יום שלישי, 21 בנובמבר 2017 

לקרוא את מה שכותבים בקבוצות דיון? באמת??

לפני כשבוע האתר Inside Higher Ed דיווח על כלי חדש שחברת בלאקבורד (Blackboard) מפתחת. הכלי סורק את תרומותיהם של סטודנטים בקבוצות דיון (ספק אם הכלי "קורא" את מה שהם כותבים) ומציע ציון אוטומטי לתרומות האלה. בקרוב הכלי ישולב לתוך ה-LMS של החברה והוא אמור "לעזור", או "לסייע" למרצים. הכלי פועל, כמובן, באמצעות אוסף של אלגוריתמים:
The feature, called the “discussion forum recommended grade,” will use computer algorithms to analyze students’ posts in class discussion forums.
הכתבה מבהירה שלא מדובר בכלי שמעניק ציון בעצמו (האם בכלל אפשר להתייחס ל-"כלי" כבעל "עצמיות" שעושה משהו?) אלא כלי עזר שבאמצעותו מרצים יכלו לתת ציון ביתר קלות ומהירות על מה שהסטודנטים שלהם כותבים בפורומים. בנוף התקשובי הנוכחי של החינוך אנחנו פוגשים הודעות רבות מהסוג הזה. בסך הכל יש כאן עוד כלי מיני רבים שנועד להקל על היבטים די משעממים של ההוראה. רצוי לזכור שכאשר סטודנטים מתבקשים לכתוב בקבוצות דיון נוצר המצב שבו נוצרים עוד ועוד טקסטים שמרצים אמורים לבדוק (להבדיל מתקופה קדם-תקשובי בה דיון בכיתה הסתיים עם סיום השיעור). בנוסף לצורך להתכונן לשיעור וללמד אותו, ולבדוק עבודות, עכשיו המרצה צריך גם לקרוא הודעות פורום רבות. לאור זה אפשר להבין את דבריו בכתבה של בכיר בחברת בלאקבורד שמסביר את נחיצות הכלי:
John Whitmer, learning analytics and research director at Blackboard, said that instructors want to use discussion forums to judge students’ participation, but that doing so is time-consuming and difficult since the forums were designed for discussion rather than assessment. These discussion forums are often underused by students, said Whitmer, since there is often little incentive for students to engage.
ברור שאף אחד איננו מצפה שאלגוריתמים יחליפו את המרצים (לפחות בעתיד הנראה לעין, אפילו אם סביר להניח שגם חברות טכנולוגיות וגם לא מעט הנהלות יראו בחיוב צעד כזה). בבלאקבורד מדגישים שהכלי מיועד לשחרר את המרצה מהעבודה האפורה של בדיקת הכמות כדי שהוא יוכל להתמקד בבדיקת האיכות. לשם כך הכלי מכיל מספר מרכיבים - אחד שסופר את מספר המילים שנכתבו, אחד שסופר את מספר ההברות אשר במילים, אחד שבודק את תדירות החזרה על מילים שונות, וגם מרכיב שפועל כמקדם של "חשיבה ביקורתית". כל אלה נשקלות יחד על מנת לקבוע ציון על הכתוב בכללותו – ציון שהמרצה חייב לבדוק ולאשר לפני שהוא מועבר לסטודנט.

אני די בטוח שפעמים רבות בעבר ציינתי שכאשר מחשב בודק את מה שסטודנט כותב בטווח הארוך התוצאה תהיה שהסטודנט יפסיק לחשוב שיש בכלל סיבה לכתוב. הכתיבה, הרי, היא כלי תקשורת, וספק אם סטודנט רוצה לתקשר עם מחשב. אמנם אנשי בלאקבורד מדגישים שהכלי שלהם נועד לשחרר את המרצה מהצד האפור של בדיקת הכתוב כדי להקדיש יותר זמן לתוכן, אבל אם מרצה בכל זאת אמור לקרוא את הפוסטים של הסטודנטים שלהם לא ברור למה הוא זקוק לכלי שמדווח לו על אותו פוסט. הרי תוך כדי קריאה הוא בוודאי יכול להתרשם מרמת הכתיבה ואיכותה כך שהוא איננו זקוק להצעות של הכלי. אבל בעיני הבעיה הזאת משנית לנושא מרכזי יותר.

