חודש שלם עבר מאז שפרסמתי כאן מאמרון. אין טעם לגייס שוב את אותם ההסברים ו/או התירוצים שכבר מניתי בעבר. הסיבות שבגללן הכתיבה לבלוג נדחקה הצידה הפעם אינן חדשות, ולמען האמת, הן אינן חשובות. אפשר, לפחות, להתנחם בכך שבוודאי השתיקה הממושכת הזאת לא הורגשה אצל אף אחד. ובכל זאת עלי לציין שהפגרה הארוכה הזאת מהכתיבה הגיעה בזמן לא מתאים היות ובמהלך החודש הזה נתקלתי במספר נושאים שהיו ראויים להתייחסות. בלב כבד אני נאלץ לדלג על התייחסות לרבים מאלה, אבל על לפחות אחד אינני רוצה לוותר.
במאמרון שהתפרסם בתחילת השנה
מיכאל פלדסטין הגיב ל
הרהור של דייב קורמיה (בבלוג שלו) בנוגע לכשלון של מערכת ההשכלה הגבוהה לעורר בבוגריה את התשוקה ללמוד. פלדסטין ציטט את קורמיה שבצורה מאד חדה הגדיר את הבעיה:
We have not built an education system that encourages people to be engaged. The system is not designed to do it. It’s designed to get people to a ‘standard of knowing.’ Knowing a thing, in the sense of being able to repeat it back or demonstrate it, has no direct relationship to ‘engagement’.
לפי קורמיה, ואנשי החינוך רבים בוודאי יסכימו איתו, כולנו שוכחים את מרבית ה-"מידע" שאנחנו קולטים במהלך שנות הלימודים שלנו. לכן, המטרה של מערכת חינוכית איננה צריכה להיות הקניית עוד ועוד מידע, אלא לעורר את הרצון לדעת, להגביר את המעורבות של הלומד בתהליך הלמידה. לזה פלדסטין מוסיף:
Too bad we can’t demonstrate, statistically, that people who are passionate about learning are better workers. It’s a shame that we don’t have good data linking being excited about learning, being a high-performer in your job, and being a happy, fulfilled and economically well-off person. If we had that, we could largely resolve the tension between improving learning and improving education.
הבעיה שפלדסטין מציג איננה חדשה. היא בוודאי מוכרת לכל איש חינוך ששוב ושוב חש תסכול כאשר הוא נדרש "להעביר חומר" במקום לגרות סקרנות. מערכות ההשכלה של היום מקשרות בין הידע שנרכש לבין ההצלחה בשוק העבודה, ופלדסטין מבכה על כך שאיננו יכולים להצביע על קשר בין התלהבות מהלמידה לבין הצלחה בעובדה. צריכים להודות שהתלונה של פלדסטין איננה חדשה. היא אפילו די נדושה. אם זה היה כל מה שהוא כתב לא היתה לי סיבה להתייחס למאמרון שלו כאן, ובוודאי לא באיחור של חודש. אבל בהמשך לאותה פיסקה פלדסטין מדגיש שלו יכולנו להראות שלמעורבות והתלהבות בלמידה יש יתרון כלכלי למשלם המיסים, היה סיכוי לשכנע שכדאי להשקיע בהן. הוא כותב:
It’s a tragedy that we don’t have proof of that link.
ואז הוא מוסיף:
Oh, wait.
בהמשך פלדסטין מדווח על סידרה של סקרים שנערכה על ידי חברת גאלופ (
חינם, אבל דורש רישום) שבחנו את הקשר בין wellbeing – תחושה של אושר – לבין התפוקה במקומות עבודה. מתברר שאנשים שהם בעלי גישה חיובית כלפי הלמידה הם גם יעילים יותר בתפקידים שלהם בעבודה. אחרי שהוא סוקר את המרכיבים השונים של wellbeing, ובוחן כיצד אלה קשורים לתקופת הלימודים, פלדסטין מסכם:
If you buy Gallup’s chain of argument and evidence this, in turn, suggests that being a hippy-dippy earthy-crunchy touchy-feely constructivy-connectivy commie pinko guide on the side will produce more productive workers and a more robust economy (not to mention healthier, happier human beings who get sick less and therefore keep healthcare costs lower) than being a hard-bitten Taylorite-Skinnerite practical this-is-the-real-world-kid type career coach. It turns out that pursuing your dreams is a more economically productive strategy, for you and your country, than pursuing your career. It turns out that learning a passion to learn is more important for your practical success than learning any particular facts or skills.
בעצם, אנחנו עדים כאן לאימות הטענה שהשכלה כללית במדעי הרוח, השכלה שמרחיבה את האופקים ומעוררת עניין בעולם שסובב אותנו, נמצאת בבסיס להצלחה בעבודה ובחיים. זאת איננה, כמובן, קביעה חדשה, אם כי בימינו מעטים מעיזים לבטא אותה. אבל הפעם, בעקבות הסקרים של חברת גאלופ, לפלדסטין יש הנתונים להוכיח את זה. לעתים קרובות מדי מגייסים נתונים סטטיסטיים על מנת להעמיד אותנו מול העובדות הקשות של החיים, ואילו הפעם הנתונים הם לצד גישה הומניסטית להשכלה.
אולי עבור אלה מאיתנו שההשכלה היא האמצעי לפיתוח האזרח והאדם הראוי אין שום דבר כאן שיפתיע. אבל פלדסטין מראה שאפילו עבור אלה שרואים במערכת החינוך אמצעי לפיתוח עובדים מסורים ההשכלה הכללית, ועידוד התשוקה ללמוד, הם לטובתם.
ויש גם היבט טכנולוגי לדבריו של פלדסטין. הוא מדגיש שהערך המרכזי של טכנולוגיות דיגיטאליות בתהליך הלמידה נמצא ביכולת של הכלים האלה לעזור ללומדים לחוש את המסוגלות העצמית שלהם. הוא מדגיש שכלים שמאפשרים ללומדים להתקדם מבלי שיתביישו בדברים שאינם יודעים הם תרומה משמעותית לשיפור הלמידה. עם זאת, הוא איננו מעמיד את הטכנולוגיה במרכז – לא לכשלון המערכת החינוכית ולא להצלחתה:
The core problem with our education system isn't the technology or even the companies. It’s how we deform teaching and learning in the name of accountability in education. Corporate interests amplify this problem greatly because they sell to it, thus reinforcing it. But they are not where the problem begins. It begins when we say, “Yes, of course we want the students to love to learn, but we need to cover the material.”
מדבריו של פלדסטין, ומהנתונים שהוא מביא, משתמע שכאשר התקשוב מגויס להכשרת הלומד לאינטרסים של שוק העבודה התוצאה היא לעתים קרובות הפוכה – אדם שאיננו מצליח במקום העבודה שלו, וגם פחות מאושר. סביר להניח שאלה דברים שכל איש חינוך חש באופן אינטואיטיבי, אבל טוב לגלות שיש להם גם עיגון בנתונים.
