« לדף הראשי | מתברר שאני עושה משהו בעל ערך » | אל תבלבל אותי עם העובדות » | עדיין תקף – 16 שנים מאוחר יותר » | כיצד מכשירים את הסטודנט של היום לעולם של מחר » | שתי גישות לתקשוב » | עוד הדרך ארוכה » | של מי המידע הזה? » | אני אינני היחיד שמתלונן » | ככה לא בונים ביקורת » | תרגיל בהבנת הנקרא? » 

יום רביעי, 16 באפריל 2014 

לא ליפול בפח של PISA

לפני מספר ימים יונג ז'או, חוקר חינוכי מאד מוערך, פרסם את החלק החמישי והאחרון של סידרת מאמרונים על הבעיות שבהסתמכות על מבחני PISA, סידרה שהוא פתח בה חודש לפני-כן. ז'או, פרופסור בפקולטה לחינוך באוניברסיטה של אורגון, גדל בסין, ונמצא בארה"ב מעל 25 שנים. סידרת המאמרונים שהוא פרסם מבוססת על ספר חדש שלו שיראה אור רק בעוד מספר חודשים "Who's Afraid of the Big Bad Dragon: Why China Has the Best (and Worst) Education System in the World". הסידרה כולה מרתקת ומעמידה בסימן שאלה גדול כל מערכת המבחנים של PISA ודירוג מערכות החינוך של המדינות שמשתתפות במבחנים. אנסה לסקור כאן נקודות בולטות מתוך הסידרה.

תחילה ז'או בוחן אם אכן נכון, כפי שמובילי PISA טוענים, שתכונה בולטת של תלמידים שמצליחים במבחנים האלה היא שהם אינם מאשימים את המורים שלהם על כשלונם. הוא מצטט את אנדריאס שלייכר, ממובילי PISA, שמסביר שקיים הבדל ברור בין מדינות שבהן תלמידים לוקחים על עצמם אחראיות ללימודיהם לבין מדינות שבהן התלמידים מאשימים אחרים. ז'או משיב:
What’s intriguing is that the countries whose students are least likely to blame their teachers all have a more authoritarian cultural tradition than the countries whose students are most likely to blame their teachers. On the first list, Singapore, Korea, Chinese Taipei, Shanghai-China, Japan, and Viet Nam share the Confucian cultural tradition. And although Japan and Korea are now considered full democracies, the rest of the countries on the list are not. In contrast, the list of countries with the highest percentage of students blaming their teachers for their failures ranked much higher in the democracy index. Norway ranked first; Sweden ranked second, and Switzerland was number seven.
ז'או מסביר שהנטייה להאשים את עצמך היא תכונה שחברות סמכותיות דואגות להחדיר לאזרחים שלהן. התוצאה היא תלמידים עם הערכה עצמית נמוכה:
An authoritarian educational system demands obedience and does not tolerate questioning of authority. Just like authoritarian parents, authoritarian education systems have externally defined high expectations that are not necessarily accepted by students intrinsically but require mandatory conformity through rigid rules and severe punishment for noncompliance. More important, they work very hard to convince children to blame themselves for failing to meet the expectations. As a result, they produce students with low confidence and low self-esteem.
המסקנה שז'או מסיק בהחלט מתקבלת על הדעת – שלייכר, ויתר אנשי PISA, אמנם מהללים את הנכונות לקחת אחראיות כסוד ההצטיינות של החינוך הסיני, אבל בעצם, מדובר בסך הכל בתכונה של מערכת חינוך סמכותית.

במאמרון השני ז'או מעמיק את הביקורת שלו. הוא טוען שאין פלא שהתוצאות של תלמידי שאנגחאי במבחני PISA גבוהות, הרי כל מה שקורה בבתי הספר שם הוא הכנה למבחנים:
Chinese schools exist to test prep. Every class, every teacher, every school is about preparing for the exams. In most schools, the last year of high school is reserved exclusively for test preparation. No new content is taught. All students do, the entire year, is take practice tests and learn test-taking skills. Good schools often help the students exhaust all possible ways specific content might show up in an exam. Schools that have earned a reputation for preparing students for college exams have published their practice test papers and made a fortune. A large proportion of publications for children in China are practice test papers.
ההתמקדות במבחנים אמנם מניב תוצאות, אבל אלה תוצאות מאד מוגבלות:
This system fails to expose students to content and skills in other areas. As a result, students talented in other areas never have the opportunity to discover those talents. Students with broader interests are discouraged, not rewarded. The system results in a population with similar skills in a narrow spectrum of talents. But especially in today’s society, innovation and creativity are needed in many areas, some as yet undiscovered. Innovation and creativity come from cross-fertilization across different disciplines. A narrow educational experience hardly provides children opportunities to examine an issue from multiple disciplines.
ז'או מסיק שביסודו של דבר, החינוך הסיני הוא מערכת שדרכה אלה שמוכנים ליישר קו עם דרישותיה עוברים תהליך שיוצר בליל הומוגני. הוא מוסיף שיתכן מאד שיש תלמידים מוכשרים, ותלמידים שמתעניינים בתחומים שונים מאשר המוכתבים על ידי המערכת, ואלה נפלטים מהמערכת.

לאור זה, ברור שז'או מפקפק בטענה שמבחני PISA מזהים את מערכות החינוך הטובות ביותר. הוא הרי איננו מסכים שחינוך איכותי הוא החינוך שנמדד במבחנים האלה. אבל ז'או גם מזהה פגמים במבחנים עצמם, והדרך שבה מסיקים מהן מסקנות. לפי ממצאי PISA, תלמידים בשאנגחאי שהם בנים של פועלים פשוטים מוציאים ציונים טובים יותר מאשר תלמידים בני בעלי מקצועות מבוקשים בעולם המערבי. ז'או מציין שהטענה הזאת סותרת את הדעה המאד מבוססת מחקרית שלמעמד המשפחתי השפעה מכרעת על הישגי התלמיד. הוא מביא נתונים שמראים שבעצם גם בשאנגחאי הרוב הגדול של אלה שמקבלים ציונים גבוהים היו דווקא ילדים להורים בעלי מקצוע. ובכל זאת ז'או מוסיף שגם אם הנתונים היו מראים הישגים גדולים של תלמידים בני משפחות "פשוטות", הוא לא היה משתכנע:
I would not suggest lawyers and doctors in the U.S., U.K., or any nation to replace your children’s activities in music, arts, sports, dancing, debates, and field trips with math tutoring. For the same reason, it is not time yet for schools in developed countries to close your swimming pools, burn your musical instruments, end museums visits, or fire your art teachers.
המאמרון האחרון בסידרה הוא החריף מכולם. ז'או מסביר שלפני שהתוצאות של מבחני PISA נעשו לסימן ההיכר של הצלחה לימודית, סין היתה מודעות לכך שמערכת החינוך שלה לוקה בחסר בהכנת דור שיוכל להתמודד עם קשיים בלתי-צפויים:
If I were a conspiracy theorist, I would suggest that PISA is a secret plan of Western powers to derail China’s education reforms. China has been working hard to introduce significant reforms since the 1990s to overcome the apparent shortcomings of its education system in order to cultivate a more diverse, creative, and entrepreneur citizenry. Such a citizenry is urgently needed for China’s successful transition from a labor-intensive economy to one that relies on innovation, a transition China must make for its future development. The Chinese exam-oriented education has long been recognized as the culprit for limiting China’s capacity for producing creative and diverse talents.
אבל ז'או איננו דבק בתיאוריית הקשר הזאת, וזה משום שמבחני ה-PISA אינם פוגעים רק בסין, אלא גם במדינות המערביות שמאמצות את המבחנים:
In other words, the PISA does not only have the effect of discouraging East Asian systems from abandoning their old paradigm, but also luring Western countries to fix the old paradigm by shaming them for not having been as perfectly obsolete as their Asian counterparts. It keeps them fixated on things (e.g., test scores) that matter little for the future, while neglecting the work they should be doing — inventing a new paradigm.
רצוי מאד לאמץ את המסקנה של ז'או – שהגישה של PISA פועלת כדרבון לעריכת תיקונים בגישה חינוכית ישנה, במקום לעודד אותנו ליצור גישה חדשה, טובה יותר. ז'או מסכם שהמצב הזה מהווה סכנה לעולם כולו. חבל שהוא כנראה צודק.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates