יום שבת, 11 בנובמבר 2017 

ככה לא בונים שינוי חינוכי

לפני כשבוע מייסד AltSchool, מקס ונטייה (Max Ventilla) הודיע שבסיום שנת הלימודים הנוכחית שניים מתוך שמונה בתי הספר שהחברה שלו פתחה ייסגרו. AltSchool נוסד לפני כחמש שנים והצליח לגייס כ-$175 מיליון, הרוב ממשקיעים בולטים בעמק הסיליקון. בדרך כלל צניעות איננה תכונה אופיינית למי שמצליח לגייס סכום כזה, ואכן זה איננו מפתיע שבראיונות שנערכו עם ונטייה במהלך השנים הוא הצהיר שבכוונתו לחולל שינוי גורף ויסודי בחינוך. כמו-כן, עמק הסיליקון לא רק נתן לו כסף. הוא גם הכריז על ונטייה כבעל חזון. עוד בתחילת הדרך של AltSchool, האתר Fast Company כלל אותו בין 100 האנשים היצירתיים ביותר בעולם העסקים של שנת 2014, וכתבו שהוא זכה למעמד הזה:
For bringing the startup model to schools.
בעמק הסיליקון לא שואלים, כמובן, אם ה-"startup model" באמת מתאים לבתי הספר. באופן כללי לא מטילים ספק ביכולותיהם או ברעיונותיהם של אנשים שבונים חברות שמגייסות מאות מיליוני דולרים. ובכל זאת, רצוי לזכור שמי שמשקיע במיזם כמו AltSchool אולי באמת רוצה בטובת התלמיד, אבל הוא גם מצפה לקבל החזר על ההשקעה שלו, ועדיף כמה שיותר מהר. יתכן מאד שסגירת שניים מבתי הספר של AltSchool קשורה לנושא הזה. כתבה ב-Bloomberg מוסר לנו ש:
Despite charging about $30,000 for tuition, AltSchool’s losses are piling up as it spends at a pace of about $40 million per year.
במילים אחרות, יוצא יותר כסף מאשר נכנס, וזה מתחיל להדאיג. גם כתבה ב-EdWeek מציינת ש-AltSchool נתקל בקשיים כספיים לטווח הארוך, אם כי הכתבה הזאת מעלה את האפשרות שיש במהלך הזה הערכות כלפי הייעוד המרכזי של המיזם. הכתבה מביאה את דבריו של ונטייה שרומזים שהסגירה של בתי הספר, אפילו אם היא קשורה למצב הכספי של החברה, נובעת מהתכניות לטווח הארוך:
"Closing any school is painful," AltSchool founder and CEO Max Ventilla said in an interview. "But ultimately the path for the company to be sustainable and impactful is to provide the platform we're developing to schools we don't directly operate."
במילים אחרות, עוד בתחילת הדרך ל-AltSchool היו שני יעדים – הקמתם של בתי ספר שיפעלו על פי התפיסה החינוכית של יוזמיו, ופיתוח של מערך דיגיטאלי שיאפשר בניית תכנית לימודים אישית לכל תלמיד והפצתו במערכת החינוך הרחבה. כעת ונטייה מוכן לוותר על בתי הספר כדי להתמקד במערך הדיגיטאלי.

בתי הספר של AltSchool היוו שילוב בין כיתות קטנות עם מספר גדול של עובדי חינוך מנוסים (שאגב קיבלו משכורות שהבטיחו שהם יישארו) לבין שימוש נרחב בטכנולוגיות דיגיטאליות שאפשרו את ההתאמה האישית שבשנים האחרונות הפכה למטרה מקודשת בחוגים טכנולוגיים שמתעניינים בחינוך. כתבות רבות התפרסמו על המיזם, והצילומים שליוו את הכתבות היו מלאים בתלמידים מחויכים השקועים בפרויקטים שמעסיקים אותם.

להבדיל מהמשקיעים, לא היו לי ציפיות גדולות מ-AltSchool, וזה על אף העובדה שכן הזדהיתי עם לא מעט מהנחות היסוד שהנחו את הקמתו. יש בו נסיון לשלב בין סביבה פתוחה דוגמת בתי הספר של רג'ו-אמיליה לבין שימוש נרחב בתקשוב, ואני רואה חיוב בשני אלה. אבל יותר מכל דבר אחר, הרושם שהתקבל ממה שהתפרסם על AltSchool היה שמדובר בבתי ספר לעשירים. מספר ילדים ממשפחות מעוטות יכולת אמנם זכו למלגות, אבל השילוב בין הפיסי והדיגיטאלי התאפשר רק בתנאים שכסף רב יכול להבטיח. אמנם הפרויקט זכה למיליונים ממשקיעים, אבל שכר הלימוד הגבוה של הורים עשירים הבטיח, לפחות בטווח הקצר, את המשכו.

