יום חמישי, 5 במאי 2011 

הכיוון חיובי, אבל לא ברור שהוא פותר את הבעיה

משייכים את המונח bootstrapping לברון מינכהאוזן שטען שהוא הצליח לחלץ את עצמו מתוך ביצה על ידי כך שהוא הרים את עצמו באמצעות רצועות המגפיים שלו. בחינוך, ואולי במיוחד בתקשוב החינוכי, אנחנו נתקלים ברעיון הבעייתי הזה שוב ושוב. בעזרת התקשוב אנחנו יוצרים הזדמנויות למידה שאמפשרות לתלמיד לחקור ולגלות – להבנות את התובנות של עצמו. אבל פעם אחר פעם אנחנו מתאכזבים כאשר ההזדמנויות האלו אינן מנוצלות כראוי. נדמה לי שהבעיה קשורה בכך שרבים מאיתנו שעוסקים בתקשוב החינוכי מזהים את עצמנו כלומדים בעלי מכוונות עצמית. כאשר אנחנו ניצבים בפני אתגר לימודית אנחנו שמחים להתמודד איתו, ולכן די להגיש לנו הזדמנות למידה מאתגרת כדי שנתחיל לפעול. אי-לכך, אנחנו מצפים שאחרים יגיבו בצורה דומה. לא פעם הציפיה הזאת מתנפצת מול מציאות לא כל כך מלבבת – לא לכולם מניע פנימי ללמוד. אנחנו חושבים שלומדים יכולים, כמונו, "להרים את עצמם" מול אתגר לימודית. ומפני שזאת הציפיה הכמעט טבעית שלנו, איננו יודעים לגשר על הפער בין הציפיה לבין המציאות.

מדובר בבעיה שנמצאת בבסיס של כל נסיון ללמד. חלק לא קטן מהמשיכה לאינטרנט כסביבה ללמידה נובעת מכך שביכולתו של האינטרנט להקנות ללומד גישה בלתי-מוגבלת, וכמעט בלתי-אמצעית, למידע על כל נושא אפשרי. אבל מול המשיכה הזאת יש גם דחיפה – מפני שאיננו יודעים כיצד לעורר עניין, אנחנו פשוט מקווים שדחיפת הלומד לתוך ים הדעת תספיק, ואנחנו מקווים שהוא יצליח לשחות. נכון להיום הקשר בין הוראה לבין למידה לוט בערפל. איננו יודעים על אילו כפתורים ללחוץ, ולכן במקום ללמד אנחנו פשוט מקווים שהלומד, בדרך לא כל כך ברורה, ילמד.

ההרהורים האלה אינם חדשים, או מקוריים. מה שהעיר אותם (הפעם) הוא מאמרון חדש של ג'ורג' סימנס שמסכם חלקית את הנסיון השלישי שלו ללמד קורס מקוון ופתוח עם משתתפים רבים. סימנס, אבי ה-Connectivism, מציין שקורס מהסוג הזה מתאים ללומדים עם מידה גדולה של מכוונות עצמית (self-directed learners), אבל הוא איננו רוצה להסתפק בלומדים כאלה. הוא רואה צורך בלומדים מרושתים (network-directed learners):
While connectivism begins with the individual, it stresses the growth of connections and connectedness in learning and knowledge. Self-directed learning explains the attributes of learners who learn at their own pace and interest. Is that sufficient to describe our knowledge needs today? I don’t think so.
בקריאה ראשונה מצאתי את עצמי מהנהן בהסכמה. כמובן! הרי ברמה הבסיסית ביותר הקישורים שעליהם אנחנו מקליקים בעקבות חיפוש בגוגל משפיעים על התוצאות של החיפושים של אנשים אחרים. ואם כך, יתכן שממש אין דבר כזה "לומד עצמאי". הלמידה שלי משפיע על הלמידה של אחרים, ושלהם עלי. לאור זה, ההמשך של סימנס, המשך שבו הוא מנסה לתאר כיצד רשתות משפיעות לחיוב על הלמידה, ממש מתבקש:
To address the information and social complexity of open courses, learners need to be network-directed, not self-directed learners. Social networks serve to filter and amplify important concepts and increase the diversity of views on controversial topics. This transition is far broader than only what we’ve experienced in open courses – the need for network-centric learning and knowledge building is foundational in many careers today.
מכאן לא קשה להגיע לדברי הלל על התודעה הקולקטיבית, ה-hive mind, שהרשת לכאורה בונה. סימנס נזהר לא לעשות זאת. הוא איננו טוען שההמון תמיד חכם. לפי סימנס, רשתות מקשרות בין התמחויות – ואם אני מבין אותו נכון, יש כאן קריצה ביקורתית נוסח Garbage In – Garbage Out. אם המרכיבים של הרשת אינם איכותיים, אי אפשר לצפות שהתוצר שלה יהיה איכותי. סימנס מבחין בין השאיפה לתודעה קולקטיבית, לבין השימוש ברשת על מנת להגביר את הייחוד של כל אחד ממרכיביה:
Most importantly network-directed learning is not a “crowd sourcing” concept. Crowd sourcing involves people creating things together. Networks involve connected specialization – namely we are intelligent on our own and we amplify that intelligence when we connect to others. Connectedness – in this light – consists of increasing, not diminishing, the value of the individual.
הרוב המכריע של המשתתפים שמתמידים בקורסים הגדולים שסימנס "מלמד" הם לומדים עצמאיים. לא מטעים (אני מניח שמדובר ברוב) "נרשמים" לקורסים האלה ועוזבים אותם אחרי שהם מגלים שהם צריכים לפלס לעצמם סביבה לימודית שמתאימה להם. אני מניח שאחרים עוזבים מסיבה כמעט הפוכה – היות והם כבר פלסו לעצמם סביבה לימודית, הם אינם זקוקים לקורס כמסגרת ללמידה. לאור זה, אינני בטוח שההבחנה החדשה של סימנס מוסיפה הרבה להבנה שלנו כלפי הלמידה. הלומד מכוון-הרשת שהוא מתאר הוא אולי פיתוח חשוב של הלומד בעל המכוונות העצמית. אבל מדובר בפיתוח, לא במשהו שונה במהות. די ברור לי שעל מנת להיות לומד מכוון-רשת כפי שסימנס מתאר אותו, על הלומד קודם כל להיות לומד בעל מכוונות עצמית. ואם כך, עדיין לא התגברנו על הבעיה היסודית שאיננו יודעים לעורר מכוונות עצמית בלומד. ואם כך, אנחנו עדיין נשארים עם ה-bootstrapping.

תוויות: , ,

יום שני, 28 בדצמבר 2009 

ואולי חלק מה-"מיותר" בכל זאת רצוי?

אסתי דורון מפרסמת תרגום של מאמרון של רי'צרד ווג'וודסקי בבלוג Teach Paperless שמכילה:
הקו המנחה של התחזיות של ווג'וודסקי הוא שהתקשוב והרשתיות משנים באופן גורף את דרכי הלימוד המקובלות היום. דווקא מפני שאני מזדהה עם הקו המנחה הזה אני חש צורך להתייחס לכמה מהנבואות שבמאמרון בספקנות. ספקנות זאת איננה נובעת מכך שאינני חושב שהשינויים העתידים שעליהם ווג'וודסקי כותב לא יתרחשו. אני נוטה לחשוב שבמידה לא קטנה הוא צודק. אבל כאשר הוא מתאר את בית הספר העתידי, וכיצד הוא רואה את הלמידה, אינני משוכנע שהשינויים בהכרח נובעים מהתקשוב, ובמידה לא קטנה אינני בטוח שאלה השינויים שלהם אני מייחל.

ווג'וודסקי כותב (בתרגום של אסתי), למשל, ששולחנות כתיבה ייעלמו מן הכיתה. בין היתר, זה מפני ש:
למידה במרחב אינטרנטי מאפשרת לסדר את חדר הכיתה בצורה שתעודד עבודה שיתופית משמעותית יותר.
האם התקשוב הוא זה שמחולל סידור "חדש" של שולחנות הכיתה? הרבה לפני התקשוב מורים לא מעטים השתחררו מהסידור ה-"מסורתי" של שולחנות כתיבה המסודרים בשורות ישרות מול המורה והלוח. לא היה זה התקשוב שהביא לשינוי הזה, אלא הרצון ליצור דינאמיקה לימודית אחרת מאשר המקובלת. באופן דומה, ווג'וודסקי כותב שכתוצאה מהתקשוב הלמידה תותאם ליחיד, והחלוקה לשכבות גיל תיעלם כאשר במקומה קבוצות למידה יתגבשו סביב התעניינויות משותפות של התלמידים. גם במקרה הזה, מדובר בתהליך שהתחיל הרבה לפני התקשוב.

טענה נוספת גורסת שהתקשוב יביא לקץ של שיעורי הבית. גם במקרה הזה, כמו עם שולחנות הכתיבה והעדר החלוקה לשכבות גיל, אנשי חינוך רבים מציינים שכמעט אין ערך בשיעורי הבית ושהם רק מגבירים את המתח בין התלמידים והוריהם. אבל ההסבר של ווג'וודסקי להעלמותם של שיעורי בית קשור לתקשוב, ודווקא נראה לי בעייתי:
The 21st century is a 24/7 environment. And the next decade is going to see the traditional temporal boundaries between home and school disappear.
יתכן שהוא צודק, והגבול בין הבית ובית הספר הולך ומטשטש. אבל לא ברור שכתוצאה מכך תלמידים יעסקו ב-"למידה" כל שעות היום. ווג'וודסקי הרי כותב שבעידן התקשוב תלמידים אינם צריכים לשהות יותר זמן בבית הספר, אלא פשוט צריכים ללמוד יותר. מי לא יסכים עם קביעה כזאת? ובכל זאת בכלל לא ברור כיצד זה קשור לפחות (או אולי ליותר) שיעורי בית. הרשת (ואמצעי תקשורת נוספים כמו הטלוויזיה) אכן מזמנת למידה, ואני בטוח שאפשר ללמוד המון מהגלישה ברשת ומצפייה בטלוויזיה. אבל למידה מתמדת, מאתגרת ככל שתהיה, גם מעייפת ושוחקת. אפילו עם iPhone בכיס, ספק אם תלמידים ירצו "ללמוד" כל היום.

ברשימה של ווג'וודסקי יש עוד נקודה שמתקשרת לטשטוש הגבול בין הבית לבית הספר - נקודה שממש מדאיגה אותי. מבחינתי, רבות מהנקודות האחרות שברשימה של ווג'וודסקי סובלות מאותו ניתוק בין אפשרויות הלמידה שהרשת מזמנת – למידה עצמאית, בכל זמן ובכל מקום – לבין הקביעה שהתלמידים ינצלו את ההזדמנויות האלו. הוא כותב שבגלל התקשוב ימי ההורים ייעלמו:
Ongoing parent-teacher relations in virtual reality will make parent-teacher conference nights seem quaint.
אסתי מרחיבה על הנקודה הזאת ומציינת:
התהליך הזה כבר קורה כאן ועכשו בתיכונים ובחטיבות הביניים באמצעות תוכנות שונות כגון סקולי, משוב, i-contact ועוד. כאמא לילד בחטיבה אני יודעת בכל יום מה מצב הציונים שלו ומה מצב ההתנהגות שלו.
אני מודה, אינני רוצה לדעת מה המצב כל יום. כהורה אני משתדל להשאיר מרחב מחייה לילדי, ולדעתי כלי המעקב שהתקשוב מאפשר פוגעים במערכת האימון שחשוב לי לפתח עם ילדי. לטובתם, וגם לטובתי, אני מעדיף לא להתעדכן בתדירות כל כך גבוהה.

ואולי מה שמפחיד אותי יותר מכל דבר אחר בחזון של ווג'וודסקי הוא תיאור הלמידה כפעולה אישית. הוא אמנם מדגיש את החשיבות של טכנולוגיות חברתיות, אבל התמונה שמצטיירת מתוך הרשימה שלו היא תמונה של למידה פרטנית. אין התייחסות לכך שתלמידים באים לבית הספר כדי להפגש – כדי לנגן בתזמורת או להעלות הפקה בימתית, או להשתתף בפעילות ספורטיבית. המפגש בין תלמידים מרקעים שונים, בעלי טעם שונה, הוא בין התפקידים החשובים של בית הספר. התקשוב ללא ספק תורם רבות להרחבת האופקים הלימודיים של תלמידי בית הספר. אבל זה רק פן אחד של מה שבית הספר צריך לעשות. כאשר אני קורא את הרשימה של ווג'וודסקי אני חש אי-נוחות מפני שהיא יוצרת אצלי החשש שהפן הזה הופך להיות הפן היחיד שחשוב בבית הספר.

תוויות: ,

יום ראשון, 20 בדצמבר 2009 

ובכל זאת, צריכים יד על הברז

לפני חודש ג'ודי בראק פרסמה מאמרון בו היא מבקרת את הקהילה החינוכית על כך שהיא איננה מיטיבה להגיש מידע ללומדים בצורה שתואמת את שיטות החיפוש שעומדות לרשותנו היום. בראק דוגלת בפרסום של פריטי מידע כך שמנועי חיפוש יגיעו אליהם בקלות:
Presenting subject matter to learn online inside of a curriculum or one of its courses causes extra steps for learners and teachers go through to find that subject matter.
בטענה הזאת של בראק, שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם, יש הנחה סמוייה – שהלומד שמגיע אל פריט המידע העצמאי (או אולי "היחיד") יידע מה לעשות איתו, יהיה מסוגל לראות אותו כחלק מתמונה גדולה יותר שהופך אותו למשמעותי ושימושי לעולמו. לצערי, רצונה של בראק ליצור פריטי מידע עצמאיים מוביל, בסופו של דבר, לפריטי מידע תלושים – פריטי מידע שעשויים להיות מעניינים מאד בפני עצמם, אבל אינם שייכים להקשר שעוזר לתלמיד להבין אותם. בראק מתייחסת בביקורת כלפי מי שמכין תכניות לימודים מפני שהם מחייבים את הלומד (שאליו היא מתייחסת כמשתמש הקצה) לנבור עמוק לתוך חומרי למידה למיניהם עד שהוא מגיע למידע החשוב:
But when curriculum makers and aggregators make their users drill down into through curriculum to lecture to chapter before getting to the meat webpages of the subject matter, the benefits of open source and open content are pretty well lost. Putting curriculum materials online without making their knowledge assets findable on their own degrades the quality of learning. After all, can we suppose that curriculum makers will create a better frog page than the San Diego Zoo has?
אני מניח שמי שמכין דפי מידע עבור גן החיות של סן דיאגו אכן עושה זאת במקצועיות (ואולי אפילו טוב יותר מאשר כותבי תכניות לימודים, כפי שטוענת בראק), אבל משום מה בראק בוחרת להתעלם מהשאלה המרכזית של הקשר – המידע שאפשר לקבל בדף של גן החיות איננו בהכרח המידע שהתלמיד אמור ללמוד לפי תכנית הלימודים. זאת ועוד: ביסודו של דבר, הגישה החינוכית שבאה לביטוי בדבריה של בראק היא כנראה גישה שגורסת שאיסוף עוד ועוד פריטי מידע, וחיבורם יחד, יוצר, בתהליך כמעט מגי, תובנה. ללא ספק, החינוך חייב לפתוח את התלמיד למקורות רבים ולאפשר לו גישה למידע רב ומגוון, אבל הוא גם צריך לסייע ביצירת תובנות בנוגע למקורות השונים, לעזור לתלמיד להבין את התמונה הגדולה, וכיצד זאת נבנית מהפריטים האלה.

כזכור, אני מתייחס כאן למאמרון שהתפרסם לפני חודש. ומה גורם לי לעשות זאת דווקא עכשיו? לפני שבועיים בראק פרסמה עוד מאמרון בו היא מרחיבה את הביקורת שלה ונוגעת בנושאים כלל תרבותיים. בראק כותבת על פרשת Climategate – חשיפת המכתבים של מדעני האקלים שלכאורה ניסו להשתיק ביקורת בקהילה המדעית כלפי הדעה הרווחת על התחממות כדור הארץ. בראק כותבת שחשיפת המכתבים היא חלק מתהליך של דמוקרטיזציה שנובעת מהשקיפות של הרשת, תהליך שמכרסמת במומחיות (הלא דמוקרטית, כנראה) שמסננת את המידע שמגיע אלינו. במידה מסויימת היא צודקת, אבל קשה לה לעצור, ודי מהר היא גולשת במדרון החלקלק שמוביל אותה להכללות בעייתיות. היא רומזת, למשל, שהעובדה שמדענים הסתירו מידע היא עדות לכך שהטענות על התחממות כדור הארץ מופרכות. אבל אין קשר סיבתי בין השניים. יכול להיות שההתחממות איננה עובדה מוכחת, אבל הנסיון של חוקרים למנוע פרסום של דעות אחרות איננה מוכיח את זה.

וכמובן שבראק ממשיכה ומוצאת קשר לחינוך. לפי דעתה, גם החינוך צריך לעבור את אותו התהליך של שקיפות שמתרחש כעת בקהילה המדעית:
Education has not yet let the transparency of emergence operate for its online materials much at all. Most digital learning stuff is still controlled by businesses that pay elites to structure it by grade, standard, curricula and that keep it behind pay-for-it walls.
יש כאן קפיצה די גדולה – מ-"שקיפות" בקהילה המדעית לצורך בשקיפות בחומרי למידה. ובראק ממשיכה בכיוון הזה. במאמרון מלפני מספר ימים היא מעמידה את השקיפות שעליה היא כותבת מול הערכת העמיתים המקובלת, שבעיניה מרכזת את השליטה על הפצתם של רעיונות חדשים בידי קהילה נבחרת של מדענים:
In the future will selected scientists continue [to] “write the book” by judging their peers? Or will every shade of opinion compete in the open network where the most respected ideas will rise to prominence?
אבל עם כל הבעייתיות שבהערכת עמיתים כפי שאנחנו מכירים אותה היום, ביסודו של דבר היא איננה אלא שיטה שבה "respected ideas" מצליחים לבלוט, הדרך שבה הם מגיעים לעיני הציבור. לא ברור למה ה-page rank שבו בראק דוגלת עדיפה עליה.

האמונה של בראק ביתרון של מנוע החיפוש והאופטימיזציה שהיא מאפשרת כדי להבליט חומרים אלה או אחרים מעוורת אותה למטרה הבסיסית של החינוך. אפילו אם טענתה ש-"רוב חומרי הלמידה הדיגיטאליים" נמצאים בשליטה של חברות מסחריות היא נכונה, לא ברור שיש לשליטה הזאת קשר למה שאמור להתרחש בבית הספר. כל מערכת חינוכית מנסה לארגן את חומרי הלמידה שברשותה כך שהם יתאימו ליכולות של שכבות הגיל השונות ולתכניות הלימודים. החינוך, הרי, איננו סתם מציף את הלומד בעוד ועוד מידע ואומר לו לעשות סדר בבלגן. הוא מבקש לסייע לו בארגון הזה. בשלב הזה של החיים שלהם, רוב התלמידים שלנו אינם מסוגלים לקחת את הזרם הבלתי-פוסק של פריטי מידע שמגיע אליכם ולארגן אותם לתוך מבנים קוהרנטיות של הבנה. בדיוק בשביל זה (ולא כדי לבחון אילו פריטי מידע הם זוכרים) קיימת המערכת החינוכית. הכמות האדירה של פריטי מידע שעומדת לרשות החינוך היום היא ללא ספק ברכה. אבל לחשוב שאין צורך במערכת חינוכית שמתווכת בין הפריטים האלה לבין הלומד מצביעה על חוסר הבנה בסיסית בנוגע לתפקיד של המערכת הזאת.

תוויות: ,

יום שלישי, 3 בנובמבר 2009 

הקשר הרשתי

אני קורא את סטיבן דאונס כבר מספר שנים. מהכתיבה שלו אפשר להתרשם שהוא דעתן חריף שאיננו מהסס לתקוף דעות וגישות שנראות לו מופרכות (ויש הרבה כאלו). אבל זכיתי גם לפגוש אותו פנים אל פנים, ומפגישה כזאת הרושם שמתקבל שונה מאד. הוא אמנם בעל ידע רב בתחומים רבים, והוא איננו מהסס לגייס את הידע הזה לטובת ויכוחים שהוא מנהל עם אלה שאיתם הוא איננו מסכים (אני מניח שלא מעטים מעדיפים לא להכנס איתו לוויכוח). אבל פנים אל פנים הוא אדם נעים הליכות, ואף צנוע ומופנם. העובדה שהוא בעל דעות מוצקות איננו אומר שהוא איננו פתוח לרעיונות שונים משלו, וחלק גדול מהפעילות האינטרנטית שלו מוקדש לנסיון לחשוף אחרים למידע הרב, ולגישות השונות, אודות הלמידה שקיימים ברשת. הוא רואה בתקשוב כלי שמאפשר לנו להרחיב את הדיון הציבורי, ולא כלי שדרכו הוא יכול להשליט את דעתו על אחרים. דברים שהוא כתב אתמול מהווים דוגמה טובה לכך.

ד'ארסי נורמן, בלוגר חינוכי קנדי, ביקש מקוראיו דרך הבלוג שלו לענות על שאלה פשוטה: כיצד הם מתקשרים במקוון (How do YOU connect online?). בינתיים נורמן קיבל מעט מאד תשובות. באופן די צפוי (נורמן הרי פונה לאנשים שעוסקים בתקשוב בחינוך) התשובות האלו כללו רשימות של כלים. דאונס השיב בדרך אחרת – לא כתגובה בבלוג של נורמן, אלא במסגרת אזכור של הבקשה של נורמן ברשימת הקישורים היומית שלו שהוא מפיץ כבר שמונה שנים. דאונס משיב ישר ולעניין, ובצורה מאד אופיינית לו:
And the answer is: like this! By working, writing and thinking in my own space, and making it available to anyone who is interested to watch and follow.
על פניו אפשר לחשוב שיש משהו לא הגיוני ב-"תשובה" הזאת של דאונס. הרי נורמן שאל כיצד אנשים יוצרים קשר, ואילו בתשובה שלו דאונס איננו מתייחס ליצירת קשר אלא לפעילות אישית. כמעט אפשר להגיד שבתשובה שלו הוא מפגין אדישות כלפי הקשרים שעליהם נורמן שואל. דאונס הרי כותב שהוא פועל (הפעילות הזאת כוללת גם כתיבה וגם "חשיבה") במרחב שלו, ויצירת הקשר נעשה בסך הכל על ידי כך שהוא מאפשר לכל מי שמעניין לצפות בו ולעקוב אחריו. אפשר אולי להגיד לא רק שזה איננו הגיוני, אלא שמה שדאונס מתאר הוא ההפך מ-"קשר".

אבל לא כך. התשובה של דאונס היא, לדעתי, הנכונה ביותר שיכולה להיות. דאונס דוגל ברשתיות, והוא רואה ברשת מבוזרת את התשתית המתאימה ביותר ללמידה. להבדיל מ-"קהילה" שמתגבשת סביב אנשים בעלי דעות או גישות דומות, דאונס דוגל ברב-גוניות של רשת הניזונה מאנשים בעלי גישות שונות. זאת ועוד: הקשרים שדאונס יוצר הם קשרים שנוצרים מהכתיבה והחשיבה של קשת רחבה של אנשים במרחבים האישיים שלהם, אנשים שפותחים את הכתיבה ואת החשיבה הזאת, לרוב דרך RSS, לאחרים. הוא איננו מנתק את עצמו מאחרים, אלא מאפשר לאחרים לבחור להתקשר אליו. ועבור דאונס הדבר החשוב איננו זהותו של המדבר, אלא התוכן של דבריו. דרך ה-OLDaily שלו הוא מביא רעיונות רבים לידיעת קוראיו, ללא קשר לעובדה שמי שכותב אותם נחשב חשוב או מוכר בתחום בו הוא עוסק.

בלוגים רבים מגיעים אלי דרך קורא ה-RSS שלי (ועוד יותר דרך הקישורים שאני מוצא בבלוגים האלה). בין אלה יש שדנים ברעיונות, ויש שמדווחים על הנסיון שלהם בכיתה; יש שמזמינים דיון ויש שמסתפקים ב-"חשיבה בקול רם" ואינם מרגישים צורך לעודד תגובות בבלוג עצמו (אני מכיר די מקרוב אחד מאלה). בנוסף, יש אנשים שאני פוגש רק דרך חשבונות הדלישס שלהם, או בקבוצות דיון, או דרך העדכונים שהם מעלים ל-Twitter. בזמן האחרון יש אדם אחד שאיתו אני "יוצר קשר" דרך הקטעים שהוא מסמן לשיתוף ב-Google Reader שלו. (וכן, יש אנשים רבים שאיתם אני בקשר טלפוני, ואפילו במפגשים פנים אל פנים, אבל זה נושא קצת אחר.) מה שמשותף לכל ההתקשרויות האלו הוא שאינני מכתיב לאף אחד כיצד עליו ליצור קשר, והם אינם מכתיבים לי. כולנו עוסקים ב-"כתיבה וחשיבה" במרחבים שבחרנו כמתאימים לנו, ואנחנו פותחים את המרחבים האלה לכל מי שמעוניין לעקוב אחרינו. סטיבן דאונס בהחלט צודק – בעידן ה-Web 2.0 הדרך הטובה ביותר ליצור קשר הוא פשוט לעסוק בצורה גלויה בעניינים של עצמנו.

תוויות: ,

יום ראשון, 2 באוגוסט 2009 

רשתיות יש ... אבל היכן החינוך?

לפעמים אני נתקל במאמרון שגורם לי לגרד בראש ולשאול את עצמי "מה קורה כאן?". ועלי להודות שלפעמים אני שמח שזה קורה לי, אפילו אם הסיבה לכך לא כל כך מוצדקת. מידי יום רשימת המאמרונים שעליהם אני רוצה לכתוב הולכת וגדלה. כמעט כל מאמרון ברשימה ראוי להתייחסות רצינית ומעמיקה (אם יש בכלל העמקה במסגרת של בלוג). אבל עכשיו קיץ, וצריכים טיפה של חופשה, ואפילו קצת קלילות, ואילו המאמרונים ברשימה שלי מבקשים ניתוח רציני. ולכן, אף על פי שנושאים כבדי משקל הראויים להתייחסות רצינית מחכים לכמה דברי חוכמה-למחצה משלי, הפעם בחרתי לכתוב על מה שבעיני אי אפשר לכנות אחרת מאשר קוריוז.

ג'ודי בראק כותבת, שוב ושוב, על כיצד הרשת משנה את החינוך. היא מביאה דוגמאות של מקורות מידע איכותיים ברשת שבאמצעותם מורים ותלמידים יכולים להעשיר את תהליך הלמידה. היא משוכנעת שהנגישות של המקורות האלה תחולל שינוי במערכות חינוך. ציינתי בעבר שאני מזדהה עם החזון הזה של בראק, ודווקא בגלל זה אני מתייחס למאמרונים שלה בספקנות מרובה. אני מתרשם שבראק חושבת שדי בגישה חופשית לאוצרות המידע שברשת כדי להפוך כל תלמיד לצמא-דעת שגומע את המקורות שנמצאים במרחק של קליק אחד או שניים. אני חושש שההתלהבות של בראק יוצרת הגזמה נוראית, הגזמה שלא פעם גובלת בגיחוך, ואני ממשיך לקרוא אותה כמין אזהרה לעצמי לא ליפול לאותה מלכודת של פשטנות.

במאמרון מלפני שבוע בראק מתייחסת לפן טיפה אחר של הרשת. היא כותבת על כיצד הרשת יכולה לסייע בהערכה. היא מסבירה שכלי ההערכה המסורתיים העריכו את התלמיד ביחס לעמיתיו לכיתה. לעומת זאת, בעזרת הרשת התלמיד נמצא במרחב הערכתי חדש, וטוב יותר: עכשיו הוא יכול להתחרות, ולהימדד, מול תלמידים אחרים בכל מקום בעולם. היא כותבת:
The future online system will let a student anywhere take a test for Algebra 1, for example, and be scored against everyone else — in the world! — who takes it. The setting where this will happen is the emerging global network of learning individuals who are interlinked as individual nodes.
כדי לחזק את הטענה הזאת היא מביאה קטע מכתבה באתר WebWire שמדווחת על טכנולוגיות חדשות שמאפשרות לתלמידים ולסטודנטים להבחן דרך האינטרנט. היא מצטטת בחיוב את דבריו של מפתח מערכת מקוונת של מבחנים:
We have improved the system by adding live certified proctors, real time audio/video using TokBox, technical assistance, practice exams, identity authentication, and the ability to assist exam-takers by remotely controlling their computers during an exam.
הדברים האלה, וההתלהבות של בראק כלפיהם, מעוררים מספר תהיות. השיטות המתוארת בכתבה של WebWire מהוות, אולי, תשתית חזקה למבחנים אחידים כלל עולמיים, אבל גם בלי הטכנולוגיות החודרניות האלו מערכים של מבחנים עולמיים כבר קיימים. האם "שיטה מקוונת עתידית" באמת נחוצה? והשאלה הזאת, כמובן, משנית לשאלה משמעותית הרבה יותר – האם מערך עולמי באמת רצוי? האם האפשרות למדוד את הישגיו של תלמיד נגד כל תלמיד אחר (בעולם, לא פחות!) תסייע לאותו תלמיד ללמוד, להרחיב את ידיעותיו, להשתמש בעושר האדיר של מקורות ברשת שבראק עצמה מהללת פעם אחר פעם?

כאשר בראק מתארת את מערך ההערכה העולמי היא משתמשת במינוח הרשתי הכל כך אהוב עליה – התלמידים הם "צמתים אינדיבידואליים" אבל הם בכל זאת "מקושרים" זה לזה. אבל מינוח שיונק מרשתיות איננה יכולה לכסות על הריקנות החינוכית שבתשתית התפיסה שהיא מאמצת. לצערי, ההתלהבות של בראק מהרשתיות מעוורת אותה לעובדה שבעצם החינוך הולך לאיבוד כאן לחלוטין.

תוויות: ,

יום שבת, 27 בדצמבר 2008 

עזרה דרך הרשת בזיהוי הלא ידוע

אלן לוין, במאמרון שהתפרסם לפני שנה, מספר על כיצד הוא משתמש ב-Flickr כדי לגייס עזרה בזיהוי פרחים שהוא מצלם ששמותיהם אינם ידועים לו. במספר מסגרות שונות אני מתייחס לסיפור הזה, אם כי עד עכשיו לא עשיתי זאת בבלוג הזה. הסיפור מרשים, ומהנה, מאד. הוא ממחיש על היכולת של הרשת לקשר בין אנשים שאינם מכירים זה את זה ומאפשרת להם למצוא תשובות לשאלות שונות. השבוע, לוין חוזר לסיפור הזה ומוסיף לו מרכיב נוסף - דיווח על כיצד הסיפור שלו דרבן מישהו אחר לעשות משהו דומה.

ג'ביז ראיסדנה מלמד אנגלית כשפה שנייה בבית ספר בקטאר. ראיסדנה כותב על זחל שהוא ובתו, בת השנתיים וחצי, מצאו בגג ביתם. הוא רצה לדעת על איזה סוג זחל מדובר, ונזכר בסיפור של אלן לוין. דרך Twitter ראיסדנה שלח בקשת עזרה ללוין, בה הוא הזכיר את סיפור הפרחים וביקש הנחיות על כיצד אפשר לגייס עזרה ב-Flickr. תוך זמן קצר מאד לוין ענה, וההרפתקה של ראיסדנה יצאה לדרך. הוא העלה צילום של הזחל ל-Flickr עם תג של "בלתי ידוע", וחיכה לתשובות שהתחילו להגיע. ראיסדנה כותב:
This is really a remarkable thing. We are now able to just post a picture of almost anything on the Internet and have someone tell us what it is! Think of the power that gives your students. Think of the way they must learn to interact with others in order to use this power most effectively. I think it is truly amazing.
וכצפוי, הוא התחיל לקבל תשובות. אבל התברר שהתשובות הראשונות האלו לא היו נכונות. וכאן, בעיני, החלק המרשים ביותר של הסיפור. ראיסדנה כותב:
At this point in the story I would love to say that someone had correctly identified my caterpillar end of story, but that is not the case. I think often times our students are just looking for the “right” answers as well. Whether they find it on Google, Wikipedia, or someone tells them the “right” answer, the end, and an easy one at that is their objective.... I realized that learning and research are like many things in life - processes not products.
לפני הסיפור הזה נדמה לי שנתקלתי בבלוג של ראיסמדה מספר פעמים, אבל לא עיינתי בו ממש. אבל המאמרון של לוין עורר את הסקרנות שלי, וקראתי לא רק את סיפור הזחל, אלא מאמרונים נוספים. מצאתי איש חינוך שמעורב באופן אינטנסיבי בתקשוב, אבל נזהר מאד מלהעמיד את התקשוב במרכז העבודה החינוכית.

במאמרון שקדם לסיפור על הזחל, למשל, הוא כותב על עודף המידע שמציף אותו, ומהרהר עם יש טעם במידע רב כל כך:
There is so much disorder in the walls of my head that it will take a much more diligent person than I, to clear some space to simply sit and breath. Is this the future we are preparing our students for, a world where we are nothing more than overflowing cups of knowledge and information?
אני מניח שנמשכתי לסיפור של ראיסדנה מפני שאני אוהב את הסיפור של אלן לוין. אבל בסיפור שלו יש משהו שבמיוחד מרשים אותי – הנכונות להמשיך מעבר למקריות הנעימה על מנת לבחון כיצד הרשת פותחת אפשרויות, אבל לא מבטיחה הצלחות. כאשר אנחנו לומדים לשלב את הכלים האלה לתוך הפעילות החינוכית שלנו, לא כפתרונות אלא, כמו אצל ראיסדנה, כהזדמנויות, נדמה לי שאנחנו בדרך הנכונה.

תוויות: , ,

יום רביעי, 17 באוקטובר 2007 

מטפורה נאה ... עד גבול מסויים

ג'ודי בראק, בבלוג Golden Swamp, בדרך כלל מתמקדת בדרכים שבהן ידע ותובנות צומחים מהבלגן שהוא הבליל הבלתי-מאורגן של האינטרנט. היום היא מקשרת למאמר בניו יורק טיימס המדווח על שינויים שמתרחשים בהבנה של המדע כלפי מחלת הסכרת. היא כותבת:
An article today in the New York Times Science section explains how a network of factors - not just a few simple ones - gives rise to diabetes.

מתברר שלאור מחקרים חדשים, הסברה המקובלת, שלפיה הסכרת היא תוצאה של מספר קטן של גורמים - הלבלב, הכבד, שרירים ושומן - מתחילה לפנות מקום לתמונה סבוכה יותר, תמונה שבה "רשת" של גורמים גורמת למחלה. בראק משתמשת בדוגמה הזאת להסיק מסקנה רחבה הרבה יותר:
This network understanding is new, and being discovered in fields as diverse as biology, electrical engineering, cognitive and information sciences, and many more. It is one of the grand discoveries of our time. A golden age of learning awaits us once we apply this understanding to education.

האמנם? למען האמת, אני נוטה להסכים ... אבל. מצד אחד, המיון הסטנדרטי בתוך ספריות תרם רבות ליכולת שלנו לאתר מידע שאחרת היה מפוזר במקורות רבים. הפיזור הקשה על האחזור. לעומת זאת, אפשר לטעון שאותו מיון גרם ליצירת קטגוריות נוקשות שמנעו מאיתנו למצוא קשרים בין תחומים שונים. שיטות חיפוש מידע, להבדיל משיטות למיון המידע, מקדמות את ההבנה הרשתית שבראק מהללת. אבל אפילו אם התשובות נמצאות אי-שם בתוך הרשתות, בקשרים שבין מרכיבים שלפני-כן לא נתפסו כקשורים, מישהו בכל זאת יצטרך למצוא את אותם הקשרים. לכן, כאשר בראק כותבות ...
The most direct and practical way to begin applying networks to education is to open up knowledge resources and interconnect nodes to form clusters, thus emerging ideas

... קשה לא להרגיש שחסר שלב חשוב, אפילו הכרחי, בתהליך.

המטפורה של הביצה המוזהבת מאד מוצאת חן בעיני. אבל כאשר מלבישים אותה על החינוך היא כאילו רומזת שמספיק ליצור בליל של עובדות בלתי-קשורות ולבחוש, ובדרך פלאית יוצאות תובנות חשובות. (או אולי מספיק להשליך חכה לתוך אותה ביצה כדי להוציא פינינים של ידע.) צר לי, אבל לא כל מתכון הוא מתכון מצליח; צריכים בכל זאת לדעת לדוג. וחשוב גם לזכור שרק לעתים רחוקות מאד (אם בכלל) צפרדע שמנשקים הופכת לנסיך.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates