשלו. שמות שתיים מהכתבות האלו מסגירים את הדכדוך השורר בהן: ראיון עם טים ברנרס-לי - "<a href="https://qz.com/949624/everything-wrong-with-the-web-today-according-to-turing-award-winner-tim-berners-lee/" target="_blank">What’s Wrong With the Web Today</a>" וכתבה של פרהד מנג'ו -"<a href="https://www.nytimes.com/2017/11/29/technology/internet-dying-repeal-net-neutrality.html" target="_blank">The Internet is Dying</a>". מנג'ו מסיים את הכתבה שלו עם המשפטים:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
The internet doesn’t have to be a corporate playground. That’s just the path we’ve chosen.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני בטוח שריצ'רדסון מסכים עם הקביעה הזאת, וגם שהוא מודע לכך שבמידה רבה זה המצב גם בתקשוב החינוכי. למרבה הצער, נכון להיום הסיכוי לחולל שינוי לטובה איננו גדול. אבל כל עוד לא נכיר בקשר ובדמיון בין המצב הכללי לבין המצב בחינוך הסיכוי לחולל שינוי בתקשוב בחינוך שואף לאפס. ונדמה לי שריצ'רדסון איננו מכיר בזה מספיק.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-67747974283224161312017-11-29T14:16:00.000+02:002017-11-29T14:16:03.572+02:00למען האמת, זה לא צריך להפתיע<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
דרך <a href="http://blog.edtechie.net/higher-ed/maybe-more-isnt-better/" target="_blank">מאמרון בבלוג של מרטין וולר</a> (Martin Weller) מלפני שבועיים הגעתי שוב ל<a href="https://www.edtechstrategies.com/research-insights/why-do-students-in-personalized-learning-programs-feel-less-positive-about-school/" target="_blank">מאמרון של דוג לוין</a> (Doug Levin) שהתפרסם לפני חצי שנה. עוד בזמן פרסום המאמרון של לוין סימנתי אותו אצלי כמשהו שעליו רציתי לכתוב, ולפני חודש וחצי שלחתי אותו לעצמי שוב, אבל משום מה הוא נדחף לתחתית הערימה. האיזכור במאמרון של וולר החזיר אותי אליו, ולא הופתעתי לגלות שהנושא עדיין חם וראוי להתייחסות. במאמרון שלו וולר מביא שלוש סוגיות מעולם החינוך שבדרך כלל נחשבות למוסכמות – סוגיות שבעיניו ראויות לבחינה ספקנית יותר. הראשונה מאלה היא הקביעה שלמידה מותאמת אישית (personalized learning) עדיפה על כל סוג אחר של למידה. על הכדאיות של הסוג הזה של למידה וולר כותב:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
that seems obvious right? It’s better to have something tailored to your needs rather than one size fits all?
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
על פניו וולר צודק – מה יכול להיות לא בסדר במשהו שמותאם לצרכים שלנו. אבל הקריאה במאמרון של לוין, שהתבסס על מחקר של חברת ראנד (RAND Corporation) שהתפרסם בקיץ, עוררה אצלו ספקות. מתוך המחקר הדי מקיף (הוא התפרסם בשני חלקים – <a href="https://www.rand.org/content/dam/rand/pubs/research_reports/RR2000/RR2042/RAND_RR2042.pdf" target="_blank">תיאור המחקר והממצאים</a> ב-50 עמודים, ו<a href="https://www.rand.org/content/dam/rand/pubs/research_reports/RR2000/RR2042/RAND_RR2042z1.pdf" target="_blank">תוצאות הסקר בטבלאות וגרפים</a> ב-90 עמודים) לוין מביא ממצא שעל פניו נראה כמנוגד לצפיות שלנו, ממצא שהוא מבליט בגופן גדול ומודגש במאמרון שלו:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
<b>Students in Personalized Learning Programs Feel Less Positive About School Than Students in Other Schools
</b></div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לוין שואל למה, אם ההתאמה האישית אכן דבר חיובי, תחושותיהם של תלמידים שלומדים בפרויקטים כאלה פחות חיוביות כלפי בתי הספר שלהם מאשר תלמידים בפרויקטים מסורתיים יותר. הוא כותב שהממצא הזה הפתיע אותו, ודרבן אותו לעיין בדוחות קודמים של ראנד על פרויקטים של התאמה אישית בציפייה שאולי הוא יגלה שהממצא הנוכחי חריג ואיננו מבטא מגמה כללית. אבל הוא דווקא מצא שממצא דומה הופיע גם במחקר קודם. הוא כותב שסקר של ראנד משנת 2015 הראה ש:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
students in personalized learning programs are statistically less likely to report enjoying and feeling comfortable in school; feeling engaged in and enjoying schoolwork
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
חשוב להדגיש שהממצא הספציפי הזה איננו אחד המרכזיים מתוך המחקרים של ראנד. מדובר במחקרים די מקיפים שביקשו לבחון את האפקטיביות של פרויקטים של למידה מותאמת אישית ולזהות את התנאים השונים בבתי הספר ואצל המורים שמשפיעים על האפקטיביות הזאת. נדמה לי שלוין היה צריך לנבור בכל הטבלאות שהתפרסמו כדי להיתקל בו, וכזכור, הוא בעצמו הופתע ממנו. לוין איננו חושש שמישהו מנסה להסתיר אותו, אבל הוא כן מדגיש שמדובר בממצא מעורר ענין. מעבר להערה שממצא כזה מחייב המשך של בדיקה, לוין איננו מעלה סברה שיכולה להסביר את הקורלציה השלילית הזאת בין ההתאמה האישית בלמידה לבין ההנאה בבית הספר. לעומתו, אני כן מוכן להעלות ניחוש, ואני מניח שלא יפתיע שלדעתי הבעיה נעוצה בעובדה שקיימים פירושים שונים למונח "למידה מותאמת אישית". תחת אותה כותרת יש למידה שמאפשרת לתלמיד להתמקד בנושאים שמעסיקים אותו, ויש למידה שמתאימה (באופן "אישי") את אותה תכנית לימודים ליכולות של כל תלמיד. הניחוש שלי הוא שהתלמידים שהביעו רגשות שליליים למדו במסגרות שבהן הלמידה היתה לרוב ישיבה מול מחשבים שבסך הכל תפקדו כקופסאות סקינר על מנת לייעל את "העברת החומר".
<br />
<br />
רבים מהתלמידים שנסקרו במחקר של ראנד למדו במסגרות שזכו לתמיכה מה- Next Generation Learning Challenges – קרן בתמיכה של ביל גייטס ומספר עשירים נוספים. שלושה רבעים מבתי הספר במחקר היו בתי ספר צ'רטר שבדרך זאת או אחרת נתמכים על ידי ה-NGLC. על פי רוב, בבתי הספר מהסוג הזה המגמה הראשית היא "קידום" התלמידים עד להצלחה במבחנים סטנדרטיים. ה-"קידום" הזה נעשה באופן פרטני, כאשר אלגוריתמים "עוזרים" לזהות את הקשיים של כל תלמיד ולהגיש לו, הן מבחינת רמת הקושי של התכנים, והן מבחינת הקצב של הגשתם, מנות "ידע" שהוא יוכל לעכל בהצלחה. חלק גדול מה-"למידה" נעשה בסגנון של בוחן, וזמן רב מוקדש למבחנים כדי שהתלמידים ילמדו כיצד להבחן בהצלחה. זה איננו סגנון ההוראה/הלמידה הבלעדית של בתי הספר האלה. המחקר סקר מורים שדיווחו על סגנונות הוראה מגוונים, כולל סגנונות של חקר וגילוי. ובכל זאת, רבים מבתי ספר הצ'רטר של ה-NGLC רואים בצורה הזאת של "התאמה אישית" דרך טובה לקדם אוכלוסיות חלשות ולכן ניתן לנחש שהיא רווחת ברבים מבתי הספר אשר במחקר.
<br />
<br />
וזה כמובן יכול לעזור להסביר את מה שעל פניו נראה כלא הגיוני. אמנם השיטות הנהוגות ברבים מבתי הספר במחקר הן "אישיות" ואפילו "מותאמות" לכל תלמיד, אבל אפילו אם הוא יושב מול מחשב נוצץ שלכאורה משדר חדשנות וקידמה, איזה תלמיד ירצה לבלות חלק ניכר מהיום שלו מול קופסה שמעבירה אליו "ידע" ובוחן אם הוא אכן נקלט. שלוש פעמים בעבר הזכרתי כאן את הסיפור הקצר הקלאסי של אייזק אסימוב – <a href="https://docs.google.com/document/d/1WWphwGeHBP4RMEpA4fvUSZLjVZ1CrxX2uBe7IUdag8g/edit" target="_blank">The Fun They Had</a> (יש גם <a href="https://docs.google.com/document/d/1BL7kogJa7_EV5fIw901gtRE9gmpZQdQryFD602kF0aM/edit" target="_blank">תרגום עברי</a> די צולע משלי). בסיפור הזה ילדים של אמצע המאה ה-22 שלומדים בבתיהם באמצעות רובוט אישי (מה שאפשר לכנות "התאמה אישית מלאה") מוצאים ספר שמתאר את שיטת הלמידה המיושנת של כיתה של תלמידים. הם מהרהרים לעצמם שיכול היה להיות מאד נחמד ללמוד בדרך הזאת. ומתוך המחקר של ראנד אנחנו כנראה מגלים שאין צורך להגיע למאה ה-22 כדי למצוא תלמידים שיתגעגעו ללמידה כזאת.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-62558467301341752962017-11-21T23:48:00.000+02:002017-11-21T23:48:15.559+02:00לקרוא את מה שכותבים בקבוצות דיון? באמת??<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
לפני <a href="https://www.insidehighered.com/news/2017/11/14/professors-have-mixed-reactions-blackboard-plan-offer-tool-grading-online" target="_blank">כשבוע האתר Inside Higher Ed דיווח על כלי חדש שחברת בלאקבורד (Blackboard) מפתחת</a>. הכלי סורק את תרומותיהם של סטודנטים בקבוצות דיון (ספק אם הכלי "קורא" את מה שהם כותבים) ומציע ציון אוטומטי לתרומות האלה. בקרוב הכלי ישולב לתוך ה-LMS של החברה והוא אמור "לעזור", או "לסייע" למרצים. הכלי פועל, כמובן, באמצעות אוסף של אלגוריתמים:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
The feature, called the “discussion forum recommended grade,” will use computer algorithms to analyze students’ posts in class discussion forums.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הכתבה מבהירה שלא מדובר בכלי שמעניק ציון בעצמו (האם בכלל אפשר להתייחס ל-"כלי" כבעל "עצמיות" שעושה משהו?) אלא כלי עזר שבאמצעותו מרצים יכלו לתת ציון ביתר קלות ומהירות על מה שהסטודנטים שלהם כותבים בפורומים. בנוף התקשובי הנוכחי של החינוך אנחנו פוגשים הודעות רבות מהסוג הזה. בסך הכל יש כאן עוד כלי מיני רבים שנועד להקל על היבטים די משעממים של ההוראה. רצוי לזכור שכאשר סטודנטים מתבקשים לכתוב בקבוצות דיון נוצר המצב שבו נוצרים עוד ועוד טקסטים שמרצים אמורים לבדוק (להבדיל מתקופה קדם-תקשובי בה דיון בכיתה הסתיים עם סיום השיעור). בנוסף לצורך להתכונן לשיעור וללמד אותו, ולבדוק עבודות, עכשיו המרצה צריך גם לקרוא הודעות פורום רבות. לאור זה אפשר להבין את דבריו בכתבה של בכיר בחברת בלאקבורד שמסביר את נחיצות הכלי:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
John Whitmer, learning analytics and research director at Blackboard, said that instructors want to use discussion forums to judge students’ participation, but that doing so is time-consuming and difficult since the forums were designed for discussion rather than assessment. These discussion forums are often underused by students, said Whitmer, since there is often little incentive for students to engage.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ברור שאף אחד איננו מצפה שאלגוריתמים יחליפו את המרצים (לפחות בעתיד הנראה לעין, אפילו אם סביר להניח שגם חברות טכנולוגיות וגם לא מעט הנהלות יראו בחיוב צעד כזה). בבלאקבורד מדגישים שהכלי מיועד לשחרר את המרצה מהעבודה האפורה של בדיקת הכמות כדי שהוא יוכל להתמקד בבדיקת האיכות. לשם כך הכלי מכיל מספר מרכיבים - אחד שסופר את מספר המילים שנכתבו, אחד שסופר את מספר ההברות אשר במילים, אחד שבודק את תדירות החזרה על מילים שונות, וגם מרכיב שפועל כמקדם של "חשיבה ביקורתית". כל אלה נשקלות יחד על מנת לקבוע ציון על הכתוב בכללותו – ציון שהמרצה חייב לבדוק ולאשר לפני שהוא מועבר לסטודנט.
<br />
<br />
אני די בטוח שפעמים רבות בעבר ציינתי שכאשר מחשב בודק את מה שסטודנט כותב בטווח הארוך התוצאה תהיה שהסטודנט יפסיק לחשוב שיש בכלל סיבה לכתוב. הכתיבה, הרי, היא כלי תקשורת, וספק אם סטודנט רוצה לתקשר עם מחשב. אמנם אנשי בלאקבורד מדגישים שהכלי שלהם נועד לשחרר את המרצה מהצד האפור של בדיקת הכתוב כדי להקדיש יותר זמן לתוכן, אבל אם מרצה בכל זאת אמור לקרוא את הפוסטים של הסטודנטים שלהם לא ברור למה הוא זקוק לכלי שמדווח לו על אותו פוסט. הרי תוך כדי קריאה הוא בוודאי יכול להתרשם מרמת הכתיבה ואיכותה כך שהוא איננו זקוק להצעות של הכלי. אבל בעיני הבעיה הזאת משנית לנושא מרכזי יותר.
<br />
<br />
בקטע המצוטט למעלה הבכיר בבלאקבורד מציין שקבוצות דיון נועדו לדיון ולא להערכה. נדמה לי שאי-שם בדרך להפצת הכלי החדש של בלאקבורד הנקודה הפשוטה והבסיסית הזאת הלכה לאיבוד. הרי אם זאת באמת המטרה של קבוצות הדיון, למה בכלל הדגש על מתן ציון? חברת בלאקבורד, והרצון שלה להפיץ עוד כלי אלגוריתמי שאולי יגדיל את הכנסותיה, אינה הגורם הבעייתי היחיד כאן. גם הדרך שבה מרצים משתמשים בקבוצות דיון תורמת לבעיה. למרבה הצער, במספר די רב של פעמים נוכחתי לדעת שמרצים משלבים קבוצות דיון לתוך אתרי הקורסים שלהם ומנחים את הסטודנטים לכתוב בהן, אבל הם רואים בפעילות הזאת עיסוק צדדי, מס שפתיים לאינטראקטיביות, ולא חלק אינטגרלי מהלמידה. הכתיבה בקבוצות הדיון היא כל תקן של "ישחקו הנערים לפנינו". לא מעט מרצים בכלל אינם בודקים מה שנכתב בהן. עלי להודות שעבור מרצים כאלה כלי כמו זה שבלאקבורד מפתחת דווקא כן יכול להועיל. אבל בדרך הזאת אנחנו מחטיאים את המטרה פעמיים. לא רק שנותנים ציון על מה שנכתב מבלי לבחון כיצד הכתוב תורם לדיון ו/או לתובנות <span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL" lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 12.0pt; line-height: 107%; mso-ansi-language: EN-US; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-language: HE; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: Calibri; mso-fareast-language: EN-US; mso-fareast-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>–</span> של הסטודנט כפרט ולסטודנטים כקבוצה <span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL" lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 12.0pt; line-height: 107%; mso-ansi-language: EN-US; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-bidi-language: HE; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-fareast-font-family: Calibri; mso-fareast-language: EN-US; mso-fareast-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>–</span> אלא גם באמצעות הציון מעבירים לסטודנטים מסר שהסממנים החיצוניים של כתיבה "איכותית" הם החשובים, ולא הדיון עצמו.
<br />
<br />
בתוך הכתבה עצמה מועלות מספר נקודות של ביקורת. היא מצטטת, למשל, את לס פרלמן (Les Perelman) מ-MIT, אדם שמאד מוכר בהתנגדותו לכלים דיגיטאליים בבדיקת כתיבה. פרלמן מבטא בצורה יותר אלגנטית את הטענה שלי בפיסקה הקודמת:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
The specific metrics that they’re using seem antithetical to the kind of writing that most teachers want students to do in discussion pages online. What teachers usually want people to do is to respond to other people’s ideas and to have arguments in an informal way. What this does is encourage pretentious prose.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אחת התגובות לכתבה מחדדת עוד יותר את הבעיה:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Heaven forbid we discuss something with students and don't grade it. I mean, what's the point of that?
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
סביר להניח שהכלי של בלאקבורד לא יעבוד כמו שמקווים שהוא יעובד, אבל זאת איננה הבעיה המרכזית. מה שהרבה יותר בעייתי הוא שהכלי לא יתרום לאווירה של למידה שסביר להניח שמרצים רוצים ליצור. אם רוצים שסטודנטים יכתבו, במקום לחלק להם ציונים רצוי להתייחס לכתיבה שלהם בצורה מכובדת ... ואנושית.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-91984985067792098542017-11-11T23:14:00.000+02:002017-11-11T23:14:36.705+02:00ככה לא בונים שינוי חינוכי<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
לפני כשבוע מייסד AltSchool, מקס ונטייה (Max Ventilla) הודיע שבסיום שנת הלימודים הנוכחית שניים מתוך שמונה בתי הספר שהחברה שלו פתחה ייסגרו. AltSchool נוסד לפני כחמש שנים והצליח לגייס כ-$175 מיליון, הרוב ממשקיעים בולטים בעמק הסיליקון. בדרך כלל צניעות איננה תכונה אופיינית למי שמצליח לגייס סכום כזה, ואכן זה איננו מפתיע שבראיונות שנערכו עם ונטייה במהלך השנים הוא הצהיר שבכוונתו לחולל שינוי גורף ויסודי בחינוך. כמו-כן, עמק הסיליקון לא רק נתן לו כסף. הוא גם הכריז על ונטייה כבעל חזון. עוד בתחילת הדרך של AltSchool, האתר <a href="https://www.fastcompany.com/3029465/max-ventilla" target="_blank">Fast Company כלל אותו</a> בין 100 האנשים היצירתיים ביותר בעולם העסקים של שנת 2014, וכתבו שהוא זכה למעמד הזה:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
For bringing the startup model to schools.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בעמק הסיליקון לא שואלים, כמובן, אם ה-"startup model" באמת מתאים לבתי הספר. באופן כללי לא מטילים ספק ביכולותיהם או ברעיונותיהם של אנשים שבונים חברות שמגייסות מאות מיליוני דולרים. ובכל זאת, רצוי לזכור שמי שמשקיע במיזם כמו AltSchool אולי באמת רוצה בטובת התלמיד, אבל הוא גם מצפה לקבל החזר על ההשקעה שלו, ועדיף כמה שיותר מהר. יתכן מאד שסגירת שניים מבתי הספר של AltSchool קשורה לנושא הזה. <a href="https://www.bloomberg.com/news/articles/2017-11-01/silicon-valley-tried-to-reinvent-schools-now-it-s-rebooting" target="_blank">כתבה ב-Bloomberg</a> מוסר לנו ש:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Despite charging about $30,000 for tuition, AltSchool’s losses are piling up as it spends at a pace of about $40 million per year.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
במילים אחרות, יוצא יותר כסף מאשר נכנס, וזה מתחיל להדאיג. גם <a href="http://blogs.edweek.org/edweek/DigitalEducation/2017/11/AltSchool_investors_closes_sites_software_Sales.html" target="_blank">כתבה ב-EdWeek</a> מציינת ש-AltSchool נתקל בקשיים כספיים לטווח הארוך, אם כי הכתבה הזאת מעלה את האפשרות שיש במהלך הזה הערכות כלפי הייעוד המרכזי של המיזם. הכתבה מביאה את דבריו של ונטייה שרומזים שהסגירה של בתי הספר, אפילו אם היא קשורה למצב הכספי של החברה, נובעת מהתכניות לטווח הארוך:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
"Closing any school is painful," AltSchool founder and CEO Max Ventilla said in an interview. "But ultimately the path for the company to be sustainable and impactful is to provide the platform we're developing to schools we don't directly operate."
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
במילים אחרות, עוד בתחילת הדרך ל-AltSchool היו שני יעדים – הקמתם של בתי ספר שיפעלו על פי התפיסה החינוכית של יוזמיו, ופיתוח של מערך דיגיטאלי שיאפשר בניית תכנית לימודים אישית לכל תלמיד והפצתו במערכת החינוך הרחבה. כעת ונטייה מוכן לוותר על בתי הספר כדי להתמקד במערך הדיגיטאלי.
<br />
<br />
בתי הספר של AltSchool היוו שילוב בין כיתות קטנות עם מספר גדול של עובדי חינוך מנוסים (שאגב קיבלו משכורות שהבטיחו שהם יישארו) לבין שימוש נרחב בטכנולוגיות דיגיטאליות שאפשרו את ההתאמה האישית שבשנים האחרונות הפכה למטרה מקודשת בחוגים טכנולוגיים שמתעניינים בחינוך. כתבות רבות התפרסמו על המיזם, והצילומים שליוו את הכתבות היו מלאים בתלמידים מחויכים השקועים בפרויקטים שמעסיקים אותם.
<br />
<br />
להבדיל מהמשקיעים, לא היו לי ציפיות גדולות מ-AltSchool, וזה על אף העובדה שכן הזדהיתי עם לא מעט מהנחות היסוד שהנחו את הקמתו. יש בו נסיון לשלב בין סביבה פתוחה דוגמת בתי הספר של רג'ו-אמיליה לבין שימוש נרחב בתקשוב, ואני רואה חיוב בשני אלה. אבל יותר מכל דבר אחר, הרושם שהתקבל ממה שהתפרסם על AltSchool היה שמדובר בבתי ספר לעשירים. מספר ילדים ממשפחות מעוטות יכולת אמנם זכו למלגות, אבל השילוב בין הפיסי והדיגיטאלי התאפשר רק בתנאים שכסף רב יכול להבטיח. אמנם הפרויקט זכה למיליונים ממשקיעים, אבל שכר הלימוד הגבוה של הורים עשירים הבטיח, לפחות בטווח הקצר, את המשכו.
<br />
<br />
לדעתו של ונטייה הביקורת על סגירת בתי הספר איננה מוצדקת. <a href="https://www.edsurge.com/news/2017-05-03-altschool-ceo-max-ventilla-closes-first-40m-in-new-funding-round" target="_blank">בראיון ב-EdSurge בחודש מאי</a> השנה הוא הסביר שבתי הספר שפתחו היו סוג של מעבדה שבה אפשר לפתח את התשתית הטכנולוגית של ההתאמה האישית שבהמשך תופץ באופן רחב יותר במערכת החינוך. בכתבה ב-EdWeek הוא מסביר שהסגירה פוגעת דווקא בעשירים, ואילו הפיתוח של התאמה אישית עבור כל תלמיד באמצעים דיגיטאליים, פיתוח שיכול לתרום לכולם, עוד ימשיך:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Ventilla expressed frustration that AltSchool, which previously received criticism for focusing its attention on private schools serving mostly wealthy families, is now taking flak for choosing to prioritize efforts to serve a broader universe of more diverse students in the public-school sector.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
יכול להיות שיש מידה מסויימת של צדק בדבריו. אם בתי הספר של AltSchool משרתים את העשירים, והיישומים שוונטייה מפתח מרשתים את כלל האוכלוסיה, לא יהיה נכון לבקר אותו על כך שעכשיו הוא זונח את החלק שטוב לעשירים וממקד את מרבית הפעילות בחלק שמשרת את כולם. במקום זה היה ראוי לשבח אותו. אבל לפני שעושים זאת יש צורך לברר אם המרכיבים של AltSchool שוונטייה ממשיך לפתח באמת משרתים את כולם. בכך יש לי ספקות.
<br />
<br />
כאשר מוציאים את המרכיבים החינוכיים של בתי ספר רג'ו-אמיליה מתוך הסך הכל של AltSchool נשארים עם טכנולוגיה (הרבה טכנולוגיה) שמבקשת לקדם למידה מותאמת אישית. על אף העובדה (הידועה) שאינני חסיד נלהב של טכנולוגיות כאלו אני מוכן להודות שבתנאים מסויימים אפשר למצוא בהן חיוב. אבל התנאים המסויימים האלה הם בתי ספר שמאפשרים לכל תלמיד להתפתח בתחומים שמעניינים אותו, בתי ספר עם מורים שמעודדים התעניינות וגילוי, בתי ספר עם מורים שיש להם קשר אישי הדוק עם התלמידים. יתכן מאד שאלה התנאים הנוכחיים של בתי הספר של AltSchool, אבל הם רחוקים מאד מלהיות התנאים של בתי הספר שלתוכם היישומים של AltSchool אמורים להכנס. לא קשה להבין שכאשר משלבים טכנולוגיות כאלה לתוך בתי ספר עם כיתות גדולות שאינן אמונות על למידה דרך החקר והגילוי אלא פועלות לפי תפיסות של הקנייה מסורתית ומעריכות את הישגי התלמידים לפי מבחנים סטנדרטיים התוצאה לא תהיה יותר תלמידים בעלי מוטיבציה פנימית שזוכים לעידוד חינוכי. במקום זה אנחנו עשויים לזכות להמשך הקיים, או גרוע ממנו, מפני שהפיתוחים של ונטייה עוזרים להשיג את מטרות בית הספר בצורה "יעילה" יותר. וזה המצב עוד לפני ששואלים את השאלות הקשות בנוגע לפרטיות התלמיד ולמעקב המתמיד שהתלמידים יימצאו תחתיו.
<br />
<br />
בהתייחסות לשינוי הדגש של AltSchool הכתבה בבלומברג מאפשרת הצצה לתוך המודל העסקי הצפוי כאשר החברה תחכיר את הטכנולוגיה שלה:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
For outside schools, the company charges about $150 to $500 annually per student for its technology, depending on the size of the institution. AltSchool said it currently has hundreds of students at partner schools and will soon have more than a thousand. Its tools help teachers dole out assignments, keep tabs on a students’ work and make adjustments based on performance.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ונטייה מדגיש שאסטרטגיית החברה היתה להוציא כסף רב על פיתוח טכנולוגיה שאפשר מאוחר יותר למכור ברווח נאה. חישוב יחסית פשוט מראה שנכון לעכשיו אין מספיק לקוחות כדי ש-AltSchool ירוויח. אבל אם הוא יצליח להפיץ את הטכנולוגיה שלה לעשרות אלפים מדובר ברווח שנתי נאה, אם כי לא גדול במונחים של עמק הסיליקון. אבל שוב, צריך להיות ברור לכולם שהתלמידים שעבורם מחוזות עתידים לשלם סכום מכובד אינם בבתי ספר עם גישות חינוכיות דומות לאלה שוונטייה רוצה לקדם. יתכן מאד שהוא ימשיך להרוויח כסף, אבל ספק רב אם הוא יחולל שינוי בחינוך.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-22302388354441390272017-10-29T00:08:00.000+03:002017-10-29T00:08:57.954+03:00מדעי המוח לשרות ... ניהול הכיתה?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<a href="https://www.edsurge.com/news/2017-10-26-this-company-wants-to-gather-student-brainwave-data-to-measure-engagement" target="_blank">כתבה חדשה ב-EdSurge</a> מדווחת על עוד נסיון לפתח טכנולוגיה שתגייס את המוח כדי לייעל ולשפר את הלמידה. (כן, אני יודע – יש בעיה מאד יסודית עם משפט פתיחה כזה: הרי גם הספר הוא טכנולוגיה שמגייסת את המוח. אבל הכוונה כאן איננה לכלי שמביא מידע אל המוח, אלא לכלי שמסוגל לבדוק מה קורה במוח בזמן שלמידה אמורה להתרחש כך שאפשר יהיה לברר עד כמה המוח זמין לקליטת מידע חדש.) בשנים האחרונות כתבות כאלה, והנסיונות שהן מתארות, גדשו את העיתונות החינוכית. פחות ופחות כותבים לנו על נפלאות הטבלט, וקשה לזכור מתי הזכירו את המונח Web 2.0 במסגרת חינוכית. במקום זה הדבר החם הוא טכנולוגיות שמאפשרות להתחבר ישירות למוח. המחשבים, ויישומים דיגיטאליים למיניהם, כבר אינם הטכנולוגיות החינוכיות שזוכות לכותרות. הפרצוף החדש של הטכנולוגיה החינוכית הוא אלקטרודות שבאמצעותן ניתן להגשים את החלום של למידת אינסטנט – כמו <a href="http://interlearn.blogspot.com/2016/03/blog-post_27.html">דוגמה יומרני במיוחד עליה דיווחתי כאן לפני שנה וחצי</a>.
<br />
<br />
מהבחינה הזאת הכתבה ב-EdSurge איננה מחדשת הרבה, אבל היא כן מצביעה על כך שהחלום של "הוראה" ישירות לתוך המוח לא נמוג. מדווחים לנו שהמיזם החדש שבמרכז הכתבה כבר זכתה למימון של כ-$20 מיליון. יש, כנראה, התעניינות בפרויקטים כאלה. ועבורי מה שבמיוחד מעניין בכתבה היא ההצצה שהיא מאפשרת לתוך התפיסה החינוכית/ההוראתית של מפתחי המוצר החדש שבמרכז הכתבה.
<br />
<br />
מדובר בטבעת שתלמידים עונדים על ראשיהם – טבעת שמודדת את הפעילות החשמלית אשר במוח – בסך הכל סוג של אלקטרואנצפלוגרם (EEG) – שעוקב אחר הערנות התלמיד. כלים כאלה אינם חדשים. במשך יותר ממאה שנים מודדים את הפעילות החשמלית במוח למגוון צרכים באמצעות כלי EEG. מה שכנראה כן חדש במיזם שבכתבה הוא שהטבעת די קטנה והתלמידים יכולים לענוד אותה על ראשיהם די בקלות. בנוסף, היא יחסית זולה. ועוד דבר חשוב מאד – המידע שנצבר באמצעות הטבעת על מידת הריכוז של כל תלמידי הכיתה מועבר למורה שיכול לדעת עד כמה מה שהוא מלמד נקלט. בלשון הכתבה:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Students sit at desks wearing electronic headbands that report EEG data back to a teacher’s dashboard, and that information purports to measure students’ attention levels. The video’s <a href="https://www.youtube.com/watch?time_continue=157&v=fQ3eW3qQ2pk" target="_blank">narrator</a> explains: “School administrators can use big data analysis to determine when students are better able to concentrate.”
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מדווחים לנו ש-20,000 טבעות כאלה כבר הוזמנו על ידי מערכות החינוך בסין. זה איננו מספר קטן, אבל גם לא גדול במיוחד (ובוודאי לא גדול ביחס למספר התלמידים בסין). אבל המטרה איננה רק מכירת עוד ועוד טבעות, אלא גם איסוף מידע שבאמצעותו אפשר לכוונן אותן. מנכ"ל החברה שמפתחת את הטבעות אומר שהטבעות יגיעו לראשיהם של 1.2 מיליון תלמידים, והוא מסביר:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
This will enable us to use artificial intelligence on what will be the world’s largest database to improve our algorithms for things like attention and emotion detection.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
וזה מביא אותנו למה שבאמת מעניין בכתבה. כזכור, מדידת EEG איננה טכנולוגיה חדשה, אבל הרצון להשתמש בה בכיתות שלמות מצביע על התפיסה החינוכית של מפתחיה. ב<a href="https://www.youtube.com/watch?v=fQ3eW3qQ2pk" target="_blank">סרטון YouTube בן שלוש וחצי דקות על המיזם</a> מספרים לנו ש:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Focus 1 aims to break the traditional classroom mold, and helps schools use the most advanced technology available to conveniently reach their goals of improving the teaching and learning experience.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מתוך מה שנאמר בקריינות, וגם מה שנראה בסרטון עצמו, קשה להבין היכן נמצא השבר עם התבנית של הכיתה המסורתית. בסרטון אנחנו רואים כיתה מאד סתמית ובתוכה תלמידי תיכון שיושבים בשורות ליד שולחנות עבודה. התלמידים חצי מנומנמים, ועוד יותר משועממים. בהמשך, התלמידים עונדים את הטבעות והם מיד מגלים ערנות ומתחילים לחייך. אבל המורה איננו צריך לסמוך על החיוכים האלה מפני שהוא מקבל דיווח ישיר למחשב שלו שמראה לו, עבור כל תלמיד, את מידת הערנות שלו. המורה יקבל התרעה, למחשב כמובן, כאשר רמת המעורבות של הכיתה צונחת כדי שהוא יוכל לשנות את מה שהוא עושה ולעורר שוב את התלמידים.
<br />
<br />
מתוך כל המוכר והמסורתי הזה מפתחי הטבעת בכל זאת משלמים קצת מס שפתיים למשהו אחר. הם אומרים לנו, לדוגמה, שבאמצעות הטבעת תלמידים יוכלו גם לבחון את מידת הריכוז של עצמם, וכך גם לשפר אותה. ללא ספק זה נכון, ואפילו דבר חיובי. ובכל זאת, הרושם הראשי הוא שלמפתחי הטבעת אין שום כוונה לשנות את הפרדיגמה הרווחת של הכיתה בה יש מורה ש-"מעביר" מידע לכיתה שלפניה הוא עומד. הטכנולוגיה מגויסת כאן כדי לבצע כוונון עדין למשהו שדורש טיפול שורש. באמצעות הטבעת שקולטת מידע מהמוח, וכמובן באמצעות שפע הנתונים שנצבר (כמעט אין יוזמה חינוכית היום שאיננו נעזר ב-big data) המורה כנראה יידע מתי כדאי לספר בדיחה שתעיר את התלמידים (הרי כבר אין גיר שאפשר לזרוק עליהם, ובדיחה בוודאי אנושי יותר מאשר <a href="http://interlearn.blogspot.com/2015/04/blog-post_17.html">השוק החשמלי שיזמים אחרים מציעים</a> במצב דומה). הטכנולוגיה בהחלט חדשה, אבל הכיתה אותה כיתה ישנה. ובכל זאת זה איננו מונע מהמפתחים להציג סיסמה מהסוג הנפוץ ביותר אצל יוזמות כאלה. בסיום הסרטון מופיעה על המסך הסיסמה: "Redefine Education". משום מה, יש לי ספקות שלכך באמת מתכוונים. הרי בסך הכל מה שמציעים לנו כאן איננו אלא אמצעי "מדעי" לנהל את הכיתה, כך שהיא תוכל להמשיך לתפקד כפי שהיא תפקדה לפני שחיברנו אלקטרודות לראשי התלמידים.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-29196612550638867902017-10-25T22:25:00.000+03:002017-10-25T22:25:07.186+03:00דווקא בשביל זה? חבל!<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
כבר דורות רבים אנחנו עדים לנסיונות לעצב את בית הספר לפי תפיסות שיונקות מעולם העבודה, ובמיוחד מהתעשייה. על פי רוב הנסיונות מהסוג הזה ראו בבית הספר, ובתהליך החינוך שמתרחש בו, הכנה לקראת החיים במקומות העבודה שהתלמידים עתידים למלא כבוגרים. לפני כ-50 שנה ידיד בתיכון צייר קומיקס (שלצערי אינני מצליח למצוא במדפים שלי) בו רואים מנהל בית ספר עם חיוך מאיים על פניו שמכריז שהצלצול של בית הספר הוא הבסיס לציות הנדרש להמשך החיים.
<br />
<br />
אני מניח שהזכרון הזה הוא אשר יצר אצלי לא מעט אי-נוחות כאשר קראתי את הכותרת של כתבה שהגיעה אלי לפני מספר ימים דרך eSchool News:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: center;">
<b><a href="https://www.eschoolnews.com/2017/10/17/modern-school-like-workplace" target="_blank">3 ways the modern school is becoming more like the modern workplace</a></b></div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מהכותרת עצמה לא הצלחתי להבחין אם כותב הכתבה, בלייק זאלקברג (Blake Zalcberg) – מנהלו של חברה פרטית לייצור רהיטים ושיווקם, ראה בתהליך הזה דבר חיובי או שלילי, אם כי ניחשתי שהוא יברך עליו. מבחינתי האישית, התהליך עורר חשש.
<br />
<br />
החשש הזה לא התבדה, וזה על אף העובדה שבעיני זאלקברג מקום העבודה המודרני שונה מאד ממקומות העבודה המוכרים לנו מתחילת המאה ה-20 ואפילו מאלה של אמצע המאה. לפי זאלקברג אין סיבה לפחד ממקומות העבודה המודרניים האלה, ובעצם יש להתייחס אליהם בעין חיובית. כבר לא מדובר בבתי החרושת המלוכלכים בעלי תנאיי העבודה המחפירים של סוף המאה ה-19 אלא במקומות נאורים. מקומות העבודה האלה, שלפיהם זאלקברג רוצה לעצב את בית הספר, מתאפיינים בשלושה מרכיבים חיוביים וחיוניים שיכולים להשפיע לטובה על הלמידה: הם מלאים בעמדות טעינה למכשירים האלקטרוניים הרבים שעומדים לרשות העובדים/התלמידים, יש בהם מגוון שולחנות וכסאות שמאפשרים סגנונות עבודה/למידה שונים, והם מורכבים ממרחבים גמישים כך שאפשר לשנות ולעצב אותם בהתאם לפעילויות העבודה/הלמידה שצריכות להתרחש בהם. לפי זאלקברג, הודות לשלושה המאפיינים האלה מקומות העבודה של ימינו, ובעקבותיהם גם בתי הספר, מסוגלים לעודד עבודה משותפת, והוא רואה בעבודה המשותפת הזאת מרכיב חשוב ורצוי – הן בעבודה והן בלמידה.
<br />
<br />
הכתבה של זאלקברג די קצרה. אין בה העמקה של הדמיון, או של חוסר הדמיון, בין מקומות עבודה לבין בתי הספר. מתקבל הרושם שהוא איש עסקים בעל רצון טוב שמבקש לתרום לחינוך מהנסיון שלו בעסקים. אין ספק שזה רצון לגיטימי, ואפילו מבורך. אבל ברור גם שמעבר לאכפתיות אין לו הרבה מה להגיד. (לפני הפרסום ב-eSchool News הכתבה שלו <a href="https://www.huffingtonpost.com/blake-zalcberg/how-the-modern-school-is_b_10699988.html" target="_blank">התפרסמה בבלוגים של Huffington Post</a>, ונדמה לי שהפרסום שם מעיד על הרצון שלו להשפיע לטובה.) חשוב להדגיש שזאלקברג איננו רוצה שבית הספר של היום יידמה לבית החרושת של תחילת המאה ה-20 (או אפילו לזה של אמצע המאה) אלא למקומות העבודה של היום.
<br />
<br />
ללא ספק מקומות העבודה של היום שונים מאד מאלה של לפני מאה שנים או של לפני דור. ברבים מבתי החרושת של היום האוטומציה ממלאת תפקיד מרכזי והמאמץ הפיסי של הפועל קטן בהרבה מאשר פעם. כמו-כן, מאז אמצע המאה ה-20 העבודה המשרדית והתפקידים של הצווארון הלבן גדלו מאד. אבל תהיה זאת טעות גדולה לחשוב שאותם מרחבים פתוחים ומקומות ישיבה מגוונים שעליהם זאלקברג כותב מאפיינים את רוב מקומות העבודה שאליהם בוגרי בתי הספר עתידים להגיע. עובדים רבים יצטרכו לפרנס את משפחותיהם בעבודות משעממות וחדגוניות (ואפילו את זה די בקושי). רבים ייאלצו לעמוד שעות ארוכות במחסנים או בדלפקים. אני בוודאי אינני דוגל בכך שבתי הספר יחקו את המציאות העתידית העגומה הזאת, ויהפכו את הכיתות למקומות משעממים יותר מאשר הם כבר היום. אבל אני גם אינני רואה טעם באחיזת עיניים בנוגע למקומות העבודה העתידיים.
<br />
<br />
עם זאת, יש כנראה משהו שכן נכון בתיאור של זאלקברג. ללא קשר לשינויים שמתרחשים במקומות העבודה, מאפיין חשוב של בית הספר כנראה ימשיך להשאר איתנו – הייעוד שלו. זאלקברג כותב:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Schools that want to train the workers of tomorrow are taking heed and giving them the kinds of experiences they need to succeed in these new, less rigidly hierarchical workplaces.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אפשר להבין את הרצון להכשיר את התלמיד לתפקידים שהוא עתיד למלא, וגם את השאיפה להתאים בין התנאים שהתלמיד מכיר בבית הספר לבין מה שהוא יפגוש בעבודה. הרי מקומות העבודה של היום אכן שונים ומשתנים (אם כי לא תמיד לטובה). אבל בתוך כל השינוי הזה התפקיד של בית הספר ככלי להכנת התלמיד לעולם העבודה של מחר לא רק נשאר, הוא אפילו מתחזק. אין ספק שזה אחד התפקידים של בית הספר, אבל עצוב לראות כיצד הוא הופך להיות התפקיד הראשי. יש סיבות טובות לעצב את הכיתה בצורה אחרת מאשר הרווחת היום – סיבות הקשורות לדרכי הלמידה שבעינינו הן המתאימות והרצויות, וגם פשוט כביטוי של הכבוד שאנחנו רוחשים כלפי התלמידים שלנו. חבל שתולים את השינוי המיוחל בהתאמת התלמידים למקומות העבודה העתידיים שלהם. כזכור, בכלל לא בטוח שכך באמת ייראו מקומות העבודה. וחשוב עוד יותר, התפקיד המרכזי של בית הספר איננו צריך להיות הכנת התלמיד לעולם העבודה.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-46419496058720491822017-10-13T14:25:00.000+03:002017-10-13T14:25:41.497+03:00בהודעות אין, כנראה, כל חדש<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
למרבה הצער (שלי, לפחות) ההתייחסות החיובית לשימוש בתקשוב בחינוך יונקת יותר מסיסמאות ומהבטחות מאשר מהישגים לימודיים של ממש. כידוע, קשה לאמת סיסמאות, ולעתים קרובות ההבטחות מתייחסות לעתיד שהוא מספיק רחוק כך שעד שמגיעים אליו כבר שוכחים את מה שהובטח. כפי שאודרי ווטרס הכריזה לפני כשנה, בתחום התקשוב החינוכי:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
<div style="text-align: center;">
<b><a href="http://hackeducation.com/2016/11/02/futures" target="_blank">The Best Way to Predict the Future is to Issue a Press Release</a></b></div>
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לא קשה להבין למה אנחנו מוצאים יותר הודעות לעיתונות מאשר דוגמאות בשטח. הרי אצל רבים מיזמי השיבוש בחינוך הכרות רופפת עם ההיסטוריה של החינוך והם אינם מכירים תיאוריות חינוכיות שאליהן כל פרח הוראה שנה א' נחשף.
<br />
<br />
לאור המציאות העגומה הזאת השתתת השימוש בתקשוב בבתי הספר על משהו מוצק יותר מאשר הרצון לחדש (וכמובן גם להרוויח מהחידוש) בוודאי איננה יכולה להזיק. ומה יכול להיות מוצק יותר מאשר "מדעי המוח"? נדמה לי שזה יכול להסביר את הציפיה ואת ההתרגשות שלי כאשר קראתי כותרת של כתבה ב-eSchool News:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
<div style="text-align: center;">
<b><a href="https://www.eschoolnews.com/2017/10/03/schools-brain-science-edtech/?all" target="_blank">Fascinating: Schools are using brain science to guide edtech decisions</a></b></div>
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הכתבה, מלפני בערך שבוע, מדווחת על כנס שנערך במדינת מרילנד בחודש ספטמבר – <a href="https://www.brainfutures.org/conference" target="_blank">Brain Futures</a>. משום מה, אין בכתבה קישור לאתר הכנס, או לגוף שארגן אותו, או אפילו לפרטים הבסיסיים כגון מתי נערך והיכן. לא קשה למצוא את הפרטים האלה, אבל מוזר לפגוש דיווח, שלא לדבר על דיווח די משולהב, שאיננו עושה זאת. חיפוש מהיר העלה שהכתבה מתייחסת לסדנה אחת – <a href="https://www.brainfutures.org/wp-content/uploads/2017/02/BrainFutures-Agenda-8.15.17.pdf" target="_blank">Brain Fitness, Youth and Learning</a> – שנערכה בכנס שעסק בעיקר בבריאות ובבריאות הנפש. כצפוי, כבר מתחילת הכתבה אנחנו מגלים שיש יתרונות לנסיון לבסס את החינוך על הגילויים האחרונים במדעי המוח:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
What happens when a school district uses the latest in brain science to inform its edtech purchasing decisions? Students become more engaged and test scores go up, according to school district officials who shared their experiences at a brain science conference.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אינני בקיא ב-"מדעי המוח" אבל אני מוכן להאמין שהמציגים במושב הספציפי הזה של הכנס הם מומחים בתחומם, וזה למרות מה שנראה כדגש מאד חזק על הצד השיווקי. ובכל זאת, מהדיווחים עצמם קשה להבין את ההתלהבות (הרי הכותרת מכריזה "Fascinating") או אפילו כיצד הכתבה מסיקה, מהנסיונות המאוד נקודתיים שעליהם דוּוח בה, שבתי הספר באמת "משתמשים" ב-"מדעי המוח". במקרה אחד כל מה שאנחנו לומדים הוא שמחוז אחד במדינת מיסיסיפי, ששיתף פעולה עם חברה פרטית, ראה הישגים משמעותיים בציונים במבחני קריאה:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Jody Woodrum, the former assistant superintendent of the Starkville-Oktibbeha Consolidated School District in Mississippi, described major boosts in reading scores after her district entered a partnership with another evidenced-based ed tech company, Scientific Learning.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
המדווחת, סגן מפקחת המחוז, אמנם סיפרה שאצל מספר תלמידים הושגה התקדמות בקריאה של שנה שלמה תוך פחות מסמסטר, אבל איננו זוכים לשום תיאור של ההתערבות שהביאה להישגים האלה. על אף העובדה שהמילה "scientific" מופיעה בשם החברה המלווה, אין שום תיאור של כיצד "מדעי המוח" תרמו להישגים.
<br />
<br />
עיקר הכתבה מוקדש לפרויקט של חברה בשם C8 Sciences – פרויקט שהופעלה בשלושה בתי ספר K-2 במחוז במדינת פלורידה. הדמות המובילה ב-C8 Sciences הוא פרופסור ברוס וקסלר באוניברסיטת ייל. ב<a href="http://psychiatry.yale.edu/people/bruce_wexler.profile" target="_blank">עמוד הביוגרפיה של וקסלר באתר של ייל</a> אנחנו לומדים שהחברה שהוא הקים פיתח:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
a brain-based content-independent pedagogy to directly improve thinking abilities in 5-9 year old children. Combines computer presented brain exercises and physical exercises
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לווקסלר קבלות רבות, ואין לי סיבה להטיל ספק במומחיות שלו, או בכוונותיו הטובות. אבל נדמה לי שקשה להסיק מסקנות גורפות על היעילות של פרויקט על סמך התנסות בשלושה בתי ספר. זאת ועוד: מדובר בפרויקט אצל תלמידים בגילאי 5-9, כאשר מרכיב חשוב של הפרויקט הוא פעילות גופנית. לא צריכים להימצא ברזי "מדעי המוח" כדי לדעת שבגילאים האלה (וגם בגילאים מבוגרים יותר) תלמידים שזוכים לפעילות גופנית מצליחים ללמוד טוב יותר מאשר תלמידים שיושבים שעות ארוכות בכיסאות מול הלוח.
<br />
<br />
לקראת סיום הכתבה יש בכל זאת אזהרה – שוק התקשוב החינוכי מלא בחברות שמבטיחות הישגים לימודיים מרשימים, כולל כאלה שטוענות שהן מתבססות על "מדעי המוח". הכתבה מצטטת את וקסלר שמסביר שההצטרפות לפרויקטים שמתבססים על "מדעי המוח" משולה לרכישת מכונית – אפשר להרים את מכסה המנוע ולהביט פנימה, אבל אם אינך מבין במנועים לא תדע במה להסתכל. הבעיה היא שכתבה מהסוג הזה, כתבה שמתלהבת מ-"מדעי המוח" בחינוך מבלי בכלל להסביר כיצד הפרויקטים שמתוארים בה קשורים למונח המלהיב הזה, מזיקה יותר מאשר היא מועילה. בסופו של דבר יש כאן הודעה לעיתונות – הודעה שבסך הכל מחליפה מונחים נוצצים כגון "שיבוש" ו-"התאמה אישית" במונח נוצץ חדש. ההודעה אמנם משולהבת אבל היא חסרת תוכן. ולהודעות כאלה כבר מזמן התרגלנו.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-84224288858616062582017-10-04T12:03:00.000+03:002017-10-04T12:03:56.179+03:00יתכן שצדק, אם כי במשהו שהיינו צריכים לדעת<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<a href="http://interlearn.blogspot.com/2014/10/blog-post.html">לפני שלוש שנים</a> פרסמתי כאן מאמרון בו דיווחתי על מה שנראה לי כיוהרה של כמה מגדולי הדוגלים בשיבוש בחינוך. (טוב, אני כמובן דיווחתי על מצבים כאלה מספר רב של פעמים, אבל המאמרון הנוכחי מתייחס למקרה ספציפי.) באותו מאמרון סיפרתי על טענה די תמוהה של מייסד ומנכ"ל חברת Knewton, חוסה פריירה. (בדצמבר 2016 פריירה עזב את החברה <a href="https://www.edsurge.com/news/2016-12-21-jose-ferreira-steps-down-as-knewton-ceo-eyes-next-education-startup" target="_blank">ולפני כמה חודשים נמסר</a> שהוא פתח חברה חדשה, אם כי נכון לעכשיו היא נשמרת מתחת לרדר.)
<br />
<br />
ציטטתי אז מתוך הרצאה של פריירה בו הוא תיאר את היכולות העתידיות של Knewton, יכולות שמתאפשרות בעקבות המידע הרב שנאגר על הרגלי הלמידה של כל התלמידים שלומדים באמצעות הכלי שלהם, ובזכות האלגוריתמים המיוחדים שהחברה פיתחה. הוא תיאר מצב שבו אם במהלך החלק הראשון של שנת הלימודים החברה תאסוף נתונים על מה התלמידים אוכלים בארוחת בקר, עד סיום השנה היא תמצא קורלציות בין מה שהם אכלו לבין ההישגים שלהם בשיעורים השונים. בעזרת הנתונים האלה, לפי ההישגים אפשר יהיה להגיד מה התלמידים אכלו, ואפילו בסופו של התהליך:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
we should be able to tell you what you should have for breakfast.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מעבר ליוהרה עצמה, באה לביטוי כאן ראייה מכנית מאד של הלמידה: התלמיד לומד כאשר הוא מתודלק בצורה המתאימה, וכאשר משנים את נתוני התדלוק של ארוחת הבקר, אנחנו מקבלים הספקים שונים. יש כאן גם ראייה מאד אטומיסטית על הלמידה – הגורם היחיד שכנראה משפיע על התפקוד של התלמיד הוא מה שהוא אוכל. היחסים של אותו תלמיד עם תלמידים אחרים, עם המורה, או עם הוריו – אלה אינם נכנסים לתוך המשוואה הפשוטה של קלט: ארוחת בקר ←←← פלט: הישגים.
<br />
<br />
אין זה אומר שארוחת בקר איננה חשובה. ההפך הוא הנכון, ומחקר מעניין חדש מראה לנו עד כמה זה נכון. פיטר גרין, שהבלוג שלו נושא את השם הנהדר Curmudgucation, <a href="http://curmudgucation.blogspot.co.il/2017/09/food-affects-testing.html" target="_blank">דיווח על המחקר</a>.
<br />
<br />
במדינת דרום קרולינה, כמו במדינות נוספות בארה"ב, משפחות מעוטי אמצעים ראשיים לקבל מידי חודש שוברים לרכישת מזון. זה נעשה במסגרת פרויקט בשם Supplemental Nutrition Assistance Program – SNAP. עורכי המחקר אספו נתונים עבור 12 שנים (2000 – 2012) והעמידו את התאריכים שבם משפחות קיבלו את שוברי המזון מול התאריכים של המבחנים הסטנדרטיים בבתי הספר. גרין, במאמרון שלו, מפרש:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
lo and behold, that students who tested during the final weeks of the benefit cycle (when families have typically used up the benefits and are making do with less food)-- <a href="https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=2992390" target="_blank">those students get lower scores</a>.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לא כל המשפחות במדינה קיבלו שוברים, והחוקרים מצאו קורלציה רק אצל התלמידים שמשפחותיהם כן קיבלו. הם גם מצאו שציוני התלמידים בבחינות היו חלשים כאשר השוברים נמסרו למשפחות לקראת סוף השבוע. הם שיערו שבמקרים האלה הכסף הלך לקניית בירה במקום להזנת המשפחה. באופן כללי ב<a href="https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=2992390" target="_blank">תקציר המחקר</a> הם קובעים:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Our results provide evidence that households do not sufficiently smooth consumption and that this has measurable effects on student performance.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
המחקר עצמו מלא נתונים ואני מודה שהתקשיתי לעקוב אחרי כולם. עם זאת, המסקנה בנוגע לביצועי התלמידים במבחנים די ברורה – יש קשר בין תזונה לבין הישגים לימודיים.
<br />
<br />
האם זה אומר שהתגובה הצינית שלי כלפי הטיעונים של פרירה מ-Knewton לא היתה מוצדקת? על זה אפשר לקבוע שהכל ענין של מידה. עוד רחוק היום שבו נהיה מסוגלים להתאים בין התפריט של ארוחת הבקר לבין הנושאים שכדאי ללמוד בתחילת היום בבית הספר, אם בכלל. (אני רחוק מלהיות משוכנע שבכלל רצוי לעשות זאת.) מצד שני, קשה להאמין שאנשי חינוך זקוקים לאלגוריתמים מתקדמים על מנת לגלות שתלמידים שאין להם מספיק לאכול אינם יכולים להתרכז בשיעור. המחקר שנערך על תלמידים במדינת דרום קרולינה ומשפחותיהם מביא נתונים מרתקים. אבל אם לא זיהינו עוד לפני המחקר שיש קשר בין תלמידים רעבים לבין קשיים בלמידה, משהו מאד לקוי ביכולות האבחנה שלנו.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-36447866191056842252017-09-27T16:27:00.000+03:002017-09-27T16:27:48.288+03:00ואולי פשוט אין – חלק ב'<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
זמן קצר אחרי שהקלקתי על "פרסם" על המאמרון הקודם כאן הרהרתי שחסר בו משהו. לא עלו אצלי ספקות בנוגע לסיכוי הקטן למצוא תכניות לימוד, או מערכי שיעור, שיתאימו לשימוש של 1:1. אני עדיין דבק בדעה שניצול אופטימלי של ה-1:1 יביא איתו גם שינוי בתפיסה חינוכית כך שכמעט לא יהיו "מערכי שיעור" בכלל. אבל הרגשתי שכאשר התמקדתי ב-"תכניות לימודים" וב-"מערכי שיעור" פסחתי על נושא רחב יותר. הרגשתי שהיה עלי להתייחס לתהליך השילוב של טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך החינוך באופן כללי.
<br />
<br />
ואולי באופן בכלל לא מפתיע ההרהור אודות השילוב הוביל אותי למודל ה-<a href="https://sites.google.com/a/msad60.org/technology-is-learning/samr-model" target="_blank">SAMR</a> של ראובן פונטדורה. המודל הזה, שלפני כשלוש שנים זכה לפופולריות רבה, מתאר רצף של ארבעה שלבים של אימוץ טכנולוגיות חדישות בכיתה, כאשר בקצה אחד הכלים הדיגיטאליים בסך הכל מחליפים כלים ישנים ומוכרים, ואילו בקצה השני הם מחוללים שינוי מהותי בתהליכי ההוראה והלמידה. כאשר <a href="https://thejournal.com/articles/2017/08/21/good-luck-finding-any.aspx" target="_blank">אליוט סולוואי וקתי נוריס קבלו</a> על העדר של תכניות לימודים המותאמים לשימוש ב-1:1 בכיתה אפשר היה לזהות רמזים למודל ה-SAMR – הם תיארו מצב שבו כלי חדש עדיין איננו זוכה לשימוש שמחולל טרנספורמציה בתהליכי הלמידה בכיתה.
<br />
<br />
יכול להיות שאני טועה, אבל נדמה לי שההתייחסות הראשונה בעברית למודל SAMR היתה בבלוג הזה, לפני ארבע שנים בדיוק. <a href="http://interlearn.blogspot.com/2013/09/blog-post_22.html">באותו מאמרון התייחסתי בחיוב למודל</a>, או לפחות לשאיפה החינוכית שהמודל ביקש לבטא. ראיתי בו נסיון לזהות את הייחודיות אשר בדיגיטאליות בחינוך וכך לעודד את המימוש של תפיסה חינוכית שונה מהרווחת.
<br />
<br />
סולוואי ונוריס אמנם לא הזכירו את SAMR, אבל בדבריהם אפשר להרגיש שהם שותפים לאותה שאיפה. הם הרי כתבו:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Having a 1-to-1 classroom means that computing technology <i>can</i> replace paper-and-pencil technology as the essential tool — relegating paper-and-pencil technology to playing the supplementary role.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
במשפט הזה התייחסות ל-"שלב" ה-"החלפה", ה-substitution, שבמודל של פונטדורה. הוא מתאר שימוש שהוא נטול חזון חינוכי: על אף העובדה שהטכנולוגיה חדשה, הכיתה מתנהלת כפי שהיא התנהלה בעבר. שימוש כזה רחוק מאד מה-"unique affordances" שעליהם סולוואי ונוריס כתבו, בחיוב, בהמשך (ציטטתי את הקטע במאמרון הקודם). סולוואי ונוריס כמובן אינם רואים ב-"החלפה" יעד ראוי. ברור שהם מביעים ביקורת כלפי השימוש המצומצם הזה. זה בא לביטוי בהבאת קטע מתוך כתבה על הפרויקט המקיף של 1:1 של מדינת מיין. הם רומזים שיש לשאוף למשהו מעבר ל-"החלפה":
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
it was observed that: "But in Maine's higher poverty and more rural schools, many students are still just using programs like PowerPoint and Microsoft Word."
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבל דווקא כאן אפשר לחוש את הבעייתיות אשר במודל ה-SAMR. פונטדורה, <a href="https://www.youtube.com/watch?v=ZQTx2UQQvbU" target="_blank">בסרטון קצר ב-YouTube</a>, מסביר שהוא איננו מבקר את המורים שנמצאים ב-"שלב" של החלפה. הוא מתאר תהליך שבו מורה, אשר יוצא למסע של שילוב כלים דיגיטאליים בהוראה שלו אמנם מתחיל בשלב ה-"החלפה", אבל בהמשך הדרך לומד לנצל את הכלים האלה לפעילות פדגוגית שכן נותנת ביטוי ליכולות של הכלים. על התהליך הזה הוא אומר:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
That's a perfectly valid approach. In fact to be honest with you it's the approach that would work with most teachers.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אכן, יש משהו די הגיוני בטענה כזאת. הרי סביר להניח שככל שמורים מכירים את הכלים שאיתם הם עובדים הם גם יוכלו להרחיב ולהעמיק את השימוש בהם. כמו ברוב המיומנויות שאנחנו רוכשים, עם הנסיון באה הכרות מעמיקה יותר עם הכלי והניצול האיכותי בו גדל. אבל אין בהכרח קשר בין הכרות מעמיקה עם כלי לבין שימוש יותר "חינוכי" בו. כמו בדוגמה ממדינת מיין, יש מורים שיסתפקו בשימוש ב-PowerPoint וב-Word. והם יעשו זאת לא מפני שהם עדיין לא רכשו מספיק נסיון בשימוש בכלים הדיגיטאליים, אלא מפני שה-PowerPoint וה-Word עונים על המטרות הפדגוגיות שלהם. באותה מידה שהמורים האלה יסתפקו בכלים האלה, יש בוודאי מורים אחרים שכתוצאה מהגישה הפדגוגית שלהם יוכלו להשתמש בכלים דיגיטאליים בצורה שבעיני פונטדורה מבטאת את "שלב" הטרנספורמציה. והם יעשו זאת כבר עם היכרותם הראשונית עם הכלים בלי להצטרך לעבור את "שלב" ההחלפה.
<br />
<br />
במילים אחרות, המודל של פונטדורה מתאר שלבים של התפתחות, כאשר המעבר לשלבים "גבוהים" יותר נובע מההסתגלות לכלי. עם ההסתגלות באה הרצון להשביח את הפדגוגיה. הבעיה היא שבעצם אין שום קשר הכרחי בין השניים. שום דבר איננו אומר שההסתגלות לשימוש בכלי זה או אחר תוביל לשימוש "חינוכי", או נבון, יותר. (ברור לי שכבר מתבקש חלק ג' למאמרון הזה – חלק שיבחן יותר לעומק את מודל SAMR, ויתייחס גם לביקורת המושמעת כלפיו.)
<br />
<br />
לפני יותר מעשרים שנה, ב-1994, <a href="http://citeseerx.ist.psu.edu/viewdoc/download;jsessionid=9388CB6ACE6BD822F0D430BEF857B658?doi=10.1.1.600.463&rep=rep1&type=pdf" target="_blank">מרלן סקרדמליה וקרל ברייטר פתחו מאמר</a> שהם כתבו עם משפט שעל פניו נראה כמובן מאליו:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Nobody wants to use technology to recreate education as it is, yet there is not much to distinguish what goes on in most computer-supported classrooms versus traditional classrooms.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אכן, נדמה לי שאינני מכיר אף איש חינוך שיצהיר שהוא רוצה לנצל את הטכנולוגיה על מנת ליצור את אותה חוויה של למידה שכבר קיימת. אבל יתכן מאד שהמציאות רומזת על משהו אחר. הרי היום יש כיתות רבות המצוידות בשפע של כלים דיגיטאליים ובמידה רבה חווית הלמידה לא השתנתה. ואם כך, אולי עלינו להטיל ספק בקביעה של החוקרים החשובים האלה. דווקא המסקנה המתבקשת היא שמורים (שלא לדבר על מנהלים ומפקחים) כן רוצים להשתמש בטכנולוגיה כדי לשמור על הקיים.
<br />
<br />
אולי הנקודה העצובה ביותר היא שבמאמר שלהם סקרדמליה וברייטר תיארו דרך לעשות משהו אחר. הם כתבו שהם מציגים הצעה שתאפשר לחינוך להשתחרר מהמצב שבו משתמשים בטכנולוגיות חדשות כדי להמציא שוב את המוכר:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
We argue that the classroom needs to foster transformational thought, both on the part of students and teachers, and that the best way to do this is to replace classroom-bred discourse patterns with those having more immediate and natural extensions to the real world; patterns whereby ideas are conceived, responded to, reframed, and set in historical context.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אפשר, כמובן, לטעון שאפילו בשנות ה-90 של המאה הקודמת בהצעה של סקרדמליה ושל ברייטר כבר לא היה חדש, אם כי לזכותם ייאמר שהבאתי כאן רק קטעים קצרים מתוך מאמר ארוך ומנומק. וממילא, ציטטתי מהחוקרים החשובים האלה בעיקר כדי להראות שהאמונה בכוח הטרנספורמטיבי של טכנולוגיות חדישות היתה אצלנו הרבה לפני מודל ה-SAMR. וזה אולי נותן קצת רקע לטענה שלי שהסיכוי למערכי שיעור המותאמים ל-1:1 מאד קלוש. סיימתי את <a href="http://interlearn.blogspot.com/2017/09/blog-post_19.html">המאמרון הקודם</a> עם הקביעה ששימוש נבון ב-1:1 לצורך חינוך אחר:
</div>
<blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
דורש תפיסה חינוכית אחרת, ואפילו נכונות להשתחרר מתכניות מוכנות.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אם באמת היו רוצים לשנות את החינוך אפשר היה לעשות זאת גם ללא טכנולוגיות חדישות. והיום, כאשר יש טכנולוגיות כאלו (וה-1:1 הוא רק דוגמה אחת) העובדה שאין תכניות שמותאמות לשימוש בהן היא עדות לכך שסביר מאד להניח שאין באמת רצון בשינוי.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-36635978424926929202017-09-19T17:11:00.000+03:002017-09-19T17:11:52.030+03:00ואולי פשוט אין<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
לפני כחודש <a href="https://thejournal.com/articles/2017/08/21/good-luck-finding-any.aspx" target="_blank">אליוט סולוואי וקתי נוריס פרסמו מאמרון</a> שבו הם קראו לפיתוח של תכניות לימודים לכיתות שבהן לכל תלמיד מכשיר דיגיטאלי משלו. הם ציינו שתכניות לימוד טובות משפרות את הלמידה בכיתה, במיוחד מפני שהן מהוות עוגן אצל מורים שמעומס העבודה מתקשים לפתח חומרי לימוד בעצמם. מפני שהמצב של 1:1 הוא גם המציאות בשטח וגם המצב הרצוי, בעיניהם תכניות שמנצלות את הכלים האלה חשובות מאד. אבל זה מעורר אצלם שאלה חשובה:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Where is the curriculum — the daily lessons — that <i>specifically</i> exploit 1-to-1? </div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
סולוואי ונוריס טוענים שה-1:1 כבר מזמן הפך למצב הרגיל בבתי הספר, ובעיניהם ה-1:1 איננו סתם עוד דרך לאפשר לתלמידים להשתמש בכלים האהובים עליהם. לפי דעתם ביכולתו של ה-1:1 לחולל שינוי איכותי בדרכי ההוראה ובלמידה. אבל נכון להיום זה איננו קורה. יש כאן בעיה – בעיה שהם מציגים בשאלה, ולצידה גם תשובה:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
<ul>
<li>Question: Why aren’t educators taking advantage of the unique affordances of their 1-to-1 classrooms?</li>
<li>Answer: Lack of curriculum that teachers can use that explicitly takes advantage of 1-to-1.</li>
</ul>
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
במילים אחרות, סולוואי ונוריס מודעים לכך שנכון להיום אין תכניות לימודים שמנצלות את היתרונות של 1:1. וזה כנראה איננו רק ענין של דעה. הם כותבים שהם דגמו כ-100 שיעורים (מתוך כ-25,000) באתר של ארגון מורים אמריקאי ועל אף העובדה שהם מצאו שיעורים רבים שהשתמשו במחשב, הם לא מצאו אף לא שיעור אחד שמותאם ממש ל-1:1.
<br />
<br />
בסיום המאמרון שלהם סולוואי ונוריס כותבים שבמאמרונים הבאים שלהם בכוונתם להמשיך לדון בשאלה של היכן נמצאות התכניות המותאמות ספציפית ל-1:1, אם כי הם גם כותבים שהם ינסו לענות על השאלה של למה אין אתרים שמוקדשים במיוחד לתכניות כאלו. נכון לעכשיו, חודש מלא אחרי המאמרון המקורי, עדיין לא הופיע המשך.
<br />
<br />
למען האמת, אינני מופתע, ולדעתי הסיכוי שבמאת יופיע המשך די קטן. אבל דווקא מה שכן מוזר בעיני הוא שבתוך המאמרון המקורי שלהם סולוואי ונוריס פחות או יותר הסבירו למה אין תכניות המותאמות ספציפית ל-1:1. בערך באמצע המאמרון הם כותבים שהמטרה צריכה להיות:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
to provide teachers with curriculum, with lessons that guide the student in using the devices <i>while still maintaining a teacher-led classroom</i>. </div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
יש כאן סתירה, או לפחות ענין לא קטן באי-התאמה. הכוח האמיתי של ה-1:1 הוא העצמאות שהמצב הזה מאפשר. כאשר מחשב אישי נמצא בידיו של תלמיד הוא יכול לכוון את הלמידה של עצמו. הוא כבר איננו כבול בדרישות השיעור או המערכת. התקשוב פותח עבורו אין-ספור נתיבים שבהם הסקרנות שלו יכולה למצוא ביטוי. לכן, על אף העובדה שה-1:1 איננו שולל את האפשרות של "כיתה מונחית מורה", במידה רבה הוא מכרסם בו. אם הכוונה היא לשמור על מצב של "כיתה מונחית מורה" ובאותו הזמן לנצל את היכולות של 1:1 יכול להיות שהתכנית המתאימה ביותר הוא משהו כמו "<b>א'</b> - פתח את המכשיר שלך, <b>ב'</b> - מצא נושא שמעסיק אותך, <b>ג'</b> - צלול לתוכו, <b>ד'</b> - סכם את פעילותך ואת מה שלמדת בדרך כלשהי". אני מניח שצריך להיות ברור ש-"הנחיה" כזאת רחוקה מאד מלהיות הנחיה של "כיתה מונחית מורה".
<br />
<br />
האם כל זה אומר שבין כיתה כזאת לבין השימוש ב-1:1 קיים פער שאיננו ניתן לגישור? מאד יכול להיות שכן, אם כי אני מודה שהגזמתי בדוגמה שלי. מה שבטוח, יש באמת סתירה.
<br />
<br />
למען ההגינות, סולוואי ונוריס מודעים לסתירה הזאת. הגישה החינוכית שלהם הבנייתית, והם כותבים על כך שמערכות חינוך צריכות לאמץ דרכי למידה כזאת כבר שנים. כפי שהם מדגישים במאמרון הנוכחי:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
One <a href="https://en.wikipedia.org/wiki/Learning-by-doing" target="_blank">learns by doing</a>, by actively engaging in projects – not by just reading text/watching videos/<a href="https://thejournal.com/articles/2015/07/09/competency-learning.aspx" target="_blank">taking mastery tests</a>/rinse/repeat. </div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבל הם כנראה גם למודי נסיון, והם יודעים שרבים מהמורים בבתי הספר זקוקים לתכניות שיאפשרו להם ללמד בדרך הרצויה הזאת. הבעיה היא שזה איננו אומר שבאמת יש תכניות כאלה. כאשר קראתי את המאמרון שלהם סימנתי אותו כמשהו שעליו רציתי לכתוב, אבל אמרתי לעצמי שאמתין לראות כיצד סולוואי ונוריס ימלאו את ההבטחה שלהם לצלול לתוך האפשרות של שיעורים שמנצלים 1:1. אחרי המתנה של חודש אני די משתכנע שהם לא יצליחו לגשר על הפער שתיארתי.
<br />
<br />
מעניין ששבוע אחרי פרסום המאמרון של סולוואי ונוריס התפרסם <a href="https://thejournal.com/Articles/2017/08/30/Kahoot-Launches-Studio-of-Curriculum-Aligned-Games-for-K12.aspx" target="_blank">מאמרון אחר באותו אתר</a> (של כותב אחר) שדיווח על ספרייה של כ-20 מיליון משחקי <span dir="ltr">Kahoot!</span> שהחברה פתחה לציבור המורים. משחקי <span dir="ltr">Kahoot!</span> מותאמים ל-1:1 – הרי כדי להשתתף במשחק התלמיד זקוק למחשב או לסמרטפון. ולא פלא שיש המון משחקים כאלה – הם מאפשרים שימוש ב-1:1 תוך שמירה על "כיתה מונחית מורה". מורה שירצה להכין את תלמידיו למבחן, או שירצה לבדוק מה הם זוכרים, לא יתקשה למצוא חומרי "למידה" שנעזרים ב-1:1. אבל שימוש ב-1:1 לצורך למידה אחרת, למידה מהסוג שסולוואי ונוריס מייחלים לו, דורש תפיסה חינוכית אחרת, ואפילו נכונות להשתחרר מתכניות מוכנות.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-46757139778571944692017-09-06T22:49:00.000+03:002017-09-06T22:52:44.464+03:00עוד מהפכה חינוכית<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
כולם רוצים לחולל מהפכה בחינוך, וכל האמצעים כשרים. בדור האחרון התקשוב נעשה למחולל השינוי המועדף, אבל לא חסרים אמצעים ו/או כלים אחרים שמתמודדים על הבכורה בתחום הזה. דווקא אחת ההתפתחויות החיוביות של השנים האחרונות בחינוך היא הנסיגה מהדגש החזק ששמים על הדיגיטאליות ותשומת הלב הגדולה יותר למבנים הפיסיים שבתוכם הלמידה הבית-ספרית אמורה להתרחש. ראוי לציין שגם זה איננו עד כדי כך חדש. בית ספר כרמים, למשל, קיים כבר יותר מ-20 שנים ועיצוב בית הספר נעשה תוך התייחסות רבה למרחבים שבהם התלמידים יימצאו במהלך יום הלימודים, והתאמת המרחבים האלה לסגנונות הוראה ולמידה שונים.
<br />
<br />
לא רק במבנה בית הספר או בכיתה מדובר. היום גם שמים דגש על הריהוט אשר בכיתות הלימוד. יש כיתות שבהן במקום לשבת בכיסאות סטנדרטיים מול שולחנות כתיבה רגילים התלמידים חופשיים להתנועע על מבחר כריות או לעמוד מול שולחנות גבוהים. שינויי ריהוט כאלה יכולים להשפיע לטובה על הלמידה, אבל זה לא תמיד קורה. באפריל השנה <a href="http://interlearn.blogspot.com/2017/04/blog-post_24.html">כתבתי כאן</a> על <a href="https://modernlearners.com/yoga-balls-rows/" target="_blank">חוויה מוזרה שחווה ויל ריצ'רדסון</a> כאשר הוא הוזמן לבקר בכיתה בבית ספר שהחליף את הכיסאות המוכרים ב-"כדורי יוגה" (yoga balls). ריצ'רדסון הגיע לכיתה בציפייה לראות כיתה תוססת עם תלמידים פעילים. אבל במקום זה הוא פגש כיתה שבה שולחנות העבודה היו מסודרים בשורות, מול הלוח והמורה. אמנם אמצעי הישיבה היה שונה, והשינוי הזה בוודאי תרם ליכולת הריכוז של התלמידים ולאווירה חיובית יותר בכיתה, אבל על פי רוב סגנון ההוראה/הלמידה שבכיתה נשאר כפי שהיה.
<br />
<br />
ריצ'רדסון השתמש בחוויה המוזרה והמצערת הזאת כמטפורה לכך שלעתים קרובות מדי הנסיון להביא טכנולוגיות חדשות לתוך הכיתה פוגש חשיבה חינוכית מצומצמת וחסרת מעוף. הרי הכיסאות הנוקשים אכן הוחלפו באמצעי ישיבה גמיש יותר, בריהוט שמאפשר לתלמידים להתנועע קצת יותר בחופשיות בשעת השיעור, אבל בסופו של דבר הם עדיין למדו באותה דרך שלמדו לפני כן.
<br />
<br />
במרדף אחר המהפכה הבאה, מרדף מאד רווח היום בחינוך, קל מאד לשכוח שבית ספר שמבקש לשנות את דרך הלמידה בכיתה איננו זקוק לכדורי יוגה. אפילו עם שולחנות הלימוד המגושמים ועם אותם כיסאות שאנחנו מכירים כבר שנים, אפשר ליצור סביבת למידה אחרת. אפשר להזיז את הריהוט כדי לאפשר עבודה בקבוצות, או לפנות פינה בכיתה כך שהתלמידים יוכלו לשבת על הרצפה. בשנת הלימודים הקודמת ביקרתי בלפחות שני בתי ספר שבהם קבוצות של תלמידים ישבו על הרצפה במסדרון. יכול להיות שהתלמידים האלה היו מעדיפים לשבת על כדורי יוגה, אבל ממה שאני הספקתי להתרשם הם היו שקועים בלמידה שלהם, ודי מרוצים מהסידור שהיה להם.
<br />
<br />
אינני מתכוון לטעון כאן שאין בכלל חשיבות למבנה הכיתה, או לריהוט שממלא אותה. אין לי ספק שאלה יכולים להשפיע לטובה. (וזה נכון גם לגבי האמצעים הדיגיטאליים שזוכים לשימוש בתוך הכיתה.) אני אפילו מוכן להודות שלפעמים כלים חדשים, ו/או עיצובים חדשים, עשויים לעורר חשיבה חינוכית אחרת וכך לעודד שינויים משמעותיים. ובכל זאת, יש מהפכנים חינוכיים שכנראה מחשיבים את עצמם יתר על המידה.
<br />
<br />
לפני מספר ימים נתקלתי, באיחור של בערך חודש, <a href="https://twitter.com/amcollier/status/893120325642321920" target="_blank">בציוץ של איימי קולייר</a> (Amy Collier). הציוץ כלל פרסומת (ויתכן פרסומת יחסית ישנה) לכיסאות ה-Node של חברת Steelcase:<br />
<blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: center;">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjOJaWvQOGhxY7AC0yjDx9Rl0jiaxGbqC84zVONeUBHC5s67ifX_YxzCyNdP4ZoVcdeaZvi_HS_HqeO-gjMRv65Wyuo-4RyTN1hlirlbNp9u3P9y9uqgyC4TE1Ia8aJrbEG8Dgi_g/s1600/node-chair-advert.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1200" data-original-width="900" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjOJaWvQOGhxY7AC0yjDx9Rl0jiaxGbqC84zVONeUBHC5s67ifX_YxzCyNdP4ZoVcdeaZvi_HS_HqeO-gjMRv65Wyuo-4RyTN1hlirlbNp9u3P9y9uqgyC4TE1Ia8aJrbEG8Dgi_g/s320/node-chair-advert.jpg" width="240" /></a></div>
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כיסאות ה-Node די מוכרים במכללות להכשרת מורים בישראל, ואולי גם בעוד מוסדות להשכלה גבוהה. הרצון ליצור סביבות למידה "חדשניות" הביא לא מעט הנהלות לרהט מספר כיתות עם הכיסאות האלה. אני מודה, מדובר בכיסאות נחמדים, אם כי מהנסיון האישי שלי התרשמתי שמעט מאד מרצים מנצלים, או אפילו מנסים לנצל, את הניידות שלהם, ויש גם מרצים שעבורם כיסאות כאלה בכיתת הלימוד שלהם מהווים מטרד. לפי <a href="https://store.steelcase.com/seating/conference-chairs/node" target="_blank">האתר של Steelcase</a>, כיסא אחד מהמודל שמופיע בפרסומת עולה כ-$500. זה איננו מחיר זול, ולכן אני מניח שהחברה צריכה לשכנע את ההנהלות שההשקעה כדאית. נדמה לי שזאת הסיבה שהפרסומת איננה מתייחסת רק ללמידה שמתאפשרת באמצעות הכיסאות, אלא רומזת שהם בחזית של שינוי חינוכי גורף:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
The chair that started a classroom revolution.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
למתחיל בהגזמה, אומרים "המשך", ולכן הפרסומת פונה למרצים (או אולי להנהלות מפני שההנהלות אחראיות על הרכישה) ומאתגרת אותם:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
If you're ready to create an active learning environment for your students, discover the chair that started it all.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
קצת צניעות, כמובן, לא היתה מזיקה, אבל זאת איננה הגישה של חברת Steelcase. לפי החברה, עד להמצאת הכיסא הנפלא שלה לא עלה על הדעת של מורים ושל תלמידים שאפשר להזיז שולחנות וכיסאות בתוך הכיתה כדי לאפשר עבודה בקבוצות. כמו-כן, הישיבה על הרצפה (בכיתה או במסדרון) איננה נחשבת לסביבה של למידה פעילה (חדשנית או לא חדשנית). המהפכה שחברת Steelcase מקדמת דורשת השקעה כספית מאד משמעותית, וסביר להניח שבזכות הרכישה היקרה הזאת מוסד שקונה את הכיסאות ירגיש שהוא באמת בחזית של מהפכה חינוכית.
<br />
<br />
קשה להחליט מה יותר גרוע כאן – היומרה שלמידה פעילה בלתי-אפשרית בלי ההוצאה הכספית האדירה הזאת, או הביטול העצמי של אנשי חינוך שמשתכנעים שהם באמת זקוקים לכיסאות כל כך יקרים כדי לחולל שינוי בהוראה ובלמידה שלהם.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-56467552842539136532017-08-21T19:01:00.000+03:002017-08-21T19:03:35.425+03:00לא ל-"משתמש" הזה פיללנו<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
לפני כחודש אבי ורשבסקי, מנכ"ל MindCet, פרסם כתבה:
<br />
<blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: center;">
<b><a href="http://www.mindcet.org/%D7%94%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%94-%D7%94%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%99%D7%94-%D7%9E%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%9F-%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%91%D7%AA%D7%99-%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%9C%D7%A2/" target="_blank">המהפכה הסמויה מהעין: מעולם של בתי ספר לעולם של למידה</a></b></div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הכתבה עוסקת בעיקר בנושא השיבושיות, אבל היא מתמקדת בהבחנה החשובה בין Schooling ל-Learning. כפי שוורשבסקי מציין, אין מילה מקבילה ל-Schooling בעברית, אבל נדמה לי שהכוונה ברורה – לצד הלמידה שמתרחשת אצל הפרט קיימת גם "בית-ספריות" שאיננה "אישית" אלא מתייחסת לקבוצת לומדים כאוכלוסייה שצריכה לרכוש כמות מוגדרת של "ידע" בצורה מסודרת ומאורגנת. ורשבסקי מסביר:
</div>
<blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
טכנולוגיות ה-schooling הם טכנולוגיות הבאות לשרת בראש ובראשונה את בית הספר, ואת האופן שבו הוא מתנהל. ככאלה הם מחזקות ומנסות לסייע למבנה הקיים של בית הספר.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
במילים אחרות, הוא מבחין בין שתי זירות שונות של רכישת ידע – בית הספר, שמהווה מסגרת ברורה ואפילו נוקשה, ומולו הלמידה שאיננה בהכרח קשורה למסגרות קיימות ויכולה להתרחש בכל מקום. לפי ורשבסקי, נקודת המוצא של ה-learning:
</div>
<blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אינה מבנה בית הספר או הצרכים של המערכת, אלא תהליך הלמידה עצמו
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כפי שטענתי פעמים רבות בדפים האלה, עבורי, ועבור אנשי חינוך רבים שביקשו להכניס טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך החינוך, התקשוב היווה אמצעי שדרכו אפשר היה להחדיר לתוך בית הספר מרכיבים של למידה עצמית, הבנייתית, פתוחה יותר. מהבחינה הזאת המעבר מ-"בית-ספריות" ל-"למידה" פתוחה יותר, למידה שאיננה מתוחמת בדרישות המערכת או תכנית לימודים שהוכתבה מלמעלה, הוא דבר מבורך. אבל יתכן שיש בכל זאת גבולות לאותה ברכה.
<br />
<br />
לפני מספר ימים, דרך <a href="https://twitter.com/hemyram/status/898228147228819456" target="_blank">ציוץ בחשבון ה-Twitter שלו</a>, נודע לי שלפני קצת זמן חמי רמיאל פרסם מאמר מאד מעניין בכתב העת Discourse. במאמר רמיאל מעמיד את ההבחנה בין ה-schooling לבין ה-learning באור קצת אחר ומחייב אותנו לבחון עד כמה באמת מדובר בברכה. הוא כותב על:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: center;">
<b><a href="http://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/01596306.2017.1365694" target="_blank">User or student: constructing the subject in Edtech incubator</a></b></div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
במאמר שלו רמיאל סוקר את התצפיות שהוא ערך ב-MindCet במסגרת כתיבת הדוקטורט שלו. לפי רמיאל, גם אם יש חיוב במעבר מהבית-ספריות אל הלמידה, יש בו גם בעייתיות. הוא מתמקד במינוח שמתלווה לשני המונחים השונים – ה-schooling מתייחס לסטודנט, ואולי ה-learning מתייחס למשתמש (ה-user). לשתי המילים מרחבים סמנטיים שונים. כאשר הסטודנט הופך למשתמש:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
the relations between them (<span dir="rtl">מי שהם עכשיו "משתמשים"</span>) and the system are described in terms of services, consumerism, usability and efficiency (עמ' 2)
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
המינוח של רמיאל מסתמך על הבחנה בין חינוך (education) לבין למידה (learning) של גרט ביאסטה (Gert Biesta). לא הכרתי את ביאסטה עד עכשיו, אבל בעקבות המאמר של רמיאל כבר קראתי כמה מאמרים שלו וגם איתרתי כמה ספרים שכתב. במאמר משנת 2005, <a href="https://www.ltu.se/cms_fs/1.123949!/file/Article+Biesta+against+learning.pdf" target="_blank"><b>Against Learning</b></a>, ביאסטה בוחן את השינויים החברתיים שהובילו לעליונות של המונח learning בשיח החינוכי. הוא מבקר את השינוי הזה, אם כי הוא איננו שולל אותו. ובכל זאת, הוא מזהה בשינוי הזה בעיה – כאשר הדגש הוא על learning המעשה החינוכי הופך לעסקה כלכלית שבה הצרכן רוכש את הלמידה הדרושה לו מספק הלמידה. ביאסטה מהרהר:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
whether the educational process itself can be understood – and should be understood – in economic terms, that is, as a situation in which the learner has certain needs and where it is the business of the educator to meet these needs. (עמ' 58)
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לאור ההבחנה הזאת אפשר להבין שהגדרת הלומד כ-"משתמש" פועלת בניגוד לתפיסה "מסורתית" יותר (ואולי "תרבותית" יותר) של חינוך, תפיסה שבה תהליך החינוך הוא תהליך של הפנמה של ערכי יסוד ובניית תשתית תרבותית. כאשר הלומד הופך ל-"משתמש" הוא קובע לעצמו מה חשוב לו ללמוד במנותק ממערכת ערכים שה-"חינוך" מבקש להעניק.
<br />
<br />
ביאסטה מחדד את הנקודה הזאת. הוא מסביר שבמסגרת חינוכית ה-"לומד", אם מדובר בתלמיד צעיר או בסטודנט מבוגר יותר, מבקש ללמוד על מנת לגלות מה מעניין אותו ומהן הצרכים שלו:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
a major reason for engaging in education is precisely to find out what it is that one actually needs – a process in which educational professionals play a crucial role because a major part of their expertise lies precisely there. (עמ' 59)
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
רמיאל, בעקבות ביאסטה, טוען שבמעבר מסטודנט למשתמש המומחיות של המורה הולכת לאיבוד, או מאבדת את משמעותה. במקום זה נוצרת מערכת שמגישה למשתמש את מה שהוא "מבקש", ללא התייחסות לשאלה אם זה באמת מה שהוא צריך. רמיאל מזהה שתי "מגבלויות" שבאות לביטוי בפרויקטים שיוצאים מהחממה של MindCet כתוצאה מהדגש על המשתמש – המסחוּר של המוצר הלימודי, וההכרח שהמוצר יהיה דיגיטאלי. מגבלויות אלו גורמות להעדר התחשבות במטרות חינוכיות שאינן ניתנות להערכה כספית, ובסופו של דבר הערך ה-"לימודי" של המוצר נמדד על ידי המידה שבה הוא מצליח לשמור על עניין אצל המשתמש ועל מעורבותו בו:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Engagement can be understood in the light of MindCet’s directors’ explanations: if ‘we are talking about users and market’ our main goals become ‘catch the learner’s attention,’ make him stay and give him the user experience. This is a very different kind of student, no longer one in need of guidance and education from a system based on pedagogical methods and principles, but as one that the product is built for – his or her need, desire and choice – for his engagement as a user. (עמ' 9)
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בסופו של דבר, הפרויקטים שיוצאים מהחממה אולי "לימודיים" עבור הפרט, אבל חסר בהם מרכיב חינוכי כלל תרבותי.
<br />
<br />
מהכרותי עם לפחות כמה מאנשי MindCet אני יכול לקבוע שמדובר באנשי חינוך שמעוניינים לקדם את הלמידה במובן החיובי ביותר של המילה. עבורם, בהבחנה בין ה-schooling לבין ה-learning הנאמנות הראשונית שלהם היא כלפי ה-learning מפני שהם משוכנעים שה-schooling כבר איננו מתאים למציאות של היום. אמנם נכון להיום בית הספר מהווה המסגרת שבה הלמידה מתרחשת, אבל הם שואפים למציאות שבה הלמידה יכולה להתרחש בכל מקום ובכל עת. ברמת הפרט אני משוכנע שמדובר בשאיפה חיובית. אבל רמיאל מחייב אותנו לבחון אם תוך מה שנראה כמו הבחנה חיובית נמצאות גם הנחות סובייקטיביות שמשפיעות על הדרך שבה אנחנו מגדירים לעצמנו את מטרות החינוך. מצד אחד יש חיוב רב בהרחבת המרחב החינוכי מעבר לתחום בית הספר. אבל כאשר מתלווה להרחבה הזאת זיהוי הלומד כ-"משתמש" קיימת סכנה שנגדיר את הלמידה כלא יותר מאשר רכישת ידע אצל הפרט יותר עבור צרכי השוק מאשר צרכי האדם. כמו-כן, אנחנו עלולים לאבד את המרכיבים הערכיים של החינוך. וזאת אכן סכנה אמיתית ומדאיגה.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-43147745919032150052017-08-15T22:05:00.000+03:002017-08-15T22:08:46.897+03:00Plus ça change …<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
לפני כ-15 שנים, בתקופה שבה קורסים מקוונים עדיין נחשבו חדשים ופורצי דרך, באחת המסגרות שבהן עבדתי כתבנו תדריך לסטודנט - מה הוא צריך לעשות כדי להצליח בקורס מקוון. אינני מוצא את המסמך ההוא, אבל אני זוכר היטב שאחרי מבוא קצר על הצורך לבדוק דואר אלקטרוני ולהכנס לפורומים של הקורס (כולל הסברים על כיצד עושים את הדברים האלה) התמקדנו במספר נקודות יחסית פשוטות: הסטודנט צריך להיות בעל מוטיבציה פנימית, הוא צריך לקחת אחראיות על הקצאת הזמן שלו, ובאופן כללי עליו לפקח על הלמידה של עצמו – לבדוק אם הוא מבין את הנלמד, ולפנות לעזרה אם הוא זקוק לה. אכן, לא מצאתי את המסמך ההוא, אבל תוך כדי חיפוש בתוך כמות אדירה של מסמכים ישנים (והקדשת הרבה יותר זמן למשימה הזאת מאשר היה מוצדק – אולי עדות לכך שאינני מקצה לעצמי את זמני בצורה נאותה) מצאתי <a href="https://www.scribd.com/document/50257993/Being-an-Independent-Learner" target="_blank">מסמך אחר ששמרתי משנת 2011</a> שהופץ על ידי האוניברסיטה של סותהאמפטון (Southampton) אשר באנגליה. שם מצאתי המלצות מאד דומות:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
If you are an independent learner you will (a) be motivated to learn; (b) manage your own learning; and (c) reflect on your learning. These attributes will enable you to become a successful learner and/or provide you with some insight into your learning achievements that will enhance your motivation to continue learning. The responsibility for this is yours.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מה שהניע אותי לנסות לאתר את המסמך שלא מצאתי היה <a href="https://lisahistoryblog.wordpress.com/2017/08/10/new-perspectives-on-de-from-1961/" target="_blank">מאמרון חדש של ליסה ליין</a> שדיווחה על מסמך שבו היא נתקלה משנת 1961 – לפני יותר מ-50 שנה. מדובר בביבליוגרפיה מוארת, ומאד מקיפה, משנת 1995 הוכנה על ידי טרי אן מוד (Terry Ann Mood) בשם <b><a href="https://docslide.net/download/link/distance-education-an-annotated-bibliography" target="_blank">Distance Education: an Annotated Bibliography</a></b>. בין הפריטים הרבים המסוקרים בביבליוגרפיה נמצאת חוברת של צ'רלס ווידמאיר וגייל צ'יילדס, שני חוקרי חינוך מכובדים, בשם <b><a href="https://www.amazon.com/New-perspectives-university-correspondence-study/dp/B0007DEM2W" target="_blank">New Perspectives in University Correspondence Study</a></b>. הלמידה מרחוק השתנה מאד מאז תחילת שנות ה-60, אבל מעניין במיוחד לראות שיש דברים שנשארים כפי שהיו – האופי הרצוי של מי שלומד בדרך הזאת למשל. מוד כותבת שווידמאיר וצ'יילדס זיהו שלוש תכונות חשובות במיוחד בסטודנט שעתיד להצליח בלמידה מרחוק (עמ' 18):
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
<ul>
<li>self-motivation</li>
<li>organization skills</li>
<li>concentration</li>
</ul>
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הם גם מנו את המאפיינים הדרושים של קורס בלמידה מרחוק כדי שהקורס יאפשר לסטודנט להצליח:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
<ul>
<li>clear goals and objectives</li>
<li>manageably sized lessons</li>
<li>rapid feedback from a skilled teacher</li>
</ul>
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אם כבר הזכרתי כאן את צ'רלס ווידמאיר (Wedemeyer), יש טעם להתעכב בו לכמה משפטים. היום הוא די נשכח, אבל בזמנו הוא נחשב אחד החלוצים החשובים של הלמידה מרחוק. ווידמאיר היה אמריקאי, אבל הייעוץ שלו לקראת הקמת האוניברסיטה הפתוחה של אנגליה נחשב לתרומה חשובה בהקמת המוסד החשוב הזה. משפט אחד מהספרו מ-1982, "<b><a href="https://www.amazon.com/Learning-Back-Door-Reflections-Non-Traditional/dp/1607523728" target="_blank">Learning at the Back Door</a></b>" מיטיב לתאר את הגישה שלו למה שאולי מכונה היום חינוך בלתי-פורמלי. כמו-כן, הוא נותן ביטוי לגישה שנמצאת ביסוד מוסדות לימוד שמבקשות לקדם למידה שנובעת מהנעה עצמית:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
What non-traditional learning does not need is anything that would diminish the freedom of choice, autonomy and independence that has kept this kind of learning vital, practical, resourceful, innovative, and humane from the beginning of this country. (עמ' 218)
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
המאמרון של ליין מאד קצר. יתכן מאד שהמבוא שלי כאן, וההסברים השונים שהבאתי על המקורות שהיא מצטטת, פעלו לרעתה של הפואנטה הברורה והחשובה שבוודאי מובנת מאליה. מאד יכול להיות שבמקרה הזה, כל המוסיף גורע. הרי מעבר לכל ההסברים (וקצת הרחבה על אדם חשוב כמו ווידמאיר) מה שעלינו להבין, כפי שליין עצמה כותבת, הוא שדבר לא השתנה.
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-45115221906728681762017-08-09T14:00:00.000+03:002017-08-09T14:00:36.145+03:00תוך כדי הכתיבה ... אולי בכל זאת נחוץ!<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
באוקטובר השנה יתפרסם בכתב העת Teaching and Teacher Education מאמר (הוא מוגדר כ-review article וכבר זמין לקריאה) של שני חוקרים:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: center;">
<b><a href="http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0742051X16306692" target="_blank">The myths of the digital native and the multitasker</a></b></div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בסוף חודש יולי <a href="http://www.nature.com/news/the-digital-native-is-a-myth-1.22363" target="_blank">אתר Nature פרסם כתבה על המאמר</a>, ובתחילת החודש הזה גם <a href="http://bigthink.com/paul-ratner/digital-natives-do-not-exist-claims-new-paper" target="_blank">אתר Big Think דיווח עליו</a>. לאתר Nature קבלות מכובדות בתחומי המדע, ואילו Big Think עוסק בעיקר בנסיון להפיץ רעיונות מעניינים שאולי יכולים להתפתח ליזמויות מוצלחות. כתבות בשני המקורות השונים האלה יוצרות כיסוי שפחות או יותר מבטיח הפצה רחבה של המאמר.
<br />
<br />
וזה מעלה שאלה פשוטה, אבל חשובה: למה? הרי כבר מזמן הפריכו את המיתוס של הילידים הדיגיטאליים. מה יכול להיות מעניין במאמר אקדמי נוסף שמבקש שוב, בתאריך מאוחר זה, לעשות זאת?
<br />
<br />
קצת רקע אולי נחוץ כאן. אמנם ביעור המיתוס בהחלט ראוי בעיני, אבל אני לתומי חשבתי שהמלאכה הזאת נעשתה די מזמן. בין השנים 2008 – 2014 <a href="http://netgennonsense.blogspot.com/" target="_blank">מארק בולן (Mark Bullen) פרסם בלוג שהוקדש במלואו להפרכת המיתוס</a> הזה. במהלך שש השנים האלו הוא פרסם כ-200 מאמרונים, ורבים מאלה סקרו מחקרים שהראו שה-"ילידים" האלה אינם ניחנים ביכולות דיגיטאליות מפותחות או ייחודיות. עם פתיחת הבלוג שלו, ב-2008, <a href="http://interlearn.blogspot.com/2008/06/blog-post_18.html">קישרתי אליו</a> ובירכתי על האתגר שבולן הציב לעצמו, ועקבתי אחריו בכל שנות קיומו. ב-2014 בולן נטש את הבלוג – נדמה לי שהסיבה היתה שהוא פשוט הגיע למסקנה שכבר אין צורך לנסות לשכנע שמדובר במיתוס. אגב – עמוד וחצי של שבעה העמודים של המאמר החדש הם ביבליוגרפיה שמכילה רבים מהמחקרים שאליהם בולן התייחס. אבל כל זה רק מחדד את השאלה: למה עוסקים בנושא הזה עכשיו?
<br />
<br />
הכתבה ב-Nature מצדיקה את העיסוק המחודש בנושא בהשפעה המתמשכת של המיתוס על החינוך:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Many schools and universities are retooling to cope with kids and young adults who are supposedly different. From collaborative learning in the classroom to the provision of e-learning modules in undergraduate courses, the rise of the digital native is being used as a reason — some say a justification — for significant policy changes.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הכתבה ב-Big Think טוענת משהו דומה:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
The study also presents evidence that these supposed “digital natives” are no better at multitasking either. In fact, assuming that they do may harm their education.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
במילים אחרות, מאמר חדש על תופעת הילידים הדיגיטאליים שמפריכה את המיתוס של המיומנות הגדולה הטבעית של אותם "ילידים" בכל דבר תקשובי נחוץ גם היום מפני שהמיתוס עדיין משפיע לרעה על החינוך.
<br />
<br />
לשם ההגינות חשוב להדגיש שהמאמר איננו מתיימר להציג מידע מחקרי חדש. הוא רק סוקר את הספרות בנושא. דווקא הכותבים מציבים לעצמם מטרה לרכז את הספרות הזאת, והם מקווים שכך ניתן יהיה להפריך את המיתוס שהם מזהים כמסוכן לחינוך:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
In what follows this article aims - in the context of teaching, learning and teacher training - to describe and discuss the state of research about the problems related to accepting the widely held premises of the existence of the digital native and of our ability to multitask. This article hopes to play an important role in teaching and teacher education by providing the reader with up-to-date knowledge about these two topics and ultimately eradicating these two very pervasive myths.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני מודה, על אף העובדה שאני מתייחס בכבוד רב כלפי המחקר האקדמי, הרגשתי שפרסום המאמר החדש הזה נבע יותר מהרצון של שני אנשי אקדמיה להוסיף מאמר נוסף לקורות החיים שלהם מאשר מתוך רצון אמיתי להשפיע. הרי אפילו אם אני נמצא בבועה חינוכית/תקשובית ואינני מודע למה שקורה מחוצה לה, קשה לי לחשוב שב-2017 אנחנו זקוקים למאמר החדש הזה, ולא ברור לי למה Nature ו-Big Think ראו לנכון להתייחס אליו. זאת ועוד: אני חושש שהמשך ההתייחסות לרעיון היליד הדיגיטאלי, אפילו אם המטרה היא להראות שאין יצור כזה, רק מנציח אותו ומשאיר אותו בתודעה הציבורית.
<br />
<br />
אבל בערך כאן חל תפנית בכתיבת המאמרון הזה. בגירסתו המקורית, הוא נשא את השם "<b>דווקא עכשיו? למי זה בכלל עדיין איכפת?</b>", ואני חייב להודות שהתלבטתי אם היה בכלל טעם לפרסם אותו. קשה להצדיק פרסום של מאמרון שבסך הכל שואל אם יש הצדקה בפרסום מאמר. אם כבר אין טעם לעסוק בילידים דיגיטאליים, למה אני עוסק בהם? אבל זה היה לפני שדרך <a href="https://twitter.com/ruthy10/status/895132425147359232" target="_blank">ציוץ של רותי סלומון</a> קראתי <a href="https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4987880,00.html" target="_blank">כתבה ב-Ynet</a> (שהתפרסמה לפני כמעט חודש). הכתבה, שהתפרסמה "בשיתוף עם אוניברסיטת תל אביב" (ונראית יותר כחומר פרסומי מאשר כתבת תחקיר) מדווחת על פרויקטים חינוכיים "חדשניים" שהאוניברסיטה מקדמת. מתוארים בה פרויקטים מעניינים – חלקם יותר וחלקם פחות, וחלקם אולי מקוריים. אבל יותר מהפרויקטים עצמם, מה שתפס אותי היה חלק מהמבוא. בדיווחים מהסוג הזה התרגלנו לקרוא שעל אף השינויים הגדולים שהטכנולוגיה מחוללת בתחומים אחרים, בחינוך השינויים נשארים יחסית זעירים. וכך בכתבה ב-Ynet. אחרי שמונים מספר שינויים הזעירים בחינוך הכתבה שואלת:
</div>
<blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
האם כל אלה מספיקים כדי לאתגר סטודנטים ותלמידים שגדלו עם גישה למאגרי ידע אינסופיים במרחק קליק של עכבר?
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
והנה, דווקא מאוניברסיטה מכובדת, במקום להתמקד בדרכים שבהן טכנולוגיות דיגיטאליות יכולות להעניק למידה אחרת (ועלי להודות שכמה מהדוגמאות בכתבה כן מצביעות בכיוון הזה), הכתבה מזהה את הציפיות של הדור שלא ידע את הניר ואת העפרון כהצדקה לעיסוק בפרויקטים חדשניים. כנראה שעל אף הספקנות שלי, יש עדיין צורך להפריך את המיתוס של הילידים הדיגיטאליים.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-30602225171084942272017-08-03T23:56:00.000+03:002017-08-03T23:56:15.863+03:00באופן אולי פרדוקסאלי, יש כאן הגיון<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
קל מאד, ואולי קל מדי, להתפס בגלים השוטפים של החדשנות בחינוך. קל ליישר קו עם אופנות חינוכיות שלכאורה נגזרות מהחדשנות הרווחת, ולא לשאול אם הן משיגות את המטרות שלשמן אומצו. כלים דיגיטאליים עוצמתיים בידיהם של לומדים יכולים להביא לפתיחות לימודית שלא היתה מוכרת ברוב מוסדות החינוך בעבר. כלים כאלה מאפשרים גישה הבלתי-מוגבלת למידע מגוון והלומד גם זוכה למנה גדושה של שיתופיות (אולי אפילו מנה גדושה מדי). על פי רוב אלה מסוג ה-"אופנות" שרצוי להתפס בהן. ודווקא מפני שהשורשים החינוכיים שלי נמצאים בחינוך הפתוח, והכיוונים האלה הם מהסוג שעליהם אני באופן טבעי מברך, טוב לי שיש מישהו כמו ליסה ליין שמוכנה להרים גבה ולשאול "האמנם?".
<br />
<br />
מההכרות שלי עם הבלוג של ליין אני מזהה שהגישות שלנו מאד דומות. היא איננה יוצאת נגד הפתיחות או השיתוף. אבל מפני שהיא כן דוגלת בגישות האלו היא חשה צורך לבדוק אם האופנות האלו באמת משיגות את המטרות החינוכיות שלמענן היא מאמצת אותם. לפני מספר ימים ליין פרסמה בבלוג שלה:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: center;">
<b><a href="https://lisahistoryblog.wordpress.com/2017/07/30/an-argument-for-the-isolated-classroom" target="_blank">An argument for the isolated classroom</a></b></div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
במאמרון הזה היא מזמינה אותנו לבחון האם הפתיחות היא תמיד לטובת הלומד. זאת ועוד: היא גם מדגישה שללכת שבי אחר המודה החינוכית הרווחת איננה בהכרח הדרך להשיג יעדים חינוכיים:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Empowering students to learn does not necessarily mean active engagement with the trends of the day.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אפשר לראות במאמרון של ליין בסך הכל בקשה לשמור על ההשכלה הגבוהה כמרחב שמאפשר רפלקציה מעמיקה. אפשר להבין בקשה כזאת. היא ללא ספק באה בתגובה לאווירה הטעונה השוררת היום בקמפוסים בארה"ב, אווירה שבה הדיון והבירור נבלעים מתחת לוויכוח הקולני והלא סובלני. ליין חוששת שבאווירה הרווחת הזאת משהו חשוב הולך לאיבוד:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Whether it’s one-on-one tutorials at university, or monks studying in cloisters, or Virginia Woolf’s own room, there has always been a necessity to isolate oneself somewhat in order to think. I would like the classroom to be a place where one can think.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הקמפוס הוא מרחב שבאופן מסורתי נפרד מ-"העולם הגדול" שמסביב. כאשר מתייחסים ל-"מגדל השן", אם כאידיאל ואם בביקורת, מובן שמדובר במשהו מלאכותי, שונה מאד מהעולם שבחוץ. רק באמצעות המרחק הזה הוא יכול לממש את מה שליין מזהה כייעודו החינוכי. יש יתרונות גדולים למעורבות אינטנסיבית בסביבה, אבל מעורבות כזאת מקשה על מימוש סוג החשיבה שליין רואה כמרכזי להשכלה גבוהה. ולא רק בהשכלה גבוהה מדובר. גם בית הספר מהווה יצור מלאכותי שבונה סביבה שמאפשרת ללומד להתקדם בהדרגתיות. מערכות חינוך מזמן הבינו שמעטים מאלה שנזרקים ישר לתוך המים מצליחים לשחות, וביסודו של דבר קורסים ושיעורים הם הדרך שמצאו כדי למנוע את הטביעה. היום מבחנים סטנדרטיים מענישים את הכשלון, אבל ביסוד של המלאכותיות של החינוך נמצאת היכולת למעוד או להכשל, וללמוד, במקום לסבול, מזה.
<br />
<br />
לאור כל זה אני יכול להבין את דבריה של ליין. אבל בכל זאת יש משהו קצת מוזר בעובדה שהיא כותבת אותם. מקריאה של שנים בבלוג שלה אני יודע שהיא דוגלת בשימוש נרחב בתקשוב. ולכן מתבקשת השאלה האם התייחסות חיובית לכיתה המבודדת מהווה נסיגה מההתייחסות החיובית שלה לדיגיטאליות בחינוך? אינני משוכנע שמדובר בנסיגה, אבל יש אצלה אמביוולנטיות, וזה נובע מהכרותה עם הסטודנטים שלה. בעבר היא הביעה אמביוולנטיות דומה כלפי השימוש ב-LMS – מצד אחד היא איננה אוהבת את הדרך שבה מערכות לניהול הלמידה מגבילות את הגישה של הסטודנטים שלה למקורות, ותוחמות אותן בתוך כיתה קטנה. אבל מצד שני היא מבינה שעבור הסטודנטים האלה, שרובם הם הראשונים במשפחותיהם לפנות להשכלה הגבוהה, ה-LMS מעניקה מסגרת ואפילו בטחון – התנאים הדרושים ללמידה שעליה היא כותבת במאמרון הזה.
<br />
<br />
על פניו לדגול בכיתה המבודדת נשמעת כנטישה מההבטחות הגדולות של התקשוב בחינוך. לא אכחיש שזה מצלצל טיפה מוזר, במיוחד כאשר לכל סטודנט היום יש מחשב רב עוצמה וחיבור לאינטרנט בכיס. הנכונות של ליין לכתוב בזכות הרעיון הזה מראה שהיא דבקה במטרות החינוכיות שלה, ומוכנה לאמץ או לדחות את הכלים ואת האמצעים שמקרבים, או מרחיקים, אותה מהן.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-51762961497981267752017-07-31T22:19:00.000+03:002017-07-31T22:19:11.114+03:00בשביל מי המידע הזה?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
לפני כשבועיים ZD Net, אתר שעוסק בנושאים טכנולוגיים ורק לעתים רחוקות גולש לעניינים הקשורים לחינוך, שאלה בכותרת של כתבה:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: center;">
<b><a href="http://www.zdnet.com/article/should-big-data-be-used-to-discourage-poor-students-from-university/" target="_blank">Should big data be used to discourage poor students from university?</a></b></div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אפשר, כמובן לראות בשאלה הזאת עוד דוגמה של <a href="https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%9C_%D7%91%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%92%27" target="_blank">חוק הכותרות של בטרידג'</a> ופשוט להשיב בשלילה, אבל במקרה הזה מתחת לכותרת מסתתר נושא חשוב מאד שראוי לבחינה לעומק.
<br />
<br />
הכתבה מספרת על חברה מסחרית באוסטרליה (ששמה לא נחשפה) שהשיגה מידע מפורט על הרקע הסוציו-אקונומי של רבים מתושבי אוסטרליה, וחיברה אל המידע הזה אלגוריתם שמאפשר לבחון את הסיכוי של סטודנט פוטנציאלי להשלים את הלימודים שלו במוסד להשכלה גבוהה. הכלי שבוחן את הסיכוי הזה הוא כנראה זמין לכל צעיר שרוצה להשתמש בו. בלשון הכתבה:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Young adults born into low socioeconomic families can use an algorithm built on government-collected data to determine whether or not they should bother with their tertiary education
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
קיומו של הכלי, ועוד יותר מזה, היכולת של חברה פרטית לקבל את המידע שעליו הוא פועל, עורר ויכוח ער, ויכוח שמתמקד בשאלה בעלת פן אתי מובהק: צריך להיות ברור שהסיכוי של צעירים מרקע סוציו-אקונומי נמוך להשלים תואר בהשכלה הגבוהה קטן משל אלה שבאים מרקע מבוסס יותר, וזה מה שהכלי החדש הזה יראה. לאור זה, האם יהיה זה נכון להרתיע סטודנטים פוטנציאליים מלנסות לשפר את מעמדם באמצעות לימודים באוניברסיטה? באופן מסורתי, הרי, ההשכלה הגבוהה נתפסת כקרש קפיצה למעמד הבינוני. כלי שבאמצעותו צעירים עשויים לגלות שאין טעם שיפנו להשכלה גבוהה עשוי ליצור מצב שבו עוד לפני שהם מעיזים לפנות לאוניברסיטה ולחולל שינוי בחייהם כבר רומזים להם שפשוט לא כדאי.
<br />
<br />
הכתבה מצטטת מומחית אוסטרלית לענייני פרטיות שמסבירה (באופן די הגיוני) שהדבר המתאים לעשות עם מידע מהסוג שנאסף הוא להשתמש בו כדי לזהות סטודנטים שנמצאים בסכנת נשירה מלימודיהם ולהתערב בצורה חיובית כדי לעזור להם לפני שהם נושרים. אבל כאן מתעוררת שאלה עקרונית – את מי המידע הזה משרת? הרי, כפי שגם צויין בכתבה, בהסתמך על אותו מידע, מוסד להשכלה גבוהה שמעמיד את רווחיו מעל ההצלחה של הסטודנטים שלו (ויש רבים כאלה) יכול להחליט שלא כדאי לו לקבל לשורותיו סטודנטים שאין להם סיכוי להשלים את הלימודים שלהם.
<br />
<br />
איסוף מידע על מנת לעזור לסטודנטים איננו פסול. <a href="https://www.nytimes.com/2017/02/02/education/edlife/will-you-graduate-ask-big-data.html" target="_blank">כתבה בניו יורק טיימס מפברואר השנה</a> סקרה מספר דוגמאות של predictive analytics (אולי "ניתוחי מידע ניבואיים", אבל קשה למצוא תרגום מוצלח) בהשכלה הגבוהה. מתברר שבאמצעות שימוש נבון יש הצלחות. מוסדות שמצליחות לזהות קורלציות בין קשיים בקורסים מסויימים, או בהסתגלות לסביבה החברתית, לבין נשירה מהלימודים יכולים להתערב לפני שמאוחר מדי. וללא ספק התערבות מהסוג הזה בהחלט יכולה להיות לטובת הסטודנט.
<br />
<br />
עוד <a href="https://www.theguardian.com/guardian-professional/2015/jun/30/how-universities-are-using-data-to-stop-students-dropping-out" target="_blank">ביוני 2015 ה-Guardian הבריטי פרסם כתבה</a> בנושא הזה. הנקודה המעניינת בכתבה הזאת היא מגוון הנתונים שבהם מוסדות שונים נעזרים. אם בהתחלה של השימוש ב-big data בדקו ציונים, ואולי נוכחות בשיעורים, יישומי ה-LMS הדיגיטאליים של היום מאפשרים פירוט מאד מדויק של הזמן שסטודנטים מבלים באתרי הקורסים שלהם, ובאילו שעות של היום. כל המידע הזה, כמובן, נאגר, ואפשר גם לבדוק את זמן ההגעה לקמפוס, מידת השימוש בספריה, ועוד. וכמובן אפשר גם לסקור את הפעילות ברשתות חברתיות כדי לקבל תמונה רחבה יותר על הסטודנט. אבל גם אם הכל נעשה מתוך כוונה חיובית לעזור, בשלב מסוים קשה שלא יתעורר חשש שהאח הגדול צופה בך כל הזמן.
<br />
<br />
כזכור, הדוגמאות מהניו יורק טיימס ומה-Guardian על פי רוב מבקשות לעזור לסטודנטים להצליח בלימודים שלהם. אבל ב-Guardian אנחנו גם קוראים ש:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Brockenhurst College in the New Forest is going even further, analysing students’ profiles before they even set foot on campus.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
במקרה הזה כבר לא ברור שהשימוש בנתונים הוא לטובת הסטודנט. במקום זה יש כבר צעד לא כל כך קטן לקראת המצב שמתואר בכתבה על אוסטרליה.
<br />
<br />
לפעמים הצעדים, אפילו אם הם קטנים, די רומסים. מצב כזה ראינו לפני כשנה וחצי כאשר מכתב של נשיא Mount St. Mary's University אשר במדינת מרילנד הופץ ברבים. במכתב שלו הנושא טען שאם בשלב של תחילת הלימודים שלהם האוניברסיטה תצליח לזהות סטודנטים שהסיכוי שלהם לסיים את הלימודים שלהם קלוש, רצוי כבר בשלב המוקדם הזה לעודד אותם לפרוש. יתכן שאותו נשיא באמת דאג לטובת הסטודנטים ורצה למנוע מהם את האכזבה של נשירה בשלב מאוחר יותר. אבל ברור שהוא גם דאג למעמד האוניברסיטה שלו: כאשר סטודנטים פורשים סמוך לתחילת הלימודים שלהם הם אינם נספרים במניין הפורשים, ושיעור ההחזקה של האוניברסיטה נראה חיובי יותר.
<br />
<br />
אבל יתכן מאד שסגנון המכתב היה חשוב יותר מאשר תוכנו. <a href="https://www.insidehighered.com/news/2016/01/20/furor-mount-st-marys-over-presidents-alleged-plan-cull-students" target="_blank">המכתב התגלגל לאתר Inside Higher Ed</a> וכך למדנו כיצד הנשיא השיב לחברי הסגל שלא אהבו את הרעיון של לעודד סטודנטים לפרוש:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
This is hard for you because you think of the students as cuddly bunnies, but you can’t. You just have to drown the bunnies … put a Glock to their heads.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אכן, הסגנון די מזעזע. אבל מעבר לסגנון, המכתב מחדד את השאלה של השימוש ב-big data בהשכלה הגבוהה. נדמה לי שבשלבים המוקדמים של השימוש הזה היה ברור שהכוונה היתה לגייס את הנתונים כדי לעזור לסטודנטים. אבל תוך זמן יחסית קצר הנתונים התחילו להפוך לכלי שפוגע בהם, או לפחות לא העמיד את טובתם כערך מרכזי. יכול להיות שאי-אפשר היה שיהיה אחרת. הרי הנתונים משרתים את מי שמחזיק בהם, וצריך להיות ברור שהם בידי הנהלות המוסדות שישתמשו בהם כדי לקדם את האינטרסים שלהן. ספק אם לסטודנטים יש סיכוי לקבוע מה עושים איתם. יתכן שלפני לא יותר מדי זמן היתה זהות בין האינטרסים של המוסדות לבין אלה של הסטודנטים. אבל כמו עם החברות הדיגיטאליות הענקיות וה-"לקוחות" של השירותים שלהן, הימים של זהות אינטרסים כנראה עברו מזמן.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-41042511621600698162017-07-27T22:25:00.000+03:002017-07-27T22:25:48.825+03:00לא רק הרובוט מלאכותי<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
טיילר קוואן (Tyler Cowen) הוא מרצה לכלכלה באוניברסיטה מכובדת בארה"ב. רבות מדעותיו נחשבות פרובוקטיביות. אינני מרבה לקרוא את דבריו – הכלכלה רחוקה מלהיות התחום שלי, ותמיד יש יותר מדי שכדאי לקרוא. מי שמבקש גם להתפרנס צריך לצמצם את הגלישה לתחומים מעניינים אבל לא מספיק רלוונטיים. אבל כאשר קאוון כותב על תחומים שהם קרובים יותר אלי תמיד מעניין, וגם כדאי, לקרוא אותו. כך המצב עם כתבה שקאוון פרסם באתר של Bloomberg לפני בערך שבועיים. שם הוא הכריז:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: center;">
<b><a href="https://www.bloomberg.com/view/articles/2017-07-17/let-robots-teach-american-schoolkids" target="_blank">Let Robots Teach American Schoolkids</a></b></div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הרעיון הזה, כמובן, איננו חדש. אם נחליף את המילה "רובוט" עם "מחשב" או "אלגוריתם" או "תוכנה" נבין שהקריאה של קאוון איננה שונה מקריאות רבות שכבר מזמן התרגלנו אליהן. כבר מספר פעמים בעבר הבאתי כאן, למשל, את האמירה הידועה:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Any teacher that can be replaced by a computer deserves to be.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<a href="http://interlearn.blogspot.com/2017/02/blog-post.html">בפעם האחרונה</a> שהבאתי את המשפט הזה ציינתי שעבור רבים מאלה שמכריזים כך הכוונה איננה לאיים על מורים, אלא לעודד מורים להתמקד במה שייחודי ואנושי בעצמם. קוואן דווקא מונה מספר תכונות של הרובוט שאולי כן עושות אותו לעדיף על המורה. אבל בעיני אלה אינם מה שעושה את הכתבה שלו למעניינת וכדאית לקריאה. הדבר המיוחד בכתבה של קאוון הוא זווית הראייה המקורית שממנה הוא בוחן את הרובוט בתוך הכיתה.
<br />
<br />
שרי טורקל (Sherry Turkle) היא חוקרת ידועה בתחום האינטראקציה בין בני אדם וטכנולוגיות חדישות. מזה מספר שנים היא מביעה דאגה עמוקה כלפי מה שהיא רואה כקשר מלאכותי שנוצר כאשר רובוטים מתבקשים למלא תפקידים שדורשים תקשורת עם בני אדם. לדעתה, הקשר בין רובוט לבין בן אדם לעולם אוננו יכול להיות "אותנטי". בגלל זה צריך להיות ברור שרובוט איננו יכול לתפקד כמורה. קוואן מגיב לביקורת של טורקל עם הערה מעניינת במיוחד – ממתי הכיתה הלימודית "אותנטית"?:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
K-12 education itself is a highly artificial creation, from the chalk to the schoolhouses to the standardized achievement tests, not to mention the internet learning and the classroom TV.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
במילים אחרות, יתכן שהרובוט בכיתה הוא באמת יצור מלאכותי, אבל בכך הוא איננו שונה מבית הספר בכללותו – מקום שאיננו מעודד למידה "טבעית" אלא במקום זה מנסה להקנות ידע ומתנה את ההתקדמות ברכישת ידע נוסף ביכולת להראות שהידע הראשוני נקלט. קאוון מוסיף שכאשר הוא חושב על התקופה שבה הוא ישב בכיתה, מידת ה-"אותנטיות" של המורים שלו לא היתה חשובה לו. מה שהיה חשוב, בסך הכל, היתה היכולת שלהם להעביר את הידע הדרוש. אם רובוט יכול לעשות את זה עם מידה מסויימת של חן, וגם עם מנה גדולה של סבלנות, למה לא.
<br />
<br />
קוואן מתעמת עם הטענה שאין להכניס רובוטים לתוך הכיתה עד אשר נספיק לבחון אותם היטב ונוודא שהם אינם גורמים נזק לתלמידים. מול הטענה הזאת הוא מעלה נקודה מאד מעניינת:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
we did not apply comparable standards to, say, the use of textbooks
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
והוא מוסיף שאם בסופו של דבר נגלה שהרובוטים אינם תורמים לחינוך, הם בסך הכל יצטרפו לאוסף מכובד של כלים והמצאות שתלו בהם תקוות בחינוך אך בסופו של דבר הכזיבו.
<br />
<br />
לעתים קרובות עמדותיו של קאוון מקוריות ונון-קונפורמיסטיות. יש לו נטייה ברורה לפרובוקציה. לא תמיד ברור אם הוא מתכוון לחלוטין לדברים שהוא כותב. אבל הוא ללא ספק מעורר מחשבה. מבחינתי, על אף הביקורת הלא מעטה שיש לי כלפי מורים, אני עדיין משוכנע שהם לאין-שיעור עדיפים על אלגוריתמים שמגישים לכל תלמיד שיעורים שהם "מותאמים אישית". במידה מסויימת אני מוכן לקבל את הקביעה של קאוון שלרובוט בעל הסבלנות הבלתי-מוגבלת שאיננו יתעצבן על תלמיד כאשר הוא שוב ושוב איננו מצליח להבין נושא יש יתרונות על המורה האנושי. ובכל זאת, המורה, אפילו כאשר סבלנותו פוקעת, מסוגל להביע אמפתיה, וספק אם הרובוט יכול לעשות זאת.
<br />
<br />
אבל כאשר קוואן מזכיר לנו שגם הכיתה היא מלאכותית, ושלא ערכנו מחקרים לעומק כדי לבחון אם ספר הלימוד איננו מזיק לתלמיד, הוא עושה שירות חשוב לחשיבה החינוכית שלנו.</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-38369922070396044112017-07-24T22:26:00.001+03:002017-07-24T22:26:43.408+03:00אם הגלגל מסתובב, זה כנראה לאחור<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
לפני מספר ימים נתקלתי בטבלה מרתקת – טבלה שמתארת בצורה מאד משכנעת את ההבדלים בין הלמידה הישנה, הלמידה של המאה ה-20 ולפניה, ולבין הלמידה של ימינו. לא חסרות, כמובן, טבלאות כאלה. הרשת גדושה ברשימות שמשוות בין שתי התקופות השונות האלו. יש גם לא מעט טבלאות שמראות לנו בצורה משכנעת עד כמה שתי הגישות שונות זו מזו. לאור זה, אפשר לשאול מה יכול להיות מיוחד בעוד טבלה – מה יש בה שמעורר התרגשות. אבל אני בכל זאת טוען שמדובר בטבלה מעניינת במיוחד, אם כי לא בגלל מה שמופיע בה:
<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh-CtcETKSsyeOOgroD7sjpXkh0DQ_iCH-qNquhukl-RzTMzMhquRX5GwR93nJ0GrTfh1AK6SQCNgM5d1XzEpm8lxTSX4hZ82YZDaJKEyIfoVpt2yeiflyK6NfkYbvOGa12aPxEAg/s1600/old-vs-new-education.png" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="222" data-original-width="640" height="138" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh-CtcETKSsyeOOgroD7sjpXkh0DQ_iCH-qNquhukl-RzTMzMhquRX5GwR93nJ0GrTfh1AK6SQCNgM5d1XzEpm8lxTSX4hZ82YZDaJKEyIfoVpt2yeiflyK6NfkYbvOGa12aPxEAg/s400/old-vs-new-education.png" width="400" /></a></div>
<br />
<br />
אכן, הטבלה הזאת דומה מאד לאחרות שאנחנו מכירים. בחינוך המודרני יש דגש על הלומד במקום על החומר הנלמד, והחוויה הלימודית נתפסת כאמצעי המועדף לרכישת ידע במקום השינון. ואם כך, מה באמת מעניין כאן?
<br />
<br />
הטבלה הזאת מופיעה במאמר קצר בשם "<a href="http://www.jstor.org/stable/802698" target="_blank"><b>Comparison in Method</b></a>" שנכתב על ידי מורה בבית ספר תיכון בעיר דטרויט שמדווחת על נסיון שהיא ערכה בשתי כיתות שהיא לימדה. המאמר התפרסם בכתב עת בשם "National Council of Teachers of English". גם זה איננו מרשים במיוחד. אבל הוא התפרסם באפריל של 1925. במילים אחרות, כנראה שאי-שם עוד בתחילת המאה הקודמת היו מורים שלימדו בשיטות המתקדמות של המאה ה-21, שיטות שלא מפסיקים לספר לנו שהן המתאימות למציאות של ימינו.
<br />
<br />
כותבת המאמר, מאי פרינגל (May Pringle) מציינת את השוני שחל בתקופתה במטרות החינוך:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
The emphasis is now placed on purposing rather than on learning. Modern education does not prepare for life but is life itself.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אכן, גישה עדכנית ביותר, ומתקדם יותר מאשר הגישה של רבים ממחדשי החינוך של היום.
<br />
<br />
יתכן מאד שדי להביא את הטבלה על מנת להזכיר לנו שמחדשים חינוכיים מתברכים בזכרון היסטורי מאד קצר – מה שמאפשר להם להאמין שהם ממציאים, שוב ושוב, את החינוך. וברור לי שהטבלה יכלה לעמוד בפני עצמה במאמרון הזה. ובכל זאת, אני מוצא לנכון להרחיב טיפה.
<br />
<br />
מצאתי את הטבלה הזאת <a href="http://www.longviewoneducation.org/im-nowhere-in-between-why-we-need-seriously-uncool-criticism-in-education" target="_blank">במאמרון של בנימין דוקסדטור</a> (Doxtdator) שאליו הגעתי דרך <a href="https://twitter.com/hemyram/status/887715227252346880" target="_blank">ציוץ של חמי רמיאל</a>. לא הכרתי את דוקסדטור, אבל שמחתי להוסיף אותו לתוך קורא ה-RSS שלי ולהתחיל לעקוב אחרי הדברים שהוא כותב. ותוך כדי קריאת מאמרונים נוספים שלו מצאתי משהו שבעיני משלים את הטבלה.
<br />
<br />
<a href="http://www.longviewoneducation.org/are-we-robbing-students-of-tomorrow/" target="_blank">במאמרון מחודש פברואר השנה</a> דוקסטדטור מביא ציטטה קצרה מג'ון דיואי, ציטטה מאד פופולארית היום, ציטטה שמבטאת את הגישה של רבים מאלה שמבקשים לחולל שינוי בחינוך:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
If we teach today's students as we taught yesterday's, we rob them of tomorrow.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבל הוא גם מסביר שככל הנראה דיואי לא כתב את המשפט הזה. הוא מקשר <a href="http://www.education4site.org/blog/2014/who-said-if-we-teach-todays-students-as-we-taught-yesterdays-we-rob-them-of-tomorrow" target="_blank">לבלוג של טריגווי תאיר</a> (Tryggvi Thayer), בלוגר איסלנדי שכותב שהוא נבר בכתבי דיואי (לא רק במקומות שבדרך כלל מציינים שבהם נמצא המשפט) ולא מצא את המשפט הזה. זאת ועוד: לדעתו, המשפט איננו משקף את גישתו של דיואי. אך מה לעשות – המשפט פופולארי. ואפשר להבין למה. הוא מביע רעיון שהמחדשים שלנו מעוניינים לקדם: הצורך בשינוי כדי להתאים לצרכים של היום. זאת ועוד: הגיוני לרצות לגייס את דיואי. הוא הרי אחד מעמודי התווך של החינוך המתקדם, אותו חינוך שמציב את התלמיד במרכז, החינוך שבו מאי פרינגל דגלה.
<br />
<br />
אבל על אף מס השפיים לדיואי, המחדשים של היום קרובים יותר לגישה אחרת, גישה שרואה במערכת החינוך אמצעי להכשרת העובדים העתידיים לפי צרכי התעשייה. כאשר הם מעודדים את לימוד התכנות עבור כולם הם אינם חושבים על פיתוח החשיבה שהתכנות יכולה לקדם, אלא על הצרכים של עולם העבודה של מחר. הם מגייסים את דיואי כדי להצדיק את הכשרת התלמידים של היום לעולם שלא התלמידים בוחרים או בונים. אם לצטט את דיואי, רצוי לצטט אותו בהתנגדותו לניתוב הנוער לקראת עולם כזה. גישה זאת של דיואי אפשר למצוא ב<a href="http://www.jstor.org/stable/1179397" target="_blank">חליפת מכתבים בינו לבין דיוויד סנדן</a> (Snedden) משנת 1915. סנדן היה בין הדוגלים הבולטים ברתימת מערכת החינוך לצרכים של התעשייה, ומדובר, כמובן, בתעשייה כפי שהיא נוהלה על ידי מוביליה, על ידי אלה שהרוויחו ממנה. בתגובה שלו לסנדן אפשר לראות שעבור דיואי החינוך צריך לצעוד בד ובד עם חינוך חברתי, חינוך ששואף לבנות חברה טובה יותר:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
The kind of vocational education in which I am interested is not one which will "adapt" workers to the existing industrial regime; I am not sufficiently in love with the regime for that. It seems to me that the business of all who would not be educational time-servers is to resist every move in this direction, and to strive for a kind of vocational education which will first alter the existing industrial system, and ultimately transform it.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
עוד לפני תשעים שנים מאי פרינגל תיארה גישה חינוכית שראויה שהיא תנחה אותנו עוד היום. ועל אף הרצון שלהם להתאים את החינוך לצרכים של היום, המחדשים שלנו נראים שבויים בתפיסות שהיו צריכות להעלם מזמן.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-82228049433363501732017-06-29T23:26:00.000+03:002017-06-29T23:26:12.475+03:00למען האמת, אפילו לא קרובים<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
לפני כשבוע נתקלתי בשאלה די פשוטה שדוג לוין (Doug Levin) שאל במאמרון קצר באתר שלו EdTech Strategies. לא ברור לי למה לוין שאל את השאלה שלו דווקא עכשיו, אבל היא ללא ספק שאלה לגיטימית. לוין מזכיר לנו שבשנת 2008, בספרו Disrupting Class, קלייטון כריסטנסן, אבי החדשנות המשבשת, ניבא:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
that the growth in computer-based delivery of education will accelerate swiftly until, by 2019, half of all high school classes will be taught over the Internet.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ועכשיו, כשנתיים לפני שאותה נבואה אמורה להתממש, לוין שואל:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: center;">
<b><a href="https://www.edtechstrategies.com/blog/are-we-there-yet/" target="_blank">Are we on track?</a></b></div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
עוד ב-2009 לוין היה ספקן. במאמרון הנוכחי הוא מביא <a href="http://www.edweek.org/ew/articles/2009/03/26/26approaches.h28.html" target="_blank">קטע מתוך כתבה ב-edWeek</a> שציטטה אותו:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
"There are very real policy considerations and constraints," Levin says, that will impede that prediction from coming true.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבל מול הדעה שלו הוא גם מביא <a href="http://www.edweek.org/ew/articles/2009/04/22/29letter-7.h28.html" target="_blank">דעה אחרת – של ג'יזל הוף</a> (Gisèle Huff), גם משנת 2009. הוף היתה בין המייסדים של מועצת המנהלים של ה-Institute for Disruptive Innovation על שם כריסטנסן, ולכן די ברור שהיא היתה שותפה לתחזית של כריסטנסן. בתגובה שלה היא הסבירה שלאור הצמיחה האקספוננציאלית של הטכנולוגיה סביר להניח שהנבואה כן תתגשם – אפילו לפני 2019. והיא הוסיפה שאילוצים תקציביים, מחסור חמור במורים, וגם הדרישה של תלמידים ומורים ללמידה מותאמת אישית, עושים את מימוש הנבואה לנחוץ.
<br />
<br />
הסיבות האלו שהוף מביאה מעניינות מאד. קשה להתווכח עם הטענה התקציבית, אם כי בדבריה יש הנחה סמויה שהטכנולוגיה באמת תחסוך כסף. כמו-כן, יש באמת מחסור במורים, אם כי אין זה אומר שאלגוריתמים יוכלו למלא את מקומם בעתיד הקרוב (יש לזכור שהוף כתבה ב-2009). אבל דווקא עניינה אותי במיוחד הקביעה של הוף שהתלמידים וההורים דורשים הוראה מותאמת אישית. לא ידוע לי על נתונים מלפני שמונה שנים שהעידו על הרצון הזה, וגם היום נדמה שיותר מכל אחד אחר מי שמשמיעים את הרצון הזה הם היזמים ה-"חינוכיים" שמשוכנעים שיש להם אלגוריתמים פלאיים שמאפשרים להם לקדם כל תלמיד באופן פרטני.
<br />
<br />
יכול להיות שלאור זה יש טעם לבחון טיפה את הגישה החינוכית של הוף. לפני שנה <a href="https://edexcellence.net/articles/project-based-learning-needs-more-learning" target="_blank">הוף פרסמה כתבה באתר של ה-Fordham Institute</a> בה היא מבקרת את הנהירה לפרויקטים של PBL. בעיניה יש חיוב בלמידה באמצעות פרויקטים, אבל בכל זאת היא לוקה בחסר ממספר סיבות. היא כותבת שלרוב כאשר תלמידים עובדים בקבוצות חלק לא קטן מחברי הקבוצה אינם פעילים ואינם לומדים. ועוד יותר חמור בעיניה, יש אמנם הרבה פעילות, אבל יש מעט מדי רכישה של ידע. היא כותבת:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
But it is that "content" (a.k.a. knowledge) that students must master in order to apply it to hands-on projects. There is no need to sacrifice the rigor of content. Only its delivery and assessment must be changed to move from Carnegie units and seat time to competency-based learning.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
במילים אחרות, חווית הלמידה והתהליך שהתלמיד עובר צריכים להיות משניים לרכישת הידע הדרוש. חשוב לי להדגיש שהגישה החינוכית של הוף מורכבת יותר מאשר אני מציג אותה כאן, ויש גם טעם בביקורת שלה כלפי ה-PBL. הגישה שלה איננה חד-גונית. ובכל זאת חשוב להבין שכאשר היא טענה לפני שמונה שנים שעד 2019 אפשר יהיה להגיע מצב שבו חצי מכל השיעורים בבתי הספר התיכוניים בארה"ב יילמדו באופן מקוון, הציפיה שלה היתה שההוראה באותם שיעורים תתבסס על הוראה מסורתית, על הוראה שבעיקר עוסקת בהקניה.
<br />
<br />
יתכן שיותר מאשר הנטייה לקבל או לדחות את התחזית של כריסטנסן נובעת מניתוח של נתונים ומגמות למיניהם היא פשוט עניין של משאלת לב. ברור שהוף רוצה שהתחזית תתגשם. מעניין לציין שמהמעט שאני מכיר מהגישה החינוכית של לוין, היא איננה שונה בהרבה מזאת של הוף. ובכל זאת, אני מתרשם שהוא איננו מתלהב מהאפשרות שהתחזית של כריסטנסן תתממש. יכול להיות שזה משפיע על הספק שהוא הביע. אבל יכול להיות שהספקנות שלו פשוט נובעת מזה שהוא יודע שאנחנו מוצפים בנבואות על מהפכות בחינוך. הנסיון מלמד שבמקרים רבים מדי הנביאים מתגלים כנביאי שקר. במקרה הטוב הם מנבאים מספיק לתוך העתיד כך שלא נזכור לבדוק אם הנבואות הופכות למציאות. (כזכור, <a href="https://www.wired.com/2012/03/ff_aiclass/" target="_blank">לפני חמש שנים סבסטיאן תרון ניבא</a> שבעוד 50 שנה יהיו בכל העולם רק 50 מוסדות שמעניקות השכלה גבוהה. האם בעוד 45 שנים מישהו יזכור לבדוק עד כמה הוא טעה?) דווקא במקרה של כריסטנסן מתקרב היום שבו נוכל לבדוק אם הוא צדק.
<br />
<br />
בתחילת המאמרון שלו לוין שואל אם כיוון ההתפתחות של הטכנולוגיות בחינוך היא לקראת מימוש התחזית של כריסטנסן. הוא מסיים אותו בלשון די מוצנעת – עם ההמלצה שכדאי להתייחס בזהירות כלפי תחזיות גורפות מהסוג הזה. נדמה לי שבמקרה הזה הזהירות מיותרת. הסיכוי שהנבואה של כריסטנסן תתממש שואף לאפס.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-7553685154660149242017-06-18T23:44:00.000+03:002017-06-18T23:44:11.961+03:00ממשיכים להמציא את הגלגל<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
כתבה ב-Inside Higher Ed שהתפרסמה לפני מספר ימים סקרה קורס מקוון שנלמד בסמסטר הסתיו של 2016 ב-MIT. כותרת הכתבה טענה שמדובר בניסוי ייחודי בהשכלה הגבוהה – קורס MOOC שמעניק קרדיט לסטודנטים. בנוסף, הכותרת רמזה שמדובר בניסוי בעל איכויות מיוחדות:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
<div style="text-align: center;">
<b><a href="https://www.insidehighered.com/news/2017/06/15/credit-mooc-proves-popular-among-mit-students" target="_blank">For-Credit MOOC: Best of Both Worlds at MIT?</a></b></div>
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כידוע, EdX, התשתית לקורסי MOOC של MIT, משמשת לקורסי MOOC רבים. אבל להבדיל מהקורסים המוכרים האלה שהם מוצעים לאנשים מחוץ לאוניברסיטה, בקורס אשר בכתבה סטודנטים מן המניין של MIT למדו בקורס ה-MOOC כאלטרנטיבה לקורס פנים-אל-פנים שבו נלמדו אותם התכנים. הכתבה מסבירה שקשיים בהרכבת תכנית הלימודים של הסטודנטים נמצאו בבסיס של עריכת הניסוי:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Last fall, however, the university experimented by offering the MOOC version of a popular class for on-campus students, for credit, in an attempt to help students facing scheduling issues.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מתוך הסקירה הרשמית על הקורס של MIT עצמה, אכן ברור שהקשיים האלה היו הזרז המרכזי להצעת הקורס לסטודנטים מן המניין. כמו-כן, היחידה ללימודים דיגיטאליים ערך מחקרון כדי לבחון את כדאיות המודל הזה. בהחלט הגיוני שחוקרים ב-MIT יעקבו אחרי המתרחש בקורס ושהם ינסו להסיק מסקנות אופרטיביות לגביו. התובנות אודות הקורס מרוכזים <a href="http://odl.mit.edu/sites/default/files/PreliminaryAssessmentofMITonEdX.pdf" target="_blank">במסמך PDF בן 17 עמודים</a> – מסמך שעליו מבוססת הכתבה ב-Inside Higher Ed. אותו מסמך נושא את השם "Preliminary Assessment" (הערכה ראשונית). הוא אמנם די גדוש בנתונים, אבל ברור שהשם הזה אכן משקף את תוכנו – בסך הכל נערך נסיון לברר אם שילוב סטודנטים מן המניין בקורס MOOC, קורס אשר במקור מיועד לאוכלוסיה אחרת, כדאי.
<br />
<br />
בסך הכל 27 סטודנטים מ-MIT למדו במסגרת קורס ה-MOOC. בין המסקנות הבולטות נמצא שעל פי רוב הסטודנטים האלה הרגישו שקורס ה-MOOC הלחיץ אותם פחות מאשר קורס פנים-אל-פנים. בנוסף, באופן כללי פריסת הציונים בקורס היתה דומה מאד לפריסת הציונים בקורסים הדומים שנלמדו פנים-אל-פנים.
<br />
<br />
אני מודה. הנתונים האלה מעניינים, אבל לא מעבר לכך. קשה להבין כיצד מגיעים מהישגים די צנועים – ציונים שווי ערך לקורס פנים-אל-פנים ותחושה של פחות לחץ בביצוע מטלות הקורס – לכותרת של כתבה שמכריזה על "הטוב משני העולמות". ואני אינני היחיד שעבורו הדבר הזה די מוזר. מספר מגיבים לכתבה מציינים שקורס שבו סטודנטים מן המניין לומדים בצורה עצמאית מחומרים שנמצאים באתר אינטרנט איננו אלא קורס מקוון "רגיל", ואפילו אם הקורס הזה יצא מבית היוצר של MIT אין כאן שום דבר שמצדיק סיקור ב-Inside Higher Ed, ולא כל שכן עם כותרת שרומזת על תוצאות מיוחדות.
<br />
<br />
שריל ברנס (Sheryl Barnes) האחראית על למידה דיגיטאלית עבור סטודנטים מן המניין ב-MIT, רואיינה עבור הכתבה. היא גם מגיבה למגיבים שמציינים שלדעתם מדובר בלא יותר מאשר קורס מקוון. היא מציינת שהסטודנטים מ-MIT אכן למדו במסגרת של MOOC, ורומזת שבגלל זה יש כאן משהו מיוחד. אבל הקוראים לא משתכנעים. הערה (די עוקצנית) של אחד הקוראים אופיינית מאד:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Why is it news that a school has finally decided to offer an online course with credits for 30 students? Perhaps MIT should now consider becoming accredited by the Distance Education Accrediting Commission to learn how to offer these courses with well established best practices. DEAC has been accrediting distance education programs for decades.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
למען האמת, לא ברור כיצד הנסיון הדי מצומצם הזה זכה לכותרת מושכת ב-Inside Higher Ed. כזכור, קובץ ה-PDF שעליו הכתבה מבוססת מתייחס ל-"הערכה ראשונית". אפשר אפילו להתרשם שמדובר במסמך פנימי. אם הוא היה נשאר פנימי אני מניח שהוא לא היה גורם להרמת גבה. אבל כאשר פרויקט מהסוג הצנוע הזה זוכה לכותרת מופרזת (ויד על הלב, אינני מבין מהם "שני העולמות" שאליהם הכתבה קורצת) קשה לא לצפות לתגובה חריפה. רבים מקוראי Inside Higher Ed מכירים היטב את נושא התקשוב בחינוך, ולא כל כך קל להרשים אותם.
<br />
<br />
זאת ועוד: מתקבל הרושם שדי במתן הכינוי MOOC לקורס כלשהו כדי לזכות בסיקור בעיתונות החינוכית. אמנם היום מתרגשים הרבה פחות מכל מה שקוראים לו "MOOC" אבל כנראה שבשם הזה עוד נשאר לא מעט קסם. וזה כנראה ההסבר לכך שניסוי די סתמי, ניסוי שאיננו שונה באופן מהותי מקורסים רבים במוסדות להשכלה גבוהה כבר שנים לא מעטות, בכל זאת זוכה בכותרת מושכת. אבל גם ברור שאם הכותרת היתה משהו כמו "עוד קורס מקוון לקומץ סטודנטים ב-MIT" אף אחד לא היה מקדיש את הזמן לקרוא את הכתבה. ואולי כך היה עדיף.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-64819061047334655422017-06-13T00:22:00.000+03:002017-06-13T00:22:28.939+03:00סטטיסטיקה מופרכת לשירות השיבוש<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
יש מספר משפטי מפתח השגורים היטב בפיהם של כל אלה המבקשים לחולל שינוי בחינוך באמצעות התקשוב. חובה, למשל, לטעון שבית הספר (או הכיתה, או "החינוך" באופן כללי) לא השתנה כבר 100 שנה. (המהדרין יטענו 200 שנה, ויש כאלה שמשוכנעים שמדובר אפילו ב-1000 שנה.) הקלישאה הרווחת הזאת איננה מותירה מקום לדקויות. מגוון הגישות הפדגוגיות מרוכז לתוך עבר חד גוני, עבר שחיכה רק לטכנולוגיה החדישה ביותר לחולל את השינוי המיוחל. מי ש-"גילה" את הכיתה ההפוכה ומעלה אותה על נס לא מעוניין ללמוד שהרבה לפני היו-טיוב מורים רבים ביקשו מתלמידיהם לקרוא פרק בספר, או לאתר מידע בבית כדי לתרום לדיון מושכל על נושא שנלמד בשעת השיעור. העולם החינוכי החדש נשען על התעלמות מההיסטוריה.
<br />
<br />
משפטי המפתח האלה אינם מתארים רק את העבר. יש גם כאלה שמתייחסים לעתיד, ובמיוחד לשוק העבודה העתידי. אחד הנתונים הפופולריים ביותר בתחום הזה מתייחס למספר משרות העבודה שהתלמידים של היום יימלאו בעתיד. <a href="https://www.youtube.com/watch?v=u06BXgWbGvA" target="_blank">בגירסה משנת 2017 של הסרטון/המצגת הוותיק Shift Happens</a> מוסרים לנו ש:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
U.S. Dept of Labor estimates today’s learner will have 10-14 jobs by the age of 38.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מהנתון הזה אנחנו אמורים להבין שלהבדיל מהוריהם שהתמידו זמן ממושך במקום עבודה אחד, התלמידים של היום יחליפו מקצועות בתדירות גבוהה, וכמובן של-"עובדה" הזאת יש השפעה משמעותית על כיצד אותם תלמידים אמורים ללמוד. אבל הנתון הזה די בעייתי. אמנם יש לו, פחות או יותר, אחיזה במקור מוסמך (להבדיל מרבים מהטעונים בתחום) אבל הוא רחוק מלהיות מדויק, וגם מפרשים אותו בצורה לא נכונה. נתון דומה נמצא <a href="https://www.bls.gov/news.release/pdf/nlsoy.pdf" target="_blank">בדוח משנת 2015 של ה-Bureau of Labor Statistics</a> של משרד העבודה האמריקאי. אבל שם מדובר במספר המשרות עד גיל 48. בנוסף, בכלל לא ברור שהוא קשור להתפתחות המהירה של הטכנולוגיה – התפתחות שהיא, לכאורה, הגורם המשפיע. לפי אותו דוח מדובר באנשים שנכנסו למעגל העבודה כבר בשנות ה-80, כאשר בערך חצי מהמשרות שהם מילאו היו עד גיל 24 – דבר שמראה שבעצם כצעירים הם מילאו מבחר תפקידים זמניים עד לרכישת מקצוע. מפני שצעירים נוהגים לעבוד במספר משרות זמניים עד לרכישת מקצוע, אין כאן קשר ממשי לטכנולוגיה.
<br />
<br />
קובץ המכיל מקורות ל-Shift Happens שמופיע <a href="http://www.co.vilas.wi.us/documents/Finance/Technology%20and%20Education%20Sources.pdf" target="_blank">באתר של שירותי הממשל של מחוז במדינת ויסקונסין</a> מביא את המקור של משרד העבודה, אם כי הוא מצביע גם על נתון משנת 1999 שאינני מצליח לאמת. ובדיוק מעל לנתון הזה מופיע נתון שהוא מעניין במיוחד:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
The top ten in-demand jobs in 2010 did not exist in 2004.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
וליד הנתון הזה מוסרים לנו שהוא כבר איננו נכון, שמדובר בתחזית משנת 2004 שלא היתה נכונה (proved false בלשון הקובץ). במקומו מביאים נתון אחר:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Researchers predict that 65% of today’s grade schoolers will hold jobs that don’t yet exist.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ודווקא בנתון הזה רציתי להתייחס במאמרון הזה.
<br />
<br />
<a href="http://www.assortedstuff.com/more-or-less-accurate/" target="_blank">טים סטאמר, במאמרון מלפני שבוע</a>, מקשר ל<a href="http://www.bbc.co.uk/programmes/p05436k2" target="_blank">פודקאסט של ה-BBC בשם <b>More or Less</b></a> שמנסה לבחון את אמינותם של נתונים סטטיסטיים מהסוג הזה. מהדורת הפודקאסט מסוף מאי הקדישה עשר דקות לנסיון לאתר את המקור של הנתון הזה ... ללא הצלחה. עורכי הפודקאסט קובעים:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Nobody can prove this claim for sure, and we’ve not found any explanation of where the number came from or what the logic was behind it. Sources lead from the UK out to America and Australia and then hit dead ends.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כזכור, יש נתונים רבים מהסוג הזה – נתונים שרווחים בשיח החינוכי אבל אינם מבוססים. סטאמר מציין שנתונים מהסוג הזה משמשים את אלה שטוענים שהחינוך של היום איננו מכשיר את הנוער לעולם של מחר. הם אמורים לגרום לנו לחשוש שאם לא נערוך שינויים מפליגים במערכת החינוך העתיד שלנו בסכנה. יכול להיות שבאמת יש צורך בשינויים מפליגים, אבל אפילו אם הנתון הספציפי הזה היה מוסמך, בכלל לא ברור כיצד יש להתייחס אליו, או מה הוא מכתיב לגבי שינויים דרושים בחינוך של היום. אפילו אם הנתון אכן היה מוסמך, הצעות שטחיות למערכת החינוך כמו "צריכים לפתח יצירתיות" או "כל אחד צריך ללמוד להיות יזם" אינן בהכרח נגזרות מהקביעה שיותר מחצי מהתלמידים של היום יעבדו במשרות שאינן קיימות היום. דווקא לעורכי More or Less יש הצעה הרבה יותר צנועה, ודי משכנעת:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
What about trying to teach some basic statistical common sense?
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
זה בוודאי לא יכול להזיק.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-25318553674946006412017-05-22T21:20:00.000+03:002017-05-22T21:20:41.401+03:00אוי! מתברר שמישהו מבין בנושא!<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
לפני קצת יותר מחודש כתבה מעניינת הופיעה באתר של EdSurge. סימנתי לעצמי אז שרציתי לכתוב עליה, אבל אני חייב להודות שלא הופתעתי שהמשימה הזאת איכשהו מצאה את דרכה לתחתית הערימה. באופן קבוע יש יותר מדי נושאים שמבקשים התייחסות, ופשוט אי-אפשר להגיע לכולם. אבל לפני שבוע ויל ריצ'רדסון הזכיר את אותה הכתבה, וכך נזכרתי בה, ובסיפור מעניין הקשור אליה – סיפור שבהחלט ראוי לספר. אז בעקבות המאמרון של ריצ'רדסון חזרתי לכתבה המקורית שבכותרתה שאלה:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: center;">
<b><a href="https://www.edsurge.com/news/2017-04-12-is-your-edtech-product-a-refrigerator-or-washing-machine" target="_blank">Is Your Edtech Product a Refrigerator or Washing Machine?</a></b></div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
השאלה בהחלט מעניינת, או לפחות מסקרנת. תחילה חשבתי, למשל, שהקוראים מתבקשים לבחון אם המוצר שלהם דואג לשמור משהו, כמו מקרר, או אולי לחדש משהו כמו שמכונת כביסה עושה לבגדים מלוכלכים. אבל מתברר שטעיתי, והכוונה היתה לשתי דרכים של חדירת הטכנולוגיה לתוך החיים שלנו – המקרר שבסך הכל דורש חיבור לחשמל והוא כבר פועל, או מכונת הכביסה שדורשת גם עבודות תשתית של צנרת וניקוז לפני שבכלל אפשר להפעיל אותה. כותבת הכתבה, ג'וליה פרילנד פישר, היא מנהלת תחום החינוך ב-Clayton Christensen Institute (כריסטנסן, למי ששכח, הוא אבי החדשנות המשבשת). פישר מראה גרף שלפיו זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה מקררים נמצאו כמעט בכל בתי האב של ארה"ב, ואילו החדירה של מכונות כביסה לתוך הבתים היתה איטית בהרבה ואף פעם לא הגיעה אפילו ל-80% של הבתים. פישר, כמובן, איננה מתכוונת לעסוק במקררים או במכונות כביסה. היא מבקשת להראות הקבלה בין אלה לבין טכנולוגיות בחינוך. היא מסבירה שיש כלים טכנולוגיים שיכולים להשתלב במרחב הבית ספרי בלי צורך לבנות תשתיות חדשות, ואילו אחרים שדורשים שינוי בתשתית – ועבור אלה, כמובן, הסיכוי להקלט בבתי הספר קטן יותר. היא ממליצה ליזמים טכנולוגיים במרחב החינוכי להציע מקררים במקום מכונות כביסה, והכל עניין של כדאיות:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
if we ignore the costs of conformability and hope that schools will just figure out how to use wholly new models within their existing paradigm, the promise of new innovations may fall short.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<a href="https://modernlearners.com/learnings-lousy-adoption-curve/" target="_blank">ריצ'רדסון דוחה את המטפורה</a> מן היסוד. הרי, יכול להיות שקל להכניס כלים לתוך בתי הספר, אבל אין זה אומר שהכלים האלה באמת ישפיעו על הלמידה. הוא כותב:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
it’s not shocking that the other refrigerator-y edtech tools that we are most enamored with, the Chromebooks and the iPads and the Reminds and the Class Dojos that have the fastest adoption curves, haven’t really changed much in terms of classroom conditions for productive learning. They’re all easy to “install” into the teaching cultures that schools are built around.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
במילים אחרות, אולי מה שבאמת נחוץ איננו חדירה מהירה וקלה לתוך בתי הספר, אלא בניית תשתיות חינוכיות שמסוגלות לחולל שינוי בדרכי ההוראה והלמידה המסורתיים. אף אחד, כמובן, לא יופתע אם אציין שאני מסכים עם ריצ'רדסון. בימינו הכנסת כלים טכנולוגיים חדשים לתוך בתי הספר מוּנע יותר על ידי הרצון לקבל נתח של שוק הולך ותופח מאשר הרצון התמים להשפיע על המתרחש שם. ברור שההמלצה של פישר, לזהות את המקררים החינוכיים ולהתמקד בהם, איננו מכוון אל אנשי חינוך אלא לאנשי עסקים.
<br />
<br />
אבל ציינתי שהתגובה של ריצ'רדסון הזכיר לי את המאמרון ב-EdSurge, והכוונה המקורית שלי לא היתה להתייחס לדבריו, או להיבט "חינוכי" של המאמרון, אלא דווקא לבעייתיות היסודית של המטפורה של המקררים ומכונות הכביסה.
<br />
<br />
ג'ונתן ריס הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה במדינת קולורדו. הוא כותב הרבה על נושאים הקשורים לטכנולוגיות בחינוך (ספרו <b><a href="https://www.amazon.com/Education-Not-App-university-Economics/dp/1138910414" target="_blank">Education is Not an App</a></b> מאד מומלץ), אבל הוא גם פרסם שני ספרים על ההיסטוריה של מקררים. <a href="http://moreorlessbunk.net/technology/with-or-without-edtech/" target="_blank">בבלוג שלו הוא כותב</a> שעמית שלח לו את הכתבה של פישר וציין שאולי הוא ירצה להתייחס. רייס מעיד על עצמו:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Indeed, I can say with some certainty that I am the only person in the world who has written <a href="https://jhupbooks.press.jhu.edu/content/refrigeration-nation" target="_blank">two</a> <a href="http://www.bloomsbury.com/us/refrigerator-9781628924343/" target="_blank">books</a> on refrigerators who is also interested in education technology.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ומתברר שהוא כן רוצה להתייחס. עם חלק מהנתונים שפישר מביאה הוא מסכים, אם כי הוא מציין שלהבדיל ממה שפישר כותבת, המקרר לא הופיע בשנות ה-30 של המאה הקודמת, אלא כ-20 שנים מוקדם יותר. הוא מוסיף שבספריו הוא משתמש באותו נתון שפישר מביאה, שבשנות ה-50 מאוחרות כבר ביותר מ-90% מבתי האב בארה"ב היו מקררים, אבל הוא מביא את הנתון הזה כדי להשוות בין ארה"ב לבין צרפת ואנגליה, מדינות שבהן באותן שנים עדיין רק ב-12% וב-10% מבתי האב היו מקררים. ריס שואל למה, אם המקרר היה נפלא כל כך, חדירתו לתוך הבתים של המדינות האלו היתה דלה כל כך. והוא מסביר:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Can you live without a refrigerator? Most Americans can’t. [Indeed, the refrigerator adoption rate in the modern US is actually 99.5%.] However, French or English people in 1957 still had easy access to fresh meat and produce at large markets. Many still choose to live that way today because fresh perishable food tastes better. Americans, on the other hand, tend to preference convenience over taste. That’s why the refrigerator industry was one of only three in the whole United States to grow during the Great Depression. Anyone who had any money to spend at that time greatly valued the added convenience of electric refrigerators over ice. By 1960, the old ice industry basically disappeared because it ran out of customers.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ומכונות הכביסה? לפי ריס קל להסביר למה כמעט בכל בית בארה"ב יש מקרר, ואילו בהרבה פחות בתים יש מכונת כביסה, וההסבר איננו קשור לתשתיות. היום, מלבד במקרר, אין דרך אחרת לשמור על אוכל בקירור, אבל לא קשה לכבס את הכביסה במקומות ציבוריים, ובבתי דירות רבים יש מרתף כביסה לכל הבניין. מכונה פרטית אמנם מוסיפה נוחות, אבל אין חובה להחזיק אחת בבית. היא איננה הכרח כמו מקרר.
<br />
<br />
ריס, כזכור, דוגל בהכנסת טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך בתי הספר ולהשכלה הגבוהה, אבל הוא איננו טוען שאי אפשר לקיים חינוך מוצלח בלעדיהן. בכך הוא מציג גישה שהיא מנוגדת לגישה של החדשנות המשבשת שגורסת שהחדש בהגדרתו מוצלח יותר ולכן בהכרח ידחק הצידה את הישן. פישר רואה את העבר בעיניים של האידיאולוגיה שלה, וממליצה לזהות היכן התשתית מוכנה למקרר כדי שהיזמים לא יסתבכו עם מכונות כביסה שלא יזכו לחדירה מלאה בבתי הספר. סביר להניח שהעובדה שהמציאות ההיסטורית איננה תואמת את הטיעונים שלה איננה מפריעה לפישר. לאחרונה התפרסמו ביקורות קטלניות על גישת החדשנות המשבשת (<a href="http://www.newyorker.com/magazine/2014/06/23/the-disruption-machine" target="_blank">מאמר של ג'יל לפור</a> מאד מומלץ). הביקורות האלו מטילות ספק במהימנות הדוגמאות העכשוויות שמביאים לחזק את התיאוריה. אבל הבעיה בגישה איננה רק בכאן ועכשיו, אלא גם בדרך שבה היא מפרשת את ההיסטוריה. אפשר לברך על כך שהכתבה של פישר הגיעה לידיו של אדם שבקיא בהיסטוריה של טכנולוגיות ביתיות. הרי ריס מצליח להציג לנו היסטוריה מהימנה יותר מזאת של פישר. על הכתבה שלה הוא כותב:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
The whole assumption behind that article is that one technology will always inevitably drive another technology to extinction.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מדובר בגישה מאד מקובלת היום – גישה שמאפשרת ליזמים טכנולוגיים לטעון שהם מפיחים חיים חדשים לתוך החינוך הרדום. אבל מתברר לא רק שהיא איננה מהווה בשורה גדולה לעתיד החינוך. גם מבחינה היסטורית היא מוטעית.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5499179.post-25812219747152929342017-05-17T12:45:00.000+03:002017-05-17T12:45:27.051+03:00זה מה שגיליתם?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
היום, חמש שנים אחרי "<a href="http://www.nytimes.com/2012/11/04/education/edlife/massive-open-online-courses-are-multiplying-at-a-rapid-pace.html" target="_blank">שנת ה-MOOC</a>" כפי שהניו יורק טיימס כינה את 2012, ההתלהבות האדירה מהתופעה, וגם הפניקה של מוסדות להשכלה גבוהה כלפיה פן הם ייעלמו, די דעכו. מתברר שיותר מאשר החברות שמפיקות קורסי MOOC מאיימות על עתיד ההשכלה הגבוהה, הן עסוקות בחיפוש מודלים עסקיים שיאפשרו להן לקבל פלח מהשוק המשמעותי הזה. מה שבעבר הוצע חינם כמעט כתפיסה אידיאולוגית בוחן כיצד ניתן לגבות כסף. מה שבזמנו כוון לכל מי שמבקש ללמוד היום מתמקד בהכשרה מקצועית צרה. שינויים כאלה הם כמובן לגיטימיים, אבל הם גם עדות די ברורה לכך שבמקום המהפכה שהבטיחו לנו, התופעה הפכה לפרויקט עסקי שכנראה איננו מציע שינוי מהותי בתהליכי הוראה או למידה.
<br />
<br />
אז אם אין כבר השכלה לכל, ובוודאי לא השכלה חינם, האם משהו בכל זאת נשאר מההבטחות הגדולות? ובכן, Coursera ו-Udacity הבטיחו לנו עוד משהו – שבאמצעות הכמות האדירה של נתונים שנאגרת אצלם הם יוכלו לזהות את המאפיינים ואת המרכיבים של הוראה מוצלחת כך שאפשר יהיה להפוך את ההוראה למדע מדויק. <a href="https://www.technologyreview.com/s/515396/as-data-floods-in-massive-open-online-courses-evolve" target="_blank">כתבה על קורסי MOOC ב-Technology Review משנת 2013</a> מצטטת את אנדרו אנג, אחד מיוזמי Coursera, על ההתייחסות שלו לאיסוף הנתונים האלה:
<br />
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
The data we are collecting is unprecedented in education…. We see every mouse click and keystroke. We know if a user clicks one answer and then selects another, or fast-forwards through part of a video.”
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ובאותה כתבה הוא הצהיר שכל הנתונים האלה יאפשרו לנו לגלות מה לעשות כדי להבטיח הוראה מוצלחת:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Today, education is an anecdotal science, but I think we can turn education into a data-driven science, where you do what you know works.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כבר מספר פעמים בעבר ציינתי שאני חושש מהפיכת החינוך ל-"מדע". הרבה יותר חשוב בעיני לראות בו "אמנות". ובכל זאת, קשה לבוא בטענות כלפי נסיונות לברר מה עובד ומה לא, מה יעיל ומה מיותר, בתהליכי הוראה. לכן, לאור ההצהרות של אנג, יש טעם לבחון אלו מסקנות הסיקו ב-Coursera מאותם נתונים שנאספו בקורסי ה-MOOC של החברה. מאמרון שהתפרסם לפני מספר ימים בבלוג של Coursera מאפשר לנו להציץ בתובנות שהושגו. כותרת המאמרון אכן רומז שהם אכן מגיעים לתובנות. אלכסנדרה אורבן וטליה גרינבלט-קולודני מדווחות על:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
<div style="text-align: center;">
<b><a href="https://blog.coursera.org/using-data-transform-learning-experience/" target="_blank">Using data to transform the learning experience</a></b></div>
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הכותבות מסבירות שבעזרת בדיקות A/B ניתן לבודד משתנים כך שאפשר לבחון את ההשפעה של פעולות שונות על ההוראה ועל הלמידה. הבדיקה הספציפית שעליה הן מדווחות היא הוספת הזדמנויות לתרגול בחומר הנלמד בשלבים שונים בקורס:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
We wanted to be scientific in our approach to this recommendation, so we split several courses into A/B versions with and without extra practice assessments to analyze learner progress and performance in both versions.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ראוי להתעכב רגע על מה שנכתב כאן. לא סתם מספרים לנו שהחליטו לשלב הזדמנויות של תרגול בשלבים שונים בקורסים. זה נעשה על מנת לשמור על גישה מדעית. והתוצאה?:
</div>
<blockquote>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
Excitingly, we found that when the workload per week matched learner expectations <b><i>adding practice assessments not only increased participation and success on related graded assessments, but also led to greater overall persistence and progress</i></b>.
</div>
</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
החוקרים גילו, <b>להתרגשותם!</b>, שאכן הוספת הזדמנויות תרגול, עם משוב שמוגש לסטודנטים בעקבות אותו תרגול, הובילה להשתתפות רבה יותר בקורס, וגם ליותר הצלחות בקורס. קשה להתווכח עם הצלחות, ובוודאי לא עם הצלחות מדעיות מרגשות. ובכל זאת, רצוי לזכור שבתחילת הדרך אנדרו אנג התהדר בכמויות האדירות של מידע שנאגרו בקורסים של Coursera, ושבאמצעות המידע הזה יהיה אפשר להסיק מסקנות חשובות בנוגע להוראה וללמידה. והנה, עכשיו מדווחים לנו שמה שגילו הוא שכאשר משלבים הזדמנויות תרגול לתוך קורס ונותנים משוב על התרגול הזה יש התמדה גדולה יותר, וגם למידה טובה יותר, אצל הסטודנטים. סליחה, אבל ... בשביל זה צריכים את Coursera, ומיליוני הדולרים שהושקעו בחברה? נדמה לי שהידיעה המרעישה הזאת היתה ידועה לדורות רבים של מורים הרבה לפני שה-MOOC איים על ההשכלה הגבוהה.
<br />
<br />
מלכתחילה קשה להגיד שמודל ההוראה שגופים כמו Coursera ו-Udacity (וגם EdX) הציעו היה מהפכני. חשוב להדגיש שעבור מובילי היזמויות האלו העיקר היה ההיצע ההמוני ולא מודל ההוראה או הלמידה. אבל דבריו של אנג מלפני ארבע שנים בכל זאת מעידים על כיוון מסויים, או לפחות יומרה – שביכולתו של ה-big data לגלות נסתרות ולחשוף לפנינו דברים שלא יכולנו עד עכשיו לדעת. אורבן וגרינבלט-קולודני רוצות להרשים אותנו בידיעה המרעישה שהתגלתה מהנתונים שלהן. אמנם מדובר במסקנה שאליה מגיעים מניתוח מדוקדק של המון נתונים, אבל צר לי לגלות להן שהיו דרכים פשוטות, וזולות, יותר להגיע אליה.
</div>
</div>
יענקלhttp://www.blogger.com/profile/08904180539828579859noreply@blogger.com0