לדעתו של ונטייה הביקורת על סגירת בתי הספר איננה מוצדקת. בראיון ב-EdSurge בחודש מאי השנה הוא הסביר שבתי הספר שפתחו היו סוג של מעבדה שבה אפשר לפתח את התשתית הטכנולוגית של ההתאמה האישית שבהמשך תופץ באופן רחב יותר במערכת החינוך. בכתבה ב-EdWeek הוא מסביר שהסגירה פוגעת דווקא בעשירים, ואילו הפיתוח של התאמה אישית עבור כל תלמיד באמצעים דיגיטאליים, פיתוח שיכול לתרום לכולם, עוד ימשיך:
Ventilla expressed frustration that AltSchool, which previously received criticism for focusing its attention on private schools serving mostly wealthy families, is now taking flak for choosing to prioritize efforts to serve a broader universe of more diverse students in the public-school sector.
יכול להיות שיש מידה מסויימת של צדק בדבריו. אם בתי הספר של AltSchool משרתים את העשירים, והיישומים שוונטייה מפתח מרשתים את כלל האוכלוסיה, לא יהיה נכון לבקר אותו על כך שעכשיו הוא זונח את החלק שטוב לעשירים וממקד את מרבית הפעילות בחלק שמשרת את כולם. במקום זה היה ראוי לשבח אותו. אבל לפני שעושים זאת יש צורך לברר אם המרכיבים של AltSchool שוונטייה ממשיך לפתח באמת משרתים את כולם. בכך יש לי ספקות.

כאשר מוציאים את המרכיבים החינוכיים של בתי ספר רג'ו-אמיליה מתוך הסך הכל של AltSchool נשארים עם טכנולוגיה (הרבה טכנולוגיה) שמבקשת לקדם למידה מותאמת אישית. על אף העובדה (הידועה) שאינני חסיד נלהב של טכנולוגיות כאלו אני מוכן להודות שבתנאים מסויימים אפשר למצוא בהן חיוב. אבל התנאים המסויימים האלה הם בתי ספר שמאפשרים לכל תלמיד להתפתח בתחומים שמעניינים אותו, בתי ספר עם מורים שמעודדים התעניינות וגילוי, בתי ספר עם מורים שיש להם קשר אישי הדוק עם התלמידים. יתכן מאד שאלה התנאים הנוכחיים של בתי הספר של AltSchool, אבל הם רחוקים מאד מלהיות התנאים של בתי הספר שלתוכם היישומים של AltSchool אמורים להכנס. לא קשה להבין שכאשר משלבים טכנולוגיות כאלה לתוך בתי ספר עם כיתות גדולות שאינן אמונות על למידה דרך החקר והגילוי אלא פועלות לפי תפיסות של הקנייה מסורתית ומעריכות את הישגי התלמידים לפי מבחנים סטנדרטיים התוצאה לא תהיה יותר תלמידים בעלי מוטיבציה פנימית שזוכים לעידוד חינוכי. במקום זה אנחנו עשויים לזכות להמשך הקיים, או גרוע ממנו, מפני שהפיתוחים של ונטייה עוזרים להשיג את מטרות בית הספר בצורה "יעילה" יותר. וזה המצב עוד לפני ששואלים את השאלות הקשות בנוגע לפרטיות התלמיד ולמעקב המתמיד שהתלמידים יימצאו תחתיו.

בהתייחסות לשינוי הדגש של AltSchool הכתבה בבלומברג מאפשרת הצצה לתוך המודל העסקי הצפוי כאשר החברה תחכיר את הטכנולוגיה שלה:
For outside schools, the company charges about $150 to $500 annually per student for its technology, depending on the size of the institution. AltSchool said it currently has hundreds of students at partner schools and will soon have more than a thousand. Its tools help teachers dole out assignments, keep tabs on a students’ work and make adjustments based on performance.
ונטייה מדגיש שאסטרטגיית החברה היתה להוציא כסף רב על פיתוח טכנולוגיה שאפשר מאוחר יותר למכור ברווח נאה. חישוב יחסית פשוט מראה שנכון לעכשיו אין מספיק לקוחות כדי ש-AltSchool ירוויח. אבל אם הוא יצליח להפיץ את הטכנולוגיה שלה לעשרות אלפים מדובר ברווח שנתי נאה, אם כי לא גדול במונחים של עמק הסיליקון. אבל שוב, צריך להיות ברור לכולם שהתלמידים שעבורם מחוזות עתידים לשלם סכום מכובד אינם בבתי ספר עם גישות חינוכיות דומות לאלה שוונטייה רוצה לקדם. יתכן מאד שהוא ימשיך להרוויח כסף, אבל ספק רב אם הוא יחולל שינוי בחינוך.

תוויות: , ,

יום ראשון, 30 באוגוסט 2015 

לא, אינני שולל את השימוש בנתונים

כאשר אנחנו שומעים היום על "התאמה אישית" במסגרות חינוכיות הכוונה איננה לאפשר ללומד לכוון את הלמידה של עצמו, אלא כמעט תמיד "להתאים" את הקניית המידע שמערכת החינוך קבעה כנחוץ לקצב שהלומד יכול לעמוד בו. המטרה נשארת להביא כל תלמיד לאותם הישגים, לאותה נקודת סיום, כאשר במקום שהמורה בכיתה יכוון את עצמו לממוצע של קצב הלימוד ויכולות ההבנה של הכיתה שלו (ובמצב הזה, כמובן, יש מי שיתפוס מהר וגם מי שייכשל) כל תלמיד יקבל חומרי לימוד שיקדמו אותו לפי יכולתו. אין חדש בתפיסה הזאת. כבר שנים בישראל יש תכניות ל-"הוראה מותאמת" שמדגישות את הצורך לאפשר לכל תלמיד להתקדם בקצב שלו. אבל נדמה שעם ההתקדמות העצומה של כלים תקשוביים לאסוף ולנתח נתונים ההתאמה האישית (personalization) הומצאה מחדש. היום הגישה שגורסת שהלומד מסוגל, ואף צריך, להחליט החלטות בנוגע ללמידה של עצמו מפנה את מקומה לעליונות הנתונים שיודעים טוב יותר מהמורה ומהתלמיד מה טוב (ו-"מתאים") לתלמיד.

על אף העובדה שהתקשוב מגויס היום ל-"התאמה" שמכוונת כמעט באופן בלעדי לצרכים של המערכת, ולא של הלומד, אין ספק ששימוש נבון בנתונים יכול לתרום רבות להכוונה העצמית של הלומד. לפני כשבוע ג'רד סטיין במאמרון בבלוג שלו ביקר את גישת ה-"התאמה אישית" הרווחת והעמיד מולה גישה שהיא ממוקדת לומד:
student-centered learning practices tend to share a common (if sometimes unspoken) goal: to develop learners’ capability for self-directed, lifelong learning by granting more control and responsibility for the learning process
סטיין כתב על פרויקט שמוביל דייוויד ווילי – Lumen Learning – שלדעתו כן מצליח לנצל את יכולות התקשוב לצרכי הלומד. הוא מצטט ממאמרון של ווילי שהתפרסם כמה ימים קודם בו הוא מסביר את הבעיה בגישה הרווחת:
There is no active role for the learner in this “personalized” experience. These systems reduce all the richness and complexity of deciding what a learner should be doing to – sometimes literally – a “Next” button. As these systems painstakingly work to learn how each student learns, the individual students lose out on the opportunity to learn this for themselves. Continued use of a system like this seems likely to create dependency in learners, as they stop stretching their metacognitive muscles and defer all decisions about what, when, and how long to study to The Machine.
ווילי מדגיש שמערכות כאלו מונעות את יכולתו של הלומד להכיר את הרגלי הלמידה של עצמו ומפתחות אצלו תלות במנגנון התקשובי. בכך הן מזיקות לפיתוח הלומד העצמאי. הוא מציין שהן עושות זאת מפני שהן משרתות את הצרכים של ספק כלי התקשוב, ולא את הלומד. הוא כותב שבמהלך השנה האחרונה בפגישות עם מרצים ועם סטודנטים הצוות שלו מנסה:
to develop an approach that – if you’ll pardon the play on words – puts the person back in personalization
הוא כותב שכמו עם מערכות מתוקשבות אחרות הגישה של הצוות שלו מתבססת על בניית מודל של מה שהלומד יודע. אבל להבדיל ממערכות שבהן ההחלטות על הצעדים הבאים נמצאות בידי המכונה, המערכת של ווילי משקפת ללומד את מצב הלמידה של עצמו ומבקשת ממנו להחליט על צעדיו הבאים בהתאם למידע הזה. השימוש ב-"מכונה" להמליץ, אבל לא לקבוע, נמצא ביסוד הגישה שלו. לפי ווילי:
We believe very strongly in this “machine provides recommendations, people make decisions” paradigm.
הוא איננו משלה את עצמו שכל לומד יידע להחליט את ההחלטות הנכונות עבור עצמו, אבל הוא איננו מוותר על המטרה הזאת. המערכת שהוא בונה איננה מוציאה את הלומד מתהליך הלמידה מפני שהיא "יודעת" טוב יותר מה טוב עבורו. היא מבקשת לשפר את היכולת של הלומד לקבל החלטות נבונות בנוגע ללמידה שלו. סטיין מסכם את הגישה הזאת בצורה מאד ברורה:
First, Lumen is acknowledging that though developing learners’ understanding of the material is critical, there is a higher, more profound goal of learner autonomy.

Second, Lumen is using the power of learning analytics to improve learning habits through self-reflectiveness as a means to travel on the path toward autonomy.
גם מיכאל פלדשטיין מתייחס למאמרון של ווילי, וכמו סטיין הגישה של ווילי מוצאת חן בעיניו. פלדשטיין מתאר את השלבים שהם המתאימים למערכת המלצות מתוקשבת שמפתחת את האוטונומיה של הלומד. לדעתו מערכת כזאת צריכה להציג ללומד מה הן המיומנויות ו/או הידיעות שהלומד טרם רכש והיא צריכה להציג בפניו את העדויות שהובילו לאבחון הזה. בהמשך היא צריכה להביא המלצות לצעדים הבאים שרצוי שהלומד ינקוט יחד עם הסבר על למה היא מביאה את ההמלצות האלו. הוא כותב:
There are lots of ways that a thoughtful user interface designer can think about progressively revealing some of this information and providing “nudges” that encourage students on certain paths while still giving them the knowledge and freedom they need to make choices for themselves.
הדגש אצל פלדשטיין, כמו אצל סטיין ואצל ווילי, הוא על החופש של הלומד להחליט בעצמו. לשם זה הם רוצים לאפשר לו גישה למידע שמאפשר לו לקבל החלטות נבונות. למרבה הצער, המערכות המתוקשבות ל-"התאמה אישית" של היום "יודעות" מה טוב עבור הלומד. מפתחי המערכות האלו משרתות תפיסה הוראתית שבה רצונות הלומד אינם חשובים – הרי מראש ברור אילו ידיעות הלומד צריך לרכוש, ובסך הכל מטרתן היא ייעול תהליך הרכישה. אפשר לקוות שבכל זאת אפשר יהיה לרתום את התקשוב למטרה יותר חינוכית כמו זאת שעליה מצביעים ווילי, סטיין ופלדשטיין. בידיים הנכונות איסוף הנתונים וניתוחם יכולים לשרת מטרה כזאת ... אם כי עדיין לא ראינו שזה קורה.

תוויות: , ,

יום ראשון, 7 ביוני 2015 

במנות קטנות יכול להיות ערך לימודי בהתאמה אישית

מספר פעמים בעבר התייחסתי כאן לסוגיית ההתאמה האישית (personalization) שלמרבה הצער נעשתה למילת קוד להעברה יעילה של אותם התכנים לתלמידים שונים. קברניטי החינוך של היום מצפים מכל תלמיד ללמוד את מה שהמערכת קובעת, אבל הם מוכנים "להתאים" את קצב הלמידה כך שכל אחד יתקדם לפי היכולת שלו. מיותר לציין שזה איננו מה שמצטייר בראש שלי כאשר אני חושב על "התאמה אישית".

למה היום שמים דגש על התאמה אישית? נדמה לי שחלק לא קטן של התשובה קשורה להתפתחות הטכנולוגיות הדיגיטאליות שמסוגלות היום לעשות מה שמכונות ההוראה מימי סקינר רק ניסו לעשות – בצורה מגושמת ובהצלחה מצומצמת. באמצעות איסוף מידע על כלל פעולות ה-"למידה" של כל תלמיד, וניתוח המידע הזה, מחשבים יכולים ליישם את מה שעד היום היה רק משאלת לב של המערכת – לכוון כל תלמיד באופן "אישי" לאותו יעד. זה כמובן תואם גישה חינוכית שרואה בלמידה פעולה פרטנית של קליטת מידע ממקור סמכות, ולא פעולה חברתית של התמודדות עם העולם הסובב את הלומד. בכיתי כאן כבר מספיק פעמים על ניצול התקשוב לשירות המגמה הזאת כך שאין הרבה טעם לחזור על התלונות שלי שוב. ודווקא הפעם אני מוכן להגיד מילה טובה על ההתאמה האישית, אם כי במקרה הזה ההתאמה איננה מתבססת על איסוף מתמשך של מידע אודות התלמיד.

לפני כשבוע דן מאיר, בלוגר חינוכי שכותב בעיקר על הוראת המתמטיקה, קישר לכתבה מעניינת ביותר בניו יורק טיימס. הכתבה עסקה בקשר בין הכנסות המשפחה לבין הסיכוי שילדים ממשפחות ברמות הכנסה שונות יגיעו להשכלה הגבוהה. מתברר שאכן יש מתאם, וילדים ממשפחות מבוססות מגיעים לקולג'ים ולאוניברסיטאות באחוזים גדולים יותר מאשר ילדים ממשפחות עניות. זה בוודאי איננו מפתיע, ולא לזה מאיר התייחס. הכתבה בטיימס הציגה גרף שהראה את הקשר בין ההכנסות לבין ההשכלה, ומאיר התמקד בפעולה שהקוראים התבקשו לבצע לפני שהגרף הוצג להם. הכתבה ביקשה מהקוראים לצייר את הגרף שבעיניהם יתאר את הקשר הנכון, ורק אחרי שהקוראים ציירו הגרף הנכון הוצג. מאיר כותב:
This is so rare. More often than not, our curricula rushes past lower, imprecise, informal, concrete rungs on the ladder of abstraction straight for the highest, most precise, most formal, most abstract ones. That’s a disservice to our learners and the process of learning.

You can always ask a student to move higher but it’s difficult to ask a student to move lower, forgetting what they’ve already seen. You can always ask for precisely plotted points of a model on a coordinate plane. But once you ask for them you can’t unask for them. You can’t then ask the question, “What might the model look like?” Because they’re looking at what the model looks like. So the Times asks you to sketch the relationship before showing you the precise graph.
בנוסף להצגת הגרף הנכון, הכתבה שבטיימס "התאימה" את הטקסט שהופיע במסך לגרף שכל קורא צייר ונתנה משוב בהתאם לאותו גרף. ואחרי שדווח לקורא על מידת הדיוק של הגרף שלו למציאות, וגם את דמיון הגרף שלו לאלה של קוראים אחרים, הקורא גם קיבל הסבר:
We asked you to take the trouble to draw a line because we think doing so makes you think carefully about the relationship
יש כאן יסוד חינוכי חשוב מאד. במקום להציג את ה-"מסקנה" כבר בהתחלה, הלומד מתבקש לבחון את עצמו, לחשוב, ולשאול את עצמו מה עשויה להיות ה-"מסקנה" הנכונה. מאיר מוסיף שהדיגיטאליות מאפשרת את היישום של יסוד פדגוגי:
The lesson builds your thinking into its instruction.
לפני כשלוש וחצי שנים כתבתי כאן על סרטון של דרק מולר שהסביר שבתיזת הדוקטורט שלו הוא מצא שהצפייה בסרטונים שהציגו עובדות מדעיות לא הביאה את הצופים להבין את הרעיונות שהסרטונים ביקשו להסביר. מולר כתב:
It is a common view that "if only someone could break this down and explain it clearly enough, more students would understand." Khan Academy is a great example of this approach with its clear, concise videos on science. However it is debatable whether they really work. Research has shown that these types of videos may be positively received by students. They feel like they are learning and become more confident in their answers, but tests reveal they haven't learned anything.
מולר כתב שהצגת המידע הנכון מראש איננה מאפשרת ללומדים להתעמת עם התפיסות המוטעות שלהם, ובסופו של דבר הם "מבינים" את מה שחשבו קודם. הכתבה בטיימס איננה יוצרת עימות, אבל כאשר היא מחייבת אותנו להתמודד עם הנושא הנידון, לבחון את עצמנו, לפני שמציגים לנו את ה-"תשובה" אנחנו נעשים פתוחים יותר לקליטת המידע הנכון.

מאיר טוען שאינטראקטיביות כמו זאת שבכתבה של הטיימס היא העתיד של ספרי לימוד במתמטיקה. אינני יודע אם זה נכון, אבל היא ללא ספק מאפשרת לנו הצצה לתוך היכולת של ההתאמה האישית, כאשר היא ממוקדת וזעירה, להיות חלק חשוב מפדגוגיה טובה.

תוויות: ,

יום שישי, 6 במרץ 2015 

זה כבר לא ענין של מחסומים

במאמרון חדש ב- THE Journal אליוט סולוואי (Soloway) וקתי נוריס כותבים שהשימוש העיקרי של התקשוב בסביבה החינוכית הוא כתגבור להוראה ה-"ישירה" ושיפורה, שלטענתם היא הפרדיגמה הלימודית השולטת בבתי הספר כבר מעל 100 שנים:
K-12 has been using the computer to automate direct instruction, the pedagogy that has dominated K-12 for the past 120+ years. In automating direct instruction, the computer has been and is being used to present information and drill learners. As Schuler, et al. pointed out, more than 80 percent of the apps in Apple’s iPad store are some form of digital flash card. While drilling learners via an iPad may be more fun for the children, drilling is still drilling, and the gains from using iPads have been modest – incremental at best.
אני חייב להודות שעל אף הנסיונות שלי, לא הצלחתי לאתר היכן שולר קבעה את הנתון של 80% אם כי לא קשה לי להאמין שהוא נכון. בעצם, גם אם הנתון איננו מדויק, נדמה לי שדי ברור שעל אף ההתפתחות המהירה בכלים דיגיטאליים וביישומים שפועלים על גביהם התקשוב לרוב משמש לאותה הוראה ישירה שעליה הם כותבים. אולי בתקופה תקשובית מוקדמת יותר הדברים היו אחרת, אבל כפי שציינתי כבר פעמים רבות (ואולי אפילו יותר מדי פעמים), אחרי פריחה לא ארוכה של התלהבות מהאפשרויות של Web 2.0 בחינוך, עיקר הפיתוח הדיגיטאלי החינוכי מתמקד בייעול הגשת מידע לתלמידים ובמעקב אחר קליטת המידע הזה כדי לייעל אותה עוד יותר.

אבל אם כך, מותר לשאול אם יש הצדקה בהעלאת הנושא הזה כאן שוב, אפילו אם הפעם אני מצטט אנשי אקדמיה מכובדים כמו סולוואי ונוריס. צפוי שבלוגים שעוסקים בנושא אחד בסיסי יחזרו על עצמם, אבל בכל זאת בשלב מסויים צריכים להודות שזה מעייף. בשלב הזה אני מניח שכבר ברור שאכן יש לי סיבה להעלות את הנושא שוב, אם כי היא אולי טיפה מוזרה, ואפילו מורכבת: שבוע לפני שסולוואי ונוריס פרסמו את המאמרון שציטטתי למעלה הם פרסמו מאמרון אחר. במאמרון ההוא הם מנו את:
סמיכות פרסום המאמרונים מעלה שאלה: האם מדובר בכך שההשפעה של התקשוב בחינוך מאד מצומצמת, או בחסימת אימוץ התקשוב בחינוך? יתכן, כמובן שההשפעה מצומצמת מפני שיש חסימות לחדירת התקשוב לתוך החינוך, אבל לא נראה לי שזה מה שסולוואי ונוריס טוענים. לפי הציטטה למעלה הם טוענים שהתקשוב איננו מנוצל כראוי בחינוך. הם טוענים שהשימוש בתקשוב כאמצעי תרגול איננו הדרך הנכונה לנצל אותו בחינוך. הטענה הזאת שונה מהטענה שחדירתו של התקשוב לתוך החינוך נחסמת בגלל מספר סיבות. לפי התפיסה הראשונה ההשפעה המצומצמת איננה נובעת ממחסומים, אלא משימוש מוטעה של המשאב התקשובי. מתקבל הרושם שסולוואי ונוריס מבקשים לאחוז בחבל בשני קצותיו.

אף אחד מאיתנו איננו עקבי באופן מוחלט, ואני יכול להבין שסולוואי ונוריס חושבים שהתקשוב איננו מופעל כראוי בחינוך וגם חשים שחוסמים את התקשוב מלחדור לתוך החינוך כפי שהיו רוצים. אבל שתי הגישות האלו באות לביטוי במרחק של שבוע זו מזו. סולוואי ונוריס הם אקדמאים חשובים עם קבלות מוכחות בתחום התקשוב החינוכי, והתחושה שהם סותרים את עצמם תוך פרק זמן קצר כל כך גורמת לאי-נוחות. אם מצד אחד הם מבקשים לאתר את המחסומים לאימוץ התקשוב בחינוך, הגיוני לחשוב שלא יהיה זה נכון לבחון למה התקשוב, שכזכור עדיין לא אומץ כראוי, נכשל. אולי זה איננו כל כך משנה, אבל אפשר היה לקוות לקצת יותר עקביות.

קשה לחשוד בסולוואי ובנוריס שדעתם על העדר ההשפעה של התקשוב על החינוך איננה עקבית. בראש המאמרון השני (שמונה את המחסומים) הם מצהירים:
We have said it before — and been beaten up for saying it, by the way — but we will say it again: to a first approximation, the impact of 50 years of computing technologies on K-12 education has been zero.
והקישור על המילה "before" מחזיר אותנו למאמרון שהם כתבו לפני שש שנים. אבל העקביות הזאת רק מחדדת את הבעיה. אם אכן נכון שפעם אחר פעם הם טוענים שלתקשוב אין השפעה על החינוך, זה אומר שהתקשוב אכן חדר, אבל לא הצליח להשפיע. ואם כך, היה נדמה שאין צורך במאמרון שמונה סיבות להעדר אימוץ התקשוב.

בין 11 המחסומים שסולוואי ונוריס מונים אפשר למצוא רבים מהחשודים הרגילים: העדר חזון, העדר מנהיגות, תקציבים דלים מדי, אי היכולת של המורים, וגם של ההורים, להסתגל לשינוי הטכנולוגי שמתרחש. אין חדש כאן. טענה מקורית, ומעניינת, יותר היא שאי-יכולתם של התלמידים להסתגל חוסמת את האימוץ. הם מביאים סיפור קצר מבית ספר בסינגפור שממחיש את המחסום הזה:
When an early adopting science teacher visited a third-grade classroom to demonstrate the inquiry-oriented pedagogical practice of “fostering conversation through question asking," one student piped up: “Why are you asking us questions? Your job is [to] provide us with answers, not questions.”
הסתכלות כוללת על כלל הסיבות של סולוואי ושל נוריס מציירת תמונה תרבותית כללית של מערכת מורכבת שפשוט איננה ערוכה לקלוט את ההשפעה החיובית שהתקשוב יכול לחולל. זה בא לביטוי בסיבה האחרונה שהם מביאים: תרבות ההערכה הנפוצה בחינוך היום והדרישה ההולכת וגדלה בבתי הספר ללמד לקראת המבחן (teach to the test). וכאן מעניין וחשוב לשים לב שסולוואי ונוריס דווקא כמעט מודים שהתקשוב כן אפקטיבי. הם מציינים שהלמידה המותאמת אישית ("personalized learning") זוכה לאימוץ רב בארה"ב, וגם נותנים לכך סיבה:
If the tests are about “this or that fact,” then it is not surprising that personalized learning, with its focus on competency-based learning of “this or that fact,” is seeing significant adoption in U.S. schools.
ואז הם מוסיפים:
Personalized learning does increase test scores!
מה שהם אינם מציינים הוא שחלק נכבד מאד מפיתוח התקשוב החינוכי היום מתמקד באותה "התאמה אישית".

סולוואי ונוריס מבקרים את הלמידה המותאמת אישית. כמו רבים אחרים הם רואים בו סירוס של הלמידה האישית ("personal learning") שבה ללומד האוטונומיה לכוון את עצמו למה שמעניין ומושך אותו ללמוד. הם דוגלים בפדגוגיה של חקירה, ובעיניהם השימוש בטלפונים ניידים משוכללים אישיים יכול לקדם את הלמידה הזאת. אין לי ויכוח עם הגישה החינוכית הזאת. הם רוצים שהתקשוב ישמש קרש קפיצה לאימוץ התפיסה הזאת, ורואים בכלים אישיים ניידים האמצעי התקשובי המתאים לקדם אותה. אבל עם כל הכבוד לשני אנשי אקדמיה בעלי ותק רב במאבק הזה, אני חש שלאחרונה הם קצת מתרשלים בביקורת שלהם.

יתכן שהשאלה של "העדר אימוץ" או "העדר השפעה" היא רק עניין של ניסוח, אבל אני חש שחוסר הדיוק כאן מבטא בעיה רצינית יותר. הרי עלינו להודות שהיום זה איננו ענין של מחסומים לאימוץ. במערכות חינוך רבות התקשוב כבר אומץ באופן די מאסיבי, כולל השימוש במכשירים ניידים. קשה כבר לטעון שהסיבה להעדר ההשפעה היא שלא אימצו את התקשוב. נדמה לי שאין מנוס מלהסיק שהתקשוב החינוכי כבר איננו משרת את המטרות של סולוואי ושל נוריס. אבל במקום להכיר בעובדה המצערת הזאת הם דבקים באמירה שיש חסימות תרבותיות שמונעות את חדירת התקשוב לתוך החינוך. אולי זה משאיר להם פתח לתקווה, אבל נדמה לי שהיה עדיף להכיר בעובדה שהתקשוב אכן אומץ – רק לא בדרך שבה הם ייחלו.

תוויות: ,

יום ראשון, 11 במאי 2014 

מה כל כך "אישי" בהתאמה אישית?

לפני כשבועיים כתבתי כאן על סגירת המיזם inBloom. ציינתי אז שהביקורת כלפי המיזם היתה לרוב בגלל הפגיעה האפשרית בפרטיות, ולא בגלל תפיסה חינוכית מוטעית. לטעמי, מיזם שמבקש להתאים את תכנית הלימודים לקצב האישי של התלמיד, וכך לייעל את הלמידה של הפרט, מחטיא את המטרה הבסיסית של התקשוב בחינוך שצריכה להיות להרחיב את אפשרויות הלמידה כך שהתלמיד יוכל לכוון את הלמידה של עצמו. ציינתי שסגירת inBloom היא אולי נצחון לפרטיות, אבל התקשוב בחינוך עדיין צועד בכיוון של שליטה על הלמידה של התלמיד במקום בכיוון של פתיחת הלמידה לאפשרויות נוספות. שני מקורות שקראתי השבוע מחזקים את התחזית הלא מעודדת הזאת.

בגליון החדש של The International Review of Research in Open and Distance Learning (אפריל, 2014), שני חוקרים בהולנד בוחנים מה ההשכלה הגבוהה יכולה ללמוד מהתעשייה בתחום "mass customization of education". החוקרים מדגישים שהגיוני לצפות שבשנים הקרובות הדרישה לתכני למידה המותאמים אישית תגדל, וכדי למלא את הדרישה הזאת הם בוחנים את השימוש במשאבים לימודיים פתוחים. משאבים פתוחים הם, בעיני, דבר חיובי, ולכן אולי היה צפוי שאתעניין במאמר שלהם. אבל די מהר התברר לי שמבחינת מחברי המאמר השימוש במשאבים האלה, בדומה לשימוש בנתונים שנאספים על הלומדים ב-inBloom, איננו על מנת לשרת את הלומד, אלא את המערכת. החוקרים מבקשים לבדוק כיצד התפיסה של "Assemble to Order" (להרכיב לפי הזמנה – ATO) המוכרת בתעשייה יכולה לפעול בהשכלה הגבוהה. הם מאמצים את ההגדרה של mass customization של Tseng and Jiao משנת 2001:
The technologies and systems to deliver goods and services that meet individual customers’ needs with near mass production efficiency
נדמה לי שהשימוש במילים "יעילות" ו-"יצור המוני" משקפות את הגישה שלהם, אבל כדי להסיר ספק, הם גם מבחינים בין ההגדרה של personalized learning שהם מוצאים בוויקיפדיה, הגדרה שמדגישה את היכולת של הלומד לנווט את מסלול הלמידה של עצמו, לבין ההגדרה של משרד החינוך האמריקאי משנת 2010 (אותה הם מאמצים):
Individualization refers to instruction that is paced to the learning needs of different learners. Learning goals are the same for all students, but students can progress through the material at different speeds according to their learning needs. For example, students might take longer to progress through a given topic, skip topics that cover information they already know, or repeat topics they need more help on. Differentiation refers to instruction that is tailored to the learning preferences of different learners. Learning goals are the same for all students, but the method or approach of instruction varies according to the preferences of each student or what research has found works best for students like them.
במילים אחרות, הפן ה-"אישי" של הלמידה לפי המודל הזה מסתכם בקצב הלמידה וטיפת בחירה, כל עוד הלומד נצמד למטרה הלימודית שנקבעה עבורו (ולא על ידו עצמו). בהמשך המאמר החוקרים מתארים את ההתאמה האישית (mass customization) בתעשייה, ובוחנים כיצד ההשכלה הגבוהה יכולה ללמוד מהנסיון הזה. יתכן והתובנות שלהם חשובות, אבל מבחינתי עצם הנסיון להעתיק שיטות עבודה בתעשייה לשדה החינוכי כבר מחטיא את המטרה.

המקור האחר שקראתי היה קצר בהרבה – מאמרון של טים סטאמר שמגיב להודעה על כך ששר החינוך האמריקאי פנה לקונגרס בבקשה להקצות משאבים כדי לעזור למורים לפתח "personalized learning". לפי הכתבה שאליה סטאמר מתייחס:
The Obama administration wants to provide at least $200 million to support educators in their transition to digital learning. A top administration priority is helping educators integrate technology into the curriculum and use digital resources to personalize learning, he said.
הנה, שוב אנחנו רואים את החיבור בין התקשוב לבין ההתאמה האישית, חיבור ששר החינוך האמריקאי רואה בחיוב. הבעיה היא שכמו במקרים רבים אחרים, בכלל לא ברור מה המשמעות של "אישית". סטאמר כותב:
Setting aside the fact that the ultimate goal in most discussions of this topic, and certainly for the corporate “solutions”, is to improve standardized test scores, I find something very wrong with those two terms, “individualize” and “personalize”.
הוא מדגיש שאם אין כוונה לערב את התלמיד בקבלת החלטות בנוגע למה שהוא לומד, המונח "אישי" נטול משמעות. הוא מוסיף:
And when I look at the context surrounding the pronouncements about personalized learning by Duncan and other education “experts”, not to mention in the marketing materials from any number of vendors, there is very little about including students in the decision making process.
אפשר לשאול אם יש טעם להתייחס שוב, אחרי זמן קצר כל כך, לפירוש הבעייתי של "התאמה אישית". הרי לא חסרים נושאים אחרים בתחום התקשוב החינוכי שעליהם אפשר להתלונן. להגנתי אני יכול רק לציין שעל אף העובדה שאין זה חדש שמחנות שונים בתחום התקשוב בחינוך משתמשים באותן מילים אך מתכוונים לדברים מאד שונים, לאחרונה הפער בין הגישות גדל וגדל. זאת ועוד: היום גישה אחת מצליחה להשתלט על ביטויים שעד לפני זמן יחסית קצר נראו כנחלתה של גישה חינוכית מאד שונה. התוצאה היא שמספר לא קטן של אנשי חינוך חשים שמילים וסיסמאות שפעם ביטאו אותם מגוייסות למטרות זרות. הם מביטים בצער על כיצד התקשוב משרת מטרות שונות מאד מאלה שעליהן חלמו. כאשר הידיים ידי עשיו, אך הקול קול יעקב, משהו כנראה איננו עובד נכון, וחשוב לנצל כל הזדמנות להכריז "לא לזאת היתה הכוונה".

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates