« לדף הראשי | התלמידים בין הפטיש והסדן » | המומחיות כנראה כבר איננה מה שהיתה פעם » | זה מזכיר לי את קבוצות הדיון » | בשלב מסויים צריכים לבחור צד » | אולי ידענו זאת, ובכל זאת ... » | המילים מילות שינוי, אבל הידיים ... » | הוראה מבוססת נתונים - אז ... ועוד יותר היום » | מה? התקשוב שוב משבש את הטבע? » | מספר הערות קצרות על כתבה טלוויזיונית די סבירה » | למה תלמידים אינם יודעים ללמוד מטקסטים דיגיטאליים? » 

יום שישי, 6 במרץ 2015 

זה כבר לא ענין של מחסומים

במאמרון חדש ב- THE Journal אליוט סולוואי (Soloway) וקתי נוריס כותבים שהשימוש העיקרי של התקשוב בסביבה החינוכית הוא כתגבור להוראה ה-"ישירה" ושיפורה, שלטענתם היא הפרדיגמה הלימודית השולטת בבתי הספר כבר מעל 100 שנים:
K-12 has been using the computer to automate direct instruction, the pedagogy that has dominated K-12 for the past 120+ years. In automating direct instruction, the computer has been and is being used to present information and drill learners. As Schuler, et al. pointed out, more than 80 percent of the apps in Apple’s iPad store are some form of digital flash card. While drilling learners via an iPad may be more fun for the children, drilling is still drilling, and the gains from using iPads have been modest – incremental at best.
אני חייב להודות שעל אף הנסיונות שלי, לא הצלחתי לאתר היכן שולר קבעה את הנתון של 80% אם כי לא קשה לי להאמין שהוא נכון. בעצם, גם אם הנתון איננו מדויק, נדמה לי שדי ברור שעל אף ההתפתחות המהירה בכלים דיגיטאליים וביישומים שפועלים על גביהם התקשוב לרוב משמש לאותה הוראה ישירה שעליה הם כותבים. אולי בתקופה תקשובית מוקדמת יותר הדברים היו אחרת, אבל כפי שציינתי כבר פעמים רבות (ואולי אפילו יותר מדי פעמים), אחרי פריחה לא ארוכה של התלהבות מהאפשרויות של Web 2.0 בחינוך, עיקר הפיתוח הדיגיטאלי החינוכי מתמקד בייעול הגשת מידע לתלמידים ובמעקב אחר קליטת המידע הזה כדי לייעל אותה עוד יותר.

אבל אם כך, מותר לשאול אם יש הצדקה בהעלאת הנושא הזה כאן שוב, אפילו אם הפעם אני מצטט אנשי אקדמיה מכובדים כמו סולוואי ונוריס. צפוי שבלוגים שעוסקים בנושא אחד בסיסי יחזרו על עצמם, אבל בכל זאת בשלב מסויים צריכים להודות שזה מעייף. בשלב הזה אני מניח שכבר ברור שאכן יש לי סיבה להעלות את הנושא שוב, אם כי היא אולי טיפה מוזרה, ואפילו מורכבת: שבוע לפני שסולוואי ונוריס פרסמו את המאמרון שציטטתי למעלה הם פרסמו מאמרון אחר. במאמרון ההוא הם מנו את:
סמיכות פרסום המאמרונים מעלה שאלה: האם מדובר בכך שההשפעה של התקשוב בחינוך מאד מצומצמת, או בחסימת אימוץ התקשוב בחינוך? יתכן, כמובן שההשפעה מצומצמת מפני שיש חסימות לחדירת התקשוב לתוך החינוך, אבל לא נראה לי שזה מה שסולוואי ונוריס טוענים. לפי הציטטה למעלה הם טוענים שהתקשוב איננו מנוצל כראוי בחינוך. הם טוענים שהשימוש בתקשוב כאמצעי תרגול איננו הדרך הנכונה לנצל אותו בחינוך. הטענה הזאת שונה מהטענה שחדירתו של התקשוב לתוך החינוך נחסמת בגלל מספר סיבות. לפי התפיסה הראשונה ההשפעה המצומצמת איננה נובעת ממחסומים, אלא משימוש מוטעה של המשאב התקשובי. מתקבל הרושם שסולוואי ונוריס מבקשים לאחוז בחבל בשני קצותיו.

אף אחד מאיתנו איננו עקבי באופן מוחלט, ואני יכול להבין שסולוואי ונוריס חושבים שהתקשוב איננו מופעל כראוי בחינוך וגם חשים שחוסמים את התקשוב מלחדור לתוך החינוך כפי שהיו רוצים. אבל שתי הגישות האלו באות לביטוי במרחק של שבוע זו מזו. סולוואי ונוריס הם אקדמאים חשובים עם קבלות מוכחות בתחום התקשוב החינוכי, והתחושה שהם סותרים את עצמם תוך פרק זמן קצר כל כך גורמת לאי-נוחות. אם מצד אחד הם מבקשים לאתר את המחסומים לאימוץ התקשוב בחינוך, הגיוני לחשוב שלא יהיה זה נכון לבחון למה התקשוב, שכזכור עדיין לא אומץ כראוי, נכשל. אולי זה איננו כל כך משנה, אבל אפשר היה לקוות לקצת יותר עקביות.

קשה לחשוד בסולוואי ובנוריס שדעתם על העדר ההשפעה של התקשוב על החינוך איננה עקבית. בראש המאמרון השני (שמונה את המחסומים) הם מצהירים:
We have said it before — and been beaten up for saying it, by the way — but we will say it again: to a first approximation, the impact of 50 years of computing technologies on K-12 education has been zero.
והקישור על המילה "before" מחזיר אותנו למאמרון שהם כתבו לפני שש שנים. אבל העקביות הזאת רק מחדדת את הבעיה. אם אכן נכון שפעם אחר פעם הם טוענים שלתקשוב אין השפעה על החינוך, זה אומר שהתקשוב אכן חדר, אבל לא הצליח להשפיע. ואם כך, היה נדמה שאין צורך במאמרון שמונה סיבות להעדר אימוץ התקשוב.

בין 11 המחסומים שסולוואי ונוריס מונים אפשר למצוא רבים מהחשודים הרגילים: העדר חזון, העדר מנהיגות, תקציבים דלים מדי, אי היכולת של המורים, וגם של ההורים, להסתגל לשינוי הטכנולוגי שמתרחש. אין חדש כאן. טענה מקורית, ומעניינת, יותר היא שאי-יכולתם של התלמידים להסתגל חוסמת את האימוץ. הם מביאים סיפור קצר מבית ספר בסינגפור שממחיש את המחסום הזה:
When an early adopting science teacher visited a third-grade classroom to demonstrate the inquiry-oriented pedagogical practice of “fostering conversation through question asking," one student piped up: “Why are you asking us questions? Your job is [to] provide us with answers, not questions.”
הסתכלות כוללת על כלל הסיבות של סולוואי ושל נוריס מציירת תמונה תרבותית כללית של מערכת מורכבת שפשוט איננה ערוכה לקלוט את ההשפעה החיובית שהתקשוב יכול לחולל. זה בא לביטוי בסיבה האחרונה שהם מביאים: תרבות ההערכה הנפוצה בחינוך היום והדרישה ההולכת וגדלה בבתי הספר ללמד לקראת המבחן (teach to the test). וכאן מעניין וחשוב לשים לב שסולוואי ונוריס דווקא כמעט מודים שהתקשוב כן אפקטיבי. הם מציינים שהלמידה המותאמת אישית ("personalized learning") זוכה לאימוץ רב בארה"ב, וגם נותנים לכך סיבה:
If the tests are about “this or that fact,” then it is not surprising that personalized learning, with its focus on competency-based learning of “this or that fact,” is seeing significant adoption in U.S. schools.
ואז הם מוסיפים:
Personalized learning does increase test scores!
מה שהם אינם מציינים הוא שחלק נכבד מאד מפיתוח התקשוב החינוכי היום מתמקד באותה "התאמה אישית".

סולוואי ונוריס מבקרים את הלמידה המותאמת אישית. כמו רבים אחרים הם רואים בו סירוס של הלמידה האישית ("personal learning") שבה ללומד האוטונומיה לכוון את עצמו למה שמעניין ומושך אותו ללמוד. הם דוגלים בפדגוגיה של חקירה, ובעיניהם השימוש בטלפונים ניידים משוכללים אישיים יכול לקדם את הלמידה הזאת. אין לי ויכוח עם הגישה החינוכית הזאת. הם רוצים שהתקשוב ישמש קרש קפיצה לאימוץ התפיסה הזאת, ורואים בכלים אישיים ניידים האמצעי התקשובי המתאים לקדם אותה. אבל עם כל הכבוד לשני אנשי אקדמיה בעלי ותק רב במאבק הזה, אני חש שלאחרונה הם קצת מתרשלים בביקורת שלהם.

יתכן שהשאלה של "העדר אימוץ" או "העדר השפעה" היא רק עניין של ניסוח, אבל אני חש שחוסר הדיוק כאן מבטא בעיה רצינית יותר. הרי עלינו להודות שהיום זה איננו ענין של מחסומים לאימוץ. במערכות חינוך רבות התקשוב כבר אומץ באופן די מאסיבי, כולל השימוש במכשירים ניידים. קשה כבר לטעון שהסיבה להעדר ההשפעה היא שלא אימצו את התקשוב. נדמה לי שאין מנוס מלהסיק שהתקשוב החינוכי כבר איננו משרת את המטרות של סולוואי ושל נוריס. אבל במקום להכיר בעובדה המצערת הזאת הם דבקים באמירה שיש חסימות תרבותיות שמונעות את חדירת התקשוב לתוך החינוך. אולי זה משאיר להם פתח לתקווה, אבל נדמה לי שהיה עדיף להכיר בעובדה שהתקשוב אכן אומץ – רק לא בדרך שבה הם ייחלו.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates