יום ראשון, 18 במרץ 2018 

עברתי!

אחרי 11 שנים בכתובת הזאת הבלוג הזה עבר לדומיין אחר.

אמשיך לפרסם, באותם הנושאים שהעסיקו אותי כאן.

קוראים מוזמנים לעבור יחד איתי:


להתראות שם.

יום רביעי, 20 בדצמבר 2017 

אומרים שהיה פה שמח? אולי לא כל כך.

לטוב או לרע אני משתדל להגביל את ההתייחסות שלי בלוג הזה לנושאים הקשורים ישירות לתקשוב בחינוך. הדבר, כמובן, בלתי-אפשר. מצבו של התקשוב, והמקום שהדיגיטאליות תופסת בחינוך היום, קשורים למציאות החינוכית באופן כללי, וגם לכיוונים שבהם הדיגיטליות מתפתחת בחברה הרחבה. אבל יש אנשים שמסוגלים לטפל בתמונות הרחבות יותר – החינוכית והכלל חברתית – טוב יותר ממני. בגלל זה אני מנסה להתמקד כאן בפן המצומצם, התקשובי-חינוכי, שאני מכיר היטב.

אבל תמיד חשוב ורצוי להרחיב את המבט ולהסתכל על התמונה גדולה. אין ספק שלנושאים כמו מבחנים סטנדרטיים ובתי ספר צ'רטר (לפעמים בעברית מכנים אותם בתי ספר בזיכיון), למשל, השפעה גדולה, ונגיעה ישירה, לתקשוב. לפני כעשרה ימים דיאן רביץ' פרסמה מאמרון שבו היא טוענת שהירידה במעמדה של ארה"ב במבחני ה-PIRLS האחרונים קשורה ישירות לאימוץ הסטנדרטים של ה-Common Core לפני כ-15 שנים. רביץ' מקשרת בין אימוץ ה-Common Core לבין התנופה לקידום בתי ספר צ'רטר, וטוענת שהדוגלים בהפרטת מערכת החינוך בארה"ב דגלו גם באימוץ ה-Common Core, ועכשיו הם מצביעים על הכשלונות ב-PIRLS כדי להראות שבתי הספר ציבוריים נכשלו, ולהצדיק עוד ועוד הפרטה.

אבל אם בתחילת המאמרון הזה ציינתי שאני משתדל להתמקד, למה אני עכשיו מרחיב? אני עושה זאת כדי להסביר כיצד דרך התגובה של אחד הקוראים של המאמרון של רביץ' הגעתי לכתבה של איתן סיגל (Ethan Siegel) באתר פורבס (וגם ב-Medium):
סיגל הוא אסטרו-פיסיקאי בעל בלוג מדעי פופולרי. אבל הכתבה הספציפית הזאת עוסקת בבעיות של החינוך הציבורי בארה"ב. לדעתו של סיגל מערכת החינוך הציבורית שפעם היתה מפוארת נמצאת בסכנת הכחדה. הוא מונה מספר סיבות לכך, וביניהן הוא מסביר:
The first and largest problem is that every educational program we've had in place since 2002 — the first year that No Child Left Behind took effect — prioritizes student performance on standardized tests above all else. Test performance is now tied to both school funding, and the evaluation of teachers and administrators.
הוא טוען שהדגש על ההכנה למבחנים יוצר מצב שבו המורה נדרש לעבוד לפי תסריטים קבועים במקום לעבוד לפי הבנתו כמורה מול תלמידים שהוא מכיר. כדי להמחיש את המצב הזה הוא מציג שקף מתוך פעילות שמכיל תסריט של פעילות לימודית בכיתה. מתוך השקף:
הדף הזה מכיל הנחיות, צעד אחר צעד, עבור המנחה, הכוללות:
  • מה להגיד בכל שלב של התהליך
  • על מה להקליק
  • לאלו שאלות ותפיסות מוטעות יש לצפות
  • כמה זמן יש להקדיש לכל נקודה
  • מתי להנחות את הלומדים ללמוד ללא עזרת המחשב
סיגל שואל את קוראיו כיצד הם היו מרגישים אם בעבודות שלהם היו מנחים אותם בפרטי פרטים כמו בדף הזה. הוא מסביר שמלאכת ההוראה איננה יכולה לפעול לפי תסריט כזה, וטוען שבהוראה:
You'd need the freedom to decide what to teach, how to teach it, how to evaluate and assess your students, and how to structure your classroom and curriculum.
כל זה עדיין מהווה מבוא לנושא שעליו בחרתי לכתוב כאן. הנושא עצמו הוא המקור שממנו סיגל גזר את ההנחיות האלו. אמנם היום אנחנו פוגשים תכניות לשיעורים עם פירוט מאד מוקפד כמו במקרה שסיגל מביא, אבל מה שבעיני מעניין כאן הוא שבמקרה הספציפי הזה לא מדובר בתכנית חדשה, אלא בפרויקט מלפני לפחות עשור, ואפילו לפני-כן. השקף נמצא בתוך מצגת הנחיות עבור WebQuest. מצאתי את השקף בתבנית לבניית פעילויות WebQuest שעלתה לרשת לפני עשור:
אותו הטקסט מופיע במספר אתרים שעוסקים בפעילויות WebQuest. מצאתי את השקף גם ב-WebQuest המוקדש לחקר החלל, ובעיצוב שונה גם ב-WebQuest שמבקש מתלמידים לחקור את המדבר – פרויקט שנראה לי כישן יותר מרק עשר שנים. ואני חייב להודות שהעובדה שהשקף איננו מהיום אלא מתקופה די רחוקה מעוררת אצלי לא מעט מבוכה. זה שהיום עדיין אפשר למצוא שרידים של פעילויות WebQuest ברשת איננו מפתיע. אמנם מדובר בסוג פעילות שלפחות בשמה הרשמי כבר לא פוגשים הרבה, אבל היא בכל זאת פעילות המושתתת על עקרונות פדגוגיים חזקים. העובדה ששני העדכונים האחרונים באתר הרשמי של WebQuest.org הם מלפני שנתיים וחצי ותשע שנים מעידה שהתקשוב בחינוך פנה לכיוונים אחרים ונטש סוג של פעילות לימודית מאד מבטיחה. פעמים רבות התלוננתי על הפנייה, או ליתר הדיוק הסטייה, הזאת של התקשוב, אבל זה איננו מה שמפריע לי כאן.

סיגל מסיים את הכתבה שלו אם הצהרה שאיתה אני כמובן מזדהה:
Until we abandon the failed education model we've adopted since the start of the 21st century, public education will continue to be broken. As long as we insist on telling teachers what to teach and how to teach it, we'll continue to fail our children.
אבל חשוב לזכור שהדוגמה שהוא מביא בכתבה די ישנה. העובדה שסיגל יכול למצוא דוגמה של פעילות כל כך מובנית ומונחית מתקופה שבה לכאורה עדיין נתנו חופש פעולה רחבה יותר למורים די מביכה. יש כאן פעילות שהיא לכאורה "פתוחה" אבל הפירוט המדוקדק של ההנחיות מראה שלא סומכים על המורה ובמקום זה צריכים לתאר לו כל צעד של ה-"הוראה" שלו. אני הרי נוהג לטעון שהשינוי החינוכי שאני מזהה היום נובע מההשפעה ההולכת וגדלה של הדגש על מבחנים סטנדרטיים ושל איסוף מידע מאסיבי עבור כל לומד. אבל מתברר שגם בתקופה "פתוחה" יותר היו רבים שלא היו מוכנים לסמוך על שיקול הדעת של המורה. אין ספק שהרבה השתנה, ובמקרים רבים לא לטובה. אבל יש גם דברים שהיו צריכים להשתנות ובכל זאת נשארו כמו שהיו. חבל.

תוויות: ,

יום שני, 11 בדצמבר 2017 

רק היבט אחד של תמונה הרבה יותר רחבה

מספר רב של פעמים בעבר הבאתי כאן מדבריו של ויל ריצ'רדסון – שכבר כמעט שני עשורים הוא בין הדמויות הבולטות בתחום התקשוב החינוכי. רבות מהפעמים האלו הבאתי מדבריו מפני שהסכמתי איתם, אבל היו גם פעמים שעשיתי זאת מפני שהרגשתי שדבריו פשטניים ונדושים. חשוב להדגיש: לא עשיתי זאת כדי סתם לבקר אותו או ללעוג לו. דווקא ברבים מהמקרים האלה הביקורת שכיוונתי כלפי ריצ'רדסון היתה גם ביקורת עצמית. לא פעם חשתי שריצ'רדסון מבטא את הדעה שלי, וקריאת הדברים מפיו המחישה עבורי שגם לי יש נטייה לפשטנות ולאמירות שנשמעות יפה אבל ביסודו של דבר אינן מביעות הרבה. אפשר אולי להגיד שלעתים קרובות אני מעמיד את עצמי מול ריצ'רדסון והוא משמש לי כמראה. כאשר אני רואה בו משהו שאיננו מוצא חן בעיני אני נאלץ לבחון גם את עצמי ולבדוק עד כמה הדברים שאני כותב שטחיים.

אין זה אומר שבעיני ההערות של ריצ'רדסון הן תמיד חסרי עומק. יש לא מעט פעמים שבהן אני מסכים איתו בלי שארגיש שאני צריך לתבל את ההסכמה שלי עם ביקורת. כך הרגשתי עם מאמרון שהוא פרסם לפני כשבוע. במאמרון הזה ריצ'רדסון הביע את תחושתו ההולכת ומתרחבת שההבטחה הגדולה של התקשוב בחינוך לא רק שלא הגשימה את עצמה, אלא שהיום הוא משרת מטרות שונות מאשר אלה שלשמן איחלנו. ריצ'רדסון מביט אחורה במידה לא קטנה של געגוע וכותב:
There was such an innocence to the Internet back then. ... It was all exploration and figuring stuff out and finding cool websites that we could bookmark in our browser. ....

the Web was a fun, interesting, pretty fascinating place to be back then.
אבל משהו, כמובן, השתנה. כמו רבים אחרים שזוכרים את הימים הראשונים של הווב, היום הוא מאוכזב. ולא מדובר באכזבה מהתקשוב בחינוך בלבד. ריצ'רדסון מצטרף לאלה שטוענים שהאינטרנט "שבור", והאכזבה שלו מתייחסת לאינטרנט בכללותו. הוא מוצא את עצמו נקרע בין נאמנות להבטחה המקורית של הרשת לבין התחושה שאולי כבר מאוחר לתקן משהו:
I still believe that the Web can still be a great place for connection and learning, but I’m less convinced that that will happen through Facebook or Twitter or other algorithmically driven sites that are programming our behaviors and beliefs in ways that subvert the potentials that we aspired to back in the Nineties. It may be time to turn all of that off and find community in other spaces.
אני שותף לתחושות האלו, ואני חייב להודות שאין לי פתרונות למצב. מפני שאין לי פתרונות קשה לי לבוא בביקורת כלפי אחרים שגם להם אין. אבל תוך כדי ההסכמה שלי עם רוצ'רדסון אני בכל זאת חש שהוא חוזר להתייחסות הנדושה שהפריעה לי בעבר. הוא כותב שהיום הוא משתמש ב-Firefox, וב-Duck Duck Go במקום בגוגל, ושהוא גם מצמצם את השימוש שלו ב-Facebook, ב-Twitter, וב-Instagram. הוא מדגיש שזה איננו הרבה, אבל לפחות מדובר בנסיון להשתחרר מאחיזתן של החברות השולטות ברשת, ובעיניו יש בכך צעד חיובי.

חשוב להבין שברובד הפרטי אלה אכן דרכים למצמצם את השפעת ענקי הרשת על החיים שלנו. ובכל זאת צריך להיות ברור שפעולות מהסוג הזה אינן משפיעות על התמונה הגדולה של מצב הרשת. ומעבר לנסיונות האלה, נדמה שריצ'רדסון איננו מחבר בין התהליכים הכלל אינטרנטיים שעליהם הוא מנסה להשתחרר לבין המציאות הנוכחית של התקשוב בחינוך. מתקבל הרושם שריצ'רדסון עדיין רואה את התקשוב החינוכי דרך העיניים של חלוץ ה-Web 2.0 בחינוך, וזאת על אף העובדה שכבר מזמן התקשוב איננו בא לביטוי בחינוך דרך הכלים האלה, אלא דרך "ההתאמה האישית" והמעקב הנרחב אחרי כל מה שהתלמיד עושה. אני בוודאי לא אתווכח עם הקביעה שלו שמפני שהרשת תהיה חלק אינטגרלי מחייהם הבוגרים של התלמידים של היום עליהם להכיר את היכולות וגם את המגבלות שלה, ושאי אפשר להתעלם ממנה או להגביל את השימוש בה.

ובכל זאת, מדבריו של ריצ'רדסון מתקבל הרושם שהוא משמיע שתי ביקורות נפרדות – אחת כלפי האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו היום, ואחת כלפי הביטויים הנוכחיים של התקשוב בחינוך. הבעיה היא ששני אלה דווקא מאד מחוברים. "ההתאמה האישית" הרווחת היום בחינוך והמעקב ההדוק אחרי ה-"למידה" של כל תלמיד אינם שונים מאיסוף המידע האישי המאסיבי של חברות הענק ששולטים היום ברשת. במידה רבה אלה אינם אלא אחים קטנים לאלגוריתמים שמופעלים כדי לזהות בדיוק את מה שאנחנו "רוצים" (ולגרום לנו לקנות עוד ועוד) מחוץ לחינוך.

ריצ'רדסון מסיים את המאמרון שלו עם רשימה של כתבות מהשבועות האחרונים שמביעות אכזבה דומה לשלו. שמות שתיים מהכתבות האלו מסגירים את הדכדוך השורר בהן: ראיון עם טים ברנרס-לי - "What’s Wrong With the Web Today" וכתבה של פרהד מנג'ו -"The Internet is Dying". מנג'ו מסיים את הכתבה שלו עם המשפטים:
The internet doesn’t have to be a corporate playground. That’s just the path we’ve chosen.
אני בטוח שריצ'רדסון מסכים עם הקביעה הזאת, וגם שהוא מודע לכך שבמידה רבה זה המצב גם בתקשוב החינוכי. למרבה הצער, נכון להיום הסיכוי לחולל שינוי לטובה איננו גדול. אבל כל עוד לא נכיר בקשר ובדמיון בין המצב הכללי לבין המצב בחינוך הסיכוי לחולל שינוי בתקשוב בחינוך שואף לאפס. ונדמה לי שריצ'רדסון איננו מכיר בזה מספיק.

תוויות:

יום רביעי, 29 בנובמבר 2017 

למען האמת, זה לא צריך להפתיע

דרך מאמרון בבלוג של מרטין וולר (Martin Weller) מלפני שבועיים הגעתי שוב למאמרון של דוג לוין (Doug Levin) שהתפרסם לפני חצי שנה. עוד בזמן פרסום המאמרון של לוין סימנתי אותו אצלי כמשהו שעליו רציתי לכתוב, ולפני חודש וחצי שלחתי אותו לעצמי שוב, אבל משום מה הוא נדחף לתחתית הערימה. האיזכור במאמרון של וולר החזיר אותי אליו, ולא הופתעתי לגלות שהנושא עדיין חם וראוי להתייחסות. במאמרון שלו וולר מביא שלוש סוגיות מעולם החינוך שבדרך כלל נחשבות למוסכמות – סוגיות שבעיניו ראויות לבחינה ספקנית יותר. הראשונה מאלה היא הקביעה שלמידה מותאמת אישית (personalized learning) עדיפה על כל סוג אחר של למידה. על הכדאיות של הסוג הזה של למידה וולר כותב:
that seems obvious right? It’s better to have something tailored to your needs rather than one size fits all?
על פניו וולר צודק – מה יכול להיות לא בסדר במשהו שמותאם לצרכים שלנו. אבל הקריאה במאמרון של לוין, שהתבסס על מחקר של חברת ראנד (RAND Corporation) שהתפרסם בקיץ, עוררה אצלו ספקות. מתוך המחקר הדי מקיף (הוא התפרסם בשני חלקים – תיאור המחקר והממצאים ב-50 עמודים, ותוצאות הסקר בטבלאות וגרפים ב-90 עמודים) לוין מביא ממצא שעל פניו נראה כמנוגד לצפיות שלנו, ממצא שהוא מבליט בגופן גדול ומודגש במאמרון שלו:
Students in Personalized Learning Programs Feel Less Positive About School Than Students in Other Schools
לוין שואל למה, אם ההתאמה האישית אכן דבר חיובי, תחושותיהם של תלמידים שלומדים בפרויקטים כאלה פחות חיוביות כלפי בתי הספר שלהם מאשר תלמידים בפרויקטים מסורתיים יותר. הוא כותב שהממצא הזה הפתיע אותו, ודרבן אותו לעיין בדוחות קודמים של ראנד על פרויקטים של התאמה אישית בציפייה שאולי הוא יגלה שהממצא הנוכחי חריג ואיננו מבטא מגמה כללית. אבל הוא דווקא מצא שממצא דומה הופיע גם במחקר קודם. הוא כותב שסקר של ראנד משנת 2015 הראה ש:
students in personalized learning programs are statistically less likely to report enjoying and feeling comfortable in school; feeling engaged in and enjoying schoolwork
חשוב להדגיש שהממצא הספציפי הזה איננו אחד המרכזיים מתוך המחקרים של ראנד. מדובר במחקרים די מקיפים שביקשו לבחון את האפקטיביות של פרויקטים של למידה מותאמת אישית ולזהות את התנאים השונים בבתי הספר ואצל המורים שמשפיעים על האפקטיביות הזאת. נדמה לי שלוין היה צריך לנבור בכל הטבלאות שהתפרסמו כדי להיתקל בו, וכזכור, הוא בעצמו הופתע ממנו. לוין איננו חושש שמישהו מנסה להסתיר אותו, אבל הוא כן מדגיש שמדובר בממצא מעורר ענין. מעבר להערה שממצא כזה מחייב המשך של בדיקה, לוין איננו מעלה סברה שיכולה להסביר את הקורלציה השלילית הזאת בין ההתאמה האישית בלמידה לבין ההנאה בבית הספר. לעומתו, אני כן מוכן להעלות ניחוש, ואני מניח שלא יפתיע שלדעתי הבעיה נעוצה בעובדה שקיימים פירושים שונים למונח "למידה מותאמת אישית". תחת אותה כותרת יש למידה שמאפשרת לתלמיד להתמקד בנושאים שמעסיקים אותו, ויש למידה שמתאימה (באופן "אישי") את אותה תכנית לימודים ליכולות של כל תלמיד. הניחוש שלי הוא שהתלמידים שהביעו רגשות שליליים למדו במסגרות שבהן הלמידה היתה לרוב ישיבה מול מחשבים שבסך הכל תפקדו כקופסאות סקינר על מנת לייעל את "העברת החומר".