בקטע המצוטט למעלה הבכיר בבלאקבורד מציין שקבוצות דיון נועדו לדיון ולא להערכה. נדמה לי שאי-שם בדרך להפצת הכלי החדש של בלאקבורד הנקודה הפשוטה והבסיסית הזאת הלכה לאיבוד. הרי אם זאת באמת המטרה של קבוצות הדיון, למה בכלל הדגש על מתן ציון? חברת בלאקבורד, והרצון שלה להפיץ עוד כלי אלגוריתמי שאולי יגדיל את הכנסותיה, אינה הגורם הבעייתי היחיד כאן. גם הדרך שבה מרצים משתמשים בקבוצות דיון תורמת לבעיה. למרבה הצער, במספר די רב של פעמים נוכחתי לדעת שמרצים משלבים קבוצות דיון לתוך אתרי הקורסים שלהם ומנחים את הסטודנטים לכתוב בהן, אבל הם רואים בפעילות הזאת עיסוק צדדי, מס שפתיים לאינטראקטיביות, ולא חלק אינטגרלי מהלמידה. הכתיבה בקבוצות הדיון היא כל תקן של "ישחקו הנערים לפנינו". לא מעט מרצים בכלל אינם בודקים מה שנכתב בהן. עלי להודות שעבור מרצים כאלה כלי כמו זה שבלאקבורד מפתחת דווקא כן יכול להועיל. אבל בדרך הזאת אנחנו מחטיאים את המטרה פעמיים. לא רק שנותנים ציון על מה שנכתב מבלי לבחון כיצד הכתוב תורם לדיון ו/או לתובנות  של הסטודנט כפרט ולסטודנטים כקבוצה  אלא גם באמצעות הציון מעבירים לסטודנטים מסר שהסממנים החיצוניים של כתיבה "איכותית" הם החשובים, ולא הדיון עצמו.

בתוך הכתבה עצמה מועלות מספר נקודות של ביקורת. היא מצטטת, למשל, את לס פרלמן (Les Perelman) מ-MIT, אדם שמאד מוכר בהתנגדותו לכלים דיגיטאליים בבדיקת כתיבה. פרלמן מבטא בצורה יותר אלגנטית את הטענה שלי בפיסקה הקודמת:
The specific metrics that they’re using seem antithetical to the kind of writing that most teachers want students to do in discussion pages online. What teachers usually want people to do is to respond to other people’s ideas and to have arguments in an informal way. What this does is encourage pretentious prose.
אחת התגובות לכתבה מחדדת עוד יותר את הבעיה:
Heaven forbid we discuss something with students and don't grade it. I mean, what's the point of that?
סביר להניח שהכלי של בלאקבורד לא יעבוד כמו שמקווים שהוא יעובד, אבל זאת איננה הבעיה המרכזית. מה שהרבה יותר בעייתי הוא שהכלי לא יתרום לאווירה של למידה שסביר להניח שמרצים רוצים ליצור. אם רוצים שסטודנטים יכתבו, במקום לחלק להם ציונים רצוי להתייחס לכתיבה שלהם בצורה מכובדת ... ואנושית.

תוויות: , ,

יום שבת, 4 במרץ 2017 

היכן האנושיות באמת נחוצה?

אני מודה, לא פעם אינני מעודכן כמו שאולי הייתי רוצה להיות. עדות טובה לכך היא החשיפה המאוחרת שלי למבצע הפרסום של מזרחי טפחות. כן, ראיתי פרסומות בטלוויזיה שמסבירות לי שהבנק מבטיח ליווי של בן אנוש לכל לקוח, אבל משום מה חשבתי שמדובר בקמפיין חדש. כך לפחות התרשמתי שכאשר ראיתי שלט חוצות של הבנק שהכריז:
אין תחליף לאנושיות
הסיסמה הזאת עוררה בי מספר מחשבות, והיה לי ברור שאני צריך לכתוב כאן על המציאות המוזרה שבה הבנקאות שלנו היא חשובה כל כך שהיא מצריכה אדם שיטפל בנו, אבל בחינוך אפשר לאמץ אלגוריתמים ורובוטים, ולצמצם את המגע הישיר של מורים בני-אדם בתלמידיהם. אחרי שהתחלתי כבר לכתוב על התופעה גיליתי שעוד לפני כששה חודשים חברת הפרסום שעובדת עם מזרחי טפחות העלתה לרשת סרטון הגן הדיגיטלי הראשון. אם נכון לעכשיו הסרטון ב-YouTube זכה כמעט ב-700,000 צפיות, ברור שאני פספסתי משהו.

הסרטון מבקש לשכנע אותנו שיש תחומים בחיים שאי אפשר להפקיר אותם למכונות – גן ילדים למשל. ללא ספק יש כאן מבצע פרסום מתוחכם, במיוחד מפני שכאשר הסרטון פורסם עדיין לא היה ברור לקראת מה הוא מוביל. ובכל זאת, ואולי במיוחד מפני שעכשיו אנחנו כן יודעים לאן הוא הוביל, הוא מעלה מספר שאלות ותהיות.

הפרסומת מספרת לנו על "הגן הדיגיטלי הראשון בישראל", אם כי מה שאנחנו רואים בסרטון איננו גן דיגיטאלי, אלא גננת (כנראה אמיתית) שמתקשרת עם הילדים מרחוק באמצעות iPad על גלגלים. הגננת (או דמותה) אמנם מספרת לנו שהיא מאמינה "ביכולת האינטואיטיבית של הילד להתנהל בעצמו במרחב הדיגיטלי", אבל מה שאנחנו פוגשים איננו "מרחב דיגיטלי" אלא מרחב פיסי שבו הנוכחות של הגננת, והקשר איתה, הם דרך ה-iPad. לאור זה הדוגמאות המצחיקות (פחות או יותר) שאנחנו רואים אינן המחשה של דיגיטאליות בגן, אלא פשוט סביבה שאין בה מגע אדם. הגננת מספרת שהתפיסה הפדגוגית היא "לאפשר לכל ילד וילדה לנהל את עצמם בעצמם". יד על הלב, על אף העובדה שאנחנו אמורים לצחוק מהרעיון שילדים בגן יכולים להיות עצמאיים, יש כאן יסוד פדגוגי חשוב, יסוד שראוי, בהתאם לגיל וליכולת, ליישום.

אבל להבדיל מהפרסומת, בסביבות חינוכיות דיגיטאליות אנחנו פוגשים מציאות כמעט הפוכה. בחינוך הדיגיטאלי של היום עוד ועוד מידע על התלמיד ומעשיו נאסף, כאשר אלגוריתמים מורכבים מנתחים את המידע הזה כדי לכוון ולנתב את התלמיד. התוצאה היא שהסיכוי שהתלמידים יצליחו "לנהל את עצמם בעצמם" הולך ומצטמצם. זאת ועוד: בקשות כמו זאת של הילדה בסרטון שקוראת לגננת לנגב לה נרשמות ונשמרות, ונכנסות למאגר שיוצר תמונה כוללת על כל ילד וילד, כאשר המידע שנאסף ישפיע על כיצד יתייחסו לילד בהמשך. עם או בלי בנקאי אנושי, אגב, אותו הדבר קורה אצל הלקוח בבנק. מזרחי טפחות בוודאי לא יוותר על המידע שיש לו אודות לקוחותיו, מידע שיאפשר לו, עם קריצה לאנושיות כמובן, להחליט אם כדאי, למשל, לאשר הלוואה ללקוח.

כצפוי, בסוף הסרטון מכריזים ש-"בדברים החשובים באמת, אין תחליף לאנושיות". וברור לנו שכאשר מזרחי טפחות מציע לנו בנקאי אישי, אנושי, זה מפני שהכסף שלנו הוא אחד הדברים "החשובים באמת". השאלה היא האם, על אף הפרסומת המצחיקה, נוכל להגיד את אותו הדבר לגבי החינוך?

התנופה למצוא מכשירים שימלאו את תפקידי המורה איננה חדשה. רק לפני שלושה שבועות הבאתי כאן ציטוט מב' פ' סקינר שעוד בשנות ה-50 טען שמכונות יוכלו להחליף את המורה (אם כי הדגשתי שסקינר טען שהמכונות ימלאו תפקידים ניהוליים ומשעממים כך שהמורה ישתחרר לעבודה חינוכית משמעותית). ציינתי גם שהיום, בהשפעת שיקולים של חסכון ורווח, ובעקבות היכולות ההולכות ומתרחבות של המחשבים, יזמים בתחום החינוך מבקשים למצוא עוד ועוד תפקידים הוראתיים שהמחשב יוכל למלא. ומפני שאותם יזמים מתקשים להבין למה החינוך איננו מנוהל יותר כעסק, ומפני שבטווח הארוך זול יותר להפעיל רובוט מאשר מורה אנושי, סביר להניח שהרובוטיזציה של החינוך תמשיך לתפוס תנופה.

יש טעם לשאול שאלה נוספת: עד כמה הבנקאי האנושי באמת חשוב לנו? יתכן שמבצע הפרסום של מזרחי טפחות עולה על גל של געגועים לאנלוגי ולמוחשי. בשנה הקודמת דייוויד סאקס פרסם ספר "The Revenge of the Analog". סאקס טוען שבתחומים רבים אנשים נוטשים את הדיגיטלי כדי להחזיק ספר או תקליט ביד, לרשום מחשבות בתוך מחברת, וליצור קשר "אישי". הספר מעניין, אם כי לא השתכנעתי שבאמת יש כאן מגמה (כמו שלא השתכנעתי שנטשנו את האנלוגי באופן כל כך גורף). מה שכן ברור הוא שבמזרחי טפחות מבינים שכאשר אנחנו שומעים קול אנושי אנחנו חשים שלמישהו אכפת מאיתנו. לאור זה חשוב להדגיש שבפרסומות ההמשך של מזרחי טפחות הבעיה איננה שמחשב מטפל בנו, אלא שצריכים להמתין זמן רב מדי עד שבן אדם חוזר אלינו (אם בכלל) לטפל בנו. זאת איננה בעיה של דיגיטאליות, אלא של היעילות של הבנק. ולמען האמת, לא ברור למה אדם מסויים, שאת שמו אנחנו יודעים ואת קולו אנחנו מזהים, פותר את הבעיה.

כתבה ב-Popular Science מלפני כשבועיים מדווחת על חברה שעוסקת באיתור ופיתוח הצלילים המתאימים ביותר לאפשר לנו להמתין על קו הטלפון כאשר אנחנו פונים לשירות. בין היתר מדווחים שיתכן שזאת בעיה שהולכת להעלם מפני שהמחשבים של היום מסוגלים לאתר את התשובות לשאלות שלנו במהירות בזק, ולכן זמן ההמתנה מצטמצמת מאד. אבל זה יוצר בעיה חדשה. לפי הכתבה, אפילו אם אפשר להעביר אלינו תשובה כמעט באופן מיידי, אנחנו אוהבים להרגיש שמטפלים בנו. הכתבה מצטטת אחד המנהלים של חברה שעוסקת, בין היתר, בצלילים שמושמעים בזמן ההמתנה. החברה פיתחה צלילים של הקלדה על מקלדת מפני שצליל ההקלדה רומז לנו שמישהו שוקד על איתור התשובה הנכונה לשאלה שלנו:
You want people to understand that you’re still there and that you’re doing something for them. In the computer age, you can say work is being done by typing. It has the immediate naturally understood connotation of ‘I’m doing something for you.
לצליל המוכר הזה אין קשר למה שהמחשב עושה בזמן שהוא מאתר תשובה לשאלה, אבל הוא גורם לנו להרגיש שמטפלים בנו. סביר להניח שבצורה דומה המטפל האנושי שבנק מעניק לנו איננו אלא כיסוי לפעילות דיגיטאלית שעליה לא היינו רוצים לוותר.

נוצרת מציאות מוזרה. מצד אחד בנק מבטיח לנו התייחסות אנושית – אפילו אם ברור לנו שעל מנת שאותו בן אנוש יפנה אלינו לא רק בנימוס אלא גם ביעילות יש צורך בפעולות מחשב מורכבות שמופעלות ברקע. בעיני הלקוח זה נתפס כקידמה. ואילו מצד שני במרחב החינוכי אנחנו עדים לעוד ועוד תוכנות מחשב שמנטרלות את התרומה של המורה האנושי – ומשום מה גם זה נחשב קידמה. קשה לי להאמין שאני היחיד שרואה בכך סדר עדיפויות עקום.

תוויות: ,

יום שני, 20 בפברואר 2017 

אולי כבר הגיע הזמן להכנע?

כן, אני יודע – כבר כתבתי על הנושא הזה מספר פעמים בעבר. אולי להגנתי אני צריך לציין שאני חוזר על עצמי לעתים קרובות בבלוג הזה ... ואפילו את זה כבר כתבתי כמה פעמים. ובכל זאת, ככל שהנוף התקשובי/חינוכי ממשיך להתפתח, יש צורך, וגם הצדקה, לבחון אותו מחדש. או ליתר דיוק, לבחון אם הנחות היסוד שלי כלפי התקשוב בחינוך צריכות להשתנות לאור ההתפתחויות והשינויים בנוף התקשובי הזה.

בשנים האחרונות האוטומציה והרובוטיזציה חודרות יותר ויותר לתוך מקצועות הצווארון הלבן, ולפי לא מעט תחזיות החדירה הזאת עוד תמשיך ותעמיק, ותכבוש עוד ועוד מקצועות. האם התהליך המואץ הזה מאיים גם על פרנסתם של מורים? האם אנחנו מגיעים לשלב שבו המחשב יכול להחליף את המורה (אם בכיתה, ואם בסביבות למידה שכבר אינן מבוססות כיתה גשמית)? עצם העובדה שכבר כתבתי על הנושא הזה בעבר מראה שזאת איננה שאלה חדשה. אבל למען האמת, לא רק שהיא איננה חדשה – היא די ישנה. בשנות ה-50 איזק אסימוב פרסם סיפור קצר (The Fun They Hadבעברית בתרגום שלי]) בו ילדים לא הלכו לבית ספר, אלא למדו, כיחידים, מהבית באמצעות רובוט. וכבר אז לא היה מדובר במדע בדיוני – הרי באותה תקופה פותחו מכונות ההוראה של סקינר.

פעמיים בעבר (לפני כמעט שנה, ולפני בערך שנתיים וחצי) ציטטתי משפט שמשייכים או לארתור קלארק או לדייוויד תורנברג:
Any teacher that can be replaced by a computer deserves to be.
בנוסף לפעמיים האלו, ציטטתי גם את גארי סטייגר לפני חמש שנים שכתב כמעט את אותו הדבר. פחות או יותר בכל הפעמים האלו הדגשתי שיותר מאשר מדובר באיום על המורה, מדובר בנסיון לזהות את הייחוד של המורה האנושי. הרי היום מערכות חינוכיות דורשות מהמורים לעסוק במגוון רחב של פעילויות שהן בעיקר ניהוליות. אם מורה בסך הכל מעביר מידע לתלמידיו מהספר ודואג לניהול תקין של הכיתה שלו, למה לא לתת לרובוט לעשות את זה. ואם נוכל להעביר תפקידים לא חינוכיים כאלה למחשב, זה עשוי לשחרר את המורה להתמקד בפעילות חינוכית. לאור זה יש טעם לציין שסקינר עצמו ראה במכונות ההוראה שלו אמצעי לשחרר את המורה מפעילויות שלא היו בעיקר חינוכיות. בשנות ה-50 הוא כתב:
Will machines replace teachers? On the contrary, they are capital equipment to be used by teachers to save time and labor. In assigning certain mechanizable functions to machines, the teacher emerges in his proper role as an indispensable human being. He may teach more students than heretofore — this is probably inevitable if the world-wide demand for education is to be satisfied — but he will do so in fewer hours and with fewer burdensome chores. (The Technology of Teaching, p. 69-70)
על קביעה כזאת אפשר בהחלט לברך. מי יכול להתנגד לכך שמורה לא רק יוכל להתמקד בתפקידים חינוכיים ("בתפקיד הראוי שלו בהיותו בן אדם חיוני") אלא גם יעבוד פחות שעות? אבל האם זה אכן מה שקורה? כתבה ב-The Economist מיוני השנה התייחסה לדוח של חברת פירסון (עליו כתבתי לפני כמעט שנה) ומתארת מציאות טיפה אחרת:
In a report published in February, Pearson suggests that AI could make learning “more personalised, flexible, inclusive and engaging”. Such systems do not replace teachers, but allow them to act as mentors rather than lecturers.
אולי זה נשמע בסדר, אבל חשוב להבין שלפי ההיררכיה החינוכית סטטוס המנטור, המנחה, נמוך בהרבה מזה של המרצה. לפי התפיסה הזאת אלה שימלאו את התפקיד הזה יעבדו קשה יותר מול יותר תלמידים, עם תמורה כספית קטנה יותר. כתבה ב-Forbes מאפריל 2016 שמתארת עשרה מקצועות של הצווארון הלבן שהרובוטיזציה מאיימת עליהם מדייקת יותר בנוגע לעתיד המורה:
The job of teachers will definitely change with the digitization. Studies have already shown that algorithms used to customize leaning to individual pupils based on their progress and understanding can be more effective than a human teacher. While this may be a boon to school districts desperate to find qualified individuals to teach, it may also eventually reduce the role of classroom teacher to that of proctor or babysitter — or eliminate it altogether.
צריך להיות ברור שהשמרטף לא יזכה לאותו כבוד שהמורה מקבל, ובוודאי גם לא לאותה משכורת. אבל אם, כפי שהכתבה של Forbes רומזת, האלגוריתמים יכולים להיות יותר יעילים מאשר המורה האנושי, זאת הבעיה של המורה (לשעבר), ולא של המערכת שזכאית להחליט כיצד לחסוך כסף. אבל משפט נוסף בכתבה של The Economist מאיר פן נוסף של הנושא הזה. אנחנו קוראים ש:
Even outside the AI community, there is a broad consensus that technological progress, and artificial intelligence in particular, will require big changes in the way education is delivered, just as the Industrial Revolution did in the 19th century.
חשוב לשים לב כאן שלא כתוב "שינויים גדולים בחינוך", אלא "שינויים גדולים בדרך שבה החינוך נמסר" (או "מועבר", או "מוגש" – delivered באנגלית). הטכנולוגיה אולי משתנה, אבל החינוך עדיין נתפס כתהליך של מסירה, של העברת "ידע" ממקור מוסמך לדור הצעיר שאמור "לרכוש" אותו. האמצעים של העברת הידע אולי משתכללים, אבל התהליך נשאר כפי שהיה. ודווקא בהעברת "ידע" או בהקנייתו המחשב עשוי להיות הרבה יותר "יעיל" מאשר המורה האנושי.

זאת ועוד: סקינר אולי חלם על האפשרות לשחרר את המורה מכבלי העבודה הניהולית, אבל כאשר הגירסאות הדיגיטאליות של המכונות שלו יטפלו במסירת הידע, הן עשויות גם להפוך את העיסוק הניהולי והשמרטפי למלאכה הבלעדית של המורה.

אבל שוב, כל זה ידוע, ואיננו מחדש דבר. למה אני כותב על זה (שוב) עכשיו? לפני כשבוע טים סטאמר התייחס לכתבה חדשה ב-The Guardian שבדומה לכתבה ב-Forbes ביקשה לתאר כיצד האוטומציה תשפיע על מספר מקצועות, כולל על ההוראה. סטאמר מגיב שבנוגע לחינוך:
His sole example of MOOCs, in which college professors (more likely adjunct staff are doing the actual work) assemble a collection of readings and videos for students to consume in a specific order, is certainly all about presenting data for the invisible student on the other side to absorb.

But is that “teaching”?
סטאמר, שבמשך שנים רבות עסק בתקשוב בחינוך בבתי ספר במדינת וירג'יניה, יצא לפנסיה לפני שנה. אבל הוא ממשיך לכתוב על הנושא. נדמה לי שאני מבוגר ממנו, אבל סביר להניח שאנחנו פחות או יותר מאותו הדור. וכמוהו, אני שואל אם הקניית ידע לתלמידים היא "הוראה". אבל כאשר קראתי את הכתבה שאליה הוא התייחס מצאתי את עצמי שואל למה המורה צריך להיות שונה מעורכי דין, או מעיתונאים, או מתרפיסטים. אם אני מסכים שהדיגיטאליות הולכת ומשתלטת על כל יתר המקצועות שתוארו בכתבה, למה לא גם מורים? מה כל כך מיוחד בחינוך שהוא יכול להיות חסין מול האלגוריתם? סטאמר מוסיף:
Maybe I’m just a traditionalist but I’d like to think that all of those professions, especially the art of teaching, will always require a human touch to do well.
במילים אחרות, אפילו אם אני רוצה לחשוב שסטאמר צודק, אולי הנסיון לאחוז בייחודיות של ההוראה איננה מוצדקת. אולי הגיע הזמן להודות שהאלגוריתמים באמת כבר מספיק טובים, ולקבל את הדין שהרובוט הדיגיטאלי יוכל בקלות למלא את מקומו של המורה האנושי. ואם כך, אולי עוד לפני שאני מגיע לפנסיה (דווקא די בקרוב) עלי ללמוד להסתפק במשכורת של שמרטף.

תוויות: , , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates