יום שני, 22 באוגוסט 2016 

ואם עולם העסקים סוף סוף מדבר על חינוך ...

ג'ונתן רושל הוא מנהל מוצר ב-Google. הוא הגיע לגוגל לפני יותר מעשור כאשר הוא מכר לה את הגליון האלקטרוני המקוון שהוא פיתח. הגליון, היום Google Sheets, היה אחד המרכיבים הראשונים של מה שהפך למסמכי גוגל. רושל המשך לעבוד בפיתוח מכלול הכלים של Google Drive, ובהמשך של Google Classroom, וכזכור היום הוא מנהל מוצר. מספר הרצאות של רושל מופיעות ב-YouTube (כאן וכאן, למשל), ומצפייה בהרצאות האלה אני יכול להגיד שהוא מוצא חן בעיני. ההרצאות שאני ראיתי עוסקות בחדשנות, ועל התכונות הדרושות על מנת לפתח ולקדם אותה. לפני שבוע נתקלתי שוב ברושל כאשר כתבה באתר Business Insider הביאה מדבריו תחת הכותרת:
דבריו של רושל בהרצאות ששמעתי אמנם מצאו חן בעיני, אבל ההתייחסות שלו לחינוך בהן היתה די מצומצמת, וגם שטחית. וזה איננו צריך להפתיע. באתר האישי שלו רושל מציין שמזה שנה וחצי הוא חבר במוצעת החינוך של העיר שלו, וממה שהצלחתי לגלות, הנסיון החינוכי שלו מסתכם בחברות הזאת, ובעובדה שהוא אב לשלושה ילדים. אין לי מושג מה גרם ל-Business Insider להכריז עליו כמומחה החינוכי הבכיר בגוגל.

אבל אם רושל כבר זכה לתואר הזה, יש טעם לבחון את מה שהוא רואה כעתיד החינוך. הכתבה מוסרת לנו שבעיניו העבודה השיתופית תהיה מרכיב חשוב בחינוך:
"We should never underestimate the importance of social interaction and co-working," he tells Business Insider. "So as much as schools want to get the value of calculus or coding into kids' heads, let's not forget to teach how to interact with each other."
אני כמובן מסכים, אם כי ספק אם יש צורך להיות "מומחה חינוכי" כדי להבין שיש חשיבות גדולה בשיתוף פעולה, ושיש צורך לפתח את יכולת השיתוף בבתי הספר. אבל גם אם אני מסכים, ההמשך של הכתבה נראית לי קצת מוזר. מספרים לנו שלפי רושל, על מנת שתלמידים יוכלו לשתף פעולה בדרך הטובה ביותר בית הספר צריך לקבץ אותם בקבוצות המתאימות ביותר. מה שמוזר כאן איננו הרעיון ליצור קבוצות עבודה, אלא הדרך שבה הקבוצות האלה אמורות להיווצר. הכתבה מסבירה:
That's where Rochelle sees machine learning entering the picture. Educators will be able to give students online tests that are smart enough to group kids by interest and skill level, rather than the current system of grouping them by age.

That kind of intuitive machine learning could also help put kids on the right career path.
שוב, אינני משוכנע שרושל עצמו טוען שהוא מומחה בחינוך, אבל דווקא מפני ש-Business Insider הכתיר אותו כבכיר מומחי החינוך של גוגל יש הצדקה לבחון לעומק את דבריו. וכאן די מוזר להיווכח שאדם שממלא תפקיד מרכזי בפיתוח של אוסף כלים שיתופיים מציין לטובה מערכת של מבחנים "חכמים" כאמצעי לבניית קבוצות עבודה מוצלחות. ולא רק שהמבחנים האלה יקבצו את התלמידים בקבוצות – הם גם יוכלו לכוון את התלמידים למסלולי קריירה מתאימים.

בעצם, מה שרושל מציע כאן הוא לגייס נתונים ואלגוריתמים כדי לשפר ולייעל את הפעילות ה-"לימודית" שתלמידים מבצעים בשעת שיעור. רבים בוודאי יסכימו שקבוצות המוגדרות לפי גיל בלבד אינן בהכרח מקדמות למידה, אבל למה לנו לחשוב שמבחנים ואלגוריתמים מסוגלים ליצור קבוצות לימוד מוצלחות יותר מאשר המורים בכיתה, או מאשר התלמידים עצמם? זאת ועוד: לפי רושל, מטרה משמעותית אחת של החינוך היא "הכשרת" תלמידים לתפקד באופן מוצלח במבחר קבוצות ובסביבות שונות. אבל אם מנתבים אותם לקבוצות עבודה/למידה לפי מה שאלגוריתם זה או אחר קובע כמתאים להם, הם בוודאי לא יפתחו את הגמישות שבאה עם הצורך להסתדר במצבים שאינם אידיאליים, גמישות שרבים טוענים שהיא רצויה מאד בשוק העבודה של היום ושל מחר.

למען האמת, הרושם הכללי שמתקבל מהכתבה הזאת הוא ש-Business Insider משתוקק מאד להגיד לנו שלגוגל ולגופים טכנולוגיים אחרים חזון, וגם השפעה מכרעת, על עתיד החינוך, אפילו אם בכלל לא ברור לו מהם החזון או ההשפעה האלה. הכתבה מוסרת לנו שרושל טוען שבעתיד יהיו כלים טובים (במקור "legitimate tools", אם כי לא ברור לי מה הכוונה במילה "לגיטימי") שיעזרו לכוון תלמידים בלימודים שלהם. במה מדובר?:
Those who don't like math but show a strong capacity for reading and language may be told they don't need to take calculus, for example, while another student whose scores favor math can focus on that.
מוזר שיש כאן התייחסות להעדפות של התלמידים, כאילו היום אין לנו כלים שמאפשרים בירור כזה. כלי מאד פשוט, למשל, הוא לשאול את התלמיד מה מעניין אותו. אבל זה כנראה איננו מספיק טוב, ובוודאי לא מספיק טכנולוגי. למה לסמוך על בני אדם כאשר אפשר להתבסס על מה שהמחשב מכתיב? בהמשך אנחנו קוראים:
Sophisticated data like this will create the perfect conditions for the kind of collaboration that is essential to effective learning, Rochelle says.
ומתבקשת השאלה: האם אנחנו באמת זקוקים לנתונים מתוחכמים על מנת ליצור את התנאים האופטימליים ללמידה שיתופית?

אינני יודע למה Business Insider בחר להכתיר את רושל כמומחה חינוכי (שוב, למיטב הבנתי הוא איננו מציג את עצמו כך). דבריו של רושל בכתבה בוודאי אינם גורמים לנו לראות בו בר סמכא חינוכי, אבל נדמה לי שהבעיה איננה אצלו, אלא אצל האתר שמביא את דבריו. בכתבה די קצרה האתר מבשר על שינויים שהם פשטניים במקרה הטוב, ומפוקפקים במקרה הפחות טוב. אין זה צריך להפתיע שלאתר הבנה מינימלית בחינוך. הוא הרי עוסק בעולם העסקים. אבל גם אם זה איננו מפתיע, זה כן מדאיג. הרי כבר מספר רב של פעמים כתבתי כאן על כמויות הכסף האדירות שעולם העסקים משקיע בחינוך בתקווה שהן יניבו רווחים עוד יותר גדולים. כאשר אתר שעוסק בעסקים מפרסם תחזית שטחית ורדודה על כיצד ייראה החינוך העתידי מתחזק החשש שאולי לחינוך צפוי עתיד מאד מתוקשב, אבל גם מאד לא חינוכי.

תוויות:

יום רביעי, 17 באוגוסט 2016 

הפוך בה והפוך בה ... ואין בה.

קיץ. יש פעילות תקשובית חינוכית, אבל היא איננה אינטנסיבית במיוחד. אפילו הבהלה ה-"חינוכית" שה-Pokeman Go עורר די דעכה. סביר להניח שלקראת פתיחת שנת הלימודים רבים חושבים על מה אפשר לעשות עם התקשוב בבית הספר, אבל זה איננו אומר שיש זמן לכתוב על זה. ואולי זאת הסיבה שכעת יחסית שקט בבלוגוספירה החינוכית. אמנם יש כמה עניינים מעניינים שעליהם שקלתי לכתוב, ואולי עוד אגיע אליהם. אבל ברור שזה לא יפריע לאף אחד אם לתקופה לא קצרה מדי לא אפרסם כאן את התלונות המייגעות שלי בנוגע לכיוון שבו התקשוב החינוכי מתפתח.

ולמען האמת, חשבתי שעד סוף הקיץ אצליח לעשות זאת. אבל אני בוודאי לא אשם בכך שבימים האחרונים התפרסמה עוד כתבה שמתארת את התקשוב החינוכי כמכרה זהב אדיר ממדים שמחכה ליזמים לכרות אותו. יכול להיות שאני כבר צריך ללמוד להבליג (לא, זה איננו מהשורש של "בלוג"), אבל כתבות כאלו פועלות עלי כמו צלצול של פעמון אצל הכלבים של פבלוב, וקשה לי לעצור את עצמי.

לפני מספר ימים כותרת באתר TechCrunch הכריזה:
אכן, בתחום הפיננסי הטכנולוגיה חדרה עמוק לתוך חיינו, והכתבה מסבירה לנו מה הוביל להצלחתה העצומה:
Fintech startups identified a shift in society, one led by a hungry consumer demand for innovative and digital services.
אך מה לעשות, אפילו הצלחות אדירות לפעמים מגיעות לנקודת שובע, והכתבה מוסרת שעל אף העובדה שהתחום ממשיך להיות רווחי, יש כבר סימנים שהוא מגיע לרוויה. ולכן משקיעים מתחילים לחשוב פעמיים לפני שהם מזרימים עוד כסף לתחום. אז מה עושים?:
This presents a window of opportunity for investors trying to spot, catch and ride the wave of the next “fintech”.

Enter edtech — 2017’s big, untapped and safe investor opportunity.
מספרים לנו ששוק הטכנולוגיות בחינוך בשל לפריחה של ממש (כאילו המיליארדים שמשקיעים בו היום איננה פריחה). מביאים לנו תחזית שעד 2020 השוק העולמי של טכנולוגיות בחינוך יעבור מעל $250 מיליארד. ויש בכתבה, כמובן, הפיסקה ההכרחית שמסבירה שבמשך דורות החינוך כמעט לא השתנה:
For the past 150 years or so, most learning models — especially regarding children — have barely changed: A teacher or lecturer stands at the front of the classroom explaining ideas or introducing facts while students sit and listen with the learning materials being mostly physical textbooks or printouts.
אבל היום, כמובן, כל זה משתנה – ספרים מודפסים מפנים את מקומם לספרים דיגיטאליים, ו-"שירותים אינטראקטיביים" מאפשרים לתלמיד ללמוד בקצב שלו. והכלים הדיגיטאליים שנכנסים לחינוך חשובים, בין היתר כי:
students are born with digital DNA
יד על הלב, אין לי מושג מה זה, ואני מניח שזה נכון גם עבור כותב הכתבה. אבל זה מצלצל יפה, ואפילו אם מדובר בקביעה מופרכת, הכוונה די ברורה. וגם מפרטים עבורנו את משמעות הדבר:
When considered like a business, education institutions need to cater to the digital demand of their consumers — people who are constantly exposed to digital technologies outside of the classroom have come to expect the same digital capabilities within the four walls of a learning environment.
קשה לדעת היכן להתחיל להתייחס למשפט הזה. אפשר לתרגם את המילה "cater" כ-"לספק", אבל התרגום היבש הזה מתעלם מהקונוטציה של המילה. נדמה לי שמתאים יותר לתרגם "ליישר קו עם הרצונות של הצרכנים". וחשוב לזכור שהמשפט נפתח עם ההתניה ש-"כאשר מתייחסים לחינוך כמו לעסק" – דבר שאולי הגיוני לאנשי TechCrunch אבל בוודאי מעורר סלידה אצל אנשי חינוך.

הכתבה מכריזה על הטכנולוגיה בחינוך כ-"הימור בטוח". הרי:
Unlike the ups and downs of the financial markets, edtech remains constant, sheltered from many of the pressures of the broader geopolitical landscape. It is somewhat of a safe haven for smart money from smart investors.
במילים אחרות, להבדיל מהטכנולוגיה בתחום הפיננסי, תמיד יהיו בתי ספר שאפשר לחלוב. ולכן הכתבה מסיימת עם המסקנה:
edtech is poised to be the biggest and possibly most profitable digitalized sector yet.
ומה חסר? בכתבה של כמעט 900 מילים שמפארות את הפוטנציאל הכלכלי של התקשוב החינוכי אין בכלל התייחסות לדרכים שבהן התקשוב הזה יכול לעזור ללמידה. וזה, כמובן, בכלל איננו מפתיע.

תוויות: ,

יום חמישי, 4 באוגוסט 2016 

תחילה חשבתי שאני מסכים, אבל ...

אין לי שום דבר נגד מתמטיקה. דווקא על אף העובדה שאינני במיוחד (בלשון המעטה) בקיא בה, יש לי סיבות רבות להתייחס אליה בחיוב. ואני בוודאי מוכן להודות שיש תחומים רבים בחיים שלנו, הן הפרטיים והן הציבוריים, שבהם ידע מתמטי ממלא תפקיד חשוב. זאת ועוד: אינני רואה שום פסול בעידוד הלימוד של חמש יחידות בגרות במתמטיקה. למי שזה מתאים לו ... למה לא? אני אפילו מוכן להרחיב, ולטעון שלא פעם יש טעם בעידוד לימוד המתמטיקה גם אצל אנשים שמכריזים שהיא איננה בשבילם. יכול להיות, למשל, שכאשר הם ייצאו טיפה מאזור הנוחות שלהם הם יגלו שהתחום די קוסם להם. ועל אף העובדה שאני משוכנע שקשה מאד ללמד משהו כאשר הלומד מפגין התנגדות כלפיו, אני גם חושב שהעיסוק במתמטיקה יכול לפתח סוג חשוב של חשיבה.

אני מניח שהיום פיסקה פותחת כזאת היא מס שפתיים הכרחי עבור כל איש חינוך שמביע ספקות כלפי התכנית של משרד החינוך לעודד לימוד חמש יחידות במתמטיקה, אבל הפעם לא מדובר במס שפתיים בלבד. אמנם אני חש שהתכנית מעמידה את המתמטיקה מעל תחומים אחרים ושטעות לעשות זאת, אבל אני בהחלט אינני שולל את הרעיון שבבסיס שלה.

לפני כשבוע אמנון רדר, יו"ר קבוצת מנפאואר ישראל, פרסם כתבה ב-The Marker בו הוא טען:
כאשר קראתי את הכותרת הזאת התמלאתי תקווה: הנה, יש מישהו שיסביר שמערכת חינוכית צריכה לפתח את האדם השלם. התרשמתי שכותב הכתבה יסביר שעל מערכת החינוך לטפח יכולות רב-תחומיות, כך שבוגרי המערכת ייצאו ממנה לא רק עם הכישורים שמאפשרים להם למצוא עבודה בשוק רווי טכנולוגיה, אלא גם יהיו מסוגלים לתפקד כאזרחים פעילים ויהיו בוגרים בעלי עולם פנימי עשיר.

בחלקים מהכתבה אפשר היה להתרשם שזאת אכן הכוונה. רדר מסביר, למשל, שאין לראות את עולם ההיי-טק כתחום שנשען על יודעי מתמטיקה בלבד. הוא כותב:
בחינת מצבת כוח האדם של חברות ההיי־טק הגדולות מלמדת על גיוון ברקע החינוכי, בניסיון ובכישורים המקצועיים של העובדים.
כמובן שכאשר אני קורא מילים כמו "גיוון ברקע החינוכי" אני מיד חושב שהכוונה ללימוד הספרות והאמנות. מחקרים רבים מראים שלימוד הנגינה בכלי מוסיקלי בבית הספר משפיע לטובה על הלימוד של תחומים עיוניים כמו מתמטיקה ומדעים, והנחתי שרדר התכוון להסביר שזה עשוי להיות נכון גם בעולם ההיי-טק. והוא אכן קורץ, באופן די ברור, לכיוון הזה:
חברות הטכנולוגיה הגדולות מעסיקות אמנים, סופרים והוגי רעיונות כדי שיטפחו יצירתיות בארגון, פתיחות, גמישות וחשיבה מחוץ לקופסה. אלה לא בהכרח הכישורים שפתרון בעיות דיפרנציאליות מסייע לטפח - להיפך.
ובשלב הזה יש בוודאי טעם לשאול – מה הבעיה שלך? עם מילים טובות על אמנים וסופרים, לא ברור לך שמצאת בן ברית במערכה למען קידום השכלה הומניסטית כללית? אני מודה, תחילה באמת חשבתי כך, אבל ... יש בכל זאת בעיה – בעיה שאולי אפשר להגדיר בשם "בשביל מי הלימודים האלה?". רדר טוען שהמערכת החינוכית איננה מבינה כיצד שוק העבודה פועל היום. הוא מדגיש שמדובר בשוק דינמי שבו בוגרי המערכת החינוכית יצטרכו לשנות את המקצועות שלהם פעמים רבות במהלך הקריירה (הטענה הזאת נשמעת פעמים רבות ויתכן שהיא אפילו נכונה, אבל היא גם הפכה למוסכמה שלטעמי זקוקה להוכחה שממענת לבוא). והוא מסכם:
מערכות החינוך התיכוני והגבוה צריכות להתקרב לעולם התעסוקה ולהבין את השינוי הדרמטי שעובר עליו - ואז לחזור לכיתות ולתת לתלמידים כלים מגוונים כדי להצליח בעולם שאנחנו לא יודעים עליו הרבה.
במילים אחרות, הדאגה של רדר איננה לתלמידים עצמם, אלא לעולם התעסוקה שזקוק לתלמידים האלה. אי אפשר להתכחש לעובדה שפרנסה טובה היא מרכיב חשוב בחיים איכותיים. כדי שיהיה לנו זמן לקרוא ספרים, להרהר על משמעות החיים, ולבצע את שלל הפעולות התרבותיות האחרות שנותנות לחיים, אנחנו צריכים מקום לגור ומה לאכול, ועל פי רוב אנחנו משיגים את אלה דרך העבודות שאנחנו מבצעים. לאור העובדה הבסיסית הזאת קשה לבוא בטענה כלפי הרצון של רדר שהתלמידים של היום ימצאו עבודה טובה מחר. אפשר לטעון שמדובר בסך הכל בסדר עדיפויות ושהדבר איננו עקרוני. אבל גם אם מדובר רק בסדר עדיפויות, דבריו של רדר מזכירים ויכוח בן מאה שנים שהתנהל בין שני המחנות של מה שנהוג לכנות progressive education בארה"ב – מצד אחד ה-progressivism הניהולי, ומצד שני ה-progressivism הפדגוגי.

ג'ון דיואי הוא הדמות שמזוהה יותר מכל אחד אחר עם הגישה הפדגוגית, ואילו השמות של אלה שהובילו את הגישה הניהולית הרבה פחות מוכרים. דייוויד לאבארי (Labaree), בפרק בספר שהתפרסם בשנת 2010 סוקר את ההיסטוריה של הגישות האלו ומנסה להסביר:
המאמר של לאבארי מרתק, אם כי אתייחס כאן רק להתכתבות בין דיואי וסְנֶדֶן משנת 1915 שהוא מזכיר. סְנֶדֶן תמך בבתי ספר מקצועיים, והסביר (המכתב המלא שלו נמצא כאן):
Vocational education is irreducibly and without unnecessary mystification, education for the pursuit of an occupation
קשה להתווכח עם ההגדרה הזאת. לסְנֶדֶן היה ברור שבוגרי המערכת החינוכית יצטרכו להתפרנס, ולכן תפקידו של המערכת הוא להכשיר את תלמידיה לקראת העבודות שהם יוכלו למלא. מבלי להיות ביקורתי מדי נדמה לי שרדר, ורבים אחרים היום, יסכימו עם קביעה כזאת.

המכתב של סְנֶדֶן העניק לדיואי הזדמנות להסביר כיצד הגישה שלו שונה. הוא לא כתב שהוא התנגד להכשרה מקצועית, אבל הוא הגדיר אותה בצורה רחבה בהרבה מרכישת הכישורים כדי לבצע עבודה מסויימת. (הקטעים של דיואי נמצאים כאן):
I object to regarding as vocational education any training which does not have as its supreme regard the development of such intelligent initiative, ingenuity and executive capacity as shall make workers, as far as may be, the masters of their own industrial fate.
עבור דיואי, הנסיון להפריד בין השכלה כללית לבין הכשרה למקצוע זה או אחר מביא לכך ששניהם נעשים פחות אפקטיביים. הוא ראה לנכון לשלב בין השניים (ולא ליצור מסלולים נפרדים למנהיגים ולמונהגים). זאת ועוד: דיואי ראה בגישה של סְנֶדֶן כניעה למציאות החברתית והפוליטית הקיימת, גישה שהעמידה את צרכי המשק מעל לצרכי האדם. להבדיל מסְנֶדֶן, דיואי שאף לחינוך שיאפשר ללומדים ליטול חלק פעיל בעיצוב החברה שלתוכה הם גדלים:
I am regretfully forced to the conclusion that the difference between us is not so much narrowly educational as it is profoundly political and social. The kind of vocational education in which I am interested is not one which will "adapt" workers to the existing industrial regime; I am not sufficiently in love with the regime for that. It seems to me that the business of all who would not be educational time servers is to resist every move in this direction, and to strive for a kind of vocational education which will first alter the existing industrial system, and ultimately transform it.
לאבארי, במאמר שלו, מציין שדיואי מוכר וידוע עוד היום, ורעיונותיו נלמדים בבתי הספר לחינוך, ואילו סְנֶדֶן כמעט לגמרי נשכח. עם זאת, הוא מזכיר לנו שהמערכת החינוכית האמריקאית דווקא יישרה קו עם הגישה של סְנֶדֶן, ולא עם זה של דיואי. מאה שנים מאוחר יותר שתי הגישות האלו עדיין מתמודדות על ליבו של החינוך. במידה רבה המערכת האמריקאית עוד מעמידה את צרכי השוק מעל להתפתחות השכלית והרגשית של הפרט. למרבה הצער, הכתבה של רדר מראה שבמידה לא קטנה זה גם מה שהוא עושה, ושהגישה של סְנֶדֶן עוד שולטת גם אצלנו.

תוויות: , ,

יום שלישי, 2 באוגוסט 2016 

כיצד לכבד את זכרו? קראו את Mindstorms

היום, באיחור של יומיים, למדתי שסימור פפרט (Seymour Papert) נפטר. קשה לתאר את תחום התקשוב החינוכי מבלי להכיר בתרומה האדירה של פפרט, גם אם היום, למרבה הצער, התרומה הזאת מופיעה יותר כהערת שוליים מאשר כאחד מעמודי התווך המרכזיים של התחום. אני בטוח שעבור אנשי חינוך כמוני שהחשיפה לשפת ה-Logo לפני שנים רבות היתה בין הנגיעות הראשונות שלנו בתקשוב החינוכי פפרט היה, ועוד נשאר, אחד מענקי התחום.

אין לי ספק שבימים ובשבועות הקרובים הספדים רבים יתפרסמו, ומפני שרבים מאלה ייכתבו על ידי אנשים שהכירו את פפרט, יהיה כדאי מאד לקרוא אותם. גם על האיש, וגם על פועלו, יש המון לספר. אני לא הכרתי אותו, ולכן הטוב ביותר שאני יכול לעשות, הוא לצטט מתוך מה שאולי הספר החשוב ביותר שלו, Mindstorms. מומלץ לקנות את הספר ולהציב אותו במקום בולט במדף הספרים, עדיף מול המחשב שמולו עובדים. עם זאת, מצאתי שעותק של הספר במלואו, בפורמט PDF, זמין ברשת. היות ובעת כתיבת השורות הקצרות האלו אינני בבית ואינני יכול להוריד את העותק שלי מהמדף, שמחתי למצוא עותק בספריית המכללה.

במבוא ל-Mindstorms פפרט מתאר, באופן מאד ברור, כיצד התפיסה שלו בנוגע למקום של המחשב בחינוך שונה מהתפיסה הרווחת בבתי הספר:
In many schools today, the phrase "computer-aided instruction" means making the computer teach the child. One might say the computer is being used to program the child. In my vision, the child programs the computer and, in doing so, both acquires a sense of mastery over a piece of the most modern and powerful technology and establishes an intimate contact with some of the deepest ideas from science, from mathematics, and from the art of intellectual model building. (עמ' 5)
חשוב לזכור ש-Mindstorms התפרסם בשנת 1980. כאשר פפרט כתב "היום" הוא התייחס לתקופה שבה ידו של ה-computer aided instruction היתה על העליונה. הרבה מאד השתנה מאז, ולא רק בעוצמה של המחשבים וקלות השימוש בהם. פפרט כתב כאשר יכולותיו של המחשב בתחומי התקשורת והנגישות למידע, תחומים שעבור הרוב מאיתנו מהווים השימושיים החינוכיים המרכזיים, עדיין היו מאד מוגבלות. יתכן מאד שאחת הסיבות שההשפעה הנוכחית של פפרט על החינוך איננה גדולה כפי שצריכה להיות היא שהחינוך היום רואה במחשב אמצעי למשהו אחר (אם תקשורת, ואם מידע) ולא כלי שבאמצעותו התלמיד בונה את עולמו ועל ידי כך גם את עצמו.

אבל היום אנחנו עדים לחזרה של ה-CAI, ובמקום להגשים את חזונו של פפרט, השימוש במחשב שוב מוצא את ייעודו ככלי "to program the child". נדמה לי שמבלי שהתכוון לכך, בשני המשפטים שקדמו לקטע שצוטט למעלה פפרט חזה היטב לאן התקשוב החינוכי יתפתח. הוא כתב:
It is not true to say that the image of a child's relationship with a computer I shall develop here goes far beyond what is common in today's schools. My image does not go beyond: It goes in the opposite direction.
כבר פעמים רבות קבלתי כאן על הכיוון שבו התקשוב החינוכי פנה. לפני 35 שנים סימור פפטר הציב כיוון אחר. יש עדיין תקווה שהחינוך יבחר בכיוון שלו. ולא רק כדרך לכבד את זכרו, אלא גם כדי שנוכל לכוון את עצמנו לפי מגדל האור של פפרט שממשיך להאיר בתוך הערפל החושך החינוכיים שבהם התקשוב היום נמצא, מומלץ מאד לקרוא את Mindstorms.

תוויות: ,

יום רביעי, 27 ביולי 2016 

כן לנתונים, אבל בידי הלומד עצמו

הפעם האחרונה שהזכרתי כאן את ג'ורג' סימנס היה לפני כמעט שנה, בספטמבר 2015. המאמרון של סימנס שאליו התייחסתי אז היווה מן פרידה מתחום התקשוב בחינוך. כוונת הפרידה באה לביטוי בכותרת המאמרון:
באכזבה מופגנת סימנס כתב שהפעילות שלו בתחום התקשוב נבעה מהציפייה שטכנולוגיות חדישות יוכלו להעצים יכולות אנושיות, כולל בתחום הלמידה. אבל במקום זה:
educational technology is not becoming more human; it is making the human a technology
אני קורא את הבלוג של סימנס (ודברים נוספים שהוא כותב) כבר שנים רבות. השתתפתי, אם כי באופן מאד פסיבי, ב-CCK08 – קורס ה-MOOC שהוא וסטיבן דאונס הנחו לפני כשמונה שנים. גישתו החינוכית ודעותיו תרמו רבות לכיוון שבו אני מקווה שהתקשוב בחינוך יצעד.

לכן הצטערתי על ההחלטה של סימנס, אם כי גם הבנתי והזדהיתי עם האכזבה שלו. אבל גם הופתעתי מהכיוון החדש בו הוא פנה. הוא טען שהתקשוב צריך להתמקד ב-learning analytics (ויקיפדיה מתרגם את המונח כ-"ניתוח הלמידה"). היה מוזר בעיני שאדם שטען שהתקשוב החינוכי הופך את בני האדם לטכנולוגיה יתמקד בתחום הנתונים, תחום שבעיני רק מחזק את הראיה של האדם כטכנולוגיה. לא פקפקתי בכוונות של סימנס. לא חששתי שהוא מחפש כיוון חדש הבשל להשקעה כספית שיניב רווחים גדולים אי-שם בהמשך. ידעתי שליבו במקום ה-"נכון". ובכל זאת לא הבנתי מה הוא מחפש בעולם הנתונים.

לפני מספר ימים סימנס פרסם מאמרון חדש בבלוג שלו – בסך הכל המאמרון התשיעי מאז פרסם המאמרון שעליו כתבתי בספטמבר לפני שנה. במאמרון הזה סימנס כותב על adaptive learning. המונח הזה עדיין איננו נפוץ מאד במרחב החינוכי, אבל אפשר להגדיר אותו כמונח נרדף ל-personalized learning, אותה "למידה מותאמת אישית" שאני מרבה לבקר כאן. סימנס אמנם רואה ערך רב בניתוח נתונים כמנוף לקידום הלמידה, אבל במאמרון החדש הוא ביקורתי מאד כלפי הגישה הזאת, גישה שאולי אפשר לתאר אותה כתהליך שבו אלגוריתמים מסתגלים ללמידה "האישית" של הסטודנט ובהמשך מגישים לו את מה שעליו ללמוד בצורה מותאמת ליכולת, ול-"סגנון" הלמידה שלו. הציפיה היא, כמובן שהסטודנט ילמד "טוב יותר". סימנס מסביר:
The software “learns” from the students and adapts the content to each student. End result? Better learning gains, less time spent on irrelevant content, less time spent on reviewing content that the student already knows, reduced costs, tutor support when needed, and so on.
על אף העובדה שסימנס רואה חיוב רב בניתוח הלמידה, הוא מטיל ספק ביכולת שלו להגשים את ההבטחות האלו. נכון להיום מדברים גבוה, אבל המציאות איננה משכנעת. אבל הביקורת של סימנס איננה מסתכמת בהטלת ספק. הוא מבקר גם את הרעיון שבבסיס ה-adaptive learning. הוא טוען שיישומים ש-"לומדים" את הדרך היעילה ביותר להגיש מידע (כן, זה כמעט תמיד "מידע") לסטודנט בהכרח הופכים את הסטודנט ללומד פסיבי. הוא מוסיף שתהליך הוראה כזה:
robs learners of the development of the key attributes needed for continual learning – metacognitive, goal setting, and self-regulation – because it makes those decisions on behalf of the learner.
מול התהליך הזה הוא מעמיד את האפשרות שהסטודנט יהיה לומד שיודע לסגל את עצמו למצבים שונים וחדשים:
What we need to do today is create adaptive learners rather than adaptive learning. Our software should develop those attributes of learners that are required to function with ambiguity and complexity.
אולי יש כאן רק משחק מילים נחמד, אבל דרכו אפשר לזהות את ההבדל בין הגישה הרווחת אצל אנשי עמק הסיליקון שמשקיעים בתקשוב החינוכי לבין הגישה של אלה שהלמידה באמת חשובה להם.

בין המאמרון הנוכחי לקודם שעליו כתבתי רוב מה שסימנס פרסם עסק בניתוח הלמידה. מקריאת המאמרונים האלה מתרשמים שסימנס באמת רואה בו תחום שיכול לתרום רבות לחינוך. בפברואר, למשל, הוא כתב:
It is here, in analytics and data use in education, that far more attention and awareness is needed than is currently evident. Algorithms will subsume most of our educational practices as they will embody certain pedagogies, support roles, and even faculty practices. Quite simply, the shape of tomorrow’s university is now actively being coded into analytics models. I’m generally fine with this as a concept, but quite nervous about this as an action.
נדמה לי שעל מנת להבין את הביקורת הנוכחית של סימנס יש צורך לראות את שלושה המאמרונים שהזכרתי כאן כרצף בהתפתחות החשיבה שלו. לפני שנה הוא הביע את האכזבה שלו ממה שקרה לתקשוב בחינוך. ובכל זאת, במהלך השנה האחרונה הוא תלה תקוות בניתוח הלמידה כתחום שאם יפותח נכון אפשר יהיה לקדם את הלמידה. כעת הוא איננו נוטש את התחום הזה, אבל הוא מבקש לתת לו כיוון שונה מהמקובל. עבור סימנס המטרה איננה לגייס את הנתונים על מנת להגיש מידע לסטודנט בצורה יעילה יותר, אלא לגייס אותם כדי לעזור לסטודנט להבין כיצד הוא עצמו לומד, כך שהוא יוכל לכוון את עצמו.

מפני שהנטייה האישית שלי היא להתייחס לאיסוף וניתוח נתונים בחינוך עם מנה גדושה של חשדנות (דבר שמי שעוקב אחרי הבלוג הזה בוודאי יודע) טוב לי שאדם כמו סימנס עוסק בנושא. ברור לי שימשיכו לאסוף נתונים, ונכון להיום האיסוף הזה משרת את אלה שמבקשים לייעל את העברתו של עוד ועוד מידע לסטודנט, וכמובן גם להרוויח מפיתוח כלים שעושים זאת. אם סימנס יצליח לגרום לשינוי כיוון כך שהנתונים שנאספים יסייעו לסטודנט להכיר טוב יותר את דרכי הלמידה של עצמו, וכך לשפר אותן, תהיה זאת תרומה משמעותית מאד לתקשוב החינוכי, ולחינוך כולו.

תוויות: ,

יום חמישי, 21 ביולי 2016 

האם הפשוט ינצח את המורכב?

כ-15 פעמים בעבר התייחסתי כאן לדברים שכותבת ליסה ליין. ליין היא מרצה להיסטוריה בקולג' בקליפורניה שמרבה לדווח על הקורסים שהיא מלמדת, ועל השימוש שהיא עושה בכלים תקשוביים. ליין ממלאת משבצת ייחודית בקהילת התקשוב החינוכי. מצד אחד היא מרבה לבחון כיצד ניתן לשלב את התקשוב בהוראה – היא בין חלוצי השימוש בתקשוב לצרכי הוראה הבנייתית. מצד שני היא יודעת שהסטודנטים שלה מתקשים ללמוד בסביבות פתוחות ולכן, על אף העובדה שהיא איננה מתלהבת ממערכות LMS, היא מנסה להוציא את המיטב ממערכות ה-LMS שהקולג' שלה מספקת. לעתים קרובות ליין מדווחת על ההתמודדות שלה עם המצב הבעייתי הזה – מצב שבו היא מאמצת כלים שאיתם היא איננה שלמה. אני מניח שבזה היא איננה שונה ממרצים רבים אחרים שבלית ברירה מיישרים קו עם התכתיבים של המוסדות שבהם הם מלמדים. ומפני שהיא גם מדריכה מרצים בשימוש בכלים תקשוביים, לא פעם היא מוצאת את עצמה מלמדת דברים שבמידה רבה היא מתנגדת להם.

בפתיחת מאמרון שהיא פרסמה לפני מספר ימים ליין מתארת שני סוגים של קורסים מקוונים. סוג אחד הוא קורס מאד מובנה שמסביר לסטודנט, באופן ברור, מה עליו לעשות ומתי, ומסיים עם מבחן המסכם. לעומת הקורס הזה היא מתארת קורס "פתוח", קורס שמתאפיין בחקר, בגילוי, במטלות "יצירתיות", ובנסיון ליצור קהילה. היא מדגישה שהנסיון הלימודי הקודם של סטודנטים מכין אותם למודל הראשון, קורס עם דרישות ברורות שאין בו עומס קוגניטיבי:
Recent efforts to “improve” online course “integrity” have led to various rubrics, standards, and evaluative tools, wielded by administrators and instructional improvement teams. These assess the “quality” of an online course. The ones I’ve seen, and the faculty I’ve talked to who have been subject to them, note that the rubrics clearly prefer the Online Class A model: content-based, simply laid out, clearly expressing not only expectations but overall outcomes. Complexity is seen as “cognitive overload” and is discouraged.
היא כותבת שכאשר "מתחשבים" בתנאים האלה בבניית קורס מקוון התוצאה היא קורס מאד סטנדרטי, גם אם זאת איננה הכוונה או הרצון של המרצה. היא כותבת:
Although the teams and projects deny that the intention is to standardize online classes, to make them “cookie cutter”, that is the likely result.
ליין מציינת שידוע שההוראה היא מטבעה פעולה מורכבת, ולכן לכאורה מרצים עשויים לבנות קורסים שאינם בנויים לפי שטנץ. אבל היא מוסיפה שלמרבה הצער על פי רוב הם מיישרים קו עם הפשוט. הפשוט, כמובן, איננו פסול. הרי בזכות הפשוט הסטודנט זוכה לקורס מאד ברור. אבל משתי סיבות התוצאה הזאת בעייתית – בקורס עצמו יש תחושה של "למידה ממחשב" ללא יד אנושית מכוונת, ואולי בעייתי יותר, הסטודנט מקבל רושם מוטעה לגבי מהו קורס מקוון:
Many, many students complain that their online classes are impersonal, that they feel like they’re just learning from a computer instead of a person (and in the case of instructors who adopt course cartridges, that is often true). Students come to believe that this is what an online class is – a list of tasks to be completed and graded, rather than a learning experience.
נוצר מעגל קסמים שבו ציפיות הסטודנט מכוונות את המרצה לדפוס מסויים של קורס מקוון. שוב, זה איננו אומר שאין ערך בסדר ובבהירות, אבל אלה היו צריכים להיות נקודות הזינוק לבניית קורס טוב, לא קו הגמר.

בעבודה שלה עם מרצים שנחשפים לתקשוב זה מה שליין מבקשת ללמד. לפעמים היא מצליחה. אבל עם השנים היא מודעת לשינוי שמתרחש בהתייחסות לתקשוב בהוראה. היא כותבת שאם בעבר ראו במרצים שמקדימים לאמץ כלים תקשוביים בחינוך מדריכים ומפלסי דרך, היום רואים בהם חריגים שאין להסיק מהם על כלל המרצים. היא כותבת:
We are being told that the days of “cobbling” our own systems together are over, that we need to join the “community” of large initiatives designed to create more accountable and approvable online classes.
כמו-כן, היא מוסיפה שהמערכת רומזת שכבר אין צורך בחלוצים – אלה שלמדו HTML ובחנו את השימוש בכלים חדשים, וגם היום ממשיכים לבדוק מה אפשר לעשות עם יישומים חדשים. היום, הרי, הכל זמין בתוך ה-LMS. ליין כותבת שהמסר שהמערכת מעבירה לאותם חלוצים הוא:
We must step down from our role as innovators and join the parade, marching together. We must realize that it is time to, in a word, simplify.
היא כותבת שיש כאן הצעה מפתה, אבל היא שואלת מה המערכת מאבדת אם היא מוותרת על המורכבות לשם הפשטות; מה יחסר כאשר הכלים והפלטפורמה שמציעים אינם מעודדים את החקר ואת הגילוי. היא שואלת:
Do we wish to encourage that sort of simplification for our students, when employers have made it clear that what they want is workers who can actually learn? Are such industrial models appropriate in a post-industrial world?
דווקא כאן אני חושש שליין קצת טועה. אמנם פעם אחר פעם מכריזים ששוק העבודה העתידי זקוק לעובדים שיודעים כיצד ללמוד, אבל נדמה לי שרוב המעסיקים עדיין שמחים מאד לקבל עובדים שבסך הכל יודעים למלא הוראות, ולא הרבה מעבר לזה. מהבחינה הזאת, קורס מקוון שמסתפק בהגשת מידע לסטודנט ומנחה אותו בביצוע מטלות יכול להתאים לצרכים של השוק הזה. ובכל זאת ליין בוודאי צודקת בנוגע לכדאיות של קורסים מקוונים שאינם מסתפקים בבהירות ובפשטות. יותר קשה לבנות קורסים שנעזרים בתקשוב כאמצעי מאתגר מאשר כאמצעים לניהול, אבל זה הערך האמיתי שהתקשוב יכול לתרום ללמידה, וחשוב מאד לא לוותר עליו.

תוויות: , ,

יום שני, 11 ביולי 2016 

טוב שהנושא הזה עדיין מעורר התייחסות

לפני כמעט שנה כתבתי כאן על המחקר של פאם מולר ודניאל אופנהיימר שהשווה בין היכולת של סטודנטים לזכור את מה שהם רושמים בעת הרצאה באמצעות ההקלדה למחשב לבין יכולתם לזכור כאשר הם רושמים על גבי נייר. מכותרת המחקר:
ניתן להסיק שהחוקרים הגיעו למסקנה שעל אף הפופולריות של כלים תקשוביים, אם המטרה היא שסטודנטים באמת ילמדו מפעולה של רישום בעת הרצאה, הרישום ביד עדיף. (המחקר המלא נגיש רק בתשלום, אבל יש מספר תקצירים, לדוגמה כאן.) זאת ועוד: החוקרים הדגישו שהעדיפות הזאת איננה נובעת מבעיות של מולטיטסקינג, או מהסחת הדעת, אלא פשוט מפני שההקלדה לתוך המחשב גורמת ל- shallower processing- עיבוד רדוד או שטחי של הנאמר בהרצאה.

המחקר של מולר ואופנהיימר התפרסם באפריל של 2014, ולפי Google Scholar בשנתיים שעברו מאז הוא זכה ל-169 אזכורים אקדמיים, וכמובן למאות התייחסויות בכתבות בעיתונות הפופולרית ובבלוגים. כצפוי, היו אנשי חינוך שצהלו על המסקנה של החוקרים, והיו, כמובן, אחרים שהתווכחו עם המסקנה הזאת וניסו להסביר למה אי אפשר להסיק מסקנה ברורה ממחקר אחד, ובוודאי לא מהמחקר הספציפי הזה. יתכן שמעבר לכל דבר אחר, המחקר הזה, והתגובות שהוא עורר, הראה שכל אחד בוחר את הממצאים שמחזקים את הדעה שלו, ואנחנו משתדלים לתרץ את הממצאים שאינם תומכים בדעה שלנו. אין ספק שבתחום התקשוב החינוכי פעולות כאלה נפוצות מאד (ואינני מתיימר לטעון שאני יוצא דופן בעניין הזה).

אני מניח שההתייחסות הקודמת שלי למחקר הזה היתה די צפויה. הבעתי את דעתי דרך דבריהם של בלוגרים אחרים. בין היתר אלה טענו שכמו שיש ללמד סטודנטים כיצד לרשום על גבי נייר, אי אפשר לצפות שכל אחד שמתקצר ישירות לתוך מחשב יודע לעשות זאת באופן מוצלח. לכן, חשוב להכשיר סטודנטים במלאכת הרישום לתוך מחשב. ספק אם הרבה השתנה מאז. כל מחנה דבק בדעתו, וגם המשיך, כמובן, לגייס סיבות להחזיק בדעה הזאת. ואם כך, למה אני חוזר לנושא הזה עכשיו?

לפני כחודש בבלוג הקבוצתי Learning & the Brain אנדרו ווטסון כתב על המחקר של מולר ואופנהיימר והעלה מספר נקודות שלטעמי, גם אם הן אינם ממש חדשות, מאירות את הנושא באור קצת שונה מאשר הוא הואר עד עכשיו. ווטסון מציין שהוא איננו מכיר מחקר אחר בתחום הפסיכולוגיה שזכה לכל כך הרבה התייחסות, והוא מנסה למצוא סיבה לכך. הסיבה הראשונה שהוא מביא קשורה לרצון של אנשי חינוך להצדיק את הקיים:
Among the article’s many strengths: it confirms what we knew all along. The way we did things back in the day – that way was better.
ווטסון מביא סיבה מעניינת נוספת – סיבה שאולי נראית תחילה כביקורת, אבל נדמה לי שצריכים לראות אותה כמחמאה לחוקרים:
Mueller and Oppenheimer picked a research question with two impressive qualities: teachers agree that it’s a really important inquiry, and it’s relatively easy to investigate.
הוא מדגיש שהחוקרים לא הסתפקו בהשוואה בין הרישום באמצעות המחשב או הרישום על גבי נייר, אלא בדקו עוד שני מרכיבים חשובים – מספר המילים שהסטודנטים כתבו, ומידת הנאמנות של מה שהם רשמו למילים של המרצה. הם מצאו לא רק שהסטודנטים שרשמו בכתב יד זכרו טוב יותר, אלא גם שסטודנטים שכתבו יותר מילים, וגם אלה ש-"תרגמו" את דברי המרצה למילים שלהם, זכרו טוב יותר.

קל להבין שיש כאן בעיה – מצד אחד מי שכותב יותר מילים זוכר טוב יותר, אבל מצד שני מי ש-"מתרגם" למילים שלו זוכר טוב יותר. סטודנטים שרשמו במחשב אמנם כתבו יותר, אבל כנראה האפשרות שהמקלדת העניקה להם לרשום במהירות גם גרמה לכך שהם כתבו את המילים של המרצה, ולכן בסופו של דבר הם זכרו פחות. מפני שהרישום ביד הוא תהליך שבהכרח איטי יותר מההקלדה, אותם סטודנטים שכתבו ביד היו חייבים לתקצר, וזה הביא אותם להשתמש במילים של עצמם. לכן הסטודנטים האלה זכרו טוב יותר. ווטסון מסכם:
Here we arrive at Mueller and Oppenheimer’s key finding: laptop note takers write more words, but they use this excess word capacity to write more VERBATIM words. Because hand-writers simply can’t write down everything the lecturer says, they have to REWORD the ideas in the lecture. This rewording leads to more cognitive effort, and that cognitive effort leads to more learning.
ווטסון מזכיר לנו שהחוקרים ביקשו להתחשב בבעיה הזאת ובניסוי נוסף הם הסבירו לסטודנטים שכאשר מקלידים למחשב נוהגים לרשום באופן מילולי. באופן מפורש הם הנחו את הסטודנטים שהקלידו לתוך מחשבים לא לרשום באופן מילולי. למרבה הצער, הם גילו שעל אף ההנחיה הברורה לא לרשום באופן מילולי, זה בכל זאת מה שהסטודנטים עשו, והתוצאה היתה שהם עדיין זכרו פחות טוב מאשר אלה שכתבו ביד. בסופו של דבר, המסקנה ברורה – הרישום ביד עדיף.

בכל מה שמתואר כאן אין באמת חדש. אלה פחות או יותר אותם הדברים שציינתי לגבי המחקר של מולר ואופנהיימר במאמרון הקודם שלי בנושא. אבל בשלב הזה ווטסון מוסיף התייחסות מעניינת וחשובה. הוא שואל למה החוקרים הסתפקו בהנחיה חד-פעמית לסטודנטים לא לרשום במחשבים את דברי המרצים מילה במילה. האם הם באמת חשבו שהנחיה כזאת מספיקה כדי שהסטודנטים יפנימו את הדרך הנכונה לרשום? האם אין מקום לתרגול שיעזור להם לשנות התנהגות שכבר נעשה להרגל אצלם? הוא תוהה למה אחרי הנחיה חד-פעמית כבר מסיקים את המסקנה שסטודנטים לא ילמדו להקליד אחרת – הרי אנחנו מצפים ממורים לחזור ולתרגל את הסטודנטים שלהם כדי לעזור להם ללמוד נושא או לרכוש מיומנות. לדעתו של ווטסון המסקנה של מולר ואופנהיימר שהכתיבה לתוך המחשב היא בהכרח שטחית איננה מתבקשת מהמחקר שלהם. הוא חושב שאפשר, וגם צריך, להמשיך לעזור לסטודנטים ללמוד איך להקליד לתוך המחשב את המילים שלהם. הוא כותב:
If students succeed in this project, then they will end up with an awesome classroom superpower: the ability to write more words AND reworded words. With this superpower, they should remember even more than the hand-writers, who write fewer words that are reworded words. This likelihood, in fact, flows directly from Mueller and Oppenheimer’s research.
נדמה לי שהמסקנה של ווטסון מאד הגיונית, וטוב יהיה אם לא נתייחס למסקנות של מולר ואופנהיימר כסוף פסוק.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates