אתמול, יום ראשון, 21.12.2014, "תכנית חסכון" בערוץ 2 שידרה כתבה בת שלוש דקות על השימוש במכשירי טבלט בבתי הספר. ליתר דיוק, הכתבה עסקה בתכנית של משרד החינוך לעודד, ואולי לחייב, הורים לרכוש מכשירי טבלט עבור הילדים שלהם. הכתבה שאלה:
לאור העובדה שעיקר הכתבה עסק בעלות המכשירים, ובשאלה של מי צריך לשלם עבורם, ההערות שלי כאן הן ללא ספק צדדיות. אבל אולי העובדה שההערות האלו צדדיות מצביעה על בעיה יסודית יותר.
במבוא לכתבה גדעון אוקו מוסר לנו שהשימוש במכשירי טבלט בכיתה ממלא:
מטרה חשובה - להפוך את הלמידה ליותר מהנה ומותאמת לתלמידים
האמנם? אם המערכת החינוכית באמת מבקשת להפוך את הלמידה למהנה יותר, נדמה לי שיש דרכים טובות ויעילות (שלא לדבר על זולות) יותר לעשות זאת. כמו-כן, אני מנחש שבצמד המילים "מותאמת לתלמידים" הכוונה היא להתאמת דרכי ההוראה לדרכים שבהן לכאורה התלמידים של היום לומדים. (אפשר כמובן לפרש אחרת – שהכוונה ב-"מותאמת" היא ל-personalization, אבל לא התרשמתי שבמקרה הזה לזאת התכוונו.) אבל שתי המטרות האלו אינן בהכרח צועדות יד ביד. במקום להגדיל את ההנאה, ההתאמה הזאת עשויה דווקא להשניא את השימוש בכלים האלה על התלמידים. הרי במידה רבה המשיכה לכלים האלה נובעת מהיכולת של המשתמש לעשות איתו מה שהוא רוצה, ובמסגרת של שיעור המערכת קובעת את ממדי השימוש ולא התלמיד. אם היום אנחנו (אולי) שומעים קריאות שמחה כאשר מורה מנחה את תלמידיו להוציא את מכשירי הטבלט, יתכן שאחרי זמן לא רב אותן קריאות יהפכו לאנחות.
בראיון קצר בכתבה ד"ר עופר רימון, ראש מנהל תקשוב ומערכות מידע במשרד החינוך, מסביר מה עומד מאחורי הרצון של משרד החינוך להכניס מכשירי טבלט לתוך הכיתות. הוא אומר שארגונים אחרים כבר נכנסו לעידן הדיגיטאלי, ו...:
אנחנו צריכים לדאוג שגם הבתי ספר יהיו שם, אחרת לא נהיה רלוונטיים
המילה "רלוונטי" עמוסה במשמעויות. אני מנחש שכאשר רימון משתמש במילה הזאת הוא מתכוון לכך שבעולם שבו טכנולוגיות דיגיטאליות חדרו לכל תחום, בתי ספר שאינם דיגיטאליים ייראו כמיושנים ויזלזלו בחשיבותם לחברה. אני יכול להבין טענה כזאת. אבל האם זאת באמת רלוונטיות? לטעמי בית ספר שמעורר סקרנות, שמעודד את תלמידיו להתמודד עם שאלות קיומיות, הרבה יותר "רלוונטי" מאשר בית ספר גדוש במכשירים דיגיטאליים, מכשירים שבמקרים רבים מדי אינם אלא ספרי לימוד מהודרים.
בהמשך, רימון מונה מספר יתרונות של מכשירי טבלט. הוא מציין שהם אינם שוקלים הרבה, אינם מזהמים את הסביבה, ומקלים על רכישת ספרים. ולפני כל אלה הוא אומר:
הספר הדיגיטאלי גם מאפשר למורים לדעת אונליין מה המצב של התלמידים שלהם
יש כאן קריצה לחשיבות ה-data, כאשר איסוף הנתונים על כל תלמיד ותלמיד אמור לעשות עבור המורה מה שהקשר האישי, המעורבות בתהליך הלמידה של תלמידיו, אינם עושים היום. כמובן שבכיתות גדולות כמו שיש לנו בישראל קשה למורה ליצור קשר אישי עם כל תלמיד, אבל המעקב הצמוד אחר הפעילות הלימודית של כל תלמיד שיישומים במכשירי הטבלט מאפשרים איננו מבטיח יותר למידה. במקרים רבים מדי המכשיר הופך לכלי פיקוח בלבד. יתכן שעדיף להקטין את מספר התלמידים בכיתות כך שהסיכוי שהמורה יוכל באמת ליצור קשר אישי עם תלמידיו יגדל.
אולי כעקיצה צדדית הכתבה מוסרת לנו שדווקא בעמק הסיליקון יש "מגמה" נגד התקשוב בבית הספר. עובדים בכירים בחברות דיגיטאליות שולחים את ילדיהם לבתי ספר שאין בהם מחשבים. ומה אנחנו אמורים להבין מזה? אכן נכון שיש בית ספר וולדורף בעמק הסיליקון שדוגל בלמידה חווייתית המערבת את כל החושים, ואין בו מחשבים. לפני שלוש שנים
כתבה בניו יורק טיימס סקרה את בית הספר הזה, ובעקבותיה עלו לרשת מספר כתבות נוספות. (השניות המעטות בכתבה של "תכנית חסכון" שמתייחסות לבית הספר הזה לקוחות מ
סרטון YouTube מלפני שלוש שנים.) כמעט כל מה שהתפרסם מאז על הורים בעמק הסיליקון וההתנגדות שלהם למכשירים דיגיטאליים בכיתה מבוסס על הכתבה הזאת. ומה ניתן ללמוד מהכתבות האלו? נדמה לי שיותר מכל דבר אחר, אנחנו למדים שהורים מבוססים אינם רוצים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר שבהם המחשב מחליף את המורה, לבתי ספר שבהם המחשב משמש גם כמורה וגם כשוטר העוקב אחרי ה-"התקדמות" של התלמיד. ההורים האלה אמנם מפתחים מערכות שיכולות לשנות את פני החינוך, אבל המערכות האלו מיועדות לתלמידים עניים, ועבור הילדים שלהם הם רוצים משהו אחר.
בסיום הכתבה מוסרים לנו ש:
את ההשלכות של דור שהתחנך באמצעות מחשב במקום בספר נוכל לראות רק בעוד שנים
קשה להתווכח עם משפט מסיים בלתי-מחייב כזה. אבל כיצד ניתן לבחון את ההשלכות כאשר אין בכלל התייחסות לדרכים שבהן משתמשים במכשירי הטבלט בכיתה? זאת ועוד: אם לא קובעים מטרות לימודיות (מעבר ל-"יותר מהנה") כיצד ניתן לבדוק אם הן הושגו או לא? כזכור, הכתבה מבקשת לדון בשאלת עלות מכשירי הטבלט ומי צריך לשלם עבורם, וכאשר מדובר ב-"תכנית חסכון" יש בכך מידה לא קטנה של הגיון. לכן, קשה לבוא אליה בטענות. אבל אם רוצים לבחון אם הרכישה באמת מוצדקת, היה ראוי להציב מטרות מוחשיות יותר מאשר "הנאה", או ה-"רלוונטיות" המעורפלת. ובאופן כללי, יותר מאשר לבחון מי צריך לשלם, היה רצוי לבחון מה באמת אמור לקרות עם הכלים האלה בכיתה. אין לי ספק שאפשר לעשות איתם הרבה מבחינה לימודית, אבל מהנאמר בכתבה קשה להשתכנע שהמורים, או המערכת, יודעים מה.
