יום שני, 20 בפברואר 2017 

אולי כבר הגיע הזמן להכנע?

כן, אני יודע – כבר כתבתי על הנושא הזה מספר פעמים בעבר. אולי להגנתי אני צריך לציין שאני חוזר על עצמי לעתים קרובות בבלוג הזה ... ואפילו את זה כבר כתבתי כמה פעמים. ובכל זאת, ככל שהנוף התקשובי/חינוכי ממשיך להתפתח, יש צורך, וגם הצדקה, לבחון אותו מחדש. או ליתר דיוק, לבחון אם הנחות היסוד שלי כלפי התקשוב בחינוך צריכות להשתנות לאור ההתפתחויות והשינויים בנוף התקשובי הזה.

בשנים האחרונות האוטומציה והרובוטיזציה חודרות יותר ויותר לתוך מקצועות הצווארון הלבן, ולפי לא מעט תחזיות החדירה הזאת עוד תמשיך ותעמיק, ותכבוש עוד ועוד מקצועות. האם התהליך המואץ הזה מאיים גם על פרנסתם של מורים? האם אנחנו מגיעים לשלב שבו המחשב יכול להחליף את המורה (אם בכיתה, ואם בסביבות למידה שכבר אינן מבוססות כיתה גשמית)? עצם העובדה שכבר כתבתי על הנושא הזה בעבר מראה שזאת איננה שאלה חדשה. אבל למען האמת, לא רק שהיא איננה חדשה – היא די ישנה. בשנות ה-50 איזק אסימוב פרסם סיפור קצר (The Fun They Had [ובעברית בתרגום שלי]) בו ילדים לא הלכו לבית ספר, אלא למדו, כיחידים, מהבית באמצעות רובוט. וכבר אז לא היה מדובר במדע בדיוני – הרי באותה תקופה פותחו מכונות ההוראה של סקינר.

פעמיים בעבר (לפני כמעט שנה, ולפני בערך שנתיים וחצי) ציטטתי משפט שמשייכים או לארתור קלארק או לדייוויד תורנברג:
Any teacher that can be replaced by a computer deserves to be.
בנוסף לפעמיים האלו, ציטטתי גם את גארי סטייגר לפני חמש שנים שכתב כמעט את אותו הדבר. פחות או יותר בכל הפעמים האלו הדגשתי שיותר מאשר מדובר באיום על המורה, מדובר בנסיון לזהות את הייחוד של המורה האנושי. הרי היום מערכות חינוכיות דורשות מהמורים לעסוק במגוון רחב של פעילויות שהן בעיקר ניהוליות. אם מורה בסך הכל מעביר מידע לתלמידיו מהספר ודואג לניהול תקין של הכיתה שלו, למה לא לתת לרובוט לעשות את זה. ואם נוכל להעביר תפקידים לא חינוכיים כאלה למחשב, זה עשוי לשחרר את המורה להתמקד בפעילות חינוכית. לאור זה יש טעם לציין שסקינר עצמו ראה במכונות ההוראה שלו אמצעי לשחרר את המורה מפעילויות שלא היו בעיקר חינוכיות. בשנות ה-50 הוא כתב:
Will machines replace teachers? On the contrary, they are capital equipment to be used by teachers to save time and labor. In assigning certain mechanizable functions to machines, the teacher emerges in his proper role as an indispensable human being. He may teach more students than heretofore — this is probably inevitable if the world-wide demand for education is to be satisfied — but he will do so in fewer hours and with fewer burdensome chores. (The Technology of Teaching, p. 69-70)
על קביעה כזאת אפשר בהחלט לברך. מי יכול להתנגד לכך שמורה לא רק יוכל להתמקד בתפקידים חינוכיים ("בתפקיד הראוי שלו בהיותו בן אדם חיוני") אלא גם יעבוד פחות שעות? אבל האם זה אכן מה שקורה? כתבה ב-The Economist מיוני השנה התייחסה לדוח של חברת פירסון (עליו כתבתי לפני כמעט שנה) ומתארת מציאות טיפה אחרת:
In a report published in February, Pearson suggests that AI could make learning “more personalised, flexible, inclusive and engaging”. Such systems do not replace teachers, but allow them to act as mentors rather than lecturers.
אולי זה נשמע בסדר, אבל חשוב להבין שלפי ההיררכיה החינוכית סטטוס המנטור, המנחה, נמוך בהרבה מזה של המרצה. לפי התפיסה הזאת אלה שימלאו את התפקיד הזה יעבדו קשה יותר מול יותר תלמידים, עם תמורה כספית קטנה יותר. כתבה ב-Forbes מאפריל 2016 שמתארת עשרה מקצועות של הצווארון הלבן שהרובוטיזציה מאיימת עליהם מדייקת יותר בנוגע לעתיד המורה:
The job of teachers will definitely change with the digitization. Studies have already shown that algorithms used to customize leaning to individual pupils based on their progress and understanding can be more effective than a human teacher. While this may be a boon to school districts desperate to find qualified individuals to teach, it may also eventually reduce the role of classroom teacher to that of proctor or babysitter — or eliminate it altogether.
צריך להיות ברור שהשמרטף לא יזכה לאותו כבוד שהמורה מקבל, ובוודאי גם לא לאותה משכורת. אבל אם, כפי שהכתבה של Forbes רומזת, האלגוריתמים יכולים להיות יותר יעילים מאשר המורה האנושי, זאת הבעיה של המורה (לשעבר), ולא של המערכת שזכאית להחליט כיצד לחסוך כסף. אבל משפט נוסף בכתבה של The Economist מאיר פן נוסף של הנושא הזה. אנחנו קוראים ש:
Even outside the AI community, there is a broad consensus that technological progress, and artificial intelligence in particular, will require big changes in the way education is delivered, just as the Industrial Revolution did in the 19th century.
חשוב לשים לב כאן שלא כתוב "שינויים גדולים בחינוך", אלא "שינויים גדולים בדרך שבה החינוך נמסר" (או "מועבר", או "מוגש" – delivered באנגלית). הטכנולוגיה אולי משתנה, אבל החינוך עדיין נתפס כתהליך של מסירה, של העברת "ידע" ממקור מוסמך לדור הצעיר שאמור "לרכוש" אותו. האמצעים של העברת הידע אולי משתכללים, אבל התהליך נשאר כפי שהיה. ודווקא בהעברת "ידע" או בהקנייתו המחשב עשוי להיות הרבה יותר "יעיל" מאשר המורה האנושי.

זאת ועוד: סקינר אולי חלם על האפשרות לשחרר את המורה מכבלי העבודה הניהולית, אבל כאשר הגירסאות הדיגיטאליות של המכונות שלו יטפלו במסירת הידע, הן עשויות גם להפוך את העיסוק הניהולי והשמרטפי למלאכה הבלעדית של המורה.

אבל שוב, כל זה ידוע, ואיננו מחדש דבר. למה אני כותב על זה (שוב) עכשיו? לפני כשבוע טים סטאמר התייחס לכתבה חדשה ב-The Guardian שבדומה לכתבה ב-Forbes ביקשה לתאר כיצד האוטומציה תשפיע על מספר מקצועות, כולל על ההוראה. סטאמר מגיב שבנוגע לחינוך:
His sole example of MOOCs, in which college professors (more likely adjunct staff are doing the actual work) assemble a collection of readings and videos for students to consume in a specific order, is certainly all about presenting data for the invisible student on the other side to absorb.

But is that “teaching”?
סטאמר, שבמשך שנים רבות עסק בתקשוב בחינוך בבתי ספר במדינת וירג'יניה, יצא לפנסיה לפני שנה. אבל הוא ממשיך לכתוב על הנושא. נדמה לי שאני מבוגר ממנו, אבל סביר להניח שאנחנו פחות או יותר מאותו הדור. וכמוהו, אני שואל אם הקניית ידע לתלמידים היא "הוראה". אבל כאשר קראתי את הכתבה שאליה הוא התייחס מצאתי את עצמי שואל למה המורה צריך להיות שונה מעורכי דין, או מעיתונאים, או מתרפיסטים. אם אני מסכים שהדיגיטאליות הולכת ומשתלטת על כל יתר המקצועות שתוארו בכתבה, למה לא גם מורים? מה כל כך מיוחד בחינוך שהוא יכול להיות חסין מול האלגוריתם? סטאמר מוסיף:
Maybe I’m just a traditionalist but I’d like to think that all of those professions, especially the art of teaching, will always require a human touch to do well.
במילים אחרות, אפילו אם אני רוצה לחשוב שסטאמר צודק, אולי הנסיון לאחוז בייחודיות של ההוראה איננה מוצדקת. אולי הגיע הזמן להודות שהאלגוריתמים באמת כבר מספיק טובים, ולקבל את הדין שהרובוט הדיגיטאלי יוכל בקלות למלא את מקומו של המורה האנושי. ואם כך, אולי עוד לפני שאני מגיע לפנסיה (דווקא די בקרוב) עלי ללמוד להסתפק במשכורת של שמרטף.

תוויות: , , ,

יום שני, 23 במאי 2016 

מתן תשובות איננה התשובה

לפני מספר ימים ויל ריצ'רדסון פרסם מאמרון בבלוג שלו שבמרכזו סרטון YouTube שמציג אוזניות המאפשרות תרגום סימולטני של שיחה. הסרטון מראה כיצד מפתח האוזניות מדבר באנגלית וחברתו הצרפתייה שומעת בצרפתית. אין ספק, ממש מגניב.

אינני יודע בדיוק כיצד התרגום מתבצע, אבל זה כנראה באמצעות אפליקציה שמתווכת בין האוזניות (או בין האנשים שמשתמשים בהן) ומבצעת את התרגום. סביר להניח שאיכות התרגום דומה ליכולות התרגום הנוכחיות של גוגל, והיכולות האלו, כיודע, אינן תמיד משכנעות. אולי בגלל זה כתבה על האוזניות שהתפרסם בעיתון בריטי מציינת בפתיחה שההמצאה עשויה להיות שימושי להזמנת ארוחה במסעדה, או במציאת הדרך לבית מלון, בארץ זרה. שימוש מהסוג הזה קצת צנוע יותר מאשר הצהרתו של המפתח בסרטון:
This wearable uses translation technology to allow two people to speak different languages but still clearly understand each other. It's the dream, you know?
ריצ'רדסון מתלהב מהסרטון, ושואל אלו השתמעויות יכולות להיות לאוזניות כאלו בשדה החינוך. הוא כותב שהוא איננו מתכחש לכך שיש חיוב רב בלימוד שפה זרה, אבל הוא מדגיש שלימוד שפה במסגרת בית ספרית איננו מציאה גדולה. הוא כותב שעכשיו, בזכות מכשיר כזה, קשה לדרוש שתלמידים ילמדו שפה זרה בבית הספר, והוא מסביר:
More important than speaking a foreign language is being understood. That’s getting easier and easier.
כמו ריצ'רדסון, אני רחוק מלהיות משוכנע שבית הספר הוא המקום המתאים ללימוד שפה זרה. הישיבה בכיתה מול מורה שכותב מילים חדשות על הלוח, והעתקת המילים האלו למחברת ושינונן עד אשר הן נקלטות איננה דרך יעילה לרכוש שפה (אפשר, כמובן, לטעון שזאת איננה דרך לרכוש ידע חדש כלשהו). כמו-כן, אני נוטה להסכים עם ריצ'רדסון שעל פי רוב חשוב יותר ליצור מצב שבו יבינו אותנו מאשר ממש לדעת שפה אחרת. אבל אולי דווקא מפני שאני מסכים עם הדברים האלה אני חש צורך לבחון את נושא האוזנייות יותר לעומק.

החינוך מציב את פיתוח היכולת של האדם להשפיע על הסביבה שלו כמטרה מרכזית. הוא מבקש להקנות לאדם את הכלים שיאפשרו לו להבין את עולמו ואת מקומו בו, וגם לפעול לעצב ולשנות אל אלה. על אף העובדה שלימוד שפה במסגרת בית הספר עשוי להיות משעמם ומייגע, השפה שנרכשת היא כלי שיכול לקדם את המטרות האלה. לעומת זאת, על אף העובדה שאוזניות ואפליקציה שמתרגמות משפה אחת לאחרת פותחת אפשרות של תקשורת, הן יוצרות תלות טכנולוגית. במקום לדעת מה אנחנו רוצים להגיד ולמצוא את הדרך לבטא את עצמנו, אנחנו מסתמכים על כלים לעשות זאת. העולם שלנו נעשה שטחי ונטול רבדים של רגש ממשי. איננו מרחיבים ומעשירים את העולם שלנו. מכשיר מתרגם, מגניב ככל שיהיה, איננו מעצים אותנו. הוא בסך הכל מייעל את החיים. אמנם יש כאן דוגמה של פלאי הטכנולוגיה, אבל משום מה אני חושש שהתרגומים שהמכשיר יבצע יהיו נטולי רגש ואנושיות. באמצעות מכשיר כזה אנחנו אולי מעבירים מסר במהירות, אבל אנחנו מוותרים על האתגר של ללמוד לבטא את עצמנו באופן מדויק ומעמיק.

יתכן שהתגובה שלי חריפה מדי. הרי שוב, קשה להתנגד למכשיר שמרחיב את יכולת התקשורת שלנו. במידה מסויימת התגובה שלי מושפעת משפע הפיתוחים האחרים שאנחנו עדים להם לאחרונה, מכשירים שבצורה דומה מייעלים את חיינו, אבל באותו הזמן גם הופכים אותנו לפסיביים לסביבה שלנו. לפני שבוע נערך ה-Google I/O, כנס המפתחים של חברת גוגל. אתר The Verge דיווח על כמה מהפיתוחים שסונדר פיצ'אי, מנכ"ל גוגל, הציג:
At the event, Pichai demonstrated the assistant’s ability to parse context by asking it what movies were playing tonight, specifying that he wanted to bring the kids, and then buying tickets, all without leaving the app and more or less in the way you’d speak to a human. … Google, Pichai said, sees the future of computing as an "ambient experience that extends beyond devices."
מהתיאור הזה ניתן להתרשם שבעתיד הלא רחוק אנחנו ננהל שיחות עם המכשירים שלנו, ואלה יצייתו לפקודות שלנו. אבל מהדוגמאות של פיצ'אי נדמה שאותן שיחות יהיו תכליתיות ובנאליות. הבינה המלאכותית שגוגל מפתחת תשרת אותנו בסידרה ארוכה של פעולות יום-יומיות, רובן קשורות לקניות. גוגל איננה רואה אותנו כאנשים צמאי דעת שפונים לאינטרנט כדי ללמוד על העולם, אלא כצרכנים שאת חיינו אפשר לייעל באמצעות הכלים שהיא מציעה לנו. השימוש באפליקציה ואוזניות כדי לדבר עם מישהו שאיננו מבין את השפה שלנו בוודאי מרחיב אופקים יותר מאשר הפיתוחים האחרונים של גוגל, אבל משום מה אני חושש שגם השיחות האלו יהיו נטולי מהות.

לא קל למי שלפני שנים ראה כיצד התקשוב יכול לחולל שינויים חיוביים בחינוך לראות כיצד ההבטחה הזאת איננה מתממשת. סמוך לפרסום המאמרון של ריצ'רדסון גם ג'ף אוטכט פרסם מאמרון בבלוג שלו. אוטכט הוא איש חינוך שמעורב כבר שנים רבות בנסיון להעזר בתקשוב לחולל שינוי חיובי בחינוך. במאמרון הזה אוטכט דיווח על כנס המפתחים של גוגל – והוא די התלהב. הוא כותב על הפוטנציאל של machine learning – המצב שבו מחשבים ילמדו ללמד את עצמם – להשפיע בגדול על החינוך:
The idea that a student could soon be sitting at home and simply ask their Google Home device “How do I solve this problem?” and instead of the device giving the answer, it talks the student through how to solve the problem. It will ask the student questions, respond to those questions and actually teach the student. Now….yes….this is what parents do (and should do) and I’m not saying I want students talking to computers all the time. But it does open up some interesting possibilities for the future.
אכן, האפשרויות מעניינות, אבל מוזר בעיני שאוטכט חושב שאותו Google Home ידרבן את התלמיד למצוא פתרונות בעצמו. המגמה של גוגל, כפי שהיא באה לביטוי בדבריו של פיצ'אי, כמו המגמה הטכנולוגית הנוכחית בכללותה כפי שאפשר לזהות אותה בפיתוחים כמו אוזניות התרגום, היא להפוך את האדם לפסיבי. Google Home לא ידרבן את התלמיד לחשוב, אלא יגיש לו את התשובה באופן מיידי, ובעיני גוגל זאת תהיה תרומה לאנושות. עם כל הכבוד לנפלאות התקשוב, הפסיביות הזאת איננה מה שאנחנו מבקשים מהחינוך.

תוויות: , ,

יום שלישי, 17 במאי 2016 

האם ההחלפה כבר התחילה?

סביר להניח שכל איש חינוך שמע לפחות פעם בעבר את המשפט:
Any teacher that can be replaced by a computer deserves to be.
לפעמים זוקפים את המפשט לסופר המדע-בדיוני ארתור סי קלארק ולפעמים לאיש החינוך דייוויד תורנברג. כך או כך, מדובר במשפט שבוודאי מעורר אי-נחת אצל מורים. (אי-שם קראתי שקלארק [או תורנברג] גם חש אי-נחת והצטער על כך שהוא בכלל אמר אותו.) אבל אפילו אם הוא מעורר אי-נחת, קשה לא להרגיש שיש בו יסוד של אמת. אם המורה הוא רובוט שפועל באופן מתוכנת, למה לא להחליף אותו עם הדבר האמיתי?

חשוב להבין שאם קלארק הוא אכן זה שאמר את המשפט הוא כנראה עשה זאת בספר משנת 1982. המחשבים של אז היו הרבה פחות מפותחים מאשר היום, ולכן אפשר להבין שבמשפט טמונה הציפייה שמורה עושה הרבה יותר מאשר רק מגיש מידע לתלמידים ובוחן אם הם קלטו את המידע הזה. אלה, הרי, היו השימושים המרכזיים של המחשב בחינוך באותה תקופה. לפני יותר משלושים שנה כבר היו מכונות הוראה, אבל ספק אם למורים היה מה לחשוש מהמכונות ההם, או מהמחשבים הראשונים שחדרו לחינוך. ברור היה שהמורה ממלא הרבה יותר פונקציות מאשר מה שהמחשב היה מסוגל לעשות אז.

אבל הרבה השתנה מאז, והיכולות של המחשב התרחבו וחדרו לתוך תחומים שעד לפני לא הרבה זמן עדיין נראו כדורשים תבונה אנושית. היום יש יישומי מחשב שמסוגלים לאבחן את קשיי הלמידה של התלמיד ולהכין עבורו מסלול לימוד שמתאים לרמתו ולדרכי הלימוד המועדפות עליו (או לפחות כך טוענים מפתחי היישומים האלה). בנוסף, המחשב מכיל בתוכו, או מאפשר גישה אל, הרבה יותר מידע מאשר ביכולתו של המורה לדעת. פתאום משפט שלפני דור נשמע כאזהרה כללית אך רחוקה מיישום הופך לאיום של ממש.

בפברואר 2012 קתי דייווידסון פרסמה מאמרון עם כותרת שבהחלט נראתה כאיום:
משום מה, דייווידסון, שבוודאי יודעת למי בדרך כלל משייכים את המשפט הדומה והמוכר יותר, בחרה לנסח אותו בצורה אחרת. אבל אחרי הכותרת היא הבהירה שלא מדובר בהמלצה אלא באתגר. היא הסבירה:
What I mean is that, given how sophisticated online technologies are becoming, given how many people around the world are clamoring for quality and low-cost education, given how seriously people in the online educational business (like Kahn Academy) are studying how people learn and what kind of help and interaction they need to learn, given all that, then, if we profs are adding no other value to our teaching but that which could be replicated on line, then, well, turn on the computers and get the over-priced profs out of the classrooms now.
לפני שנה ב-The Atlantic מיכאל גודסי כתב משהו דומה, אבל לא כאיום ולא כאתגר, אלא כנבואה. גודסי, מורה לכישורי שפה בבית ספר תיכון בקליפורניה, כותב שכאשר סטודנטים פונים אליו ושואלים אם כדאי להם להיות מורים הוא מתאר להם את מה שנראה לו כנוף הבית ספרי העתידי. בתיאור שלו יש אמצעי הוראה משוכללים ומורה מומחה (כוכב על!) המשודרים למסך גדול בכיתה, ואילו מנחה זוטר, שהוא מכנה "tech", דואג להתנהלות התקינה של הכיתה. גודסי ממשיך ומתאר מצב שבוודאי די קוסם לאנשי כלכלה, והרבה פחות לאנשי חינוך:
Since the "tech" won’t require the extensive education and training of today’s teachers, the teacher’s union will fall apart, and that "tech" will earn about $15 an hour to facilitate a class of what could include over 50 students. This new progressive system will be justified and supported by the American public for several reasons: Each lesson will be among the most interesting and efficient lessons in the world; millions of dollars will be saved in reduced teacher salaries; the "techs" can specialize in classroom management; performance data will be standardized and immediately produced (and therefore "individualized"); and the country will finally achieve equity in its public school system.
גודסי מוסיף שהוא נהג להגיד שכל זה יקרה בעוד כ-20 שנים, וחשב שהוא מגזים. אבל בדיון עם עמית שהוא יועץ קריירות הוא הגיע למסקנה שהוא טועה – לא בנוגע למה שיתרחש, אלא לקצב ההתרחשות. לפי העמית שלו כל זה יתרחש תוך חמש או עשר שנים.

ואולי אנחנו כבר עדים לתחילת התהליך. לפני שבוע מקורות רבים דיווחו על כך שבקורס מקוון בנושא בינה מלאכותית ב-Georgia Institute of Technology אחד מתוך תשעה עוזרי ההוראה של הקורס היה מחשב שבעזרת תוכנת Watson של IBM השיב לפניות של הסטודנטים. עד סוף הקורס הסטודנטים לא ידעו שמדובר במחשב (על אף הרמז אשר בשם ה-"עזור" – Jill Watson), והסטודנטים היו מאד מרוצים מהאינטראקציה שלהם עם עוזר ההוראה הרובוטי.

בהתחשב בעובדה שבמהלך הקורס 300 הסטודנטים פנו לעוזרי ההוראה עם כ-10,000 שאלות, עוזר הוראה נוסף בוודאי הקל על עומס העבודה. מרצה הקורס הסביר:
One of the main reasons many students drop out is because they don’t receive enough teaching support. We created Jill as a way to provide faster answers and feedback.
ועל אלו שאלות המחשב ענה? שוב ממרצה הקורס:
One of the secrets of online classes is that the number of questions increases if you have more students, but the number of different questions doesn’t really go up.... Students tend to ask the same questions over and over again.
מתברר שרוב השאלות שהגיעו לעוזר ההוראה הרובוטי היו שאלות הקשורות לניהול הקורס – מתי יש להגיש עבודה, היכן נמצאת המטלה. כמו-כן, לא הזיק שעוזרי ההוראה האנושיים לא הכניסו הרבה מהאופי האישי שלהם להתכתבות שניהלו עם הסטודנטים. כתבה ב-Wall Street Journal מצטטת סטודנט שפנה לעזרה מהמחשב, ולא לרגע פקפק באנושיותו:
“I didn’t see personality in any of the posts,” he recalls. “But it’s what you’d expect from a TA, somewhat serious and all about giving you the answer.”

Indeed, most of the other TAs were equally deadpan, helping to keep up the charade.
רוג'ר שאנק כותב על הניסוי הזה, וכצפוי הוא איננו מתרשם. שאנק, בעל נסיון של שנים רבות בתחום של בינה מלאכותית, שואל מה צריכים לעשות על מנת ליצור עוזר הוראה רובוטי ומשיב:
We would first want to see what good teachers do when presented with problems students are having. The Georgia Tech program apparently was focused on answering student questions about due dates or assignments. That probably is what TA’s actually do which makes the AI TA question a very uninteresting question. Of course, a TA can be simulated if the TA’s job is basically robotic in the first place.
נדמה לי שבכך שאנק נוגע בשורש הבעיה, לפחות במקרה הספציפי הזה. ומתברר שהבעיה איננה בקיומו של מחשב שמחליף עוזר הוראה, אלא בציפייה שמה שעוזר הוראה עושה הוא לענות על שאלות ניהוליות. זה איננו שאנחנו צריכים לחשוש שהמחשב נעשה חכם מדי, אלא שאנחנו מתעקשים לטמטם את עצמנו. יתכן שאי-שם בעתיד הבינה המלאכותית תתפתח לרמה שבה מחשב יוכל ללמד קורס. אינני יודע. אבל נכון לעכשיו אם מחשבים יתחילו להחליף מורים זה לא יהיה בזכות החוכמה שלהם.

   --  --  --  --  --

הגיוני היה לסיים את המאמרון הזה בפיסקה הקודמת, אבל מתבקשת הערה נוספת. בתגובות לכתבה ב-Wall Street Journal קוראת אחת מעירה נקודה מעניינת. היא כותבת שהתפקיד של עוזר הוראה איננו רק לסייע לסטודנטים בקורס. הוא אמור גם לרכוש נסיון שיסייע בהתפתחות המקצועית שלו כמרצה:
Graduate students (PhDs) typically are required to be a TA not only to be assessed by their quality as a future professor, but a learning experience for them to know their teaching style, etc. If we start replacing TAs, I am curious what type of future professors we will create? It is unacceptable that the role of a TA is being replaced by a robot to create "efficiency" or to "Save money." Learning in a classroom is a two-way street and I feel as though the introduction of robotic TAs makes it's a one-way lane.
כאשר אנחנו מקדמים את הרובוטיזציה של תפקיד עוזר ההוראה אנחנו גם מצמצמים את הנסיון ההוראתי של עוזר ההוראה האנושי. אנחנו עשויים ליצור מעגל קסמים שבו בסופו של דבר נזדקק לרובוטים כמרצים מפני שסגל ההוראה העתידי לא רכש את הנסיון הדרוש כדי ללמד באופן מוצלח.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates