יום ראשון 12 יולי 2009 

לא הכרחי, אבל רצוי

ג'יי פפמן שואל שאלה שנראית לי כאחת החשובות והמרכזיות בנושא התקשוב החינוכי והטמעתו במערכת. פפמן שואל:
למען האמת, שני המונחים האלה אינם מילים נרדפות. אין שום חוק שמחבר בין התקשוב לבין שיטות הוראה/למידה ששמים את התלמיד במרכז. אבל גם אם אין חוק, אין ספק שרבים מהעוסקים בתקשוב בחינוך (ואני ביניהם) נוהגים כאילו המטרה האמיתית מאחורי קידום התקשוב בחינוך איננה להצעיד את בתי הספר לתוך הסביבה הטכנולוגית של המאה ה-21, אלא לחולל שינוי בשיטות ההוראה/למידה המקובלות בהם.

פפמן איננו רק שואל שאלה. מדבריו ברור שהשינוי בשיטות הלמידה נמצא בבסיס המשיכה לתקשוב אצל מורים רבים:
The problem is that most technology-promoting educators and teacher educators are not interested in using computers to let teachers do their jobs better. What the technology professors want to do is to change the very notion of what schools and teachers are.
מהמשפטים האלה נוצר הרושם שפפמן מבקש לקרוא תיגר על החיבור בין התקשוב לבין התפיסות של "התלמיד במרכז". אפשר להתרשם שהוא מוכן להסתפק בשימוש בתקשוב על מנת לשפר את מה שהמורים עושים היום, ללא שינוי מהותי בדרכי הוראה. אבל פפמן דווקא כן מזדהה עם הגישה הזאת. לקראת סיום המאמרון שלו הוא כותב:
... I share those goals and would love for more teachers to become more student-centered ...
אבל על אף ההזדהות הזאת הוא משוכנע שהחיבור ההדוק הזה איננו בהכרח לטובת החינוך:
... but I still think that there exist teachers who have different epistemologies who nonetheless do a fine job and could and would do a better job if their students had access to computers. Why must we conflate using a tool with transforming education?
והאמת היא שכאשר הוא טוען שאין חובה בחיבור בין התקשוב לבין שינוי בדרכי הוראה/למידה הוא צודק. התקשוב בפני עצמו איננו מכתיב שינוי חינוכי. אבל גם אם אין חובה בחיבור הזה, נדמה לי שהוא בכל זאת הגיוני. ואולי צריכים לבטא את זה אחרת – דווקא מפני שאין חובה בחיבור, יש צורך להדגיש אותו. במוקדם או במאוחר הטכנולוגיה תחדור לתוך המערכת. הגורמים שמטפלים בתהליך הזה ידאגו לכך, אם על מנת לשפר ציונים במבחנים (דבר שאיננו מובטח), ואם מטעמים כלכליים. ואחרי שהתהליך הזה יסתיים, יהיה קשה למנף שינוי חינוכי בעזרת התקשוב. לכן, אפילו אם אין חובה הגיונית לחבר בין התקשוב לבין שינוי בתפיסה חינוכית, רצוי מאד לעשות זאת.

תוויות: ,

יום חמישי 9 יולי 2009 

כיצד ללמוד לזהדהות עם תלמידים

אני די בטוח שלו דבן בלאק לא היה נוסע לכנס ה-NECC לא הייתי נתקל בבלוג שלו. בלאק הוא מורה בעיר ניו יורק שהשנה סיים חמש שנות הוראה במסגרות של חינוך מיוחד בבית ספר ציבורי בשכונת מצוקה. הוא התחיל ללמד יחסית מאוחר, והיום הוא כבר בשנות ה-50 לחייו. בלאק פתח את הבלוג שלי לפני בערך חצי שנה. הוא כותב על תלמידיו ועל כיצד הם לומדים, ועל היבטים נוספים של חייו כמורה, וקצת על חייו באופן כללי. אבל הוא כמעט לא כותב בכלל על תקשוב. בעצם, הוא נסע ל-NECC כי הוא רצה להחשף לעולם התקשוב החינוכי יותר מקרוב.

החוויה היתה חזקה מאד. השפע של מה שהוא פגש ממש הציף אותו, ושכנע אותו שהוא רוצה להמשיך להכיר את התחום וללמוד מה הוא יוכל לשלב לתוך עבודתו. אבל החוויה המרכזית שלו לא היתה קשורה לתקשוב, אלא לתובנה שמה שקרה לו בכנס דומה מאד למה שתלמידיו חשים בכיתה כאשר הם אינם מבינים מה קורה סביבם או מה רוצים מהם. בלאק כותב:
I was going to write about some of the incredible people I’ve met, the learning sessions I’ve attended, the skills I have gained, the hardware I’ve played with, the software I’ve seen demonstrated and the websites I’ve been turned onto, but somewhere in the paragraph above I got insight into what my students experience in their classes and to why writing this blog is so valuable to me that I will continue to do it whether or not anyone else ever reads it.

My students are easily distracted. So am I as I wander the exhibit hall and my eyes are drawn left, right, up, down, right again, wait – what was that I just walked by on the left?
בלאק מודה שהוא לא מצליח לעשות סדר בראש מכל מה שהוא ראה. הוא כותב שאם בעבר הוא כינה את עצמו "מורה לחינוך מיוחד", במשך הכנס הוא הרגיש שהיה צריך לכנות את עצמו "תלמיד לחינוך מיוחד". הוא מציין שאחרי הכנס הוא יהיה מורה יותר טוב לא מפני שהוא למד כל כך הרבה על טכנולוגיות לימודיות, אלא מפני שהוא למד כל כך הרבה על תלמידיו ועל עצמו. הוא מסכם את המאמרון עם תובנה חשובה ביותר בנוגע לכתיבה לבלוג:
That’s why I write this blog. I don’t write to communicate with an audience. I write this to communicate with myself, to do the reflection and self-assessment inherent in learning from experience. You’re welcome to listen in, especially if it stimulates that same cognitive activity in you.
ומפני שהתקשורת שהוא מצליח ליצור עם עצמו מוצאת ביטוי מושך ומרתק, אני די בטוח שאענה בחיוב להזמנה שלו, ואמשיך לעקוב אחריו.

תוויות: ,

יום רביעי 8 יולי 2009 

אפילו אם זה לא מידעני

אליס מרסר, שכותבת בבלוג הקבוצתי In Practice, נסעה לוושינגטון הבירה לכנס ה-NECC. קצת אחרי חזרתה מהכנס היא מדווחת בבלוג על כמה מהמושבים שבהם היא נוכחה, ביניהם מושב שהוקדש לפרויקטים מידעניים נוסח Slam Dunk. פרויקט Slam Dunk (הטבעה) הוא תבנית לפעילות קצרה שפותחה עלי יד ג'יימי מקנזי. הרעיון די פשוט – להציב בעיה "אמיתית" בפני תלמידים, להגיש להם מספר מצומצם של מקורות מידע שבעזרתם הם יוכלו להתמודד עם הבעיה ולהציע דרך לטפל בה. פעילות כזאת אמורה לדרוש שימוש בחשיבה מסדר גבוה – ניתוח, ביאור, הסקת מסקנות, ועוד.

אני מאד מעריך את ג'יימי מקנזי. כבר שנים רבות הוא עוסק בשילוב המחשב והאינטרנט לתוך תהליכי למידה, אבל הוא מדגיש שהטכנולוגיה החזקה ביותר שאפשר להכניס לתוך הכיתה היא היכולת לנסח שאלות טובות. בעיני הדגש הזה מבדיל בינו לבין רבים אחרים שהשימוש בתקשוב בכיתה איננו ממלא תפקיד חינוכי של ממש. עם זאת, אני מתקשה להשתכנע ששיטת ה-Slam Dunk באמת מובילה לחשיבה מסדר גבוהה. צפיתי בלא מעט פרויקטים המבוססים על המודל הזה ופעמים רבות מדי הרגשתי שחסרות בהם אותן שאלות טובות שצריכות להיות במוקד פעילות כזאת. מרסר, במושב בו היא השתתפה, דווקא התרשמה לטובה מהמודל שהוצג. אבל בכל זאת, משהו הפריע לה. המציגים קבעו שאין לאפשר לתלמידים לחפש מקורות מידע בעצמם, אלא על המורים לזהות מקורות טובים מראש ולהגיש רק את אלה לתלמידים:
There was one BIG miss about this presentation. They felt you should provide students with a list of Internet resources, and NOT LET THEM USE GOOGLE ON THEIR OWN, because it’s not efficient, they don’t know what they are doing, and they will learn it later.
מרסר מסבירה שבעבר גם היא חשבה שנכון לפעול כך:
I was once of this opinion myself, but let me explain why this is NOT a good idea. You need to teach them how to search effectively and efficiently. They need to start learning by middle school, and not after otherwise, they will pick up bad habits, and not learn how to search effectively. Then, when they are older, they will already have bad search habits.
בעצם, מרסר טוענת שרק דרך תרגול בחיפוש אפשר ללמוד הרגלי חיפוש טובים. אם התלמידים לא יתאמנו בחיפוש בסביבה מוגנת כמו בית הספר הם לא יידעו לחפש נכון כשיתבגרו.

נדמה לי שהגישה הזאת די מקובלת היום. עלי להודות שפעמים רבות תלמידים שעורכים חיפושים ברשת אינם מוצאים מידע שעונה על הצרכים שלהם, ולא פעם היה עדיף להגיש להם מקורות מן המוכן. אך למרות זאת, לא עצלנות המורה שלא רוצה להכין מראש היא שפותחת את מנוע החיפוש בפני התלמידים (אם כי לא פעם גם זה קורה) אלא התחושה הכנה שמדובר במיומנות חשובה שחשוב שהתלמידים ירכשו.

אבל משהו בניסוח של מרסר עורר אצלי הרהור: אינני מעוניין שתלמידים יחפשו מידע באמצעות מנוע חיפוש בבית הספר מפני שכך הם ירכשו מיומנות חשובה. אני רוצה שהם יעשו זאת פשוט מפני שהם רוצים לדעת משהו. כמורים טובים הנאמנים למילות הקוד של המידענות אנחנו בוודאי נכריז שאיננו רוצים שהתלמידים סתם יחפשו את התשובה לשאלה, אלא שהם יחפשו מידע מפני שהמידע שהם ימצאו עשוי לעזור להם להכיר בעיה מהיבטים רבים ומגוונים. אבל גם אם הם רק מחפשים "תשובות", הרשת גדושה באוצרות מידע נפלאים, ועריכת חיפושים, אם דרך גוגל, או דרך אתר חדשות, או אתר ספורט, או ויקיפדיה, או אתר מפות, או יו-טיוב, או ... היא הדרך שבה אפשר להגיע למידע המבוקש. אני מכיר מבוגרים רבים שפונים למנוע חיפוש פעמים רבות ביום, והם אינם עושים זאת כדי לערוך מחקר. הם עושים זאת על מנת לקבל מידע שהם זקוקים לו, ללמוד משהו שהם רוצים לדעת. זה לא רק לגיטימי לגמרי, היום זאת פשוט הדרך הרווחת ביותר, ובמקרים רבים היעילה ביותר, כדי להגיע למידע המבוקש. אין סיבה שלא יעשו כך גם בבית הספר.

תוויות: ,

יום שני 6 יולי 2009 

פתחו (רק קצת) את השער

דרך הבלוג של קתי דייווידסון הגעתי למאמרון של נינה סיימון בבלוג Museum 2.0. המאמרון של סיימון התפרסם לפני כמעט ארבעה חודשים, אבל הטענה המרכזית שלה בוודאי עדיין תקפה.

סיימון מתפרנסת כיועצת בתחום המוזיאונים ועיצוב תערוכות, עם דגש על הגדלת חוויית המבקר. בגלל זה, היא מבינה שהמשפט הפותח במאמרון שלה עשוי להתקבל כטיפה מוזר:
I’ve had it with museums’ obsession with open-ended self-expression. I know this sounds strange coming from someone writing an admittedly self-expressive blog post, but hear me out.
הנוסחה המוכרת מסביבות אינטרנטיות חברתיות ש-90% מהמשתתפים רק צופים במתרחש, ואילו 1% מהמשתתפים אחראים ל-90% מהתוכן, כנראה תקפה גם במוזיאונים. סיימון מסבירה שמעצבי תערוכות במוזיאונים מעוניינים לעודד את המבקרים לתרום לתערוכות (המתאימות לכך), אבל רק אחוז קטן מהמבקרים באמת עושים זאת. היא שותפה לרצון להפעיל כמה שיותר מבקרים, אבל טוענת שעבור מבקרים רבים ההזמנה להתבטא באופן חופשי מתקבלת יותר כאיום מאשר כהזמנה. המסקנה שלה היא שבעצם, פחות הוא יותר:
If your goal is to invite visitors to share their own experience in a way that celebrates and respects their unique contribution to the institution, you need to design more constraints, not fewer, on visitor self-expression.
סיימון מביאה דוגמה מפעילות שלה עם בני נוער. המשתתפים ביקשו לדעת מה עליהם לעשות, וכיצד מה שהם עושים ישתלב לתוך התערוכה שעליה עבדו. עובדי המוזיאון, שלא רצו להגביל את היצירתיות של אותם בני נוער נהגו להשיב "עשו מה שבא לכם", תשובה שבעיניהם היתה הזמנה ליצור. אבל הפירוש שבני הנוער נתנו לאותן המילים היה "בעצם, לא איכפת לנו מה אתם עושים". סיימון מעירה:
The teens wanted the constraints, both so they could be good contributors and to put some limits on the vast openness of “whatever.”
ואילו מפני שלא היו מגבלות או הכוונה, גם לא היו תוצאות.

המסקנה של סיימון די ברורה – והיא בוודאי תקפה גם בסביבות חינוכיות שמתבססות על כלי Web 2.0. כדי להגדיל את מעגל התורמים לפעילות לימודית משותפת עדיף להגדיר היטב יעדים ברורים ומתוחמים. מעטים הם האנשים המסוגלים להתמודד עם גדר שנפרצה לחלוטין.

תוויות: ,

יום ראשון 5 יולי 2009 

אחרי יותר מעשור ...

לפני חודשיים וחצי קישרתי כאן למדור חדש שכותב האוורד ריינגולד באתר האינטרנט של ה-San Francisco Chronicle, מדור שעוסק באוריינות דיגיטאלית. ציינתי אז ששמחתי מאד שריינגולד, דמות מוכרת וחשובה באינטרנט כבר שנים רבות, החליט שהנושא הזה מצדיק מדור בעיתונות הפופולארית. ציפיתי שהכתבות של ריינגולד יהיו ראויות מאד לציטוט, ודווקא בגלל זה המדור הזה היווה עבורי בעיה. אם ריינגולד אכן יכתוב דברים שכדאי לצטט, האם יהיה זה נכון לעשות זאת כל פעם שהוא מפרסם כתבה? בינתיים ריינגולד עוזר לי להתמודד עם הדילמה הזאת – לא מפני שמה שהוא כותב פחות מעניין מאשר ציפיתי, אלא מפני שהוא כותב בתדירות יחסית נמוכה – הכתבה הרביעית במדור הופיעה לפני מספר ימים. אבל תדירות נמוכה איננה מעידה על איכות ירודה, ובהחלט כדאי להתייחס לכתבות.

בכתבה החדשה ריינגולד עוסק באחת הבעיות המרכזיות באוריינות הדיגיטאלית – כיצד נזהה שהמידע שאליו אנחנו מגיעים מהימן? זאת, כמובן, לא בעיה חדשה, אבל ככל שכמות המידע שאליו אנחנו נחשפים הולכת וגדלה, ואחוז המידע הכוזב או המטעה מתוך הכמות הזאת גם גדל, הבעיה נעשית יותר ויותר אקוטית. ריינגולד כותב:
Unless a great many people learn the basics of online crap detection and begin applying their critical faculties en masse and very soon, I fear for the future of the Internet as a useful source of credible news, medical advice, financial information, educational resources, scholarly and scientific research. Some critics argue that a tsunami of hogwash has already rendered the Web useless. I disagree. We are indeed inundated by online noise pollution, but the problem is soluble. The good stuff is out there if you know how to find and verify it. Basic information literacy, widely distributed, is the best protection for the knowledge commons: A sufficient portion of critical consumers among the online population can become a strong defense against the noise-death of the Internet.
המשך הכתבה מכיל מספר המלצות. ריינגולד מעוניין פחות בכלים טכנולוגיים שבעזרתם נוכל לבחון מהימנות מאשר בפיתוח העין הביקורתית של הקורא. מדובר בהמלצות טובות, אם כי חייבים להודות שאין בהן הרבה חדש. רבים אחרים, וגם ריינגולד עצמו, כבר כתבו על האסטרטגיות האלו בעבר. חשוב לציין שאין הוא חושב שבעיית המהימנות היא בעיה שקיימת רק באינטרנט. הוא מדגיש ש:
The biases of trusted sources like newspapers and television need to be examined critically, as well as those that come in from what are increasingly called "social media."
אבל אם אין הרבה חדש בכתבה של ריינגולד, למה אני בוחר להתייחס אליה כאן? דווקא מסיבה אישית. כותרת הכתבה היא Crap Detection 101, וריינגולד פותח אותה עם ציטטה מארנסט המינגווי:
Every man should have a built-in automatic crap detector operating inside him.
לפני 40 שנה גם ניל פוסטמן השתמש במשפט הזה. הוא מופיע (בניסוח טיפה שונה) בספרו Teaching as a Subversive Activity, וגם בהרצאה שנשא בכנס ארצי של מורים לאנגלית - Bullshit and the Art of Crap-Detection. בדומה לריינגולד היום, והרבה לפני שהמונח "מידענות" נכנס ללקסיקון, פוסטמן זיהה באוריינות מידעית אחד הכישורים החשובים של ימינו. בעיניו פיתוח היכולת לזהות את המזויף או את המטעה במידע שמציף אותנו הוא אחד התפקידים המרכזיים של החינוך. וכמובן שגם לפני ה-WWW, בני נוער גדלו לתוך עולם מלא במידע כוזב. באותה הרצאה פוסטמן טען:
As I see it, the best things schools can do for kids is to help them learn how to distinguish useful talk from bullshit. I will ask only that you agree that every day in almost every way people are exposed to more bullshit than it is healthy for them to endure, and that if we can help them to recognize this fact, they might turn away from it and toward language that might do them some earthly good.
והיכן הקשר האישי? לפני 11 שנים, בכנס מו"ח, הצגתי הרצאונת בשם "איתור זבל נוסח שנות ה-90". באותם ימים ה-WWW היה, עבור רבים, מרחב חדש ולא מוכר. טענתי שמפני שלמערכת החינוכית לא היו כלים להתמודד עם המידע הרב והלא מסונן שהגיע לתלמידים דרך האינטרנט, היא ראתה בו איום. אבל טענתי גם שבדיוק בגלל זה ה-WWW מעניק למערכת הזדמנות לעסוק בתפקיד החשוב של פיתוח הביקורתיות. הבעתי את התקווה שאולי, בגלל החשיפה לאינטרנט, המערכת סוף-סוף תקבל על עצמה את המשימה של פיתוח ה-crap detection של תלמידיו.

נעים לי לקרוא שגם ריינגולד רואה בכך מטרה חשובה, אם כי עצוב לציין שאחרי יותר מעשור בכלל לא ברור שאנחנו מנצחים בקרב נגד המידע הכוזב.

תוויות: ,

יום שישי 3 יולי 2009 

למה להסתפק בספרי לימוד דיגיטאליים?

בשבועות האחרונים התכנית של מושל מדינת קליפורניה להחליף ספרי לימוד מסורתיים בספרי לימוד דיגיטאליים זכתה להתייחסות רבה (פורטל מס"ע ריכז מספר קישורים לנושא). לא התלהבתי מהתכנית של שוורצנגר. אני משוכנע שיש כדאיות רבה בספרים דיגיטאליים, וכהורה אשמח שהתרמיל של ילדיי יהיה קל יותר (לא שהם מרבים להביא ספרים הביתה ...). אבל אני חושש שהכוונות של שוורצנגר קשורות יותר לחסכון בהוצאות מאשר בשיפור הלמידה של תלמדים. ספרים דיגיטאליים לבדם אינם מבטיחים הצלחה – לא בהוראה ולא בלמידה. יש ספרים מודפסים שבידי מורים טובים מסוגלים להחיות נושא וספרים דיגיטאליים שאולי משתמשים בטכנולוגיות בנות ימינו אבל מעניקים ללומד חוויה לימודית רדודה.

ולפעמים יש טעם להשתחרר מהספרים בכלל. כתבה באתר של ה-St. Petersburg Times מדווחת על בית ספר יסודי בפלורידה שנעלה את ספרי הלימוד במתמטיקה בארון, והתחיל ללמד בדרך אחרת:
Instead of textbooks, teachers used games, group assignments and other materials. They also focused on showing students different ways to solve the same problem.

"We get to pull activities targeted for higher level of engagement with students, rather than using textbooks or worksheets," said teacher Denise White, who helped rewrite the curriculum.
וראו זה פלא – ההישגים הלימודיים של התלמידים, שלפני הנסיון היו די ירודים, השתפרו באופן משמעותי.

הדיווח הזה על נסיון בארה"ב בהחלט מרשים, אבל כאשר התחלתי לכתוב עליו הרהרתי שלא היתה לי סיבה להפליג כל כך רחוק כדי למצוא דוגמה מוצלחת של למידה שאיננה מתבססת על ספר הלימוד (מודפס או דיגיטאלי). במשך שנת הלימודים האחרונה, במחוז חיפה, אריאלה לונברג הפעילה תלמידים בכיתות ד' בקרית ביאליק ברשת חברתית שהוקדשה לשילוב בין מתמטיקה ומולדת. הפרויקט מתואר היטב בדף הראשי של אתר הרשת החברתית:
לשם הכנת המסלולים המתמטיים אנא צלמו בעזרת מצלמה דיגיטלית אתרים בעיר ביאליק.

האתרים יכולים לשקף נקודת מבט היסטורית, גיאוגרפית (מפות וצילום האיזורים השונים), כלכלית (חנויות/ קניון...) או אחרת.

נסו לצלם תמונות שיש בהם עניין מתמטי (בכל דבר יש...) או הנדסי.

המשימה הבאה שלכם תהיה לסמן על תמונה או תמונות (במצגת) או ליצור סרטון (מתמונות או במצלמת וידאו), בעיות מתמטיות, ליצור מסלולים שבהם ניתן ללכת או לפתור אתגרים מתמטיים ולהעלות לכאן- לרשת שלנו.
וכך עשו. במסגרת הפרויקט (שהופעל גם בעידוד המנחה המחוזית למתמטיקה, נעמי חדד) התלמידים התחילו "לחשוב מתמטיקה". הם יצרו סרטים ומצגות, הרכיבו חידות מתמטיות, וכמובן הקדישו זמן רב לפרויקט מעבר לשעות בית הספר. (כיאה לפרויקט לחינוך היסודי, הרשת החברתית סגורה, אבל מתעניינים יכולים לבקש להרשם על מנת לצפות במצגות ובסרטונים שנוצרו - קרית ביאליק בשביל המתמטיקה.)

אינני שולל ספרי לימוד – לא מודפסים, ולא דיגיטאליים. אבל פרויקטים מהסוג הזה, שמזמין תלמידים למצוא את המתמטיקה בחיי היום-יום, ובשיתוף פעולה, יכול להעניק הבנה מתמטית מעבר למה שספר לימוד יכול ... ואם הנקודה החשובה היא חסכון, הוא בוודאי עושה את זה יותר בזול.

תוויות: ,

יום חמישי 2 יולי 2009 

אפילו מחקרים אומרים את זה

דוח חדש של משרד החינוך האמריקאי מסכם ניתוח מטה (meta analysis) של מחקרים שבדקו למידה מקוונת (Evaluation of Evidence-Based Practices in Online Learning: A Meta-Analysis and Review of Online Learning Studies). אינני איש מחקר, ואני מודה שהקריאה בדוח (מעבר לסיכום והצגת המסקנות) לא היתה קלה. במידה מסויימת אפשר לומר שהיא היתה אפילו מייגעת. אבל יש, כמובן, ערך רב בסקירות מהסוג הזה.

יש יתרונות, וגם חסרונות, לניתוח מטה. מצד אחד, בדיקה של קשת רחבה של מחקרים יוצרת תמונת מצב מקיפה – המסקנות של ניתוח כזה עשויות להיות די מהימנות. מצד שני, ניתוח ברמת המטה מתבסס על מחקרים רבים, ונוצר מצב שבו השוני בין המחקרים, ומה שהם בדקו, נעשה גדול מדי על מנת לאפשר הכללות. כל המחקרים שנסקרו בדוח עסקו ב-"למידה מקוונת", אבל תחת הכותרת הזאת אפשר למצוא לא רק קורסים שהתנהלו בצורה מקוונת באופן מלא, אלא גם קורסים פנים אל פנים שאליהם התווסף מרכיב זה או אחר שאפשר לכנות אותו מקוון (קבוצות דיון, למשל), ובין שני אלה קורסים עם דרגות שונות של מקוונות. עורכי הדוח איתרו מעל 1,100 תקצירים על מחקרים שבדקו למידה מקוונת (שוב, לפי הגדרה רחבה מאד), אבל מתוכם הם מצאו רק 176 שמדדו הישגים (outcomes) של הלומדים באופן אובייקטיבי שנמצאו מתאימים להכלל במאגר שעליו מתבסס הדוח. ומתוך אלה:
99 had at least one contrast between an included online or blended learning condition and face-to-face (offline) instruction that potentially could be used in the quantitative meta-analysis.
ובכל זאת, אחרי כל הצמצום הזה, ההבדלים בין המחקרים ומה שכל אחד מהם בדק עדיין היו די משמעותיים. חלק גדול מהדוח מוקדש להסברים מתודולוגיים שמבקשים להסביר למה בכל זאת בעיני מחברי הדוח המסקנות תקפות.

ובאמת, מה לגבי המסקנות?
The meta-analysis found that, on average, students in online learning conditions performed better than those receiving face-to-face instruction.
כל מי שמשוכנע שיש ערך בלמידה מקוונת יכול לקחת רגע לצהול, או לפחות להשמיע אנחת רווחה. אבל רק לרגע. הרי בהמשך אותה פיסקה (עמ' ix) אנחנו קוראים:
The difference between student outcomes for online and face-to-face classes—measured as the difference between treatment and control means, divided by the pooled standard deviation—was larger in those studies contrasting conditions that blended elements of online and face-to-face instruction with conditions taught entirely face-to-face. Analysts noted that these blended conditions often included additional learning time and instructional elements not received by students in control conditions. This finding suggests that the positive effects associated with blended learning should not be attributed to the media, per se.
במילים אחרות, ההישגים שנמצאו בדוגמאות ללמידה משולבת פנים אל פנים ומקוונות היו גדולים יותר מאשר אלה שנמצאו בדוגמאות ללמידה פנים אל פנים, אבל גם בדוגמאות של למידה מקוונת "טהורה". זאת ועוד: יתכן שהיתרונות של הלמידה המקוונת אינם נובעים מהשימוש בתקשוב, אלא מכך שבקורסים ששילבו מרכיבים של למידה מקוונת נוצר מצב שבו הלומדים הקדישו יותר זמן ללימודיהם.

ויתכן שהיתרון לטובת למידה מקוונת נובע מסיבות רבות אחרות. התרשמתי במיוחד משתי סיבות שעליהן מצביעים מחברי הדוח – מרכיב של רפלקציה שבא לביטוי בלמידה מקוונת, ומרכיב של הניהול העצמי של הלומד. בדוח אנחנו קוראים (עמ' xvi):
Studies indicate that manipulations that trigger learner activity or learner reflection and self-monitoring of understanding are effective when students pursue online learning as individuals.
כמו-כן, בגוף הדוח עצמו (עמ' 45) המחברים כותבים:
Overall, the available research evidence suggests that promoting self-reflection, self-regulation and self-monitoring leads to more positive online learning outcomes. Features such as prompts for reflection, self-explanation and self-monitoring strategies have shown promise for improving online learning outcomes.
התייחסות דומה אפשר למצוא לגבי המרכיב של ניהול עצמי (עמ' 4):
In active learning, the technology allows students to control digital artifacts to explore information or address problems. In interactive learning, technology mediates human interaction either synchronously or asynchronously; learning emerges through interactions with other students and the technology.
מחברי הדוח מזכירים שבעבר מחקרים דומים לא הראו הבדלים משמעותיים בין למידה מרחוק (לא רק מקוונת) לבין למידה פנים אל פנים (no significant differences). לעומת זאת, תוצאות הניתוח שלהם מראות עדיפות קלה לטובת הלמידה המקוונת. עבורם התוצאות האלו חשובות היות ויש להם אינטרס כלכלי – עליהם להמליץ לממשל לגבי הכדאיות של השקעה בלמידה מקוונת, או בלמידה משולבת.

אישית, התרשמתי במיוחד ממשפט אחד שמתייחס למקבץ של מחקרים שנכללו בניתוח (עמ' 38):
As a group, these three studies suggest that the relative efficacy of blended and purely online learning approaches depends on the instructional elements of the two conditions.
אם אני מפרש את המשפט הזה נכון, מה שהמחברים מוסרים לנו הוא שהטכנולוגיה פחות חשובה מאשר הגישה החינוכית. משום מה, אפילו כאדם שדוגל בהטמעת התקשוב בחינוך, הקביעה הזאת איננה מפתיעה אותי.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates