לפני כשבועיים
ליסה ליין הביעה תחושה שבוודאי משותפת לרבים אחרים שעוסקים בתקשוב בחינוך, אם כי לא רבים מרבים להשמיע אותה. היא כתבה שלא לפני הרבה הזמן היה נהוג לחשוב שהווב הוא מרחב המציע הרפתקה חינוכית מרתקת, אבל משהו השתנה:
But in the last few years, the web has gone stagnant. Certain models of development, and certain tools, have become dominant, and online teaching has become far less exciting.
אכזבה מהתקשוב החינוכי איננו דבר חדש. רבים מביעים אותה, אם כי לא פעם היא נשמעת מפיהם של אלה שרואים בהשקעה בתקשוב בזבוז אדיר. זה איננו המצב אצל ליין. כבר שנים היא בוחנת כלים דיגיטאליים בהוראה שלה, ומעודדת את הסטודנטים שלה להשתמש בכלים האלה כדי להעצים את הלמידה שלהם. האכזבה שלה נובעת מהציפיה שהדיגיטאליות תאפשר למידה אחרת, שהיא תפעל כראש חץ לשינוי בתהליכי הוראה ולמידה. ודווקא מפני שליין פועלת שנים רבות לחולל את השינוי הזה, חשוב לשים לב לאכזבה שלה.
ליין מונה שבע סיבות שתורמות לתחושה הנוכחית שלה. כמה מהסיבות שלה די צפויות – מסחור החינוך, למשל, והעובדה שהרשת היום איננה הסביבה הפתוחה והמזמינה שפעם הכרנו. אבל כמה מהסיבות שלה קצת פחות צפויות. היא מודה, למשל, שהיתה מידה לא קטנה של צדק בטענות של מורים שחששו להשקיע מאמצים בבניית חומרי למידה באמצעות כלים חינמיים. היא מוסיפה שהן מבחינה טכנולוגית, והן מבחינה פדגוגית, אין חדש תחת השמש, ושהכלים החדשים שאנחנו פוגשים אינם מעוררים תאבון להתנסות בהם.
שתי נקודות של ליין נראות לי חשובות במיוחד. היא טוענת שההוראה המקוונת התמסדה בכיוון הלא רצוי, וכמו-כן, גם תחום התקשוב בחינוך התמקצע בכיוון הלא רצוי. היא טוענת שההוראה המקוונת נשלטת על ידי ה-LMS שמכתיב מבנה קבוע של קורסים, וכתוצאה מכך נעשית שטנצית למדי - כל קורס מקוון נראה כמו כל קורס אחר. באותו הזמן, על אף העובדה שלהתמקצעות בתחום הטכנולוגיה החינוכית היבטים חיוביים, היא גורמת לכך שמורים מן השורה חשים שאין להם הכלים או הידע לפעול באופן עצמאי בצורה מוצלחת בסביבה הדיגיטאלית. על ההתמקצעות הזאת ליין כותבת:
The entire process promotes the idea that ed tech is too complex for ordinary faculty, promoting dependence and lack of agency.
לפני מספר ימים
ג'ים גרוּם (שלדבריו הגעתי דרך
ד'ארסי נורמן) הביע אכזבה דומה, אפילו גדולה יותר. גרוּם מציין שבימיו הראשונים של הווב ההשכלה הגבוהה פעלה באופן יצירתי והיתה בחזית הפיתוח של שימושים מעניינים. אבל אי-שם בדרך היעילות הפכה למטרה המרכזית, והיצירתיות דעכה:
Oh, how far we have fallen! Just two decades later the LMS, not the web, has become where universities do most of their web-related work with students. University websites are little more than glorified admissions brochures. In a depressing twist of fate, higher ed has outsourced the most astounding innovation in communications history that was born on its campuses. Through a process that started in earnest during the late 1990s—roughly at the same time the dot.com market boom—universities moved to a market-driven corporate IT logic. Digital communications were understood as services, and the open web got lumped with email, intranets, and the LMS as a business application. Somewhere during this time the internet was confused with efficiency and the web was mistaken for an interactive fact sheet.
אולי אין כאן אלא התרפקות על העבר. המציאות האינטרנטית שהכרנו לפני 20 שנה איננה המציאות האינטרנטית של היום. אין מה לעשות – הפתיחות והנכונות להתנסות שרווחו אז כנראה לא יחזרו. מי שטוען שההשכלה היא עסק בוודאי צודק. במידה מסויימת אפשר לראות בדבריהם של ליין ושל גרוּם הכרה בכך שהם הפסידו במערכה. די ברור שהדרך שבה הרשת באה לידי ביטוי בחינוך היום איננה הדרך שעליה הם חלמו. אם כך, אולי עדיף פשוט ליישר קו עם המציאות הנוכחית. יתכן. אבל בכל זאת כאשר ליין וגרוּם מתארים את מה שיכול היה להיות, הם עוזרים לנו לשמור על הניצוץ של מציאות אחרת. גם אם המצב רחוק מלהיות מעודד, אין כאן רק כלבים שנובחים מול השיירה. יש גם תזכורת היסטורית שיכולה לעורר תקווה לעתיד.
