יום שני, 21 באוגוסט 2017 

לא ל-"משתמש" הזה פיללנו

לפני כחודש אבי ורשבסקי, מנכ"ל MindCet, פרסם כתבה:
הכתבה עוסקת בעיקר בנושא השיבושיות, אבל היא מתמקדת בהבחנה החשובה בין Schooling ל-Learning. כפי שוורשבסקי מציין, אין מילה מקבילה ל-Schooling בעברית, אבל נדמה לי שהכוונה ברורה – לצד הלמידה שמתרחשת אצל הפרט קיימת גם "בית-ספריות" שאיננה "אישית" אלא מתייחסת לקבוצת לומדים כאוכלוסייה שצריכה לרכוש כמות מוגדרת של "ידע" בצורה מסודרת ומאורגנת. ורשבסקי מסביר:
טכנולוגיות ה-schooling הם טכנולוגיות הבאות לשרת בראש ובראשונה את בית הספר, ואת האופן שבו הוא מתנהל. ככאלה הם מחזקות ומנסות לסייע למבנה הקיים של בית הספר.
במילים אחרות, הוא מבחין בין שתי זירות שונות של רכישת ידע – בית הספר, שמהווה מסגרת ברורה ואפילו נוקשה, ומולו הלמידה שאיננה בהכרח קשורה למסגרות קיימות ויכולה להתרחש בכל מקום. לפי ורשבסקי, נקודת המוצא של ה-learning:
אינה מבנה בית הספר או הצרכים של המערכת, אלא תהליך הלמידה עצמו
כפי שטענתי פעמים רבות בדפים האלה, עבורי, ועבור אנשי חינוך רבים שביקשו להכניס טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך החינוך, התקשוב היווה אמצעי שדרכו אפשר היה להחדיר לתוך בית הספר מרכיבים של למידה עצמית, הבנייתית, פתוחה יותר. מהבחינה הזאת המעבר מ-"בית-ספריות" ל-"למידה" פתוחה יותר, למידה שאיננה מתוחמת בדרישות המערכת או תכנית לימודים שהוכתבה מלמעלה, הוא דבר מבורך. אבל יתכן שיש בכל זאת גבולות לאותה ברכה.

לפני מספר ימים, דרך ציוץ בחשבון ה-Twitter שלו, נודע לי שלפני קצת זמן חמי רמיאל פרסם מאמר מאד מעניין בכתב העת Discourse. במאמר רמיאל מעמיד את ההבחנה בין ה-schooling לבין ה-learning באור קצת אחר ומחייב אותנו לבחון עד כמה באמת מדובר בברכה. הוא כותב על:
במאמר שלו רמיאל סוקר את התצפיות שהוא ערך ב-MindCet במסגרת כתיבת הדוקטורט שלו. לפי רמיאל, גם אם יש חיוב במעבר מהבית-ספריות אל הלמידה, יש בו גם בעייתיות. הוא מתמקד במינוח שמתלווה לשני המונחים השונים – ה-schooling מתייחס לסטודנט, ואולי ה-learning מתייחס למשתמש (ה-user). לשתי המילים מרחבים סמנטיים שונים. כאשר הסטודנט הופך למשתמש:
the relations between them (מי שהם עכשיו "משתמשים") and the system are described in terms of services, consumerism, usability and efficiency (עמ' 2)
המינוח של רמיאל מסתמך על הבחנה בין חינוך (education) לבין למידה (learning) של גרט ביאסטה (Gert Biesta). לא הכרתי את ביאסטה עד עכשיו, אבל בעקבות המאמר של רמיאל כבר קראתי כמה מאמרים שלו וגם איתרתי כמה ספרים שכתב. במאמר משנת 2005, Against Learning, ביאסטה בוחן את השינויים החברתיים שהובילו לעליונות של המונח learning בשיח החינוכי. הוא מבקר את השינוי הזה, אם כי הוא איננו שולל אותו. ובכל זאת, הוא מזהה בשינוי הזה בעיה – כאשר הדגש הוא על learning המעשה החינוכי הופך לעסקה כלכלית שבה הצרכן רוכש את הלמידה הדרושה לו מספק הלמידה. ביאסטה מהרהר:
whether the educational process itself can be understood – and should be understood – in economic terms, that is, as a situation in which the learner has certain needs and where it is the business of the educator to meet these needs. (עמ' 58)
לאור ההבחנה הזאת אפשר להבין שהגדרת הלומד כ-"משתמש" פועלת בניגוד לתפיסה "מסורתית" יותר (ואולי "תרבותית" יותר) של חינוך, תפיסה שבה תהליך החינוך הוא תהליך של הפנמה של ערכי יסוד ובניית תשתית תרבותית. כאשר הלומד הופך ל-"משתמש" הוא קובע לעצמו מה חשוב לו ללמוד במנותק ממערכת ערכים שה-"חינוך" מבקש להעניק.

ביאסטה מחדד את הנקודה הזאת. הוא מסביר שבמסגרת חינוכית ה-"לומד", אם מדובר בתלמיד צעיר או בסטודנט מבוגר יותר, מבקש ללמוד על מנת לגלות מה מעניין אותו ומהן הצרכים שלו:
a major reason for engaging in education is precisely to find out what it is that one actually needs – a process in which educational professionals play a crucial role because a major part of their expertise lies precisely there. (עמ' 59)
רמיאל, בעקבות ביאסטה, טוען שבמעבר מסטודנט למשתמש המומחיות של המורה הולכת לאיבוד, או מאבדת את משמעותה. במקום זה נוצרת מערכת שמגישה למשתמש את מה שהוא "מבקש", ללא התייחסות לשאלה אם זה באמת מה שהוא צריך. רמיאל מזהה שתי "מגבלויות" שבאות לביטוי בפרויקטים שיוצאים מהחממה של MindCet כתוצאה מהדגש על המשתמש – המסחוּר של המוצר הלימודי, וההכרח שהמוצר יהיה דיגיטאלי. מגבלויות אלו גורמות להעדר התחשבות במטרות חינוכיות שאינן ניתנות להערכה כספית, ובסופו של דבר הערך ה-"לימודי" של המוצר נמדד על ידי המידה שבה הוא מצליח לשמור על עניין אצל המשתמש ועל מעורבותו בו:
Engagement can be understood in the light of MindCet’s directors’ explanations: if ‘we are talking about users and market’ our main goals become ‘catch the learner’s attention,’ make him stay and give him the user experience. This is a very different kind of student, no longer one in need of guidance and education from a system based on pedagogical methods and principles, but as one that the product is built for – his or her need, desire and choice – for his engagement as a user. (עמ' 9)
בסופו של דבר, הפרויקטים שיוצאים מהחממה אולי "לימודיים" עבור הפרט, אבל חסר בהם מרכיב חינוכי כלל תרבותי.

מהכרותי עם לפחות כמה מאנשי MindCet אני יכול לקבוע שמדובר באנשי חינוך שמעוניינים לקדם את הלמידה במובן החיובי ביותר של המילה. עבורם, בהבחנה בין ה-schooling לבין ה-learning הנאמנות הראשונית שלהם היא כלפי ה-learning מפני שהם משוכנעים שה-schooling כבר איננו מתאים למציאות של היום. אמנם נכון להיום בית הספר מהווה המסגרת שבה הלמידה מתרחשת, אבל הם שואפים למציאות שבה הלמידה יכולה להתרחש בכל מקום ובכל עת. ברמת הפרט אני משוכנע שמדובר בשאיפה חיובית. אבל רמיאל מחייב אותנו לבחון אם תוך מה שנראה כמו הבחנה חיובית נמצאות גם הנחות סובייקטיביות שמשפיעות על הדרך שבה אנחנו מגדירים לעצמנו את מטרות החינוך. מצד אחד יש חיוב רב בהרחבת המרחב החינוכי מעבר לתחום בית הספר. אבל כאשר מתלווה להרחבה הזאת זיהוי הלומד כ-"משתמש" קיימת סכנה שנגדיר את הלמידה כלא יותר מאשר רכישת ידע אצל הפרט יותר עבור צרכי השוק מאשר צרכי האדם. כמו-כן, אנחנו עלולים לאבד את המרכיבים הערכיים של החינוך. וזאת אכן סכנה אמיתית ומדאיגה.

תוויות: , ,

יום שלישי, 15 באוגוסט 2017 

Plus ça change …

לפני כ-15 שנים, בתקופה שבה קורסים מקוונים עדיין נחשבו חדשים ופורצי דרך, באחת המסגרות שבהן עבדתי כתבנו תדריך לסטודנט - מה הוא צריך לעשות כדי להצליח בקורס מקוון. אינני מוצא את המסמך ההוא, אבל אני זוכר היטב שאחרי מבוא קצר על הצורך לבדוק דואר אלקטרוני ולהכנס לפורומים של הקורס (כולל הסברים על כיצד עושים את הדברים האלה) התמקדנו במספר נקודות יחסית פשוטות: הסטודנט צריך להיות בעל מוטיבציה פנימית, הוא צריך לקחת אחראיות על הקצאת הזמן שלו, ובאופן כללי עליו לפקח על הלמידה של עצמו – לבדוק אם הוא מבין את הנלמד, ולפנות לעזרה אם הוא זקוק לה. אכן, לא מצאתי את המסמך ההוא, אבל תוך כדי חיפוש בתוך כמות אדירה של מסמכים ישנים (והקדשת הרבה יותר זמן למשימה הזאת מאשר היה מוצדק – אולי עדות לכך שאינני מקצה לעצמי את זמני בצורה נאותה) מצאתי מסמך אחר ששמרתי משנת 2011 שהופץ על ידי האוניברסיטה של סותהאמפטון (Southampton) אשר באנגליה. שם מצאתי המלצות מאד דומות:
If you are an independent learner you will (a) be motivated to learn; (b) manage your own learning; and (c) reflect on your learning. These attributes will enable you to become a successful learner and/or provide you with some insight into your learning achievements that will enhance your motivation to continue learning. The responsibility for this is yours.
מה שהניע אותי לנסות לאתר את המסמך שלא מצאתי היה מאמרון חדש של ליסה ליין שדיווחה על מסמך שבו היא נתקלה משנת 1961 – לפני יותר מ-50 שנה. מדובר בביבליוגרפיה מוארת, ומאד מקיפה, משנת 1995 הוכנה על ידי טרי אן מוד (Terry Ann Mood) בשם Distance Education: an Annotated Bibliography. בין הפריטים הרבים המסוקרים בביבליוגרפיה נמצאת חוברת של צ'רלס ווידמאיר וגייל צ'יילדס, שני חוקרי חינוך מכובדים, בשם New Perspectives in University Correspondence Study. הלמידה מרחוק השתנה מאד מאז תחילת שנות ה-60, אבל מעניין במיוחד לראות שיש דברים שנשארים כפי שהיו – האופי הרצוי של מי שלומד בדרך הזאת למשל. מוד כותבת שווידמאיר וצ'יילדס זיהו שלוש תכונות חשובות במיוחד בסטודנט שעתיד להצליח בלמידה מרחוק (עמ' 18):
  • self-motivation
  • organization skills
  • concentration
הם גם מנו את המאפיינים הדרושים של קורס בלמידה מרחוק כדי שהקורס יאפשר לסטודנט להצליח:
  • clear goals and objectives
  • manageably sized lessons
  • rapid feedback from a skilled teacher
אם כבר הזכרתי כאן את צ'רלס ווידמאיר (Wedemeyer), יש טעם להתעכב בו לכמה משפטים. היום הוא די נשכח, אבל בזמנו הוא נחשב אחד החלוצים החשובים של הלמידה מרחוק. ווידמאיר היה אמריקאי, אבל הייעוץ שלו לקראת הקמת האוניברסיטה הפתוחה של אנגליה נחשב לתרומה חשובה בהקמת המוסד החשוב הזה. משפט אחד מהספרו מ-1982, "Learning at the Back Door" מיטיב לתאר את הגישה שלו למה שאולי מכונה היום חינוך בלתי-פורמלי. כמו-כן, הוא נותן ביטוי לגישה שנמצאת ביסוד מוסדות לימוד שמבקשות לקדם למידה שנובעת מהנעה עצמית:
What non-traditional learning does not need is anything that would diminish the freedom of choice, autonomy and independence that has kept this kind of learning vital, practical, resourceful, innovative, and humane from the beginning of this country. (עמ' 218)
המאמרון של ליין מאד קצר. יתכן מאד שהמבוא שלי כאן, וההסברים השונים שהבאתי על המקורות שהיא מצטטת, פעלו לרעתה של הפואנטה הברורה והחשובה שבוודאי מובנת מאליה. מאד יכול להיות שבמקרה הזה, כל המוסיף גורע. הרי מעבר לכל ההסברים (וקצת הרחבה על אדם חשוב כמו ווידמאיר) מה שעלינו להבין, כפי שליין עצמה כותבת, הוא שדבר לא השתנה.

תוויות:

יום חמישי, 3 באוגוסט 2017 

באופן אולי פרדוקסאלי, יש כאן הגיון

קל מאד, ואולי קל מדי, להתפס בגלים השוטפים של החדשנות בחינוך. קל ליישר קו עם אופנות חינוכיות שלכאורה נגזרות מהחדשנות הרווחת, ולא לשאול אם הן משיגות את המטרות שלשמן אומצו. כלים דיגיטאליים עוצמתיים בידיהם של לומדים יכולים להביא לפתיחות לימודית שלא היתה מוכרת ברוב מוסדות החינוך בעבר. כלים כאלה מאפשרים גישה הבלתי-מוגבלת למידע מגוון והלומד גם זוכה למנה גדושה של שיתופיות (אולי אפילו מנה גדושה מדי). על פי רוב אלה מסוג ה-"אופנות" שרצוי להתפס בהן. ודווקא מפני שהשורשים החינוכיים שלי נמצאים בחינוך הפתוח, והכיוונים האלה הם מהסוג שעליהם אני באופן טבעי מברך, טוב לי שיש מישהו כמו ליסה ליין שמוכנה להרים גבה ולשאול "האמנם?".

מההכרות שלי עם הבלוג של ליין אני מזהה שהגישות שלנו מאד דומות. היא איננה יוצאת נגד הפתיחות או השיתוף. אבל מפני שהיא כן דוגלת בגישות האלו היא חשה צורך לבדוק אם האופנות האלו באמת משיגות את המטרות החינוכיות שלמענן היא מאמצת אותם. לפני מספר ימים ליין פרסמה בבלוג שלה:
במאמרון הזה היא מזמינה אותנו לבחון האם הפתיחות היא תמיד לטובת הלומד. זאת ועוד: היא גם מדגישה שללכת שבי אחר המודה החינוכית הרווחת איננה בהכרח הדרך להשיג יעדים חינוכיים:
Empowering students to learn does not necessarily mean active engagement with the trends of the day.
אפשר לראות במאמרון של ליין בסך הכל בקשה לשמור על ההשכלה הגבוהה כמרחב שמאפשר רפלקציה מעמיקה. אפשר להבין בקשה כזאת. היא ללא ספק באה בתגובה לאווירה הטעונה השוררת היום בקמפוסים בארה"ב, אווירה שבה הדיון והבירור נבלעים מתחת לוויכוח הקולני והלא סובלני. ליין חוששת שבאווירה הרווחת הזאת משהו חשוב הולך לאיבוד:
Whether it’s one-on-one tutorials at university, or monks studying in cloisters, or Virginia Woolf’s own room, there has always been a necessity to isolate oneself somewhat in order to think. I would like the classroom to be a place where one can think.
הקמפוס הוא מרחב שבאופן מסורתי נפרד מ-"העולם הגדול" שמסביב. כאשר מתייחסים ל-"מגדל השן", אם כאידיאל ואם בביקורת, מובן שמדובר במשהו מלאכותי, שונה מאד מהעולם שבחוץ. רק באמצעות המרחק הזה הוא יכול לממש את מה שליין מזהה כייעודו החינוכי. יש יתרונות גדולים למעורבות אינטנסיבית בסביבה, אבל מעורבות כזאת מקשה על מימוש סוג החשיבה שליין רואה כמרכזי להשכלה גבוהה. ולא רק בהשכלה גבוהה מדובר. גם בית הספר מהווה יצור מלאכותי שבונה סביבה שמאפשרת ללומד להתקדם בהדרגתיות. מערכות חינוך מזמן הבינו שמעטים מאלה שנזרקים ישר לתוך המים מצליחים לשחות, וביסודו של דבר קורסים ושיעורים הם הדרך שמצאו כדי למנוע את הטביעה. היום מבחנים סטנדרטיים מענישים את הכשלון, אבל ביסוד של המלאכותיות של החינוך נמצאת היכולת למעוד או להכשל, וללמוד, במקום לסבול, מזה.

לאור כל זה אני יכול להבין את דבריה של ליין. אבל בכל זאת יש משהו קצת מוזר בעובדה שהיא כותבת אותם. מקריאה של שנים בבלוג שלה אני יודע שהיא דוגלת בשימוש נרחב בתקשוב. ולכן מתבקשת השאלה האם התייחסות חיובית לכיתה המבודדת מהווה נסיגה מההתייחסות החיובית שלה לדיגיטאליות בחינוך? אינני משוכנע שמדובר בנסיגה, אבל יש אצלה אמביוולנטיות, וזה נובע מהכרותה עם הסטודנטים שלה. בעבר היא הביעה אמביוולנטיות דומה כלפי השימוש ב-LMS – מצד אחד היא איננה אוהבת את הדרך שבה מערכות לניהול הלמידה מגבילות את הגישה של הסטודנטים שלה למקורות, ותוחמות אותן בתוך כיתה קטנה. אבל מצד שני היא מבינה שעבור הסטודנטים האלה, שרובם הם הראשונים במשפחותיהם לפנות להשכלה הגבוהה, ה-LMS מעניקה מסגרת ואפילו בטחון – התנאים הדרושים ללמידה שעליה היא כותבת במאמרון הזה.

על פניו לדגול בכיתה המבודדת נשמעת כנטישה מההבטחות הגדולות של התקשוב בחינוך. לא אכחיש שזה מצלצל טיפה מוזר, במיוחד כאשר לכל סטודנט היום יש מחשב רב עוצמה וחיבור לאינטרנט בכיס. הנכונות של ליין לכתוב בזכות הרעיון הזה מראה שהיא דבקה במטרות החינוכיות שלה, ומוכנה לאמץ או לדחות את הכלים ואת האמצעים שמקרבים, או מרחיקים, אותה מהן.

תוויות: ,

יום שלישי, 7 במרץ 2017 

חשיבה MOOCית איננה בהכרח חשיבה מחוץ לקופסה

כבר מספר פעמים בעבר הערתי כאן שאני חושש שבמידה רבה ראשי התיבות MOOC איבדו את משמעותם. המונח כבר איננו מתייחס ספציפית לקורסים מקוונים (ו/או פתוחים) רב משתתפים, אלא לכל נסיון ליצור מסגרת לימודית על הרשת. אין זה אומר שאין קורסים פתוחים, רק שעכשיו אפשר גם לדרוש תשלום (ולא בהכרח סמלי) או לכוון את הקורס לאוכלוסייה ייחודית (לבוגרי Harvard, למשל) ועדיין להתהדר בכותרת MOOC. אין בכך שום פסול, אם כי נוצר מצב שבו אין היסטוריה, כאילו שלפני הופעת קורסי MOOC לא היו נסיונות טובים ומרשימים של בניית מסגרות למידה בצורה מקוונת. זאת ועוד: מוסדות להשכלה גבוהה, ספוגי חרדת ההחמצה (FOMO – Fear of Missing Out), נרתמים לבניית קורסים "פתוחים" וגדולים במקום להתמקד במנדט הספציפי שלשמו הם קיימים.

וכמובן שלמוסדות האלה יש, או לפחות היתה, סיבה לחשוש. לפני חמש שנים, בראיון לכתב העת Wired, סבסטיאן תרון, מייסד Udacity, תיאר את החזון שלו. באותו כתבה סטיבן לקארט הבהמר שתרון:
imagines that in 10 years, job applicants will tout their Udacity degrees. In 50 years, he says, there will be only 10 institutions in the world delivering higher education and Udacity has a shot at being one of them.
שנה אחרי-כן קלייטון כריסטנסן, הנודע בזכות הרעיון של "חדשנות משבשת" הכריז בראיון אחר:
In 15 Years From Now Half of US Universities May Be in Bankruptcy.
היום Udacity כבר איננו בונה קורסים מאסיביים, וגבות רבות הורמו בנוגע לתוקף של החדשנות המשבשת, ובכל זאת בהלת ה-MOOC עדיין בעיצומה. אצלנו בארץ המיזם של ישראל דיגיטלית מעודד מוסדות להשכלה גבוהה לבנות קורסים שיוכלו להציע דעת לכלל האוכלוסייה בתחומים רבים. סביר להניח שהעיסוק בבניית הקורסים האלה יסיט את עיקר הפעילות של המוסדות האלה מהמנדט העיקרי שלהם. אבל אפילו אם לא, בניית הקורסים האלה תדרוש עבודה ומשאבים רבים. קשה לא להתרשם שהרצון של מוסדות רבים להשתלב לתוך המיזם הזה, והתשוקה שלהם להיות בעניינים, מעוורים אותם לאפשרות להשיג את המטרה בדרכים אחרות.

פלטפורמת edX, הפלטפורמה שעליה קורסי ה-MOOC של ישראל דיגיטלית אמורים להבנות, מחייבת שימוש רב בסרטוני וידיאו. היא איננה שוללת קריאת ספרים או מאמרים, כמובן, אבל הווידיאו הוא האמצעי המרכזי ל-"העברת הידע" (ואולי אפילו להוראה). יוזמי הפרויקט בוודאי מקווים שהתוצאה לא תהיה "סתם" הרצאות מצולמות, אבל לא קל להפיק שיעורים שיעוררו ענין, ומרצים רבים אינם עוברים מסך כמו שחקנים מקצועיים. נוצר מצב שבו יש סיכוי טוב שכסף רב יושקע בהפקת סרטוני הרצאות, סרטונים שבסופו של דבר לא בדיוק יעוררו ענין, ולא ישביעו רצון. האם יש דרך אחרת?

דווקא בעיני, יש, אם כי אני חושש שאף אחד איננו ממהר לאמץ אותה. הדרך היא לעבוד בסדר הפוך.

כבר היום ברשות השידור (הציבורי) יש שפע של תכניות מידעיות שהוכנו והופקו על ידי אנשי מקצוע מצויינים. מה גם, לא מעט מהתחקיר לתכניות הלו נעשה על ידי אנשי אקדמיה או בסיוע שלהם. על אף העובדה שאנחנו נוטים לראות בטלוויזיה "בידור", התכניות האלו אינן "בידור" אלא מקורות מידע עשירים. עצם העובדה שמישהו יושב בבית מול הטלוויזיה (להבדיל, אגב, מלצפות בסרטון YouTube דרך המחשב?) איננה הופכת אותו לבטטת כורסה. רבים מאד בישראל למדו המון מתכניות כגון "עמוד האש", "תקומה", "העברים", "והארץ היתה תהו ובהו", ולא מעט תכניות אחרות. תכניות הטבע של דייוויד אטנבורו מגישות את עולם הטבע לצופים באיכות שאיתה אף אוניברסיטה איננה יכולה להתחרות. (אגב, תכנית כמו Mythbusters יכולה להוות הבסיס מצויין ללימודי מדעים בכל התיכונים.)

במקום להפיק הקפות חדשות תוך כדי הכשרת אנשי אקדמיה למלא תפקידים שלא בהכרח מתאימים להם, נדמה שהגיוני יותר להשתמש בתכניות שכבר הופקו כתשתית לקורסים. על הבסיס של התכניות האלו ניתן לפנות לאנשי אקדמיה ולגייס אותם להכין סילבוס "אקדמי" יותר, ושאלות לדיון ולהעמקה. כמובן שהם יוכלו גם להוסיף פרשנויות והבהרות, ולתרום פרקי קריאה שיוכלו להעמיק את הפן האקדמי שהתכניות כפי שהן משודרות אינן מספקות. בדרך הזאת המקצועיות של כל צד בהכנת הפקות כאלו יכולה לבוא לביטוי מיטבי. (בנוסף, השימוש בתכניות שהוכנו על ידי רשות השידור יכול לפתור בעיה של זכויות יוצרים שיכול להכביד מאד על הכנת קורסים שפונים לציבור הרחב.)

למה אני חושש שהרעיון הזה לא ייצא לפועל? על אף העובדה שלא מעט אנשי אקדמיה תרמו לתכניות השונות, בתוך האקדמיה הן אינן נחשבות אקדמיות של ממש. כזכור, מה שמשודר בטלוויזיה עדיין נחשב "בידור". אבל גם אם היינו מצליחים להתגבר על המכשול התדמיתי הזה, יש תדמית אחרת שעליה עוד יותר קשה להתגבר. יותר מאשר הבהלה לקורסי MOOC נובעת מהרצון לאפשר השכלה לכל, היא נובעת מאותה חרדת החמצה שהזכרתי קודם. למרבה הצער, הרצון להיות בין יחידי הסגולה שזוכים להיות בין אלה שמלמדים MOOC (ואולי בין השורדים כאשר, אליבא דתרון, רוב האוניברסיטאות ייכחדו) מעוור את הרודפים אחרי הקורסים האלה לעובדה שאם המטרה האמיתית היא השכלה לכל, אפשר להשיג אותה בדרכים קלות וטובות יותר.

תוויות: , ,

יום שני, 17 באוקטובר 2016 

לזכרו של משה כספי

זכיתי ללמוד אצל מספר מורים מיוחדים – מורים שהיטיבו לפתוח עבורי נתיבי מחשבה ופעולה. גם אם סביר להניח שהמורים הזכורים לנו לטוב הם אלה שכיוונו אותנו לכיוונים שממילא היתה לנו נטייה ללכת בהם, בוודאי יש משהו בכוח האישיות של מורים כאלה שבגללו השפעתם עלינו היתה משמעותית. עבורי אחד המורים הטובים, והחשובים, ביותר היה משה כספי שנפטר לפני מספר ימים.

כספי נחשב נביא החינוך הפתוח בארץ, אבל על אף הכבוד אשר בהגדרה כזאת, היא מצומצמת מדי כדי להכיל את עושר המחשבה החינוכית שלו. יתכן שרעיונותיו החינוכיים היו רבים ומגוונים מדי, שלא להגיד פורצי דרך ומערערי מוסכמות, כדי שהם ייושמו במערכת החינוך. משה ראה למרחקים, והצביע על הכיוונים שבהם החינוך צריך לצעוד, ונדמה לי שהוא הבין שבמידה רבה בית ספר שיתפקד כמו שהוא דמיין לעצמו כבר לא יהיה בית ספר כפי שאנחנו מכירים אותו היום.

כאשר הכרתי את משה ולמדתי אצלו המחשב בחינוך שימש כמעט באופן בלעדי ל-CAI, לאותה הוראה מתוכנתת שהתפתחה ממכונות ההוראה של סקינר. באותה תקופה לא היתה התאמה בין החינוך הפתוח לבין המחשב; המחשב היה פחות או יותר הכלי החינוכי הסגור האולטימטיבי. אבל בתחילת שנות ה-90, עם התפתחות ה-WWW ודפדפנים שהנגישו את המידע הבלתי-מוגבל שבו, האינטרנט התגלה כתשתית מצויינת לחינוך פתוח, לחינוך שמעמיד את הלומד במרכז, ומאפשר לו לבנות את הלמידה של עצמו. הגיוני היה לחשוב שמתבקש חיבור בין התפיסות של משה לבין טכנולוגיות דיגיטאליות.

למברה הצער, על אף החיבור ההגיוני והמתבקש בין התפיסות של משה לבין יכולות התקשוב, עבור רבים מאלה שביקשו לקדם את התקשוב בחינוך הגישה החינוכית היחידה שלהם היתה גישה שראתה בתקשוב כלי לייעול ההוראה ואמצעי לשיפור הציונים. אם הם התייחסו ללמידה כפי שמשה הבין אותה זה היה פחות או יותר רק כמס שפתיים. מה שיכול היה להיות שעתה היפה של התקשוב פוספסה, והחיבור בין הגישה של משה לבין יכולות התקשוב נשאר נחלתם של מעטים.

יתכן שגם אני אשם בכך. מפני שהדגש הכמעט בלעדי של הבלוג הזה הוא התקשוב, הזכרתי את משה בו פעמים אחדות בלבד. לי היה ברור מנין אני שואב את התפיסות החינוכיות שלי, אבל לא היטבתי להפיץ אותן מספיק. אני עדיין תקווה שהחיבור הזה בין התפיסות של משה לבין התקשוב עוד ייעשה ברבים. משה השאיר אחריו שפע של רעיונות שבעזרת התקשוב יכולים להעמיד את החינוך על קרקע פורייה בהרבה מזאת שעליה הוא עומד היום.

לפני שש שנים התפרסם ספר לכבוד משה עם מבחר מאמרים של תלמידיו וחבריו. היה לי הכבוד שמאמר קצר משלי נכלל באוסף. במאמר שלי ניסיתי להראות כיצד העובדה שהאינטרנט והדיגיטאליות הופכים כמעט כל פריט מידע לזמין מקרבת אותנו ליישום הרעיון של "כל עתר" שמשה הגה. התחלתי לכתוב את המאמר טיפה לפני שה-iPhone יצא לשוק, כך שכאשר הוא התפרסם מה שכתבתי כתחזית על זמינות המידע כבר היה למציאות. מה שכתבתי התייחס רק לפן אחד של ההגות של משה, אבל גם אם הוא רחוק מלהיות נאמן לעושר ההגותי שמשה העניק לנו, אני שמח לקשר אליו כאן לזכרו:

תוויות: , ,

יום ראשון, 27 במרץ 2016 

בשבח הלמידה האיטית

לפני כשלושה שבועות אודרי ווטרס פרסמה מאמרון חשוב שמתייחס למה שאפשר לכנות "למידה כהרף עין" (באנגלית – instant learning). ווטרס כתבה בעקבות פרסום ידיעה, בסוף פברואר, אודות מחקר שבו גירוי במוח באמצעות אלקטרודות זירז, לכאורה, למידה של כישורים. בלשון אחת הכותרות שהתייחסו לידיעה שפורסמה בעיתונות על ידי מעבדות HRL, החברה שערכה את הניסוי:
המחקר שאליו ההודעה לעיתונות מתייחסת עסק ברכישת היכולת להטיס מטוס. אם הבנתי נכון (ויתכן שפספסתי לא מעט) החוקרים תיעדו את הפעילות המוחית של טייסים מומחים, ושידרו אותות למקומות שזוהו כפעילים בעת טיסה במוחות הטייסים המומחים למוחות של פרחי טייס. הכל נשמע מאד מורכב, וזה בוודאי נכון, אבל החוקרים לא היססו לרמוז שביסודו של הדבר מדובר במשהו יחסית "פשוט". סרטון YouTube שמלווה את ההודעה לעיתונות, למשל, פותח בשאלה:
What if becoming an expert pilot were as simple as putting on a cap?
ווטרס, בהתייחסות שלה למחקר עצמו, מציינת שתי נקודות. תחילה, היא מציינת שהחוקרים עצמם, שללא ספק רצו לזכות בכותרות בעיתונות, לא בדיוק טענו שמה שהם עשו הוא דוגמה ל-instant learning כמו במטריקס. אבל שנית, היא כותבת שעל אף הזהירות של החוקרים לא להגדיר את מה שהם עשו כ-instant learning, רבים בעיתונות הזדרזו כן להשוות את הניסוי למה שאנחנו מכירים מהמטריקס.

ווטרס אמנם צודקת שחברת HRL לא טענה שמה שהם עושים הוא ממש למידה כהרף עין, אבל אין זה אומר שהם לא רמזו שמשהו מהסוג הזה התרחש. בפתיחת ההודעה לעיתונות של החברה אנחנו קוראים:
Much as the sci-fi film "The Matrix" depicted a device capable of enhancing skill acquisition, researchers at HRL Laboratories, LLC, have discovered that low-current electrical brain stimulation can modulate the learning of complex real-world skills.
במילים אחרות, כחוקרים הם נזהרים מלומר שיש כאן למידה כהרף עין, אבל כאנשי יחסי ציבור הם יוצרים את התנאים שבהם אחרים יוכלו לעשות זאת. ואחרי שהם רומזים, הם בוודאי אינם מתלוננים כאשר אתרים שספק עוסקים בחדשות אלא רק בפרסום ידיעות שמושכות קליקים, כמו במקרה הזה אתר RT, עולים על הסיפור וכותבים:
Take the red pill: Researchers develop ‘Matrix’-style brain stimulator that instantly teaches skill
אני מודה שלשם שינוי לא קראתי את כל המחקר שעליו ההודעה לעיתונות מתבססת. אין לי הכישורים המקצועיים כדי ממש להבין אותו. עם זאת, מתברר שקיימים ספקות לגבי אמינותו של כתב העת שבו המחקר התפרסם. ווטרס סוקרת את המחקר עצמו ובהגינות אפילו טיפה מוגזמת מגיעה למסקנה שבמקרה הטוב מה שאפשר לקבוע הוא שאין תוצאות ברורות ושיש צורך במחקרים נוספים.

זאת ועוד: אפילו אם יש ביסוס מדעי למחקר שעליו מדווח, המרחק מהביסוס המדעי הזה לבין למידה כהרף עין דוגמת המטריקס עדיין גדול מאד. ואולי זה בעצם אחת הנקודות המעניינות ביותר כאן. יותר מאשר ההיתכנות של למידה כהרף עין שהמחקר בספציפי הזה איננו בדיוק מגלה, מה שמעניין כאן היא הכמיהה שלנו שדבר כזה אכן יתממש. ווטרס מדגישה את הנקודה הזאת וכותבת:
What’s the lure of “instant learning” and in particular “instant learning” via a technological manipulation of the brain? This is certainly connected to the push for “efficiency” in education and education technology. But again, why would we want learning to be fast and cheap? What does that say about how we imagine and more importantly how we value the process of learning?
בקטע הזה ווטרס מעלה שתי נקודות שנראות לי חשובות ומשמעותיות יותר מאשר התוקף המפוקפק של המחקר שהיא סוקרת. קודם כל ווטרס מצביעה על הדמיון בין הלמידה כהרף עין לבין התנופה ליתר יעילות של ההוראה בבתי הספר באמצעות טכנולוגיות חדישות, ועל כך שהיום פונים לטכנולוגיות לזרז את הלמידה. אכן, מי שעוקב אחרי ההבטחות של יזמים בתחום התקשוב החינוכי, וגם קורא את הכותרות שההבטחות האלו מקבלות, רואה את הרצון לזרז את ה-"למידה", את הכמיהה הגדולה לכך שכל "למידה" תתבצע כהרף עין. חשוב לשים לב שהמחקר הנוכחי איננו המקרה היחיד של למידה כהרף עין. לפני שנתיים, למשל, ניקולס נגרופונטה ניבא דרך מקורית להקנות ידע – בליעת כדורים. במסגרת של הרצאת TED הוא הסביר:
My prediction is that we are going to ingest information—we’re going to swallow a pill and know English and swallow a pill and know Shakespeare…. It will go through the bloodstream and it will know when it’s in the brain and, in the right places, it deposits the information.
נגרופונטה מזוהה עם מגמות חיוביות יותר מהרבה מאשר החזון הדיסטופי של המטריקס, אבל יש דמיון רב בין שתי התפיסות ה-"חינוכיות" האלו, וזאת הנקודה השנייה שאליה ווטרס מתייחסת. מי שדוגל בבליעת כדורי ידע או באלקטרודות במוח איננו מתעניין בלמידה כתהליך, כדרך שבה אנחנו נחשפים לעולם ולומדים להכיר אותו ואת עצמנו. במקום זה, הלמידה כהרף עין נתפסת כלא יותר מאשר אמצעי להקניית כישורים שמסיבה זאת או אחרת אנחנו זקוקים להם. ומפני שבסך הכל מדובר באמצעי למטרה, הגישות האלו אינן מוצאות טעם או חשיבות בסקרנות, או ברצון לגלות משהו חדש. כאשר הדרך היעילה ביותר להעביר מידע היא המטרה אין סיבה לנסות לעורר התעניינות, או ליצור הנאה בתהליך הלמידה.

כאשר הרהרתי על ההבדל התהומי הזה בין הדרך שנראית לי הרצויה ללמוד לבין הלמידה כהרף עין נזכרתי בקטע ידוע מתוך Self-Realization as the Moral Ideal מאת ג'ון דיואי, מאמר שהתפרסם לפני בערך 120 שנה. שם דיואי ציווה עלינו:
Cease conceiving of education as mere preparation for later life, and make it the full meaning of the present life.
קשה לי להבין למה אנחנו מתקשים ליישם דבר כל כך הגיוני, ושבמקום זה אנחנו נוהרים אחרי "פתרונות" לימודיים כמו אלקטרודות על המוח או בליעת כדורים. ה-"פתרונות" האלה של למידה כהרף עין אולי (וזאת "אולי" מאד גדולה) מעניקים לנו "ידע" אבל הם מתעלמים לחלוטין מההרפתקה האמיתית שהיא הלמידה.

תוויות: , , ,

יום שני, 11 בינואר 2016 

מגרש המשחקים – טכנולוגיה רצויה בכל בית ספר

מי שצופה בקריקטורות הרבות שבהן הורים מפצירים בילדיהם לעזוב את צג המחשב ולצאת החוצה לשחק עשוי לחשוב שהילדים עצמם, יחד עם המשיכה העצומה של המסך, הם האשמים המרכזיים בהעדרות הילדים ממגרשי המשחקים היום. אינני מכיר נתונים שמאמתים את הקריקטורות האלו, וסביר יותר להניח שמדובר בפולקלור, או במיתוס שהצליח לחדור לתודעה הציבורית. אבל בכל זאת יש לפחות מקום אחד שבו קשה מאד למצוא ילדים שמשחקים בחוץ – בית הספר. בעולם המערבי שעות המשחק החופשי במהלך יום הלימודים הולכות ומצטמצמות, וקובעי המדיניות במערכות חינוך רבות רואות במשחק החופשי בזבוז זמן יקר, זמן שאפשר היה לנצל טוב יותר בישיבה בכיתה ב-"למידה". מול הקריקטורות שהזכרתי אפשר להעמיד צילומים אמיתיים של כיתות – חלקן מקושטות וצבעוניות, וחלקן אפורות ותכליתיות למדי – שבהם כל תלמיד יושב מול מכשיר אישי וזוכה לשיעור שהוכן במיוחד עבור הצרכים הספציפיים שלו. והכל נעשה, כמובן, בעזרת אמצעים מדעיים מתקדמים. בעיני קברניטי החינוך הלמידה היא עסק רציני, ויש צורך לנצל כל רגע אפשרי על מנת להקנות לילדים עוד ועוד דעת.

מפליא שבעידן שבו משקיעים מאמצים רבים כדי ליצור תנאים אופטימליים ללמידה המותאמת באופן אישי לכל תלמיד מערכות החינוך מתעלמות מנתון חשוב ביותר שהמחקר החינוכי מעלה: תלמידים שזוכים לזמן למשחק חופשי במהלך יום הלימודים מצליחים להתרכז טוב יותר בשעת השיעור מאשר תלמידים שאינם משחקים. כך קורה שבסופו של דבר כאשר יש זמן למחשק חופשי הזמן בכיתה מנוצל טוב יותר עבור אותה "למידה" הכל כך נחשקת.

לפני שלושה חודשים הבעתי כאן אופטימיות שיתכן שמערכות החינוך מתחילות להכיר בחשיבות של המשחק החופשי. במסגרת שביתת מורים בעיר סיאטל המורים דרשו חצי שעה של משחק חופשי כל יום עבור תלמידי כיתות היסוד. ציינתי בסיפוק שהדרישה הזאת נכללה בהסכם שנחתם עם המורים. הבעתי אז את התקווה שזה איננו המקרה היחיד. ואכן, כתבה באתר Today של חברת המדיה NBC מדווחת על פרויקט נרחב להגדלת שעות המשחק החופשי בבתי הספר של מחוז אחד במדינת טקסס.

הכתבה עוקבת אחר הנעשה באחד משישה בתי ספר שבהם תלמידי כיתה א' מקבלים ארבע הפסקות של רבע שעה למשחק חופשי בחוץ. מציינים שמדובר בשלוש הפסקות ביום יותר מאשר בעבר, כאשר הזמן למשחק גדל מעשרים דקות לשעה שלמה. בתחילת הפרויקט מורה של כיתה א' הביעה חששות, אבל:
Some five months into the experiment, McBride's fears have been alleviated. Her students are less fidgety and more focused, she said. They listen more attentively, follow directions and try to solve problems on their own instead of coming to the teacher to fix everything. There are fewer discipline issues.

"We're seeing really good results," she noted.
ד"ר דבי ריי, פרופסורית בתחום הקינסיולוגיה (החקר המדעי של התנועה האנושית) ב-Texas Christian University, יזמה את הפרויקט, בין היתר בעקבות ההתרשמות שלה מביקור בבתי ספר בפינלנד. הפרויקט אמנם התחיל עם הכיתות הנמוכות, אבל הכוונה היא להרחיב אותו עד כיתה ח'. כתבה נוספת מלפני בערך חודש באתר של ערוץ המדיה הציבורי של טקסס, מביאה התייחסות של בוב מורי, מרצה לרפואת ילדים ב-Ohio State University. מורי טוען שהדמיה מוחית מראה שילדים לומדים טוב יותר אחרי הפסקות לפעילות גופנית ולמשחק חופשי. בנוסף:
Murray says kids with regular recess behave better, are physically healthier, and exhibit stronger social and emotional development. Still, academic policymakers have been taking it out of the school day.

”They want more academic time, they want more time to do the core subjects," Murray says. "Under the attitude that more is better, they have pretty much carved away anything that got in the way of those minutes for teaching."
ההתעלמות מהתרומה החיובית של המשחק החופשי ליכולת הלמידה מעמידה בספק את האובייקטיביות של הפנייה לנתונים על מנת לשפר את החינוך. דווקא אלה שרואים בחיוב את השימוש בנתונים כדי להשיג "למידה" טובה יותר מדגישים את האובייקטיביות של הנתונים. מפני שהנתונים אינם אינטרסנטיים, ואינם מושפעים מגישה חינוכית זאת או אחרת, הן יכולות לעזור למפות את מצבו האמיתי של כל תלמיד ולסייע בבניית תכנית פעולה יעילה ומתאימה עבורו. אבל מאחורי מעטה ה-"אובייקטיביות" מסתתרת תפיסה חינוכית שרואה בתהליך הלמידה עבודה קשה שדורשת מאמץ והשקעה. לא בכדי בארה"ב היום שוקדים על פיתוח של grit (המתורגם אצל Morfix כ-"כוח סבל"). לפי התפיסה הזאת מי שמצליח בלימודים הוא זה שמתמיד לשבת בכיסא ומפנים עוד ועוד "חומר". עבור בתפיסה הזאת אין מקום למשחק החופשי. לא קשה להבין שיכולת הריכוז של תלמידים שמרשים להם לשחק במקום רק לשבת ליד שולחן כל היום גדלה. אבל אם היו ספקות, דף אחד באתר הפרויקט בטקסס מביא מספר סקירות, כולל מידע מחקרי, על תרומת ההפסקות ללמידה. למען האמת, אין בזה הרבה חדש, אבל משום מה על אף העובדה שהתרומה של המשחק החופשי לאותה למידה נחשקת ידועה, קברניטי החינוך ממשיכים לצמצם את שעות המשחק בבתי הספר.

כאשר מדובר בטכנולוגיה יקרה שבתי הספר צריכים לרכוש היא נחשבת כנחוצה לחינוך. וכאשר בתי הספר רוכשים, היזמים מרוויחים. לעומת זאת, הטכנולוגיה הנדרשת כדי לאפשר לתלמידים משחק חופשי במגרש המשחקים די מינימלית, ועל אף העובדה שאפשר להראות שהיא תורמת רבות ללמידה רבים מקובעי המדיניות החינוכית מעדיפים להתעלם ממנה. עם זאת, כאשר תוך שלושה חודשים הנושא עולה לפחות פעמיים ממקורות שונים, יש מקום לאופטימיות.

תוויות: ,

יום שני, 12 באוקטובר 2015 

עוד שתי דוגמאות שמצביעות על הכלל

נדמה לי שלא לפני הרבה זמן ציינתי שאינני אוהב לחזור מהר מדי על נושאים שממילא עולים כאן בתדירות גבוהה מאד. היות והבלוג הזה עוסק בתקשוב בחינוך מן הסתם יש חוג יחסית מצומצם של נושאים שעולים כאן, אבל בכל זאת יש מגוון מספיק גדול כך שמאמרון חדש לא צריך להתייחס לעניינים שבהם עסקתי רק לפני זמן קצר. דווקא הפעם אני עושה זאת מפני שממש תוך כדי פרסום שני המאמרונים האחרונים התפרסמו ברשת כתבות שהן קשורות ישירות לאותם נושאים.

לפני מספר ימים כתבתי על augmented reality, או ליתר דיוק על השימוש ביישום המבוסס על ה-AR כדי להעביר לתלמידים מידע שאפשר היה להעביר אליהם באופן פשוט יותר בטקסט מודפס או בעל פה. תוך כדי הכנת אותו מאמרון אודרי ווטרס פרסמה מאמרון שבה היא הרימה גבה כלפי גלגול טכנולוגי חדשני למה שבסך הכל אפשר לכנות ה-ViewMaster הנחמד והישן שרבים הכירו בילדותם.

ווטרס מציינת את האבסורד אשר בכתבה בניו יורק טיימס שמדווחת על מורה שמתלהבת מהערך הלימודי של Google Cardboard, כלי פשוט של חברת גוגל שיוצרת תחושה של תלת-ממד בצילומים אשר בטלפונים סלולאריים. בכתבה המורה אומרת שבאמצעות הכלי התלמידים שלה צופים בעיר ורונה וכך הם רוכשים תובנות בנוגע ל-"רומיאו ויוליה". ווטרס מתקשה לתת ליומרה הזאת לעבור בשקט. הרי בסך הכל התלמידים צופים בנופים של העיר ורונה דרך כלי שהוא אולי "חדש", אבל ביסודו של דבר איננו שונה מה-ViewMaster שלפני דור היה בארגז המשחקים של כמעט כל משפחה. היא כותבת:
Seriously, can you imagine if a teacher said “my students looked at pictures of Verona through the View-Master and now they have a better understanding of Romeo and Juliet”? We’d scoff, wouldn’t we? Yet that’s precisely the crap I’m hearing about Google Cardboard.
יש כאן דוגמה נוספת של אותה תפיסה שעליה כתבתי בנוגע ל-AR. האם באמת היינו זקוקים לכלי החדש הזה כדי לחוות את העיר של רומיאו ויוליה? עם טיפת יוזמה המורה יכלה לקשת את קירות הכיתה בצילומים של העיר, או לבקש מהתלמידים לפנות לגוגל ושם למצוא אין-ספור צילומים של העיר. (חיפוש על "Verona Juliet balcony" ב-Google Image Search מעלה מאות צילומים, ויש עוד המונים על העיר עצמה.) אמנם הצילומים האלה אינם בתלת-ממד, אבל ספק אם מישהו זקוק לתלת-ממד כדי להתרשם מהעיר. וכמובן שמעבר לכך, למה לנו לצפות שתלמידים שרואים את העיר, אם בתלת-ממד או בצילומים רגילים, זוכים ב-"a deeper understanding of the story" שאותה מורה מציינת. אין שום פסול ב-"סיור וירטואלי", אבל המרדף אחרי השימוש בכל כלי חדש מפני שהוא חדש (או מפני שחברה יוקרתית משווקת אותו) איננו משרת את הלמידה.

גם כאן, כמו עם השימוש במשהו פחות או יותר דומה ל-augmented reality כדי להוסיף רובד מיותר של "מידע" שדרכו תלמידים לומדים על חישוב השטח של מלבן, החינוך מראה שהוא שבוי ב-"קסמי" הטכנולוגיה, לרעתה של הלמידה שלמענה הוא לכאורה פועל.

אם סיפור ה-ViewMaster ה-"משוכלל" מצביע על הכמיהה של התקשוב החינוכי לכל דבר חדש ונוצץ, העדכון השני כאן מראה עד כמה החינוך, במרדף אחרי "הישגים לימודיים", מצליח לחבל בעצמו ולבקוע גול עצמי. לפני מספר ימים כתבתי על הצמצום ההולך וגדל בהפסקות של משחק חופשי בבתי הספר (במסגרת המאבק של המורים בעיר סיאטל להחזיר הפסקות כאלו לבתי הספר היסודיים). שעות המשחק אינן הקורבן היחיד של המרדף הזה. בתי ספר סוגרים ספריות, למשל, כדי לחסוך כסף (הרי מישהו עדיין קורא ספרים?) ומפטרים ספרנים. ועל אף העובדה שמחקרים רבים מראים ששיעורים באמנויות מסייעים לשיפור בציונים בנושאים עיוניים, בתי ספר ממשיכים לקצץ בשעות אמנות. לפני כמה שבועות קיבלנו עדות נוספת (שראיתי רק לפני מספר ימים) לתרומה של האמנויות.

להקת האופרה הלאומית של צפון אנגליה, Opera North, מקיימת מספר פרויקטים מוסיקאליים בבתי ספר בערים באיזור פעילותה. כתבה באתר של להקת האופרה מדווחת על פרויקטים בשני בתי ספר בשכונות של המעמד היחסית נמוך. בפרויקטים האלה כל התלמידים זוכים לשלוש שעות (לפחות) של מוסיקה כל שבוע. כצפוי, התלמידים מתקדמים בתחום המוסיקה, אבל לא רק. הכתבה מוסרת שאחרי תחילת הפרויקטים שני בתי הספר הראו שיפורים משמעותיים ברמות הקריאה, הכתיבה והמתמטיקה. שוב, תוצאות כאלו אינן צריכות להפתיע – המחקר הרי מצביע על תופעה כזאת. אבל במציאות ה-"חינוכית" של ימינו רק בתי ספר מעטים מוכנים להקדיש משאבים ל-"מותרות" כמו מוסיקה – מותרות שמתגלים כהכרחיים ללמידה.

ובמקרה שהמאמרונים האחרונים שהתפרסמו כאן אולי נראו כיוצאי דופן ולא אופייניים למה שקורה היום בחינוך, למרבה הצער העדכונים האלה מעידים על כך שבעצם הם הכלל.

תוויות: , , ,

יום שני, 5 באוקטובר 2015 

והפעם – כמעט בלי אף מילה על תקשוב

במהלך שבוע אחד בחודש ספטמבר המורים בעיר סיאטל שבוושינגטון שבתו. לפני כשבוע השביתה הסתיימה, עם הישגים למורים כמו ההעלאה הראשונה במשכורת מזה שש שנים כדי לעדכן ליוקר המחייה. אבל אחד ההישגים אולי נראה טיפה יוצא דופן – המורים דרשו, וקיבלו, שתלמידי בתי הספר היסודיים יקבלו שלושים דקות של הפסקה למשחק כל יום. בוושינגטון פוסט, ולרי שטראוס כותבת על הישגי השביתה ומציינת:
In an era when recess for many students has become limited or non-existent despite the known benefits of physical activity, this is a big deal, and something parents had sought.
אכן, על מנת לדחוס כמה שיותר "למידה" לתוך יום הלימודים, בתי ספר רבים במערב מקצצים ב-"מותרות" כמו הפסקות בין השיעורים שבהם התלמידים יכולים לשחק באופן חופשי. הציפיה היא שככל שהתלמיד יושב בכיתה מול המורה הוא יקלוט עוד "ידע", או לפחות את ה-"ידע" החשוב שניתן למדוד במבחנים. נדמה לי שבספרות המקצועית אין בכלל ויכוח בנוגע לחשיבות ההפסקות ביום הלימודים. הן מסייעות לא רק להתפתחות הרגשית של הילד, אלא גם ליכולת שלו לתפקד בשעות השיעור. אבל במרדף הבלתי-פוסק אחרי ציונים טובים יותר במבחנים, שנעשו כמעט למדד הבלעדי של "למידה", למי יש זמן להתפתחות רגשית.

והמצב הולך ומחמיר. הרי לפני חמש שנים, דוד אלקינד, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת טאפטס, המוכר כמומחה בהתפתחות הילד, פרסם כתבה טיפה מוזרה בניו יורק טיימס. אלקינד, תומך נלהב של משחק חופשי אצל ילדים, התייחס למגמה להכניס מנחים לשעת ההפסקה (recess coaches) לתוך בתי הספר. על אף העובדה שהוא היה מעדיף משחק חופשי, אלקינד זיהה את המגמה של ביטול ההפסקות החופשיות והגיע למסקנה שעדיף הפסקות בהנחיית מנחים מאשר העדר כללי של הפסקות:
In any case, recess coaching is a vastly better solution than eliminating recess in favor of more academics. Not only does recess aid personal development, but studies have found that children who are most physically fit tend to score highest on tests of reading, math and science.
אבל זה היה לפני חמש שנים. מאז, לפחות בארה"ב, המצב כנראה רק ממשיך להתדרדר. יותר ויותר בתי ספר רואים בתלמידים כלים שצריכים למלא, והזמן בבית הספר שבו אפשר למלא אותם יקר מאד, אסור לבזבז אותו. צריכים לנצל את מלוא הזמן במילוי הכלים. כמובן שלא רוצים רק לבטל את ההפסקות, אלא גם להאריך את יום הלימודים (ולהוסיף שיעורי בית) וגם להאריך את שנת הלימודים.

שטראוס מציינת מספר הישגים של השביתה (בעיני כולם לטובת התלמידים) והיא מדגישה:
Seattle teachers had said they were not only fighting for pay raises but to make the system better for students. It sounds like they did.
ואני? בכותרת המאמרון הזה הוספתי "כמעט", וזה מפני שלא קשה לראות פן תקשובי גם בנושא המשחק החופשי בשעות בית הספר. התקשוב יכול למלא תפקיד פותח עבור תלמידים, הן מבחינת הגישה למידע, והן מבחינת השימוש במחשב כדי לחקור, לבנות, ליצור קשר, ועוד. הפוטנציאל של שימוש כזה הוא מה שמשך אנשי חינוך רבים לשלב את התקשוב בעבודה החינוכית שלהם. אבל היום מגמה כזאת נראית כמו היסטוריה עתיקה. למרבה הצער, נכון להיום, יותר מאשר לכל מטרה אחרת, התקשוב מגויס לאותן מטרות שנמצאות מאחורי צמצום המשחק החופשי בהפסקות. המורים בסיאטל, ובוודאי בעוד הרבה ערים ומדינות, מבינים שביטול ההפסקות למשחק חופשי איננו משרת את הלמידה. אפשר לצפות שהם גם מבינים שהתקשוב איננו חייב לשרת מטרות של דחיסת עוד ועוד "ידע" לתוך ראשו של התלמיד. הוספת הדרישה בנוגע להפסקות לדרישות השביתה של המורים בסיאטל מעוררת תקווה גם בנוגע לתקשוב.

תוויות: ,

יום חמישי, 17 בספטמבר 2015 

אולי בעצם דוח מעודד

השבוע התבשרנו שדוח של ה-OECD (הגוף שמפעיל מבחני PISA) קובע שהשימוש במחשב ובאינטרנט בבית הספר איננו תורם להישגים לימודיים. כותרת המשנה של הכתבה בנושא ב-Ynet מבהירה:
ארגון ה-OECD מפרסם תוצאות ממחקר כלל עולמי חדש, שמגלה כי סביבה טכנולוגית אינה משפרת את הישגי התלמידים. מהדו"ח עולה כי מדינות שבהן היה שימוש גבוה במחשבים, לא הגיעו להישגים גבוהים במבחנים בינלאומיים.
כצפוי, הדוח עורר תגובות רבות. נדמה לי שרוב המגיבים ב-YNET צהלו – הנה ההוכחה שחיכינו לה שההשקעה בתקשוב היא בזבוז כסף אדיר. אחרים, כולל כמובן בלוגרים חינוכיים, ניסו לפרש את הבשורה, נוסח "כמובן שללא פדגוגיה מתאימה אי אפשר לצפות להישגים טובים". העיתונות באנגליה, כך נדמה, ניסתה לשמור על איפוק ומתינות. הכותרת של הדיווח ב-BBC הכריזה, למשל:
Computers 'do not improve' pupil results, says OECD
אבל בהמשך הכתבה גם מביאה מדבריו של אנדריאס שלייכר, מרכז תחום החינוך ב-OECD, שממתנים טיפה את הקטילה:
the findings of the report should not be used as an "excuse" not to use technology, but as a spur to finding a more effective approach.
בנוסף, אולי על מנת להמתיק עוד יותר את הגלולה, אותה כתבה מביאה מדבריהם של אנשי חינוך המסנגרים על התקשוב. דבריהם רומזים שתוצאות הדוח אינם מפריעות להם. מנהל ארגון Naace הבריטי – ה-National Association of Advisors for Computers in Education – שתגובה קצרה לדוח מופיעה גם בדף הראשי של אתר הארגון, מכריז:
It is endemic in society now, at home young people will be using technology, there's no way that we should take technology out of schools, schools should be leading not following.
כמו-כן, מנהל בית ספר מגיב:
We're training them to use technology which hasn't yet been invented. So how can you possibly divorce technology from industry or from teaching and learning?
טיעונים כאלה נשמעים כבר שנים רבות. הם תירוצים טובים, אבל הם עדיין תירוצים, וספק אם הם מהווים מענה לממצאים של הדוח כפי שאנחנו קוראים אותם בכתבה ב-Ynet:
עוד מראים הממצאים כי במדינות שהשקיעו במידה הגבוהה ביותר בטכנולוגיה – ספרד, נורבגיה ודנמרק, לא חל שיפור משמעותי בהישגי התלמידים בקריאה, מתמטיקה או מדעים, בהשוואה למדינות אחרות.

באוסטרליה, ניו זילנד ושבדיה, שם השימוש באינטרנט הוא השכיח ביותר בבתי הספר, נמצאה הידרדרות משמעותית ביכולת הקריאה של התלמידים.

מנגד, במדינות בהן התלמידים מגיעים להישגים הלימודיים הגבוהים ביותר במבחני PISA, כמו שנגחאי שבסין, ישנה תדירות שימוש נמוכה מאוד במחשבים.
אני מבקש לבחון את הדוח מזווית טיפה אחרת, ולנסות לבדוק את משמעות המונח "הישגים" שהוא מרכזי מאד הן לדוח והן לתגובות השונות שהוא מעורר. הדוח המלא מכיל כ-200 עמודים, אבל חלק נכבד מאד ממנו מורכב מטבלאות. תקציר הדוח מכיל רק 13 עמודים, ורק שניים וחצי מאלה הם מלל. לאור זה, נדמה לי שעל אף העובדה שעיון מעמיק בדוח עשוי להרתיע, קריאת התקציר מספיקה לנו לזהות את הנקודות החשובות.

אין ספק שהדיווחים בעיתונות נאמנים לכתוב בדוח. שם אנחנו קוראים, באופן די ברור, שהתקשוב איננו מוכיח את עצמו:
These findings, based on an analysis of PISA data, tell us that, despite the pervasiveness of information and communication technologies (ICT) in our daily lives, these technologies have not yet been as widely adopted in formal education. But where they are used in the classroom, their impact on student performance is mixed, at best. In fact, PISA results show no appreciable improvements in student achievement in reading, mathematics or science in the countries that had invested heavily in ICT for education. (ע' 15)
אבל כבר בשלב הזה חשוב לשים לב שהמדד להישגים הוא התוצאות במבחני PISA. במילים אחרות, כאשר הדוח מתייחס ל-"student performance", הוא מעריך אותו לפי הציונים במבחנים. יכול להיות שקיימת קורלציה בין למידה לבין תוצאות גבוהות במבחנים, אבל מאד יכול להיות שלא. האפשרות שאין קורלציה כזאת מתחזקת עוד יותר לאור זה שכבר מזמן למדנו שעל אף העובדה ששנגחאי שבסין זוכה לציונים הגבוהים ביותר במבחני PISA, שלטונות סין מאד מודאגים שהם הופכים את תלמידיהם למכונות למבחנים במחיר של אי-פיתוח היצירתיות.

נוצר הרושם שאנשי החינוך של ה-OECD יודעים שהמבחנים שהם מנהלים אינם מדד אמיתי ללמידה, אבל זה איננו עוצר אותם מלהתייחס אליהם בדרך הזאת. עוד בתקציר אנחנו קוראים:
PISA data show that, in countries where mathematics lessons focus on formulating, and solving, real-world problems – whether in engineering, biology, finance or any problem that arises in everyday life and work – students reported that their teachers use computers to a greater extent in instruction. (ע' 16)
מזה אנחנו כנראה למדים שכאשר יש שימוש נרחב בתקשוב בבתי הספר אותו שימוש הוא על מנת להציג לתלמידים בעיות אמיתיות, לעסוק בלמידה דוגמת PBL. ואם כך, אולי אנחנו צריכים להסיק שככל שעוסקים ב-PBL עוסקים פחות בהכנה למבחנים. אני בוודאי אינני רואה שום פגם בפעילות לימודית מהסוג הזה. אבל רצוי לשים לב שמשפט כזה רק מחזק את הסברה שאותם ה-"הישגים" שאנשי החינוך של ה-OECD מוסרים לנו שאינם מושגים אכן קשורים לתוצאות במבחנים ואינם בהכרח קשורים ללמידה של ממש. חיזוק לסברה הזאת אפשר למצוא בהמשך של אותה פיסקה:
But while PISA results suggest that limited use of computers at school may be better than not using computers at all, using them more intensively than the current OECD average tends to be associated with significantly poorer student performance. ICT is linked to better student performance only in certain contexts, such as when computer software and Internet connections help to increase study time and practice.
יש כאן רמז (ואולי יותר מרק רמז) שאותו "significantly poorer student performance" נובע מכך שמקדישים שעות שיעור לפעילות מעניינת ומאתגרת בכיתה, ושאותה פעילות מעניינת גורעת מהזמן שאחרת היה מוקדש להכנה למבחנים.

יש עוד. הכיתוב תחת טבלה 0.4 (עמ' 23) למשל, מסביר שהמבחן בקריאה בטקסט דיגיטאלי בחן את מספר ההקלקות של התלמיד, וגם את האחוז מאותן ההקלקות שהיו איכותיות ("מועילות" או "הכרחיות" לביצוע המשימה). קשה לא להסיק מזה שאפילו בסביבה היפרטקסטית שבה אפשר היה לצפות שהתלמיד מבנה לעצמו את תובנותיו, כולל מטעויות ומזה שהוא מוצא מידע שאיננו בהכרח רלוונטי, הבוחנים קבעו מראש מסלול אופטימלי לביצוע המשימה. גם כאן ה-"הישג" איננו מדד של למידה, אלא של מידת ההתאמה של ביצועי התלמיד לציפיות של הבוחנים.

יתכן מאד שהדוח של ה-OECD מראה שהשימוש במחשבים בבתי הספר איננו מוכיח את עצמו. אין לי ספק שבמקרים רבים זאת אכן מסקנה מתבקשת. אבל המקרה הספציפי הזה דווקא מעורר אצלי לא מעט תקווה – אולי העדר ההישגים לפי המדד של ה-OECD מצביע על כך שיש בתי ספר שבהם משתמשים בתקשוב כדי להגיע ל-"הישגים" חשובים ומשמעותיים יותר.

תוויות: , , , ,

יום ראשון, 13 בספטמבר 2015 

לא רק המסר, אלא גם מי שמוסר

אם יש מי שעוקב אחרי השינויים שעוברים על הבלוג הזה, נדמה לי שבאופן בולט ניתן לזהות אכזבה הולכת ומעמיקה כלפי הדרכים שבהן הדיגיטאליות באה לביטוי בחינוך. במשך לא מעט שנים ראיתי בנגישות למידע, ובמבחר כלים (על פי רוב אלה שמזוהים כ-Web 2.0, על אף העובדה שמזמן אלה נדחו הצידה) מנוף לשינוי בחינוך. חשתי שאלה יוכלו להעצים את ההשפעה של התלמיד על לימודיו, ויעזרו להעמיד את הלומד במרכז חוויית בית הספר. חשוב להדגיש שזאת לא היתה רק תקווה – בלוגים רבים של מורים בשטח שדיווחו על המתרחש בכיתות שלהם היו עדות לשינויים שמתרחשים. לא הכל היה ורוד. היתה גם התלהבות מטכנולוגיה לשמה, בלי שינוי פדגוגי, ומורים רבים לבשו תקשוב בכיתה אבל דבקו בשיטות ההוראה המוכרות שלהם. אבל שימוש כזה היה צפוי, ושמחתי שאפשר היה למצוא גם מורים לא מעטים שניסו לעשות משהו חדש או שונה. והיום, כבר זמן די רב, אינני מוצא (או לפחות אינני מציג כאן) את הנסיונות האלה, ובמקום זה הכתיבה כאן מתמקדת בביקורת כלפי גיוס הדיגיטאליות להנצחת שיטות הוראה שרואות בתלמיד כלי ריק שיש למלא.

אני, כמובן, אינני היחיד שמתריע על השינוי הזה. יש מבקרים שטוענים שהכתובת היתה על הקיר עוד הרבה לפני שאני איתרתי את התהליך הזה. עם זאת, אינני מקבל את הקביעה שמדובר בתהליך שנועד מראש לכשלון. הייתי משוכנע שהתקשוב יכול להיות מנוף לשינוי פדגוגי, והמשכתי להביא מדבריהם, ומנסיונם, של אנשי חינוך שלא נכנעו למציאות החדשה הזאת.

כאשר בוחנים את הביקורת כלפי התקשוב בחינוך חשוב לשים לב מי משמיע אותה, וגם מתי היא מושמעת. יש מי שעוד עם הכניסה של מחשבי PC לכיתה פסלו את הדיגיטאליות בחינוך, ממגוון סיבות. היו גם כאלה שדגלו בדיגיטאליות אבל גילו שהם אינם מצליחים לעצור את הפנייה של השימוש הזה לכיוון לא רצוי. אני יכול להבין, למשל, מי שהפסיק לשים לב לדעות שאני משמעי כאן. הרי התלונות שלי על הכיוון הנוכחי של התקשוב בחינוך הפכו כבר מזמן למנטרה מתמשכת.

וזאת הסיבה שאני רואה טעם להביא את הדברים שג'ורג' סימנס פרסם בבלוג שלו לפני מספר ימים, דברים שבמידה לא קטנה הם "פרידה" מהתקשוב בחינוך. סימנס הוא אחד ההוגים של הקונקטיביזם, והוא היה אחד המארגנים של קורס ה-MOOC משנת 2008 שאצל רבים נחשב ה-MOOC הראשון. דווקא עם קבלות כאלה אפשר אולי לחשוב שאני סותר את עצמי. הוא הרי מזוהה מראש כמהפכן שידע לאן הוא מבקש להוביל את החינוך באמצעות התקשוב. ואם כך, אין סיבה להיות מופתעים אם הוא נפרד ממנו עכשיו. אבל בשנתיים האחרונות סימנס נחשב כאחד ש-"מתמסד", כחוקר שמתלהב מהיכולות של השימוש הנרחב בנתונים להשפיע לטובה על הלמידה. עכשיו בבלוג שלו סימנס הצהיר באופן ברור שלטעמו התקשוב בחינוך פונה בכיוון הלא נכון. הוא מביע ביקורת חריפה כלפי הכיוון הנוכחי של התקשוב בחינוך, ורומז שהוא עצמו צריך לחזור לתפיסות המקוריות שהניעו אותו כאשר הוא התחיל לעסוק בתחום:
Emerging technology today departs from my previous vision of improving the human condition. Through AI/Machine Learning, we are constantly hearing that technology is becoming more human and becoming more capable of judgements that we once thought were our domain. In education though, the opposite is happening: educational technology is not becoming more human; it is making the human a technology.
סימנס מבסס את התרשמותו הנוכחית כלפי התקשוב בחינוך על שתי דוגמאות. שתיהן נמצאות בחזית של הטכנולוגיה בחינוך היום, ושתיהן זוכות לכותרות בעיתונים ולכסף של יזמים – Udacity ו-Knewton. בשתיהן הוא רואה את אותה בעיה – תהליך הלמידה מצטמצם לפעולה של "קליק כדי לקבל ידע":
Both Udacity and Knewton require the human, the learner, to become a technology, to become a component within their well-architected software system. Sit and click. Sit and click. So much of learning involves decision making, developing meta-cognitive skills, exploring, finding passion, taking peripheral paths. Automation treats the person as an object to which things are done. There is no reason to think, no reason to go through the valuable confusion process of learning, no need to be a human. Simply consume. Simply consume. Click and be knowledgeable.
הוא סוקר בקצרה כמה מהפרויקטים שבו הוא השתתף (והוביל) במשך השנים. ממה שהוא כותב קשה לזהות נקודה מסויימת שבה הוא חש שהכיוון כבר איננו נכון. באופן כללי הוא רואה בכל התחומים שבו עסק כיוונים חיוביים. ובכל זאת, משהו השתנה, והוא מכריז:
I no longer want to be affiliated with the tool-fetish of edtech. It’s time to say adios to technosolutionism that recreates people as agents within a programmed infrastructure.
כזכור, סימנס איננו היחיד, וגם לא הראשון, להשמיע הרהורים כאלה. בתגובות למאמרון מספר קוראים, ביניהם כאלה שמוכרים היטב בבלוגוספירה החינוכית, מציינים שגם להם, כבר זמן רב, תחושות דומות. קלרנס פישר, למשל, מציין שלדעתו כלי הבלוג והוויקי הם עדיין בין הכלים העדיפים עליו משום שהם מפתחים את קול התלמיד. הוא כותב:
I used to feel bad that I wasn’t “keeping up” and trading in some of my old tools for new ones – no longer. I’m not interested in tools that are meant to mainly make sure that teachers and administrators are micro managing their tracking of standards. I’m interested in helping kids to learn.
אבל פישר, על אף עשר שנים של מאמרונים בבלוג מאד מעניין (כולל מאמרון לפני חודש בו הוא הביע תחושות דומות מאד לאלה שעליהן כתב סימנס) איננו מוכר לכלל הקהילה של העוסקים בתקשוב בחינוך. לכן הקול שלו, כמו זה של רבים אחרים, איננו מהדהד לרחוק. קולו של ג'ורג' סימנס, על אף העובדה שבמידה לא קטנה דבריו אינם חדשים או אפילו ייחודיים בנוף התקשוב בחינוך, כן מהדהד. אפשר לקוות שרבים ישמעו אותו.

תוויות: , ,

יום ראשון, 12 ביולי 2015 

גילוי מרעיש!

דרך מאמרון קצר של טים סטאמר הגעתי לכתבה בוושינגטון פוסט שדיווחה על מחקר שהתפרסם בגליון החדש של ה-British Journal of Educational Technology. במחקר, שנערך בשנת הלימודים 2010-2011, החוקרים חילקו סמרטפונים ל-24 סטודנטים שעבורם היתה זאת הנגיעה הראשונה במכשירים כאלה. לפני השימוש הם ביקשו מהסטודנטים להעריך עד כמה המכשירים יעזרו להם בלמידה, כאשר בסיום שנת הלימודים הם חזרו על אותן השאלות כדי לבדוק עד כמה התחזית של הסטודנטים תאמה את הנסיון שהם צברו.

לא קראתי את 12 העמודים של המחקר המלא. אמנם יכולתי לשלם $6 כדי לקבל גישה אליו ל-48 שעות, אבל החלטתי לוותר. לאור זה, אולי מה שאני כותב כאן איננו מדויק, אבל הכתבה בפוסט קישרה לכתבה ב-Science Daily שסיכמה את המחקר לפי הודעה לעיתונות שיצאה מאוניברסיטת רייס במדינת טקסס, שם נערך המחקר. לכן נדמה לי שהדברים שאני מביא כאן נאמנים למקור. לפי Science Daily:
The research revealed that while users initially believed the mobile devices would improve their ability to perform well with homework and tests and ultimately get better grades, the opposite was reported at the end of the study.
במילים אחרות, באופן מאד לא מפתיע החוקרים מצאו שהציפיות של הסטודנטים בנוגע לתועלת הלימודית של השימוש בסמרטפון היו גדולות בהרבה ממה שהיה במציאות. הכתבה מדווחת שהסטודנטים התבקשו להשיב על מספר שאלות על סקלה של 1 ל-5, כאשר 5 מבטא הסכמה גדולה, ו-1 מבטא העדר הסכמה. תשובות הסטודנטים על השאלות (התרגום שלי):

     ה-iPhone שלי יעזור/עזר לי להשיג ציונים טובים יותר:
        ממוצע 2010 – 3.71
        ממוצע 2011 – 1.54
     ה-iPhone שלי יסיח/הסיח את הדעת שלי ממטלות הקשורות ללימודים:
        ממוצע 2010 – 1.91
        ממוצע 2011 – 4.03
     ה-iPhone יעזור/עזר לי להצליח במבחנים בשיעורים שלי:
        ממוצע 2010 – 3.88
        ממוצע 2011 – 1.68
     ה-iPhone יעזור/עזר לי להצליח בשיעורי הבית:
        ממוצע 2010 – 3.14
        ממוצע 2011 – 1.49

המסקנה מכל זה די ברורה – הסטודנטים טעו בגדול. תחילה הם סברו שהמכשיר יסייע להם, אבל בסיום המחקר, למודי נסיון, הם הודו שבעצם ההפך קרה. כפי שכותרת המשנה של הכתבה ב-Science Daily סיכמה, המחקר גילה ש:
users felt smartphones were actually detrimental to their ability to learn
אינני מתווכח עם המסקנה הזאת. הרי בסופו של דבר גילינו שסטודנטים שקיבלו סמרטפונים לא הבינו שכדי להצליח בלימודים לא די במכשירים עצמם, אלא שצריכים גם לעשות איתם משהו לימודי. אבל דווקא מפני שהמסקנה הזאת בכלל איננה מפתיעה עלינו לשאול מה החוקרים ציפו ללמוד מהמחקר הזה? בדיווח על המחקר מספרים לנו שהסטודנטים לא זכו להדרכה, לימודית או אחרת, על השימוש בהם. יתרה מזאת, אין בכלל התייחסות למיומנויות למידה. מתקבל הרושם שהחוקרים היו שבויים במיתוס "היליד הדיגיטאלי" והניחו, על אף מחקרים רבים שהראו את ההפך, שהסטודנטים מסוגלים לנצל את הכלים האלה לצורכי למידה מעצם היותם בני דור מסויים.

לפני בערך 20 שנה הדמות המצוירת קלווין גילה שלא מספיק במחשב כדי להכין דיווחים על ספרים לבית הספר, אלא שעליו גם לקרוא את הספרים:
אבל העובדה שהמציאות הזאת היתה מזמן ידועה כנראה לא מנעה מעורכי המחקר הזה לבדוק בעצמם. עלי להודות שאינני בטוח שאני מבין מה הם ציפו לגלות. אם הם רצו לדעת אם סמרטפון לבדו יכול להבטיח הצלחה בלימודים, אפשר היה לכוון אותם למחקרים רבים שמראים שלא. לעומת זאת, אם הם רצו לדעת אם סטודנטים מסוגלים לקבוע מראש עד כמה סמרטפון יכול לסייע להם בלימודים, הם אכן גילו שהם כנראה אינם יודעים לעשות זאת. אבל נשארת השאלה אם הממצא הזה בכלל מפתיע, או אם יש בה משמעות.

בסיום הכתבה ב-Science Daily מצטטים אחד החוקרים שמציין ש:
... our research clearly demonstrates that simply providing access to a smartphone, without specific directed learning activities, may actually be detrimental to the overall learning process.
יתכן שיש כאן מסקנה נכונה, אם כי ידוע מזמן שגם בשעת שיעור, שלא לדבר על שעות הכנת שיעורים, סטודנטים מגלים יותר עניין בהיצע של הסמטרפון מאשר במתרחש בשיעור, כך שאולי מסקנה מתבקשת אחרת היא שרצוי לנסות לעורר ענין גדול יותר בשיעורים. מה שמעניין אותי יותר מאשר המסקנה הדי מתבקשת הזאת היא קביעה נוספת, די תמוהה, של אותו חוקר. הכתבה מוסרת שהוא קובע שתוצאות המחקר:
have important implications for the use of technology in education
יסלחו לי אם אני מתקשה לזהות את ההשלכות החשובות האלו.

תוויות: , ,

יום שבת, 16 במאי 2015 

תכנים, מורים, תקשוב – וראייה מציאותית

חלק ניכר של מה שמתפרסם בנושא התקשוב בחינוך מבשר לנו על נפלאותיהם של כלים חדשים שאיכשהו יחוללו נס ויגרמו לתלמידים ולסטודנטים לגלות ענין גדול יותר בשיעורים שלהם, ויובילו ללמידה טובה יותר (או לפחות לתוצאות טובות יותר במבחנים). גם לא חסרים פרסומים רבים, חלקם הגדול בבלוגים, שמתארים כיצד כלים מבית Web 2.0 מאפשרים ללומדים לפקח על הלמידה של עצמם ומעניקים להם חוויה של למידה אחרת. הגישה הראשונה רואה בתקשוב אמצעי לניהול יעיל יותר של המטרות המסורתיות של בית הספר, ואילו הגישה השנייה מייעדת את עצמה ללומד עצמאי בעל מוטיבציה פנימית שזקוק רק לכך שיגישו לו היצע מגוון של מידע כדי שהוא ילמד בכוחות עצמו. מפני שאני מזדהה מאד אם הגישה השנייה אני מוצא לנכון להזכיר לעצמי לעתים קרובות שללומדים רבים מאד אין המוטיבציה הדרושה, וגם לא המיומנויות הבסיסיות, להיות לומדים עצמאיים, ושהתפקיד של אנשי חינוך הוא לבנות את תהליך הלמידה כך שהם יוכלו לרכוש את אלה. נדמה לי שבגלל זה אני אוהב לקרוא את הבלוג של ליסה ליין.

במהלך חמש השנים האחרונות קישרתי כאן למאמרונים שלי ליין מעל עשר פעמים, כאשר במאמרונים האלה הדגשתי שהיא מצליחה למהול את החלומות החינוכיים שלה עם גישה מציאותית כלפי היכולות של הסטודנטים שלה, וכך היא מחזירה את קוראיה לקרקע מציאותית. כך היא עשתה במספר מאמרונים של השבועות האחרונים. ליין כותבת בעקבות השתתפותה בקורס פתוח שמנחה דייב קורמיה, Rhizo15. בקורס הזה קורמיה מעלה סוגיה מידי שבוע ומבקש מהמשתתפים להתייחס. רוב ההתייחסות מתפרסמת בבלוגים האישים של המשתתפים כאשר ההאשטאג #rhizo15 אשר ב-Twitter עוזר לכולם לגלות את מה שכותבים.

בשבוע השני של Rhizo15 קורמיה שאל מה ניתן למדידה שאיננו "למידה" (What can we measure that isn’t learning?). השאלה הזאת עוררה מספר הרהורים אצל ליין שמצהירה:
I can’t measure learning, only the symbolic artifacts of learning.
בהמשך היא מסבירה שכאשר היא נותנת ציונים, היא עושה זאת עבור התוצרים שסטודנטים מגישים לה. היא איננה יודעת אם הסטודנט כבר הכיר את תחום הדעת כך שהעבודה שהוגשה אולי איכותית אך איננה משקפת רכישת ידע של ממש. כמו-כן, יכול להיות שהסטודנט למד משהו חשוב ומשמעותי לחייו שאיננו קשור ישירות לחומר הלימוד, וגם זה איננו משתקף בציון. היא מסכמת:
When I look to society, I see an awful lot of people behaving as if they’ve learned nothing from history. So instead I hope that they learned what they needed, whether or not I was able to assess it.
יתכן שיש כאן גישה פטאליסטית – שאין ביכולתנו ללמד דבר. אבל נדמה לי שליין בהחלט צודקת. דבריה משקפים את המציאות הקשה שבה מרצה כמו ליין מוצאת את עצמה. היא מלמדת מפני שהיא רוצה להעניק חוויה משמעותית לסטודנטים שלה, אבל היא מבינה שהיא נדרשת להעריך את למידת הסטודנטים לפי אמות מידה מאד מוגבלות.

השבוע לאחר מכן ב-Rhizo15 עסק בשאלה של תכנים שנלמדים. ההתייחסות של ליין לנושא הזה מאפשרת לנו לראות פן נוסף לכיצד היא מבינה את הלמידה. לכאורה, מהתיאור שלה לקושי בהערכת הלמידה אפשר לחשוב שהיא דוגלת בסובייקטיביות מירבית, שהתכנים אינם חשובים אלא רק כיצד כל אחד תופס אותם באופן אישי. אבל ליין מכריזה:
But I like content!
היא מתארת את עצמה כאדם כמעט אובססיבי כלפי "תוכן" מכל סוג שהוא. היא צמאה ל-"תוכן" וגומעת אותו כל הזמן. היא רומזת שהיא חשה שהשותפים שלה לקורס Rhizo15 מעמידים יצירת קשרים בין הלומדים בפיסגת המטרות החינוכיות שלהם, ולא מתייחסים מספיק בכבוד לתכנים. (אינני מכיר את המשתתפים בקורס הספציפי הזה, אבל נדמה לי שלפחות במידה מסויימת התחושה הזאת מוצדקת.) הוא כותבת:
Why do we diss content in favor of connections? I like connections, I learn from them, but only when I bring something to the table. What do I bring? What do my students bring? Understanding of, or questions about, content. Content is what we’ve read, seen, heard.
אין זה אומר שהיא שוללת התייחסות לתהליך הלמידה והחוויה שבו. עם זאת, היא מדגישה שבמפגש בין לומדים ומלמדים המטרה היא שהלומדים ירכשו דעת באמצעות תכנים שהם לא הכירו קודם.

כל זה מוביל לדבריה של השבוע – תגובה לשאלה שהציב קורמיה בנוגע למקום של המורה בתהליך למידה שמתמקד יותר בתהליך מאשר בתוכן. קורמיה שאל:
But what is the role of the facilitator/teacher/professor where we are using learning subjectives, where learning isn’t measured and where content is actually other people?
לטעמי, בתגובה שלה לשאלה הזאת ליין תיארה היטב אחד הקשיים המרכזיים בתפיסה הזאת (תפיסה ששוב אני מודה שעל פי רוב אני מזדהה איתה). היא מבחינה בין המשתתפים בקורס של קורמיה שברובם המכריע הם אנשי חינוך שסיגלו לעצמם הרגלי למידה עצמאיים ויכולים ללמוד בכוחות עצמם, לבין הסטודנטים שלה במכללה שעדיין אינם לומדים עצמאיים. היא מסבירה שמשתתפי Rhizo15 יכולים להפיל את המורה ואולי למנות מורה אחר במקומו ולהמשיך ללמוד. אבל לא כך עבור הסטודנטים שלה:
It is unlikely that students suddenly without a teacher would fight among themselves for control, however. Instead, they would likely seek another leader. I’ve seen this happen repeatedly, in committee meetings, classrooms, and local government. Many people do not want to inquire – they want to be told what to learn, what to think. When we open up the curriculum, they are lost and frustrated without enough guidance.
בעבר, במאמרונים כאן, ציטטתי את ההתייחסות של ליין למערכות LMS. ציינתי שהיא כותבת שעל אף העובדה שהיא איננה אוהבת את המערכות האלו היא בכל זאת איננה נוטשת אותן. נדמה לי שהקטעים משלושה המאמרונים האחרונים שלה שהבאתי כאן עוזרים לנו להבין את העמדה שלה. ליין חשה אחריות כלפי הסטודנטים שלה שעדיין אינם יודעים לרכוש "תכנים" בכוחות עצמם (ולכן גם מתקשים להפיק מהם תובנות). בגלל זה היא יודעת שאפילו אם היא רוצה "לשחרר" אותם ללמוד בעצמם, הם עדיין זקוקים למישהו שיכוון אותם, וגם למסגרת ברורה שמסייעת ללמידה.

אינני מבקש כאן להעמיד את ליין כגישת ביניים בין אלה שמאמצים את התקשוב כדי לייעל את ההוראה המסורתית לבין אלה שרואים בתקשוב כלי לשחרור הלומד מכבלי הכיתה. ליין ממקמת את עצמה, באופן ברור, במחנה השני. אבל היא מסרבת לאמץ פתרונות שיונקים יותר מסיסמאות מאשר מראיה מפוקחת של המציאות. ובגלל זה אלה מאיתנו שמבקשים לקדם למידה עצמאית באמצעות התקשוב מאד זקוקים לה.

תוויות: ,

יום שני, 9 בפברואר 2015 

אולי ידענו זאת, ובכל זאת ...

חודש שלם עבר מאז שפרסמתי כאן מאמרון. אין טעם לגייס שוב את אותם ההסברים ו/או התירוצים שכבר מניתי בעבר. הסיבות שבגללן הכתיבה לבלוג נדחקה הצידה הפעם אינן חדשות, ולמען האמת, הן אינן חשובות. אפשר, לפחות, להתנחם בכך שבוודאי השתיקה הממושכת הזאת לא הורגשה אצל אף אחד. ובכל זאת עלי לציין שהפגרה הארוכה הזאת מהכתיבה הגיעה בזמן לא מתאים היות ובמהלך החודש הזה נתקלתי במספר נושאים שהיו ראויים להתייחסות. בלב כבד אני נאלץ לדלג על התייחסות לרבים מאלה, אבל על לפחות אחד אינני רוצה לוותר.

במאמרון שהתפרסם בתחילת השנה מיכאל פלדסטין הגיב להרהור של דייב קורמיה (בבלוג שלו) בנוגע לכשלון של מערכת ההשכלה הגבוהה לעורר בבוגריה את התשוקה ללמוד. פלדסטין ציטט את קורמיה שבצורה מאד חדה הגדיר את הבעיה:
We have not built an education system that encourages people to be engaged. The system is not designed to do it. It’s designed to get people to a ‘standard of knowing.’ Knowing a thing, in the sense of being able to repeat it back or demonstrate it, has no direct relationship to ‘engagement’.
לפי קורמיה, ואנשי החינוך רבים בוודאי יסכימו איתו, כולנו שוכחים את מרבית ה-"מידע" שאנחנו קולטים במהלך שנות הלימודים שלנו. לכן, המטרה של מערכת חינוכית איננה צריכה להיות הקניית עוד ועוד מידע, אלא לעורר את הרצון לדעת, להגביר את המעורבות של הלומד בתהליך הלמידה. לזה פלדסטין מוסיף:
Too bad we can’t demonstrate, statistically, that people who are passionate about learning are better workers. It’s a shame that we don’t have good data linking being excited about learning, being a high-performer in your job, and being a happy, fulfilled and economically well-off person. If we had that, we could largely resolve the tension between improving learning and improving education.
הבעיה שפלדסטין מציג איננה חדשה. היא בוודאי מוכרת לכל איש חינוך ששוב ושוב חש תסכול כאשר הוא נדרש "להעביר חומר" במקום לגרות סקרנות. מערכות ההשכלה של היום מקשרות בין הידע שנרכש לבין ההצלחה בשוק העבודה, ופלדסטין מבכה על כך שאיננו יכולים להצביע על קשר בין התלהבות מהלמידה לבין הצלחה בעובדה. צריכים להודות שהתלונה של פלדסטין איננה חדשה. היא אפילו די נדושה. אם זה היה כל מה שהוא כתב לא היתה לי סיבה להתייחס למאמרון שלו כאן, ובוודאי לא באיחור של חודש. אבל בהמשך לאותה פיסקה פלדסטין מדגיש שלו יכולנו להראות שלמעורבות והתלהבות בלמידה יש יתרון כלכלי למשלם המיסים, היה סיכוי לשכנע שכדאי להשקיע בהן. הוא כותב:
It’s a tragedy that we don’t have proof of that link.
ואז הוא מוסיף:
Oh, wait.
בהמשך פלדסטין מדווח על סידרה של סקרים שנערכה על ידי חברת גאלופ (חינם, אבל דורש רישום) שבחנו את הקשר בין wellbeing – תחושה של אושר – לבין התפוקה במקומות עבודה. מתברר שאנשים שהם בעלי גישה חיובית כלפי הלמידה הם גם יעילים יותר בתפקידים שלהם בעבודה. אחרי שהוא סוקר את המרכיבים השונים של wellbeing, ובוחן כיצד אלה קשורים לתקופת הלימודים, פלדסטין מסכם:
If you buy Gallup’s chain of argument and evidence this, in turn, suggests that being a hippy-dippy earthy-crunchy touchy-feely constructivy-connectivy commie pinko guide on the side will produce more productive workers and a more robust economy (not to mention healthier, happier human beings who get sick less and therefore keep healthcare costs lower) than being a hard-bitten Taylorite-Skinnerite practical this-is-the-real-world-kid type career coach. It turns out that pursuing your dreams is a more economically productive strategy, for you and your country, than pursuing your career. It turns out that learning a passion to learn is more important for your practical success than learning any particular facts or skills.
בעצם, אנחנו עדים כאן לאימות הטענה שהשכלה כללית במדעי הרוח, השכלה שמרחיבה את האופקים ומעוררת עניין בעולם שסובב אותנו, נמצאת בבסיס להצלחה בעבודה ובחיים. זאת איננה, כמובן, קביעה חדשה, אם כי בימינו מעטים מעיזים לבטא אותה. אבל הפעם, בעקבות הסקרים של חברת גאלופ, לפלדסטין יש הנתונים להוכיח את זה. לעתים קרובות מדי מגייסים נתונים סטטיסטיים על מנת להעמיד אותנו מול העובדות הקשות של החיים, ואילו הפעם הנתונים הם לצד גישה הומניסטית להשכלה.

אולי עבור אלה מאיתנו שההשכלה היא האמצעי לפיתוח האזרח והאדם הראוי אין שום דבר כאן שיפתיע. אבל פלדסטין מראה שאפילו עבור אלה שרואים במערכת החינוך אמצעי לפיתוח עובדים מסורים ההשכלה הכללית, ועידוד התשוקה ללמוד, הם לטובתם.

ויש גם היבט טכנולוגי לדבריו של פלדסטין. הוא מדגיש שהערך המרכזי של טכנולוגיות דיגיטאליות בתהליך הלמידה נמצא ביכולת של הכלים האלה לעזור ללומדים לחוש את המסוגלות העצמית שלהם. הוא מדגיש שכלים שמאפשרים ללומדים להתקדם מבלי שיתביישו בדברים שאינם יודעים הם תרומה משמעותית לשיפור הלמידה. עם זאת, הוא איננו מעמיד את הטכנולוגיה במרכז – לא לכשלון המערכת החינוכית ולא להצלחתה:
The core problem with our education system isn't the technology or even the companies. It’s how we deform teaching and learning in the name of accountability in education. Corporate interests amplify this problem greatly because they sell to it, thus reinforcing it. But they are not where the problem begins. It begins when we say, “Yes, of course we want the students to love to learn, but we need to cover the material.”
מדבריו של פלדסטין, ומהנתונים שהוא מביא, משתמע שכאשר התקשוב מגויס להכשרת הלומד לאינטרסים של שוק העבודה התוצאה היא לעתים קרובות הפוכה – אדם שאיננו מצליח במקום העבודה שלו, וגם פחות מאושר. סביר להניח שאלה דברים שכל איש חינוך חש באופן אינטואיטיבי, אבל טוב לגלות שיש להם גם עיגון בנתונים.

תוויות: ,

יום שישי, 7 בנובמבר 2014 

האם זה באמת נחוץ לנו?

אם יש מישהו שקורא את הבלוג הזה אני רוצה כבר עם פתיחת המאמרון הזה לבקש ממנו סליחה. כבר זמן מה את/ה נתקל/ת בשרשרת תלונות על המצב של התקשוב החינוכי, וראוי היה, לפחות מידי פעם, לכתוב משהו חיובי. בקשת הסליחה שלי נובעת מכך שגם הפעם אני ממשיך להתלונן.

לפני מספר ימים האתר Education Technology and Mobile Resources פרסם מאמרון גדוש שבחים על קובץ שנבנה במקור על ידי מפקח במערכת החינוך של מדינת ניו ג'רסי. בקובץ רשימה של מעל 80 כלים דיגיטאליים, כאשר כל כלי משויך לאחת או יותר מבין הקטרוגיות שבטקסונומיה של בלום. המאמרון פותח:
I am not sure if you have seen it before or not but this is absolutely among the best works I have seen on Bloom's Taxonomy.
בעקבות פתיחה מהללת כזאת מתבקשות שתי שאלות. הראשונה די מובנת מאליה: מה ברשימה עושה אותה לטובה כל כך? אבל השאלה השנייה הרבה יותר חשובה: האם הטקסונומיה של בלום וקטלוג כלים דיגיטאליים לפי התאמתם לשלבים השונים שבה אומרים לנו משהו משמעותי שיכול לקדם את הלמידה? אישית, התקשיתי מאד להבין למה הרשימה נחשבת טובה. יתרה מזאת, העיון בה שכנע אותי שוב שהנסיון לרתום כלים דיגיטאליים לטקסונומיה של בלום מיותר.

המאמרון מקשר לגליון גוגל בעל מספר טורים. יש, כמובן, טור לשם הכלי וטור המקשר לאתר שבו אפשר להשיג את הכלי. בנוסף, יש תיאור קצר של הכלי, ובדרך כלל גם הסבר קצר על כיצד ניתן להשתמש בו בכיתה. אבל גולת הכותרת של הגליון היא הטור שבו מציינים לאיזה שלב בטקסונומיה של בלום כל כלי מתאים. היו נסיונות כאלה בעבר, והגליון הזה איננו הפעם הראשונה שמנסים לשייך כלים דיגיטאליים שונים לשלבים שונים בבלום. חיפוש די מרפרף ברשת מעלה עשרות נסיונות כאלה, ולמען האמת, קשה לי להבין מה מיוחד בנסיון הזה. בדרך כלל בטקסונומיות הדיגיטאליות האלו משבצים צלמיות של הכלים שהם לכאורה מתאימים לשלב זה או אחר של בלום. אנחנו אמורים להבין שהשימוש בכלים שמופיעים בכל שלב יעזור לתלמיד ליישם את הכישור של אותו שלב.

בביטויים הגרפיים היותר צנועים של הטקסונומיה של בלום יש הערת אזהרה נוסח "השלבים האלה אינם היררכיה". אבל לעתים קרובות מאד השלבים מוצגים בפירמידה עולה, או עם חיצים שמצביעים כלפי מעלה שמכוונים את העין – רמז לכך שהתייחסות "נכונה" לטקסונומיה של בלום תוביל אותנו מכישורים מסדר נמוך עד לכישורים מסדר גבוה. וכאן הבעיה המרכזית – הציפיה שמטפסים מדרגה אחת לדרגה גבוהה יותר, כאילו השלב העליון, היצירה, מתאפשרת רק אם לפני-כן בונים את התשתית. ספק אם מורים בכיתות, על אף מס השפתיים הפחות או יותר הכרחי לבלום, באמת חושבים שהתלמידים שלהם לומדים כך.

סטיב ווילר, במאמרון בבלוג שלו שהתפרסם לפני שנתיים, הצביע על הבעייתיות הזאת בבלום:
Should we still be organising learning experiences as a gradient of 'terminal learning objectives' in an age where learning is changing, and where personal technologies and social media are increasingly significant? Learning is changing, because the boundaries between discrete learning activities are blurring. Assessment methods are changing too. Bloom's Cognitive taxonomy represents a very rigid method of control over learning behaviour, and offered structure for teachers in the last century. But just how desirable is it in today's classrooms? Exactly how much control do teachers need to exert over students' learning today? What about freedom to learn, and what about individual creativity? Where do they fit into the grand scheme of 21st Century learning? If you subscribe to the belief that students are blank slates (tabulas rasa) on which knowledge can be inscribed by experts, then Bloom's taxonomy is for you. If on the other hand, you believe that all learners have the ability to be creative, critical and independent, then you will start looking elsewhere for guidance on how to provide engaging learning experiences.
דבריו של ווילר מתייחסים לבעייתיות של הטקסונומיה של בלום בבתי הספר של היום, כאשר אנחנו לכאורה אמונים על כישורים של המאה ה-21. אבל למען האמת, ביקורת על בלום איננה חדשה. בשנת 2002, למשל, ברנדה סוגרו העירה שכל השלבים שמעל לשלב ה-"דעת" של בלום הם ביטויים של "חשיבה מסדר גבוה" ולאור זה אולי אפשר פשוט לבטא את הטקסונומיה כבנויה משני שלבים בלבד:
The distinctions in Bloom’s taxonomy make no practical difference in diagnosing and treating learning and performance gaps. Everything above the “knowledge” level is usually treated as “higher order thinking” anyway, effectively reducing the taxonomy to two levels.
הביקורת של סוגרו, כמו זאת של ווילר, ממוקמת בעידן הדיגיטאלי. אבל עוד לפני המחשב ביקרו את הטקסונומיה של בלום. ביבליוגרפיות משנות ה-80 מכילות מאמרים שמטילים ספק בתוקף הטקסונומיה, ונדמה לי שאפשר למצוא ביקורות עוד לפני-כן. אם כך, עלינו לשאול למה רבים בקהילת התקשוב החינוכי מנסים לעגן את השימוש בכלים בשלבים של הטקסונומיה של בלום. נדמה לי שהנסיון להתאים כלים דיגיטאליים לשלבים השונים של הטקסונומיה נובע במידה לא קטנה מהתחושה שהתאמה כזאת תעניק לגיטימיזציה לתקשוב ככלי לימודי. (באופן דומה אנחנו מרבים לפגוש אזכורים של "פירמידת הלמידה" של דייל על אף העובדה שמזמן הפריכו אותה.) אבל אני חושש שהתוצאה כמעט הפוכה – כאשר נאחזים בתפיסה לימודית שכבר איננה תקפה, נוצר הרושם שהתקשוב החינוכי תלוש מהמחקר החינוכי העדכני.

אפילו עיון די רופף בגליון המדובר מעלה ספקות בנוגע לאיכותו. עבור יותר מחצי מהכלים המוזכרים בו מציינים שהם מתאימים לשלושה או יותר מהשלבים של הטקסונומיה של בלום. סביר להניח שזה אכן נכון – רבים מהכלים הדיגיטאליים של היום דומים יותר לאולר שוויצרי מאשר לכלי חד-תכליתי. אבל ההתאמה המרובה הזאת גם מעידה שההבדלים בין השלבים השונים של בלום אינם גדולים ואינם חד משמעיים. בעייתי עוד יותר היא התחושה שעולה מהשיוך המרובה הזה שבוני הגליון לא השקיעו את המאמץ הדרוש למצוא התאמות מדוייקות יותר. אם השלבים השונים של הטקסונומיה באמת ברורים ונבחנים זה מזה, היינו מצפים שלכל כלי ספציפי ימצאו את השלב המתאים ביותר, ואולי נגלה גם שאין לנו צורך ברבים מהכלים שמשווקים לחינוך. במקום זה, קיבלנו רשימת מכולת כמעט אקראי שמשתבצת לתוך סולם של כישורי למידה שגם הוא רחוק מלהיות משכנע.

אמנם כותבים לנו שמדובר בביטוי מצויין של הטקסונומיה של בלום בעידן הדיגיטאלי, אבל נדמה לי שנכון יותר להגיד שמצא מין את מינו: רשימה די סתמית שמוותרת על האיכות לטובת הכמות פוגשת טקסונומיה שכבר מזמן איננה מבטאת הרבה. ובסופו של דבר, כאשר משבחים גליון כזה הלמידה באמצעות התקשוב יוצאת נפסדת.

תוויות: ,

יום שלישי, 8 באפריל 2014 

אל תבלבל אותי עם העובדות

אם אנחנו נתקלים בטענה כלשהי מספיק פעמים, קל לנו להשתכנע שהיא נכונה, גם כשהיא איננה כך. לא פעם היכולות הביקורתיות שלנו (כאלה שאנחנו מבקשים להקנות לתלמידים) אינן עומדות במבחן. כמו בתחומים רבים אחרים, זה קורה גם בתקשוב החינוכי. כך נוצרים מיתוסים לא מעטים שקשה לעקור. לפני כמה ימים אלן לוין כתב על אחד מאלה, ועל הנסיונות שלו למצוא את מקורו:
I am sure you have [run] across this statement in blog posts, presentations promoting visual communication styles; it [is] often cited as a “fact” (yep, I am using those kind of quotes):
Research at 3M Corporation concluded that we process visuals 60000 times faster than text.
לוין כותב שהוא התחיל בחיפוש אחר המקור של הקביעה הזאת בחודש מאי של 2012. הוא הכריז אז שהוא ייתן $60 למי שיצליח לאתר אותו. במאמרון הנוכחי שלו הוא מציין שהכסף עדיין נמצא אצלו. חשוב להדגיש שלוין לא סתם חיכה. הוא ערך מספר חיפושים, ובעקבותיהם הוא פנה למספר חוקרים, כדי למצוא את המקור. בעקבות לוין גם דארין קורופטווה הרים את הכפפה, וב-2012 הוא מצא מה שנראה לו כמקור, אם כי לא מקור מדעי, אלא פשוט ההכרזה הראשונה על ה-"60,000 פעמים מהר יותר" שככל הנראה שימש מקור לציטוטים הרבים שבאו אחריו. (הדיווחים של לוין ושל קורופטווה מרתקים ומהנים מאד לקריאה. מומלץ!)

חשוב לציין שאכן מדובר במיתוס. על סמך המקורות של לוין ושל קורופטווה, וגם תגובה מעמיקה מאד בבלוג של לוין, אפשר לקבוע במידה גדולה מאד של וודאות שלא נערך מחקר שהסיק את המסקנה שמרבים כל כך לצטט. עם זאת, קל להבין את הנטייה של העוסקים בתקשוב בחינוך לאמץ את הטענה הזאת. אנחנו חיים בתרבות ויזואלית. הסביבה הדיגיטאלית עשירה מאד באלמנטים גרפיים. מערכות חינוך יכולות לנצל את העושר הוויזואלי הזה כדי לקדם את הלמידה. כל אלה יחד יוצרים כר נרחב לצמיחה של מיתוס. אפשר אפילו להגיד שאנחנו רוצים להשתכנע שהטענה הזאת נכונה.

קראתי את המאמרון של לוין דווקא כאשר הייתי בשלבי כתיבה של מאמרון שעוסק במיתוס חינוכי נוסף. בחודש ינואר השנה (אני תמיד נמצא בפיגור), בבלוג של ספרנים אקדמיים, ספרנית וראש תחום אוריינות מידע באוניברסיטה רדפורד שבמדינת וירג'יניה, קנדס בנייס-סמאל כתבה על מה שמכונה "פירמידת הלמידה":
Some educational myths just can’t be killed. Case in point: the learning pyramid.

If you’re involved with student learning, you are probably familiar with the Learning Pyramid. This diagram breaks down different modes of learning and argues that more active modalities are better for long-term learning: we remember 10% of what we read, 20% of what we hear, 30% of what we see, and so on, all the way up to 90% of what we do.
להבדיל מהטענה בנוגע ל-"60,000 פעמים מהר יותר", קיימת הסכמה רחבה בנוגע למקור של פירמידת הלמידה. משייכים את המקור לקונוס החוויה של דייל (Dale's Cone) – ייצוג גרפי פשוט של אדגר דייל שחקר את מקומם של היצגים חזותיים בלמידה. הקונוס פורסם לראשונה בשנת 1946. אבל דייל לא הציג מספרים או אחוזים על שמירת הנלמד, הוא לא השווה בין דרכי למידה שונות, והוא לא ייחס אפקטיביות טובה יותר לסוג מסויים של למידה. הוא בסך הכל תיאר דרכי למידה. בנייס-סמאל כותבת:
Dale did not value one mode over another, but argued for a wide variety of modes depending on context (Molenda, 2004, p. 161).
היא מוסיפה שלאור אי ההבנות שכבר אז צמחו סביב הקונוס, כאשר בשנת 1969 דייל פרסם מהדורה חדשה של הספר שבו הקונוס הופיע לראשונה, הוא הוסיף ששה עמודים שתיארו תפיסות מוטעות אודותיו.

קל מאד למצוא מקורות שמפריכים את הגירסאות הרווחות, אך פגומות, של הקונוס של דייל. ראוי לציין את הביקורת המעמיקה והמצויינת של ויל תלהיימר. תלהיימר מנתח את הגירסאות המסולפות של הקונוס ומסביר מה מוטעה ומטעה בהן. בנייס-סמאל מציינת את המאמר של תלהיימר שהתפרסם לראשונה בשנת 2002, ושוב ב-2006 – כנראה מפני שכל כמה שנים הקונוס שוב מרים את ראשו. היא מזכירה גם ביקורת מקיפה על מיתוס הקונוס שחברת סיסקו פרסמה בשנת 2008 במסגרת סקירה על מה מדעי הלמידה באמת מזהים כתרומת אמצעי מדיה שונים ללמידה. בנוגע לגלגול הקונוס כותבי אותה סקירה מציינים:
The complexity of teaching and learning becomes increasingly apparent as the physiological, cognitive, social, and emotional aspects of learning become known. The percentages related to the cone of learning were a simplistic attempt to explain very complex phenomenon. The reality is that the most effective designs for learning adapt to include a variety of media, combinations of modalities, levels of interactivity, learner characteristics, and pedagogy based on a complex set of circumstances.
אבל בדומה להידרה במיתולוגיה היוונית, נדמה שכל פעם שעורפים ראש אחד, עוד שניים צומחים. הקונוס, וגם "60,000 הפעמים", נותנים מענה לרצון שלנו לפאר סוג אחד של למידה מעל אחרים. הם הרי מחזקים את הדעה הרווחת שהרצאות אינן יעילות, ורק באמצעות "למידה פעילה" אפשר להבטיח שמה שנלמד יישמר אצל הלומד. המאמרון הנוכחי הזה איננו נכתב רק על מנת להצביע על תופעה מעניינת. למרבה הצער, בשבועיים האחרונים נתקלתי פעמיים בהתייחסות לקונוס, כולל האחוזים, כמובן, בעברית – פעם אחת בכתובים, ופעם אחת בתוך שקף מלווה להרצאה.

אולי הנקודה העצובה ביותר בכל הנושא הזה הוא שאיננו זקוקים ל-"עובדות" המופרכות האלו. יש מספיק סיבות טובות להעדיף "למידה פעילה" ולאמץ מגוון דרכי ההוראה. ההסתמכות על מיתוסים כמו "60,000 פעמים מהר יותר" וקונוס החוויה של דייל רק מחלישה את האמינות שלנו כאנשי חינוך.

תוויות: ,

יום ראשון, 23 במרץ 2014 

שתי גישות לתקשוב

המחשב והאינטרנט נעשו, כבר מזמן, לשכיחים בחיינו. וככל שזה קרה, כך הם גם הפכו למובנים מאליהם ככלי הוראה ולמידה במערכות חינוך. מדובר בתהליך צפוי והגיוני. אפילו מי שטוען שהכלים האלה אינם מעצימים את הלמידה (או את הציונים, או את התוצאות במבחנים למיניהם) איננו פוסל את השימוש בהם, אלא רק שואל אם עלותם הגבוהה מצדיקה את השימוש הזה. היום ברור לכולם שהכלים האלה ימצאו את דרכם לתוך החינוך, והשאלה איננה "האם?", אלא "באיזה אופן?". מסמך שהתפרסם לפני שבוע עורר את התקווה שיש מי שמתייחס (וברצינות!) לשאלה השנייה הזאת.

דרך סטיבן דאונס נחשפתי למסמך מעניין – מניפסט בנושא "Serious eLearning". על פניו, זה נשמע כמשהו די מבטיח, אם כי ספק אם מישהו יצהיר שהוא עוסק, למשל, בלמידה מתוקשבת מן השרוול, מה שאפשר אולי לכנות "non-serious eLearning". בפתח המסמך כותביו מצהירים שעל אף ההבטחה הגדולה של ה-eLearning, נכון להיום ההבטחה הזאת איננה מתממשת. לכן, הם כותבים:
we have concluded that in order to elevate elearning to the height of its promise, we need to begin with a personal commitment to a new set of standards.
בהמשך הם מונים 22 עקרונות שלדעתם יכולים לכוון את העוסקים ב-elearning להישגים הרצויים. בין אלה נמצאים הערכה מתמדת של הלמידה, הצורך בניצול יעיל של זמן הלמידה, ועוד. דאונס איננו שולל את העקרונות האלה, אבל הוא מעיר לגביהם הערה חשובה מאד:
If I were writing a manifesto it would be more about making my profession unnecessary, so that people wouldn't need specially designed materials in order to learn, but rather, could forge learning out of raw materials for themselves.
על אף העובדה שאני מסכים מאד עם הביקורת הזאת, נדמה לי שיש בה פריצה לתוך דלת פתוחה. כותבי המניפסט הם דמויות מוכרות ומוערכות בתחום הלמידה המתוקשבת, אבל תחום עיסוקם איננו eLearning אלא eTraining, ובין שני אלה יש פער, אפילו תהום, גדול. קטע מתוך מאמר של קלרק קווין, אחד מכותבי המניפסט, משנת 2010 ממחיש זאת, ומבליט את ההבדל בין השניים:
But in business, our goals are not learning, our goals are improving performance. And courses, particularly the “event” model for courses, are one of the worst ways to go about achieving learning for performance!
לאור זה, אין לי סיבה לבוא בביקורת כלפי המניפסט – הוא הרי עוסק בתחום שאולי משיק ללמידה כפי שאני תופס אותה, אבל הנחות היסוד שלו שונות מאד משלי. ובכל זאת, יש בעיה: למרבה הצער, היום יותר ויותר הלמידה הבית ספרית מאמצת את השיטות שפותחו עבור ה-eTraining, ואת הנחות היסוד שלו. אם המטרה היא יעילות, סביר להניח שהשיטות האלו, והעקרונות שעליהם השיטות מבוססות, תקפים. וכאשר לא מבחינים בין ה-training לבין ה-learning, קל, ואולי אפילו כדאי, לשלב את שיטות ה-training לתוך ה-learning.

אני נוטה לחשוב שזה מה שקורה כאשר מערכות חינוך תופסות את התקשוב בעיקר כאמצעי לייעל את תהליכי הלמידה. כמעט באופן בלתי-נמנע אימוץ התקשוב כאמצעי למדידת הישגים ותוצאות מטשטש את הגבול בין ה-training לבין ה-learning – גבול שפעם היה מאד ברור. זאת ועוד: נדמה לי שהשתלטות התפיסה הזאת נובעת מראייה מוטעית בנוגע לתפקיד שהדיגיטאליות יכולה וצריכה למלא בלמידה.

במאמרון קצר מלפני שבוע טים סטאמר מצטט מכתבה שכוּונה דווקא לעולם העסקים (פחות או יותר אותו קהל שאליו אנשי המניפסט מכוונים את דבריהם). סטאמר מצטט ממאמרון של פול בואג:
I strongly believe that describing digital as a tool diminishes its profound impact on the world we live in. Digital has transformed society, government, culture, business, media and more. Barely an aspect of our lives has not been touched in some way.

Therefore, when I write about forming a digital strategy, I am not referring to a strategy for using a tool. I am talking about forming a strategy to adapt to the fundamental changes that digital has brought upon society.
בואג טוען שיש צורך להתייחס לתקשוב, לדיגיטאליות, לא ככלי או כאמצעי, אלא כתופעה תרבותית. לדיגיטאליות השפעה משמעותית על כיצד אנחנו לומדים, על מה חשוב ללמוד, על המקום של הידע בחיים שלנו. אין לראות בה אוסף של אמצעים שיש לשלב לתוך מערכות החינוך, אלא כאבן יסוד של מציאות חדשה, מציאות שמכתיבה התייחסות אחרת לידיעה וללמידה. סטאמר מוסיף:
Too many educators still discuss “digital” as a nice-to-have add-on, grafted onto what we’re already doing (as in “digital” learning, for example), rather than adapting the tools to fundamentally change what we do. (הקישור מוביל למאמרון אחר של סטאמר שמאד כדאי לקרוא.)
יתכן שבעולם ה-eTraining, אם "רציני" או "סתמי", די בשימוש יעיל בכלים התקשוביים שפותחו בדור האחרון. המטרה, הרי, די ברורה – הכשרה מהירה של עובדים שמסוגלים לבצע את עבודתם בצורה המיטבית, כפי שזאת הוגדרה על ידי המעסיקים. לפי התפיסה הזאת, ניצול אופטימאלי של הזמן והאמצעים שהוקצו להכשרת העובדים הגיוני ורצוי. אין בכך שום פסול. אבל אני מקווה שזאת איננה המטרה של מערכות החינוך כלפי תלמידיהן.

תוויות:

יום ראשון, 4 באוגוסט 2013 

לא זאת כוונת המשורר הקונסטרוקציוניסטי

לפני שבוע קראתי ראיון עם מיטש רזניק באתר של ה-Hechinger Report, ארגון ללא מטרות רווח שמבקש לפתח עיתונאות רצינית ומעמיקה בתחום החינוך. בראיון רזניק נשאל על דעתו כלפי היכולת של המחשב להתאים את קצב ההוראה לקצב הלמידה של כל תלמיד. רזניק השיב שיכולים להיות יתרונות ליכולת ההתאמה הזאת, אבל הוא הוסיף:
I sometimes worry [that] it’s very easy for computers to give feedback these days. It’s seen as this great thing. Students are filling out answers to problem sets and exams. Right away it shows them if they’re right or wrong and they can get feedback right away, which can influence what they do next. Getting feedback is great. I’m all for feedback.

My concern, it’s only easy to give feedback on certain types of knowledge and certain types of activity. I think there’s a real risk, that we as a society, are going to end up giving too much privilege to the types of knowledge and the types of activity that are most easily evaluated and assessed computationally.
כצפוי, מצאתי את עצמי מהנהן בראש בהסכמה, שמח שאני מסכים עם דעתו של אחד הגיבורים של התקשוב החינוכי. בהמשך הראיון מצאתי את עצמי מסכים עוד יותר עם קטע נוסף. המראיינת שאלה את רזניק האם לדעתו רצוי להשתמש בנתונים שהמחשב אוסף כדי להשפיע על דרכי ההוראה. רזניק השיב, בוודאי עם קריצה לא כל כך קטנה:
Yes, we should take advantage of the data. But there are other ways of trying to get information as well. For example, if we want to understand how and what children learn, sitting down and talking to one of the students can also be very useful.
אכן, אם פשוט נהיה מוכנים להתיישב מול התלמידים שלנו ולדבר איתם, נוכל ללמוד הרבה על הלמידה שלהם. אבל על אף העובדה שזה נשמע כאסטרטגיה מאד פשוטה, משום מה רבים מקברניטי החינוך מעדיפים לאמץ דרך מורכבת יותר, דרך שמגייסת את הטכנולוגיה אפילו אם היא איננה נחוצה. יש כאן סגידה לטכנולוגיה בהיותה טכנולוגיה. אבל אפילו מעבר לסגידה, באה לביטוי כאן תפיסה חינוכית שלמרבה הצער היום נפוצה מאד – לא התלמיד, וגם לא המורה, יודעים מה טוב בשביל התלמיד. במקומם, מאגר המידע הענקי שמכיל מיליוני נתונים, ותוכנת האחזור שמסוגלת לנבור בנתונים האלה על מנת למצוא את התשובה, את הפתרון, לצרכי התלמיד, הם המומחים, הפוסקים, האולטימטיביים.

באותו היום שקראתי את הראיון עם רזניק קראתי מאמרון של אודרי ווטרס בו היא מדווחת על פגישה עם סימור פפרט. ווטרס כותבת שהיא מאד התרגשה לקראת הפגישה, ואפשר להבין אותה. פפרט הוא אחד החלוצים החשובים ביותר של התקשוב החינוכי, והקונסטרוקציוניזם שהוא הגה מהווה בסיס איתן לשימוש לימודי בתקשוב (הוא גם היה המנחה של הדוקטורט של רזניק). במבוא לדיווח שלה על הפגישה עם פפרט ווטרס מתארת כיצד האחיינים הצעירים שלה עבדו עם קופסה חדשה של Mindstorms של Lego. היא מדגישה שהיתה זאת חוויה לימודית קונסטרוציוניסטית קלאסית. היא מוסיפה שדווקא ביל גייטס, שהתרומות הכספיות הגדולות שלו בתחום החינוך הפכו אותו לבעל השפעה על כיוון התפתחות החינוך, בז לקונסטרוקציוניזם, וההערה הזאת מובילה אותה להשוואה בין התפיסה של פפרט לבין זאת של גייטס:
And it highlights too, I think, the huge gulf between those like Gates who have a vision of computers as simply efficient content delivery and assessment systems and those like Seymour who have a vision of computers as powerful discovery and learning machines. The former does things to children; the latter empowers them to do things -- to do things in the world, not just within a pre-defined curriculum.
אכן, הפער גדול. כזכור, פעמים רבות בעבר תיארתי את תחום התקשוב בחינוך כ-"קואליציה" המורכבת ממגוון גישות. ההבחנה הזאת של ווטרס מחדדת את הפער שקיים בין שתיים מהגישות האלו – בין גישה שמבקשת לנצל את התקשוב על מנת לקבוע מה התלמיד ילמד, לבין גישה שמבקשת לגייס את תקשוב כדי להעצים את היכולת של התלמיד לכוון את הלמידה של עצמו. יותר ויותר אני חושש שהפער הזה איננו ניתן לגישור.

החשש של רזניק (שבא לביטוי גם בדבריה של ווטרס) שקיומם של כלים שמאפשרים איסוף וניתוח נתונים הופכים כל נושא חינוכי לנושא שניתן לפתרון באמצעות ניתוח הנתונים הזכירה לי את מה שמכונה "חוק פטיש הזהב". ה-"חוק" הזה גורס (לפי תרגום של שיזף רפאלי שמצאתי): "כאשר יש בידיך פטיש מפתה להתייחס לכל דבר שאתה נתקל בו כאל מסמר". עבור קברניטי החינוך ברוב ארצות המערב איסוף וניתוח של נתונים משול לפטיש. עבורם ערכו ה-"חינוכי" של המחשב נמצא ביכולתו לתת להם המון משוב מאד מדויק. הם מאמצים את התקשוב לאיסוף נתונים רבים כדי "להעריך" את הלמידה של התלמיד (ואת ההוראה של המורה) ולקבוע את הדרך היעילה ביותר ללמד אותו. הם אינם שואלים אם הנתונים האלה באמת מספרים להם משהו חשוב על התלמיד או על הלמידה, והם מתעלמים מההערה של רזניק שאם הם היו מתיישבים מול התלמיד ומדברים איתו יש המון שהם יכלו ללמוד ממנו.

אבל נדמה לי ש-"חוק פטיש הזהב" איננו מתאר נכון את ההתייחסות של קברניטי החינוך לתקשוב היום. במטפורה של הפטיש הכלי מסוגל לבצע רק פעולה בסיסית אחת, ולכן כל בעיה נראית כמסמר. אבל מאפיין מרכזי של המחשב הוא שהוא איננו מגביל את המשתמש בו לסוג אחד של פעולה, אלא פותח אפשרויות שימוש רבות. ולכן, אני חושש שאנחנו עדים כאן לחוק שהוא ההפך מ-"חוק פטיש הזהב" – לא הכלי מכתיב ראייה צרה של אפשרויות השימוש, אלא הראייה הצרה היא אשר מצמצמת את אפשרויות השימוש של המחשב. אם לקובעי מדיניות החינוך היתה תפיסה חינוכית כמו זאת של רזניק ושל פפרט, השימוש בתקשוב בסביבות חינוכיות היה אחר.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates