ריבוי מטלות פרנסתיות האפילו על הכתיבה שלי החודש, והנה, מגיעים לסוף החודש ואני מגלה שבמשך חודש שלם לא פרסמתי שום דבר בבלוג. יד על הלב, לא נורא. ממילא יש לי נטייה לחזור על עצמי, ולכן חודש ללא התלונות התכופות שלי על מצב התקשוב בחינוך לא יכול להזיק. ואם מישהו באמת שם לב לשקט ששרר כאן, ספק אם זה הפריע לו. ובכל זאת, במשך החודש נתקלתי בלא מעט דברים היו ראויים להתייחסות. בגלל זה אולי חבל על השקט הממושך. אבל אולי גם יותר מרק טיפה מוזר שכאשר עכשיו אני מנסה להחזיר את עצמי לתלם הכתיבה אני בוחר לכתוב על משהו שמעיד על כך שבתחום התקשוב החינוכי יש ויכוחים שלמרבה הצער אינם נגמרים.
בתחילת החודש, בכתב העת הקנדי המוערך The Walrus, דייוויד סאקס פרסם כתבה ארוכה:
כפי שציינתי, כתב העת The Walrus נחשב כתב עת מכובד, וסאקס הוא עיתונאי שפרסם כתבות בכתבי עת פופולאריים רציניים, אם כי עיקר הכתיבה שלו עוסקת באוכל. לא ברור אם יש לו רקע בחינוך, אבל הוא ללא ספק עיתונאי טוב.
כבר מהכותרת מגמת הכתבה ברורה, אם כי בפתיחתה אפשר להתרשם שסאקס מנסה לשמור על גישה מאוזנת כלפי התקשוב בחינוך. אבל זה בהתחלה. אחרי הפתיחה הביקורת איננה מפסיקה לזרום. סאקס מתאר, למשל, את ההבטחות המוגזמות של מעודדי התקשוב:
Here is where the utopianism and manifest destiny of Silicon Valley meet your child’s elementary school, and where pedagogy and philosophy intersect with politics and business. Attend a presentation of an ed tech company, watch a TED talk about education, or listen to a school superintendent talk breathlessly about the new virtual-reality goggles she just bought for your kid’s school, and the future is bright indeed.
נדמה לי שכל אחד עם קצת נסיון בתחום מכיר את המצבים שסאקס מתאר. אכן, יש בהם מידה לא קטנה של אמת. אבל לפי סאקס לא מדובר רק בהגזמות, אלא באחיזת עיניים. קשה למצוא אפילו נקודה אחת של אור במרדף של בתי הספר אחרי כלים דיגיטאליים. סאקס כותב:
The reality of digital education technology, which has attempted to realize this future for much of the past thirty years, is that of troubled students who have shown tremendous promise but consistently gets D’s on their report card. It is a cautious tale of what happens when schools, communities, and educators place their blind faith in digital innovation while ignoring the proven evidence and research around the benefits of analog education.
סאקס פונה ללארי קובן כדי לתאר את ההיסטוריה של שילובן של טכנולוגיות חדשות בחינוך. קובן מסביר לסאקס שמדובר בשרשרת ארוכה של הבטחות גדולות, ולצדן אכזבות עוד יותר גדולות. קובן הוא אכן מומחה, וספריו בנושא הזה חשובים וגם מרתקים. אבל לא ברור אם מה שקובן מספר לסאקס מחזק את הטיעונים שלו נגד התקשוב. הרי על אף העובדה שבמהלך הדורות טכנולוגיות שלכאורה היו אמורות לחולל נפלאות בחינוך לא הצליחו לעשות זאת, בסופו של דבר הטכנולוגיות האלו שולבו לתוך הנעשה בבית הספר במידה זאת או אחרת כך שהיום הן כבר חלק בלתי-נפרד, אם כי לא מהפכני, מהנעשה בכיתה.
סאקס נעזר בקובן גם כדי לתאר את הסיבות המושמעות היום כדי להצדיק שילוב טכנולוגיות חדישות בבתי הספר, סיבות שלפי סאקס באופן גורף אינן מיושמות:
Cuban cites three reasons that policymakers typically use to justify the purchase of new technology for schools. First, the technology will improve student achievement and marks. Second, the technology will change traditional teaching to nontraditional teaching. Third, the technology will better prepare students for the modern workplace. At best, Cuban says, there is contradictory evidence for the third reason, little for the second, and none for the first.
שוב, יש מידה מסויימת של אמת בתיאור הזה, אם כי כאשר מדובר בקובעי מדיניות נדמה לי שהסיבה השנייה כבר מזמן איננה מעסיקה אותם. היום מדגישים את השיפור בציונים וההכשרה לשוק העבודה, ואילו השינוי בחוויית הלמידה נשאר אולי מטרתם של המחנכים, אבל ירד לגמרי מסדר יומם של קובעי המדיניות. וכאן צצה אחת הנקודות הבעייתיות ביותר של הכתבה של סאקס. כאשר הוא מבקר את התקשוב באופן גורף הוא נאלץ להתעלם מהנסיונות החיוביים של מורים רבים שמחפשים דרכים להעמיק ולהעצים את חוויית הלמידה בעזרת הדיגיטאליות.
וזה מעמיד באור קצת מוזר את אחת הטענות המרכזיות של הכתבה של סאקס. משום מה, מיד אחרי שהוא מביא את דבריו של קובן הוא מסביר שכדי ללמוד בצורה מוצלחת ילדים צריכים לצלול, פיסית ונפשית, ועם כל הגוף, לתוך תהליך הלמידה. הוא כותב שתלמידים זקוקים לנסיון מוחשי – לפסל עם פלסטלינה, למשל, במקום להקליק על מקשים במקלדת או במסך. בעולם השחור-לבן של סאקס מדובר בזה או בזה, ואילו אנשי החינוך שאני מכיר המשולבים עמוקות בקידום התקשוב בחינוך משוכנעים שאפשר גם וגם, וכך הם פועלים. זאת ועוד: אם סאקס מחייב את המגע הפיסי בתהליך הלמידה, מוזר שהוא איננו מבקר את הישיבה הממושכת בכיתה ליד שולחנות שבוודאי איננה תואמת את תפיסתו החינוכית. מוזר שהוא מבקר את התקשוב, אבל לא את מבנה הכיתה וניהול השיעור הנפוצים היום, אם או בלי התקשוב.
סאקס מבין שעל מנת לפסול את הכנסת טכנולוגיות חדישות לתוך הכיתה הוא זקוק לחיזוק מחקרי. למזלו, יש מחקרים שמחזקים את הגישה הזאת. סאקס כותב:
At its most optimistic and dangerous, education technology arrives as the transformative panacea that will fix education and leaves a trail of disappointment and failure in its wake. The evidence for this just keeps on piling up. Study after study seems to confirm how the implementation of educational technology produces little net benefit to student performance, and in many cases, actually makes things worse. The examples cited here, which represent just a fraction of the existing and ongoing research into this, show the various ways educational technology falls short.
ללא ספק יש מחקרים שמראות שטכנולוגיות חדישות בשדה החינוך אינן מביאות לתוצאות המקוות. עם זאת, המחקרים שעליהם סאקס מצביע מהווים דוגמה מצויינת של מה שמכונה "cherry picking" – בחירה מגמתית של מחקרים שמחזקים את התיזה, ודחייה של אלה שסותרים אותה. אחד המחקרים החדשים ביותר בתחום, של ז'אנג וואשהאואר (Zheng ו-(Warschauers:
מגיע למסקנה שונה מאד מזאת של סאקס. כבר מתקציר המחקר אפשר לזהות סיפור שונה מאשר זה שסאקס מספר:
A meta-analysis of 10 studies examines the impact of laptop programs on students’ academic achievement, finding significantly positive average effect sizes in English, writing, mathematics, and science. In addition, the article summarizes the impact of laptop programs on more general teaching and learning processes and perceptions as reported in these studies, again noting generally positive findings.
Bottom line: because Zheng et al. conducted a meticulously rigorous study, the education community can feel confident in Zheng et alii’s findings.
This is 2016. There are finally enough methodologically sound studies for the Zheng team to study. There simply weren’t enough such studies in 1997 — nor even in 2007.
הדוגמאות (הדי מעטות) שסאקס מביא במאמר שלו אינן חדשות. אין זה אומר שהמחקר החדש מוכיח שיש כדאיות לימודית בשימוש בתקשוב (לטעמי, סולווואי ונוריס מתלהבים ממנו יתר על המידה). אבל ההתעלמות של סאקס ממידע חדש וסותר לתיזה שלו (במחקר של חוקרים מאד מעורכים) בהחלט גורמת להרמת גבה. היא מחדדת את העובדה שהוא מבסס את מסקנותיו על מידע ישן, וגם מראה שהוא פשוט הסיק אותן עוד לפני שהתחיל לבדוק את הנושא.
הכתבה של סאקס מסתיימת עם ציטטה מטוד אופנהיימר. אופנהיימר כתב אחד המאמרים הביקורתיים הראשונים על השימוש במחשבים בכיתה,
מאמר שהתפרסם בשנת 1997 ב-The Atlantic. אותו מאמר היה הבסיס לספרו –
The Flickering Mind שהתפרסם ב-2003. מוזר שסאקס מוצא לנכון לסיים את הכתבה שלו עם קטע מתוך ספר שהתפרסם לפני 13 שנים. אפילו אני, שלעתים קרובות מביע אכזבה מהתקשוב בחינוך, ומזהיר שהוא נמצא בנסיגה מבחינה חינוכית/לימודית, מודה שהרבה מאד השתנה מאז פרסום ספרו של אופנהיימר. סאקס כותב שלא חסרות עדויות חדשות לבעייתיות של טכנולוגיות חדישות בבית הספר, אבל המציאות של התקשוב החינוכי היום שונה מאד מזאת שאופנהיימר תיאר לפני שנים רבות. באותה תקופה היו יחסית מעט מחשבים ניידים בכיתות, לא היו בכלל טבלטים, וכמובן גם לא סמרטפונים. סאקס איננו מתייחס לשינויים האלה. מבחינתו מחשב נייח איננו שונה מסמרטפון. ואולי בגלל זה קל לו לצטט מספרו של אופנהיימר – הרי הוא הסיק את המסקנות שלו לפני שהוא בכלל בדק את המציאות הנוכחית, והוא איננו זקוק לנתונים חדשים כדי לאשש אותן.
ואם כבר, יש טעם לבחון אם מה שאופנהיימר תיאר בספרו תאם את האמת בשטח של אותה תקופה. קצת אחרי פרסום הספר ג'יימי מקנזי, איש חינוך בעל אתר ותיק בתחום הוראת החשיבה הביקורתית באמצעות התקשוב (
From Now On) פרסם ביקורת על הספר. מקנזי הכיר היטב את האזור שאופנהיימר סקר בספרו והוא כתב שהתמונה שאופנהיימר צייר היתה שונה מאד מהמציאות שהוא הכיר. בביקורת די ארוכה מקנזי הציג דוגמאות רבות, ממש מאותן בתי הספר, שהראו שכבר אז אפשר היה למצוא שימוש נבון וחינוכי במחשב בחינוך. על אופנהיימר
מקנזי כתב:
He blames technology for the problem instead of probing to see why some schools and teachers are capable of making smart use while others flounder.
A fair and open-minded researcher would find and tell a much more complicated story complete with examples of smart technology uses to balance the bleak view Oppenheimer prefers.
עוד לפני שהוא כתב את ספרו אופנהיימר כבר הסיק את מסקנותיו בנוגע לתקשוב בחינוך, והוא ברר את הדוגמאות שלו כדי לחזק את המסקנות האלו. זה היה מזמן. נדמה לי שרבים כבר הספיקו לשכוח את ספרו. אבל היום, בלי להתייחס כלל למציאות התקשובית השונה מאד בבתי הספר, סאקס אימץ את מסקנותיו של אופנהיימר, וגם הוא ברר מספר דוגמאות על מנת לחזק אותן. דווקא מפני שיש הרבה שראוי לביקורת כלפי השימוש בתקשוב בבתי הספר, ההשמצה הגורפת, הביטול הסוחף, והסקירה הפשטנית של נושא כל כך חשוב מאכזב ביותר.
גם בדלישס אני יענקל