רבים מהתלמידים שנסקרו במחקר של ראנד למדו במסגרות שזכו לתמיכה מה- Next Generation Learning Challenges – קרן בתמיכה של ביל גייטס ומספר עשירים נוספים. שלושה רבעים מבתי הספר במחקר היו בתי ספר צ'רטר שבדרך זאת או אחרת נתמכים על ידי ה-NGLC. על פי רוב, בבתי הספר מהסוג הזה המגמה הראשית היא "קידום" התלמידים עד להצלחה במבחנים סטנדרטיים. ה-"קידום" הזה נעשה באופן פרטני, כאשר אלגוריתמים "עוזרים" לזהות את הקשיים של כל תלמיד ולהגיש לו, הן מבחינת רמת הקושי של התכנים, והן מבחינת הקצב של הגשתם, מנות "ידע" שהוא יוכל לעכל בהצלחה. חלק גדול מה-"למידה" נעשה בסגנון של בוחן, וזמן רב מוקדש למבחנים כדי שהתלמידים ילמדו כיצד להבחן בהצלחה. זה איננו סגנון ההוראה/הלמידה הבלעדית של בתי הספר האלה. המחקר סקר מורים שדיווחו על סגנונות הוראה מגוונים, כולל סגנונות של חקר וגילוי. ובכל זאת, רבים מבתי ספר הצ'רטר של ה-NGLC רואים בצורה הזאת של "התאמה אישית" דרך טובה לקדם אוכלוסיות חלשות ולכן ניתן לנחש שהיא רווחת ברבים מבתי הספר אשר במחקר.

וזה כמובן יכול לעזור להסביר את מה שעל פניו נראה כלא הגיוני. אמנם השיטות הנהוגות ברבים מבתי הספר במחקר הן "אישיות" ואפילו "מותאמות" לכל תלמיד, אבל אפילו אם הוא יושב מול מחשב נוצץ שלכאורה משדר חדשנות וקידמה, איזה תלמיד ירצה לבלות חלק ניכר מהיום שלו מול קופסה שמעבירה אליו "ידע" ובוחן אם הוא אכן נקלט. שלוש פעמים בעבר הזכרתי כאן את הסיפור הקצר הקלאסי של אייזק אסימוב – The Fun They Had (יש גם תרגום עברי די צולע משלי). בסיפור הזה ילדים של אמצע המאה ה-22 שלומדים בבתיהם באמצעות רובוט אישי (מה שאפשר לכנות "התאמה אישית מלאה") מוצאים ספר שמתאר את שיטת הלמידה המיושנת של כיתה של תלמידים. הם מהרהרים לעצמם שיכול היה להיות מאד נחמד ללמוד בדרך הזאת. ומתוך המחקר של ראנד אנחנו כנראה מגלים שאין צורך להגיע למאה ה-22 כדי למצוא תלמידים שיתגעגעו ללמידה כזאת.

תוויות: ,

יום שלישי, 21 בנובמבר 2017 

לקרוא את מה שכותבים בקבוצות דיון? באמת??

לפני כשבוע האתר Inside Higher Ed דיווח על כלי חדש שחברת בלאקבורד (Blackboard) מפתחת. הכלי סורק את תרומותיהם של סטודנטים בקבוצות דיון (ספק אם הכלי "קורא" את מה שהם כותבים) ומציע ציון אוטומטי לתרומות האלה. בקרוב הכלי ישולב לתוך ה-LMS של החברה והוא אמור "לעזור", או "לסייע" למרצים. הכלי פועל, כמובן, באמצעות אוסף של אלגוריתמים:
The feature, called the “discussion forum recommended grade,” will use computer algorithms to analyze students’ posts in class discussion forums.
הכתבה מבהירה שלא מדובר בכלי שמעניק ציון בעצמו (האם בכלל אפשר להתייחס ל-"כלי" כבעל "עצמיות" שעושה משהו?) אלא כלי עזר שבאמצעותו מרצים יכלו לתת ציון ביתר קלות ומהירות על מה שהסטודנטים שלהם כותבים בפורומים. בנוף התקשובי הנוכחי של החינוך אנחנו פוגשים הודעות רבות מהסוג הזה. בסך הכל יש כאן עוד כלי מיני רבים שנועד להקל על היבטים די משעממים של ההוראה. רצוי לזכור שכאשר סטודנטים מתבקשים לכתוב בקבוצות דיון נוצר המצב שבו נוצרים עוד ועוד טקסטים שמרצים אמורים לבדוק (להבדיל מתקופה קדם-תקשובי בה דיון בכיתה הסתיים עם סיום השיעור). בנוסף לצורך להתכונן לשיעור וללמד אותו, ולבדוק עבודות, עכשיו המרצה צריך גם לקרוא הודעות פורום רבות. לאור זה אפשר להבין את דבריו בכתבה של בכיר בחברת בלאקבורד שמסביר את נחיצות הכלי:
John Whitmer, learning analytics and research director at Blackboard, said that instructors want to use discussion forums to judge students’ participation, but that doing so is time-consuming and difficult since the forums were designed for discussion rather than assessment. These discussion forums are often underused by students, said Whitmer, since there is often little incentive for students to engage.
ברור שאף אחד איננו מצפה שאלגוריתמים יחליפו את המרצים (לפחות בעתיד הנראה לעין, אפילו אם סביר להניח שגם חברות טכנולוגיות וגם לא מעט הנהלות יראו בחיוב צעד כזה). בבלאקבורד מדגישים שהכלי מיועד לשחרר את המרצה מהעבודה האפורה של בדיקת הכמות כדי שהוא יוכל להתמקד בבדיקת האיכות. לשם כך הכלי מכיל מספר מרכיבים - אחד שסופר את מספר המילים שנכתבו, אחד שסופר את מספר ההברות אשר במילים, אחד שבודק את תדירות החזרה על מילים שונות, וגם מרכיב שפועל כמקדם של "חשיבה ביקורתית". כל אלה נשקלות יחד על מנת לקבוע ציון על הכתוב בכללותו – ציון שהמרצה חייב לבדוק ולאשר לפני שהוא מועבר לסטודנט.

אני די בטוח שפעמים רבות בעבר ציינתי שכאשר מחשב בודק את מה שסטודנט כותב בטווח הארוך התוצאה תהיה שהסטודנט יפסיק לחשוב שיש בכלל סיבה לכתוב. הכתיבה, הרי, היא כלי תקשורת, וספק אם סטודנט רוצה לתקשר עם מחשב. אמנם אנשי בלאקבורד מדגישים שהכלי שלהם נועד לשחרר את המרצה מהצד האפור של בדיקת הכתוב כדי להקדיש יותר זמן לתוכן, אבל אם מרצה בכל זאת אמור לקרוא את הפוסטים של הסטודנטים שלהם לא ברור למה הוא זקוק לכלי שמדווח לו על אותו פוסט. הרי תוך כדי קריאה הוא בוודאי יכול להתרשם מרמת הכתיבה ואיכותה כך שהוא איננו זקוק להצעות של הכלי. אבל בעיני הבעיה הזאת משנית לנושא מרכזי יותר.

בקטע המצוטט למעלה הבכיר בבלאקבורד מציין שקבוצות דיון נועדו לדיון ולא להערכה. נדמה לי שאי-שם בדרך להפצת הכלי החדש של בלאקבורד הנקודה הפשוטה והבסיסית הזאת הלכה לאיבוד. הרי אם זאת באמת המטרה של קבוצות הדיון, למה בכלל הדגש על מתן ציון? חברת בלאקבורד, והרצון שלה להפיץ עוד כלי אלגוריתמי שאולי יגדיל את הכנסותיה, אינה הגורם הבעייתי היחיד כאן. גם הדרך שבה מרצים משתמשים בקבוצות דיון תורמת לבעיה. למרבה הצער, במספר די רב של פעמים נוכחתי לדעת שמרצים משלבים קבוצות דיון לתוך אתרי הקורסים שלהם ומנחים את הסטודנטים לכתוב בהן, אבל הם רואים בפעילות הזאת עיסוק צדדי, מס שפתיים לאינטראקטיביות, ולא חלק אינטגרלי מהלמידה. הכתיבה בקבוצות הדיון היא כל תקן של "ישחקו הנערים לפנינו". לא מעט מרצים בכלל אינם בודקים מה שנכתב בהן. עלי להודות שעבור מרצים כאלה כלי כמו זה שבלאקבורד מפתחת דווקא כן יכול להועיל. אבל בדרך הזאת אנחנו מחטיאים את המטרה פעמיים. לא רק שנותנים ציון על מה שנכתב מבלי לבחון כיצד הכתוב תורם לדיון ו/או לתובנות  של הסטודנט כפרט ולסטודנטים כקבוצה  אלא גם באמצעות הציון מעבירים לסטודנטים מסר שהסממנים החיצוניים של כתיבה "איכותית" הם החשובים, ולא הדיון עצמו.

בתוך הכתבה עצמה מועלות מספר נקודות של ביקורת. היא מצטטת, למשל, את לס פרלמן (Les Perelman) מ-MIT, אדם שמאד מוכר בהתנגדותו לכלים דיגיטאליים בבדיקת כתיבה. פרלמן מבטא בצורה יותר אלגנטית את הטענה שלי בפיסקה הקודמת:
The specific metrics that they’re using seem antithetical to the kind of writing that most teachers want students to do in discussion pages online. What teachers usually want people to do is to respond to other people’s ideas and to have arguments in an informal way. What this does is encourage pretentious prose.
אחת התגובות לכתבה מחדדת עוד יותר את הבעיה:
Heaven forbid we discuss something with students and don't grade it. I mean, what's the point of that?
סביר להניח שהכלי של בלאקבורד לא יעבוד כמו שמקווים שהוא יעובד, אבל זאת איננה הבעיה המרכזית. מה שהרבה יותר בעייתי הוא שהכלי לא יתרום לאווירה של למידה שסביר להניח שמרצים רוצים ליצור. אם רוצים שסטודנטים יכתבו, במקום לחלק להם ציונים רצוי להתייחס לכתיבה שלהם בצורה מכובדת ... ואנושית.

תוויות: , ,

יום שבת, 11 בנובמבר 2017 

ככה לא בונים שינוי חינוכי

לפני כשבוע מייסד AltSchool, מקס ונטייה (Max Ventilla) הודיע שבסיום שנת הלימודים הנוכחית שניים מתוך שמונה בתי הספר שהחברה שלו פתחה ייסגרו. AltSchool נוסד לפני כחמש שנים והצליח לגייס כ-$175 מיליון, הרוב ממשקיעים בולטים בעמק הסיליקון. בדרך כלל צניעות איננה תכונה אופיינית למי שמצליח לגייס סכום כזה, ואכן זה איננו מפתיע שבראיונות שנערכו עם ונטייה במהלך השנים הוא הצהיר שבכוונתו לחולל שינוי גורף ויסודי בחינוך. כמו-כן, עמק הסיליקון לא רק נתן לו כסף. הוא גם הכריז על ונטייה כבעל חזון. עוד בתחילת הדרך של AltSchool, האתר Fast Company כלל אותו בין 100 האנשים היצירתיים ביותר בעולם העסקים של שנת 2014, וכתבו שהוא זכה למעמד הזה:
For bringing the startup model to schools.
בעמק הסיליקון לא שואלים, כמובן, אם ה-"startup model" באמת מתאים לבתי הספר. באופן כללי לא מטילים ספק ביכולותיהם או ברעיונותיהם של אנשים שבונים חברות שמגייסות מאות מיליוני דולרים. ובכל זאת, רצוי לזכור שמי שמשקיע במיזם כמו AltSchool אולי באמת רוצה בטובת התלמיד, אבל הוא גם מצפה לקבל החזר על ההשקעה שלו, ועדיף כמה שיותר מהר. יתכן מאד שסגירת שניים מבתי הספר של AltSchool קשורה לנושא הזה. כתבה ב-Bloomberg מוסר לנו ש:
Despite charging about $30,000 for tuition, AltSchool’s losses are piling up as it spends at a pace of about $40 million per year.
במילים אחרות, יוצא יותר כסף מאשר נכנס, וזה מתחיל להדאיג. גם כתבה ב-EdWeek מציינת ש-AltSchool נתקל בקשיים כספיים לטווח הארוך, אם כי הכתבה הזאת מעלה את האפשרות שיש במהלך הזה הערכות כלפי הייעוד המרכזי של המיזם. הכתבה מביאה את דבריו של ונטייה שרומזים שהסגירה של בתי הספר, אפילו אם היא קשורה למצב הכספי של החברה, נובעת מהתכניות לטווח הארוך:
"Closing any school is painful," AltSchool founder and CEO Max Ventilla said in an interview. "But ultimately the path for the company to be sustainable and impactful is to provide the platform we're developing to schools we don't directly operate."
במילים אחרות, עוד בתחילת הדרך ל-AltSchool היו שני יעדים – הקמתם של בתי ספר שיפעלו על פי התפיסה החינוכית של יוזמיו, ופיתוח של מערך דיגיטאלי שיאפשר בניית תכנית לימודים אישית לכל תלמיד והפצתו במערכת החינוך הרחבה. כעת ונטייה מוכן לוותר על בתי הספר כדי להתמקד במערך הדיגיטאלי.

בתי הספר של AltSchool היוו שילוב בין כיתות קטנות עם מספר גדול של עובדי חינוך מנוסים (שאגב קיבלו משכורות שהבטיחו שהם יישארו) לבין שימוש נרחב בטכנולוגיות דיגיטאליות שאפשרו את ההתאמה האישית שבשנים האחרונות הפכה למטרה מקודשת בחוגים טכנולוגיים שמתעניינים בחינוך. כתבות רבות התפרסמו על המיזם, והצילומים שליוו את הכתבות היו מלאים בתלמידים מחויכים השקועים בפרויקטים שמעסיקים אותם.

להבדיל מהמשקיעים, לא היו לי ציפיות גדולות מ-AltSchool, וזה על אף העובדה שכן הזדהיתי עם לא מעט מהנחות היסוד שהנחו את הקמתו. יש בו נסיון לשלב בין סביבה פתוחה דוגמת בתי הספר של רג'ו-אמיליה לבין שימוש נרחב בתקשוב, ואני רואה חיוב בשני אלה. אבל יותר מכל דבר אחר, הרושם שהתקבל ממה שהתפרסם על AltSchool היה שמדובר בבתי ספר לעשירים. מספר ילדים ממשפחות מעוטות יכולת אמנם זכו למלגות, אבל השילוב בין הפיסי והדיגיטאלי התאפשר רק בתנאים שכסף רב יכול להבטיח. אמנם הפרויקט זכה למיליונים ממשקיעים, אבל שכר הלימוד הגבוה של הורים עשירים הבטיח, לפחות בטווח הקצר, את המשכו.

לדעתו של ונטייה הביקורת על סגירת בתי הספר איננה מוצדקת. בראיון ב-EdSurge בחודש מאי השנה הוא הסביר שבתי הספר שפתחו היו סוג של מעבדה שבה אפשר לפתח את התשתית הטכנולוגית של ההתאמה האישית שבהמשך תופץ באופן רחב יותר במערכת החינוך. בכתבה ב-EdWeek הוא מסביר שהסגירה פוגעת דווקא בעשירים, ואילו הפיתוח של התאמה אישית עבור כל תלמיד באמצעים דיגיטאליים, פיתוח שיכול לתרום לכולם, עוד ימשיך:
Ventilla expressed frustration that AltSchool, which previously received criticism for focusing its attention on private schools serving mostly wealthy families, is now taking flak for choosing to prioritize efforts to serve a broader universe of more diverse students in the public-school sector.
יכול להיות שיש מידה מסויימת של צדק בדבריו. אם בתי הספר של AltSchool משרתים את העשירים, והיישומים שוונטייה מפתח מרשתים את כלל האוכלוסיה, לא יהיה נכון לבקר אותו על כך שעכשיו הוא זונח את החלק שטוב לעשירים וממקד את מרבית הפעילות בחלק שמשרת את כולם. במקום זה היה ראוי לשבח אותו. אבל לפני שעושים זאת יש צורך לברר אם המרכיבים של AltSchool שוונטייה ממשיך לפתח באמת משרתים את כולם. בכך יש לי ספקות.

כאשר מוציאים את המרכיבים החינוכיים של בתי ספר רג'ו-אמיליה מתוך הסך הכל של AltSchool נשארים עם טכנולוגיה (הרבה טכנולוגיה) שמבקשת לקדם למידה מותאמת אישית. על אף העובדה (הידועה) שאינני חסיד נלהב של טכנולוגיות כאלו אני מוכן להודות שבתנאים מסויימים אפשר למצוא בהן חיוב. אבל התנאים המסויימים האלה הם בתי ספר שמאפשרים לכל תלמיד להתפתח בתחומים שמעניינים אותו, בתי ספר עם מורים שמעודדים התעניינות וגילוי, בתי ספר עם מורים שיש להם קשר אישי הדוק עם התלמידים. יתכן מאד שאלה התנאים הנוכחיים של בתי הספר של AltSchool, אבל הם רחוקים מאד מלהיות התנאים של בתי הספר שלתוכם היישומים של AltSchool אמורים להכנס. לא קשה להבין שכאשר משלבים טכנולוגיות כאלה לתוך בתי ספר עם כיתות גדולות שאינן אמונות על למידה דרך החקר והגילוי אלא פועלות לפי תפיסות של הקנייה מסורתית ומעריכות את הישגי התלמידים לפי מבחנים סטנדרטיים התוצאה לא תהיה יותר תלמידים בעלי מוטיבציה פנימית שזוכים לעידוד חינוכי. במקום זה אנחנו עשויים לזכות להמשך הקיים, או גרוע ממנו, מפני שהפיתוחים של ונטייה עוזרים להשיג את מטרות בית הספר בצורה "יעילה" יותר. וזה המצב עוד לפני ששואלים את השאלות הקשות בנוגע לפרטיות התלמיד ולמעקב המתמיד שהתלמידים יימצאו תחתיו.

בהתייחסות לשינוי הדגש של AltSchool הכתבה בבלומברג מאפשרת הצצה לתוך המודל העסקי הצפוי כאשר החברה תחכיר את הטכנולוגיה שלה:
For outside schools, the company charges about $150 to $500 annually per student for its technology, depending on the size of the institution. AltSchool said it currently has hundreds of students at partner schools and will soon have more than a thousand. Its tools help teachers dole out assignments, keep tabs on a students’ work and make adjustments based on performance.
ונטייה מדגיש שאסטרטגיית החברה היתה להוציא כסף רב על פיתוח טכנולוגיה שאפשר מאוחר יותר למכור ברווח נאה. חישוב יחסית פשוט מראה שנכון לעכשיו אין מספיק לקוחות כדי ש-AltSchool ירוויח. אבל אם הוא יצליח להפיץ את הטכנולוגיה שלה לעשרות אלפים מדובר ברווח שנתי נאה, אם כי לא גדול במונחים של עמק הסיליקון. אבל שוב, צריך להיות ברור לכולם שהתלמידים שעבורם מחוזות עתידים לשלם סכום מכובד אינם בבתי ספר עם גישות חינוכיות דומות לאלה שוונטייה רוצה לקדם. יתכן מאד שהוא ימשיך להרוויח כסף, אבל ספק רב אם הוא יחולל שינוי בחינוך.

תוויות: , ,

יום ראשון, 29 באוקטובר 2017 

מדעי המוח לשרות ... ניהול הכיתה?

כתבה חדשה ב-EdSurge מדווחת על עוד נסיון לפתח טכנולוגיה שתגייס את המוח כדי לייעל ולשפר את הלמידה. (כן, אני יודע – יש בעיה מאד יסודית עם משפט פתיחה כזה: הרי גם הספר הוא טכנולוגיה שמגייסת את המוח. אבל הכוונה כאן איננה לכלי שמביא מידע אל המוח, אלא לכלי שמסוגל לבדוק מה קורה במוח בזמן שלמידה אמורה להתרחש כך שאפשר יהיה לברר עד כמה המוח זמין לקליטת מידע חדש.) בשנים האחרונות כתבות כאלה, והנסיונות שהן מתארות, גדשו את העיתונות החינוכית. פחות ופחות כותבים לנו על נפלאות הטבלט, וקשה לזכור מתי הזכירו את המונח Web 2.0 במסגרת חינוכית. במקום זה הדבר החם הוא טכנולוגיות שמאפשרות להתחבר ישירות למוח. המחשבים, ויישומים דיגיטאליים למיניהם, כבר אינם הטכנולוגיות החינוכיות שזוכות לכותרות. הפרצוף החדש של הטכנולוגיה החינוכית הוא אלקטרודות שבאמצעותן ניתן להגשים את החלום של למידת אינסטנט – כמו דוגמה יומרני במיוחד עליה דיווחתי כאן לפני שנה וחצי.

מהבחינה הזאת הכתבה ב-EdSurge איננה מחדשת הרבה, אבל היא כן מצביעה על כך שהחלום של "הוראה" ישירות לתוך המוח לא נמוג. מדווחים לנו שהמיזם החדש שבמרכז הכתבה כבר זכתה למימון של כ-$20 מיליון. יש, כנראה, התעניינות בפרויקטים כאלה. ועבורי מה שבמיוחד מעניין בכתבה היא ההצצה שהיא מאפשרת לתוך התפיסה החינוכית/ההוראתית של מפתחי המוצר החדש שבמרכז הכתבה.

מדובר בטבעת שתלמידים עונדים על ראשיהם – טבעת שמודדת את הפעילות החשמלית אשר במוח – בסך הכל סוג של אלקטרואנצפלוגרם (EEG) – שעוקב אחר הערנות התלמיד. כלים כאלה אינם חדשים. במשך יותר ממאה שנים מודדים את הפעילות החשמלית במוח למגוון צרכים באמצעות כלי EEG. מה שכנראה כן חדש במיזם שבכתבה הוא שהטבעת די קטנה והתלמידים יכולים לענוד אותה על ראשיהם די בקלות. בנוסף, היא יחסית זולה. ועוד דבר חשוב מאד – המידע שנצבר באמצעות הטבעת על מידת הריכוז של כל תלמידי הכיתה מועבר למורה שיכול לדעת עד כמה מה שהוא מלמד נקלט. בלשון הכתבה:
Students sit at desks wearing electronic headbands that report EEG data back to a teacher’s dashboard, and that information purports to measure students’ attention levels. The video’s narrator explains: “School administrators can use big data analysis to determine when students are better able to concentrate.”
מדווחים לנו ש-20,000 טבעות כאלה כבר הוזמנו על ידי מערכות החינוך בסין. זה איננו מספר קטן, אבל גם לא גדול במיוחד (ובוודאי לא גדול ביחס למספר התלמידים בסין). אבל המטרה איננה רק מכירת עוד ועוד טבעות, אלא גם איסוף מידע שבאמצעותו אפשר לכוונן אותן. מנכ"ל החברה שמפתחת את הטבעות אומר שהטבעות יגיעו לראשיהם של 1.2 מיליון תלמידים, והוא מסביר:
This will enable us to use artificial intelligence on what will be the world’s largest database to improve our algorithms for things like attention and emotion detection.
וזה מביא אותנו למה שבאמת מעניין בכתבה. כזכור, מדידת EEG איננה טכנולוגיה חדשה, אבל הרצון להשתמש בה בכיתות שלמות מצביע על התפיסה החינוכית של מפתחיה. בסרטון YouTube בן שלוש וחצי דקות על המיזם מספרים לנו ש:
Focus 1 aims to break the traditional classroom mold, and helps schools use the most advanced technology available to conveniently reach their goals of improving the teaching and learning experience.
מתוך מה שנאמר בקריינות, וגם מה שנראה בסרטון עצמו, קשה להבין היכן נמצא השבר עם התבנית של הכיתה המסורתית. בסרטון אנחנו רואים כיתה מאד סתמית ובתוכה תלמידי תיכון שיושבים בשורות ליד שולחנות עבודה. התלמידים חצי מנומנמים, ועוד יותר משועממים. בהמשך, התלמידים עונדים את הטבעות והם מיד מגלים ערנות ומתחילים לחייך. אבל המורה איננו צריך לסמוך על החיוכים האלה מפני שהוא מקבל דיווח ישיר למחשב שלו שמראה לו, עבור כל תלמיד, את מידת הערנות שלו. המורה יקבל התרעה, למחשב כמובן, כאשר רמת המעורבות של הכיתה צונחת כדי שהוא יוכל לשנות את מה שהוא עושה ולעורר שוב את התלמידים.

מתוך כל המוכר והמסורתי הזה מפתחי הטבעת בכל זאת משלמים קצת מס שפתיים למשהו אחר. הם אומרים לנו, לדוגמה, שבאמצעות הטבעת תלמידים יוכלו גם לבחון את מידת הריכוז של עצמם, וכך גם לשפר אותה. ללא ספק זה נכון, ואפילו דבר חיובי. ובכל זאת, הרושם הראשי הוא שלמפתחי הטבעת אין שום כוונה לשנות את הפרדיגמה הרווחת של הכיתה בה יש מורה ש-"מעביר" מידע לכיתה שלפניה הוא עומד. הטכנולוגיה מגויסת כאן כדי לבצע כוונון עדין למשהו שדורש טיפול שורש. באמצעות הטבעת שקולטת מידע מהמוח, וכמובן באמצעות שפע הנתונים שנצבר (כמעט אין יוזמה חינוכית היום שאיננו נעזר ב-big data) המורה כנראה יידע מתי כדאי לספר בדיחה שתעיר את התלמידים (הרי כבר אין גיר שאפשר לזרוק עליהם, ובדיחה בוודאי אנושי יותר מאשר השוק החשמלי שיזמים אחרים מציעים במצב דומה). הטכנולוגיה בהחלט חדשה, אבל הכיתה אותה כיתה ישנה. ובכל זאת זה איננו מונע מהמפתחים להציג סיסמה מהסוג הנפוץ ביותר אצל יוזמות כאלה. בסיום הסרטון מופיעה על המסך הסיסמה: "Redefine Education". משום מה, יש לי ספקות שלכך באמת מתכוונים. הרי בסך הכל מה שמציעים לנו כאן איננו אלא אמצעי "מדעי" לנהל את הכיתה, כך שהיא תוכל להמשיך לתפקד כפי שהיא תפקדה לפני שחיברנו אלקטרודות לראשי התלמידים.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates