« לדף הראשי | למען האמת, זה לא צריך להפתיע » | לקרוא את מה שכותבים בקבוצות דיון? באמת?? » | ככה לא בונים שינוי חינוכי » | מדעי המוח לשרות ... ניהול הכיתה? » | דווקא בשביל זה? חבל! » | בהודעות אין, כנראה, כל חדש » | יתכן שצדק, אם כי במשהו שהיינו צריכים לדעת » | ואולי פשוט אין – חלק ב' » | ואולי פשוט אין » | עוד מהפכה חינוכית » 

יום שני, 11 בדצמבר 2017 

רק היבט אחד של תמונה הרבה יותר רחבה

מספר רב של פעמים בעבר הבאתי כאן מדבריו של ויל ריצ'רדסון – שכבר כמעט שני עשורים הוא בין הדמויות הבולטות בתחום התקשוב החינוכי. רבות מהפעמים האלו הבאתי מדבריו מפני שהסכמתי איתם, אבל היו גם פעמים שעשיתי זאת מפני שהרגשתי שדבריו פשטניים ונדושים. חשוב להדגיש: לא עשיתי זאת כדי סתם לבקר אותו או ללעוג לו. דווקא ברבים מהמקרים האלה הביקורת שכיוונתי כלפי ריצ'רדסון היתה גם ביקורת עצמית. לא פעם חשתי שריצ'רדסון מבטא את הדעה שלי, וקריאת הדברים מפיו המחישה עבורי שגם לי יש נטייה לפשטנות ולאמירות שנשמעות יפה אבל ביסודו של דבר אינן מביעות הרבה. אפשר אולי להגיד שלעתים קרובות אני מעמיד את עצמי מול ריצ'רדסון והוא משמש לי כמראה. כאשר אני רואה בו משהו שאיננו מוצא חן בעיני אני נאלץ לבחון גם את עצמי ולבדוק עד כמה הדברים שאני כותב שטחיים.

אין זה אומר שבעיני ההערות של ריצ'רדסון הן תמיד חסרי עומק. יש לא מעט פעמים שבהן אני מסכים איתו בלי שארגיש שאני צריך לתבל את ההסכמה שלי עם ביקורת. כך הרגשתי עם מאמרון שהוא פרסם לפני כשבוע. במאמרון הזה ריצ'רדסון הביע את תחושתו ההולכת ומתרחבת שההבטחה הגדולה של התקשוב בחינוך לא רק שלא הגשימה את עצמה, אלא שהיום הוא משרת מטרות שונות מאשר אלה שלשמן איחלנו. ריצ'רדסון מביט אחורה במידה לא קטנה של געגוע וכותב:
There was such an innocence to the Internet back then. ... It was all exploration and figuring stuff out and finding cool websites that we could bookmark in our browser. ....

the Web was a fun, interesting, pretty fascinating place to be back then.
אבל משהו, כמובן, השתנה. כמו רבים אחרים שזוכרים את הימים הראשונים של הווב, היום הוא מאוכזב. ולא מדובר באכזבה מהתקשוב בחינוך בלבד. ריצ'רדסון מצטרף לאלה שטוענים שהאינטרנט "שבור", והאכזבה שלו מתייחסת לאינטרנט בכללותו. הוא מוצא את עצמו נקרע בין נאמנות להבטחה המקורית של הרשת לבין התחושה שאולי כבר מאוחר לתקן משהו:
I still believe that the Web can still be a great place for connection and learning, but I’m less convinced that that will happen through Facebook or Twitter or other algorithmically driven sites that are programming our behaviors and beliefs in ways that subvert the potentials that we aspired to back in the Nineties. It may be time to turn all of that off and find community in other spaces.
אני שותף לתחושות האלו, ואני חייב להודות שאין לי פתרונות למצב. מפני שאין לי פתרונות קשה לי לבוא בביקורת כלפי אחרים שגם להם אין. אבל תוך כדי ההסכמה שלי עם רוצ'רדסון אני בכל זאת חש שהוא חוזר להתייחסות הנדושה שהפריעה לי בעבר. הוא כותב שהיום הוא משתמש ב-Firefox, וב-Duck Duck Go במקום בגוגל, ושהוא גם מצמצם את השימוש שלו ב-Facebook, ב-Twitter, וב-Instagram. הוא מדגיש שזה איננו הרבה, אבל לפחות מדובר בנסיון להשתחרר מאחיזתן של החברות השולטות ברשת, ובעיניו יש בכך צעד חיובי.

חשוב להבין שברובד הפרטי אלה אכן דרכים למצמצם את השפעת ענקי הרשת על החיים שלנו. ובכל זאת צריך להיות ברור שפעולות מהסוג הזה אינן משפיעות על התמונה הגדולה של מצב הרשת. ומעבר לנסיונות האלה, נדמה שריצ'רדסון איננו מחבר בין התהליכים הכלל אינטרנטיים שעליהם הוא מנסה להשתחרר לבין המציאות הנוכחית של התקשוב בחינוך. מתקבל הרושם שריצ'רדסון עדיין רואה את התקשוב החינוכי דרך העיניים של חלוץ ה-Web 2.0 בחינוך, וזאת על אף העובדה שכבר מזמן התקשוב איננו בא לביטוי בחינוך דרך הכלים האלה, אלא דרך "ההתאמה האישית" והמעקב הנרחב אחרי כל מה שהתלמיד עושה. אני בוודאי לא אתווכח עם הקביעה שלו שמפני שהרשת תהיה חלק אינטגרלי מחייהם הבוגרים של התלמידים של היום עליהם להכיר את היכולות וגם את המגבלות שלה, ושאי אפשר להתעלם ממנה או להגביל את השימוש בה.

ובכל זאת, מדבריו של ריצ'רדסון מתקבל הרושם שהוא משמיע שתי ביקורות נפרדות – אחת כלפי האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו היום, ואחת כלפי הביטויים הנוכחיים של התקשוב בחינוך. הבעיה היא ששני אלה דווקא מאד מחוברים. "ההתאמה האישית" הרווחת היום בחינוך והמעקב ההדוק אחרי ה-"למידה" של כל תלמיד אינם שונים מאיסוף המידע האישי המאסיבי של חברות הענק ששולטים היום ברשת. במידה רבה אלה אינם אלא אחים קטנים לאלגוריתמים שמופעלים כדי לזהות בדיוק את מה שאנחנו "רוצים" (ולגרום לנו לקנות עוד ועוד) מחוץ לחינוך.

ריצ'רדסון מסיים את המאמרון שלו עם רשימה של כתבות מהשבועות האחרונים שמביעות אכזבה דומה לשלו. שמות שתיים מהכתבות האלו מסגירים את הדכדוך השורר בהן: ראיון עם טים ברנרס-לי - "What’s Wrong With the Web Today" וכתבה של פרהד מנג'ו -"The Internet is Dying". מנג'ו מסיים את הכתבה שלו עם המשפטים:
The internet doesn’t have to be a corporate playground. That’s just the path we’ve chosen.
אני בטוח שריצ'רדסון מסכים עם הקביעה הזאת, וגם שהוא מודע לכך שבמידה רבה זה המצב גם בתקשוב החינוכי. למרבה הצער, נכון להיום הסיכוי לחולל שינוי לטובה איננו גדול. אבל כל עוד לא נכיר בקשר ובדמיון בין המצב הכללי לבין המצב בחינוך הסיכוי לחולל שינוי בתקשוב בחינוך שואף לאפס. ונדמה לי שריצ'רדסון איננו מכיר בזה מספיק.

תוויות:

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates