התחלתי לכתוב את המאמרון הזה לפני בערך שלושה שבועות. אי שם במהלך הכתיבה טיפה איבדתי את הפואנטה. ידעתי שמשהו מרגיז אותי, ובגלל זה, כמו במקרים רבים אחרים, החלטתי לכתוב. אבל היה לי קשה להצביע על מה בדיוק הפריע לי. בנוסף, תוך כדי הנסיון להכין את המאמרון הזה מספר נושאים אחרים שנראו לי ראויים להתייחסות מהירה דחקו את המאמרון הזה הצידה. כמובן שלא נורא אם מתחילים לכתוב משהו ומגיעים למסקנה שמפני שלא יודעים כיצד לסיימו פשוט עוזבים אותו – הרי ממילא חלק מרכזי של הכתיבה לבלוג הוא הנסיון להבהיר את המחשבות שלנו לעצמנו, ואם כמה פיסקאות מגיעות למגירה בלבד, לא קרה שום אסון. אבל אחרי שהשלמתי עם זה שמה שהתחלתי לכתוב מיועד רק למגירה קראתי מאמרון אחר שחידד עבורי למה חשבתי שחשוב לכתוב אותו, וגרם לי לנסות להשלים אותו. וכך אני מנסה לעשות עכשיו.
אמיתה מאד מקובלת גורסת שהתקשוב מחולל שינוי מהותי בחינוך. אפילו הספקנים מוכנים להודות שהעשייה החינוכית נמצאת היום בתקופה של שינוי מואץ, ובמידה רבה זה בזכות הדיגיטאליות. עם שינויים שמתרחשים בכל כך הרבה חזיתות – קורסי MOOC, הכיתה ההפוכה, BYOD, למידה ניידת, big data, ועוד – קשה לקבוע מהיכן תגיע ההשפעה המרכזית. אולי זה איננו משנה, אבל אם רוצים להשפיע, רצוי לדעת איפה הכי כדאי ללחוץ, ולכן יש טעם לזהות את הנקודה החשובה ביותר. אבל אולי יש דרך פשוטה יותר – פשוט ללכת על כל החזיתות או לירות לכל הכיוונים. כך עושה
כתבה שהתפרסמה בחודש דצמבר באתר District Administration.
הכתבה יחסית קצרה – בסך הכל 1000 מילים. אבל בנפח המצומצם הזה הקורא זוכה לסקירת בזק על כמעט כל דבר שהיה, או יהיה, במודה במרחב החינוכי. אין בה, לפחות לא באופן מוצהר, סגידה לטכנולוגיה. כדי שלא נחשוד שהתקשוב הוא זה שמחולל שינוי, בפתיחת הכתבה מזכירים לנו שהגישה החינוכית, או במקרה הזה, "תיאוריות חדשות" בתחום ההוראה והלמידה, היא שמובילה את השינוי:
Some exciting advancements are on the horizon for classrooms in 2015. While they sound technical, the biggest changes aren't going to be driven by an app, a computer program or a new kind of tablet – they will come from new theories about how to engage both students and teachers in the classroom.
רגע. מותר לעצור לרגע ולתהות – על מה הוא מתלונן? הרי אם היו זונחים את התיאוריות ומעלים על נס את הטכנולוגיה, הוא (זאת אומרת, אני) בוודאי היה מגיב בציניות ששוב חושבים שהכלים יחוללו את השינוי. ואם כך, למה הוא מתלונן כאשר דווקא כן מציבים את התיאוריה במרכז? האם הוא (זאת אומרת, אני) לא יכול להגיד מילה טובה על שום דבר?
תוך כדי הכתיבה אני מודה שעצרתי את עצמי מספר פעמים ושאלתי את השאלה הזאת. מה מפריע לו (זאת אומרת, לי) כל כך בכתבה הזאת? ולבסוף, נדמה לי שמצאתי את התשובה. לפעמים השלם גדול מסך חלקיו, אבל לפעמים הוא גם קטן מהם. ובמקרה הזה, נדמה לי שכך המצב. כך קורה שמהצהרה כללית שהטכנולוגיות של היום יכולות לקדם למידה המותאמת לכל תלמיד, אנחנו פתאום פוגשים טענה גורפת שבכיתה של 25 תלמידים שבה לכל תלמיד מחשב נייד, כל תלמיד יוכל להיות עסוק במשימה שונה. ולא רק זה, אלא שיום הלימודים יוכל לגלוש מעבר לשעות בית הספר:
Online and blended learning opportunities, flipped classrooms and instructional videos will allow teachers to work with students on a more individual basis, Soule says. That will be especially true in schools with 1-to-1 or BYOD programs. In a class of 25 students with 25 laptops, every student can be working on a different task, Seltz says.
Such technologies will also make the classroom more of a 24/7 experience in 2015 and beyond, Soule predicts. This will make it easier for students to collaborate on group projects from home and also to take digital courses – like AP or elective classes –that they don’t have time for in their regular schedule.
כל זה טוב ויפה (שימו לב שעכשיו תלמידים ישתפו פעולה בהכנת פרויקטים מהבית לא מפני שאלה מעוררים בהם חשק ללמוד אלא כי אין זמן עבורם ביום הלימודים הרגיל), אבל ספק רב שבמסגרת הדרישות של מערכות החינוך של היום בתי הספר יאפשרו לכל תלמידיהם לעסוק במשימות אישיות. זאת ועוד: אפילו אם אנחנו אמורים להתייחס ברצינות לגלישת יום הלימודים לתוך שעות הפנאי של התלמיד ולראות בגלישה הזאת דבר חיובי, בכל זאת נצטרך להכיר בכך שה-"גלישה" הזאת באה בסתירה לגישה של עידוד העיסוק במשימות אישיות שעליה הצהירו רגע לפני כן. הרי הגיוני לחשוב שהאפשרות לעסוק במגוון משימות שונות חייבת להכיל גם את האפשרות לעסוק בדברים שאינם קשורים ישירות לבית הספר. אבל נדמה לי שהבעיה כאן איננה בתפיסה חינוכית זאת או אחרת, אלא פשוט בגיבוב של אוסף של קלישאות לתוך כתבה קצרה.
אנחנו פוגשים את התופעה הזאת לכל אורך הכתבה. במספר פיסקאות שעוסקות בהכוונת הלמידה על ידי התלמידים עצמם אנחנו לומדים שלפעמים יצירת ההכוונה העצמית היא מלאכה פשוטה שבסך הכל דורשת:
explaining to them why they have to learn what they’re learning
אבל מסבירים לנו גם שהיא יכולה להיות מורכבת יותר ומחייבת שהתלמיד יפעל בשיתוף עם המורה כדי לעצב את הלמידה שלו (עוד קלישאה נהדרת). והנה, מיד אחרי תיאור של קשת האפשרויות הזאת מגישים לנו דוגמה מהשטח:
Students identifying and tracking their own strengths and weaknesses is also gaining ground in schools, Soule says. She recently met a Washington, D.C., second grader who was updating her learning profile on an iPad, and was able to point to her goals for the day and update her progress – instead of leaving the task to the teacher.
את המשמעות המעשית של עדכון עצמי של דיוקן הלמידה של תלמידה בכיתה ב' (בעזרת מכשיר iPad!) משאירים לדמיון הפורה של הקורא.
כצפוי, לא מפקירים את מקומם של הנתונים במהפכה החינוכית המתחוללת, אם כי כאן אנחנו פוגשים הבחנה מעניינת. מוסרים לנו שעד היום עסקו ב-"data-driven instruction", אבל היום המינוח הזה כבר פסה (ממש: "forget about data-driven instruction") כי אנחנו כבר עוברים ל-"data-informed instruction". מה ההבדל?:
With data-informed instruction, teachers use data not to just look at what is wrong, but how and why it’s wrong. Then they use that information not as a basis for what subjects to teach more of, but for what to teach differently.
אם מההסבר הזה אנחנו אמורים להבין שעד היום מורים "השתמשו" בנתונים רק על מנת לזהות מה לא בסדר, ולא על מנת לתקן משהו, מצב החינוך עוד יותר עגום מאשר תיארנו אפילו בתחזיות העגומות ביותר.
בקיצור, יש כאן כתבה עמוסה בקלישאות שבסופו של דבר מצליחה רק לשכנע שמרוב שינויים מהפכניים העתיד של החינוך כנראה ייראה די דומה למה שהוא היום, מלבד זה שאולי אנשי תדמית יעבדו שעות נוספות לנסות לשכנע אותנו אחרת. יותר מאשר כתבה כזאת משכנעת אותנו שצפויים לנו שינויים משמעותיים בדרכי ההוראה והלמידה, היא מזכירה לנו שבאופן די תדיר תחזיות אפוקליפטיות בנוגע לשינויים בחינוך מכזיבות.
בסוף השנה האזרחית
לארי קובן פרסם תחזית אחרת בבלוג שלו. קובן סוקר רבים מאותם השינויים המוזכרים בכתבה ב-District Administration כדי לנסות לחזות כיצד ייראה בית הספר בעוד עשר שנים. ואחרי שהוא מונה את אלה הוא כותב:
With all of the above occurring, one would think that by 2025, age-graded schools and the familiar teaching and learning that occurs today in K-12 and universities would have exited the rear door. Not so.
קובן איננו טוען שהכנסת טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך הכיתה, או הפיכתה, או כל שינוי אחר, לא ישפיעו על החינוך. אבל הוא טוען שההיסטוריה מלמדת שבמקרה הטוב כל אלה יובילו רק לשינויים זעירים והדרגתיים. גם אם היא הרבה פחות מלהיבה מהמסקנות של הכתבה ב-District Administration, המסקנה שלו הרבה יותר משכנעת:
None of these incremental changes herald the disappearance of K-12 age-graded public schools or the dominant patterns of teacher-centered instruction.
כפי שציינתי בתחילת המאמרון הזה, היה לי קשה להצביע על מה שכל כך הפריע לי בכתבה שתצדיק תגובה ביקורתית שאורכו בערך כמו הכתבה עצמה. העמדת הכתבה הזאת מול התחזית השקולה יותר של לארי קובן חידדה עבורי את הבעיה. אני הרי נוטה להסכים עם התחזית של קובן, אפילו אם הלב מבקש ללכת עם תחזית שרואה השפעה גדולה, ומהירה, יותר של התקשוב על החינוך. לכן לכאורה היתה סיבה לשאוב עידוד מהכתבה ב-District Administration, כתבה שהצביעה על שינויים משמעותיים שמתחוללים בחינוך, הן בזכות התקשוב והן בזכות התפתחותן של תפיסות חינוכיות שונות מהמקובל. אבל כאשר כתבה כזאת מתבססת על אוסף קלישאות נדושות היא מרחיקה את השינוי יותר מאשר היא מקרבת אותו. קובן צודק לא רק מפני שההיסטוריה מלמדת ששינויים בחינוך מתרחשים די באיטיות, אלא מפני שאלה שרוצים לקדם את השינויים מנסים למכור לנו סחורה משומשת בעטיפה נוצצת, ואחרי שנים של אכזבות כבר קשה למצוא קונים.
