יום רביעי, 27 בספטמבר 2017 

ואולי פשוט אין – חלק ב'

זמן קצר אחרי שהקלקתי על "פרסם" על המאמרון הקודם כאן הרהרתי שחסר בו משהו. לא עלו אצלי ספקות בנוגע לסיכוי הקטן למצוא תכניות לימוד, או מערכי שיעור, שיתאימו לשימוש של 1:1. אני עדיין דבק בדעה שניצול אופטימלי של ה-1:1 יביא איתו גם שינוי בתפיסה חינוכית כך שכמעט לא יהיו "מערכי שיעור" בכלל. אבל הרגשתי שכאשר התמקדתי ב-"תכניות לימודים" וב-"מערכי שיעור" פסחתי על נושא רחב יותר. הרגשתי שהיה עלי להתייחס לתהליך השילוב של טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך החינוך באופן כללי.

ואולי באופן בכלל לא מפתיע ההרהור אודות השילוב הוביל אותי למודל ה-SAMR של ראובן פונטדורה. המודל הזה, שלפני כשלוש שנים זכה לפופולריות רבה, מתאר רצף של ארבעה שלבים של אימוץ טכנולוגיות חדישות בכיתה, כאשר בקצה אחד הכלים הדיגיטאליים בסך הכל מחליפים כלים ישנים ומוכרים, ואילו בקצה השני הם מחוללים שינוי מהותי בתהליכי ההוראה והלמידה. כאשר אליוט סולוואי וקתי נוריס קבלו על העדר של תכניות לימודים המותאמים לשימוש ב-1:1 בכיתה אפשר היה לזהות רמזים למודל ה-SAMR – הם תיארו מצב שבו כלי חדש עדיין איננו זוכה לשימוש שמחולל טרנספורמציה בתהליכי הלמידה בכיתה.

יכול להיות שאני טועה, אבל נדמה לי שההתייחסות הראשונה בעברית למודל SAMR היתה בבלוג הזה, לפני ארבע שנים בדיוק. באותו מאמרון התייחסתי בחיוב למודל, או לפחות לשאיפה החינוכית שהמודל ביקש לבטא. ראיתי בו נסיון לזהות את הייחודיות אשר בדיגיטאליות בחינוך וכך לעודד את המימוש של תפיסה חינוכית שונה מהרווחת.

סולוואי ונוריס אמנם לא הזכירו את SAMR, אבל בדבריהם אפשר להרגיש שהם שותפים לאותה שאיפה. הם הרי כתבו:
Having a 1-to-1 classroom means that computing technology can replace paper-and-pencil technology as the essential tool — relegating paper-and-pencil technology to playing the supplementary role.
במשפט הזה התייחסות ל-"שלב" ה-"החלפה", ה-substitution, שבמודל של פונטדורה. הוא מתאר שימוש שהוא נטול חזון חינוכי: על אף העובדה שהטכנולוגיה חדשה, הכיתה מתנהלת כפי שהיא התנהלה בעבר. שימוש כזה רחוק מאד מה-"unique affordances" שעליהם סולוואי ונוריס כתבו, בחיוב, בהמשך (ציטטתי את הקטע במאמרון הקודם). סולוואי ונוריס כמובן אינם רואים ב-"החלפה" יעד ראוי. ברור שהם מביעים ביקורת כלפי השימוש המצומצם הזה. זה בא לביטוי בהבאת קטע מתוך כתבה על הפרויקט המקיף של 1:1 של מדינת מיין. הם רומזים שיש לשאוף למשהו מעבר ל-"החלפה":
it was observed that: "But in Maine's higher poverty and more rural schools, many students are still just using programs like PowerPoint and Microsoft Word."
אבל דווקא כאן אפשר לחוש את הבעייתיות אשר במודל ה-SAMR. פונטדורה, בסרטון קצר ב-YouTube, מסביר שהוא איננו מבקר את המורים שנמצאים ב-"שלב" של החלפה. הוא מתאר תהליך שבו מורה, אשר יוצא למסע של שילוב כלים דיגיטאליים בהוראה שלו אמנם מתחיל בשלב ה-"החלפה", אבל בהמשך הדרך לומד לנצל את הכלים האלה לפעילות פדגוגית שכן נותנת ביטוי ליכולות של הכלים. על התהליך הזה הוא אומר:
That's a perfectly valid approach. In fact to be honest with you it's the approach that would work with most teachers.
אכן, יש משהו די הגיוני בטענה כזאת. הרי סביר להניח שככל שמורים מכירים את הכלים שאיתם הם עובדים הם גם יוכלו להרחיב ולהעמיק את השימוש בהם. כמו ברוב המיומנויות שאנחנו רוכשים, עם הנסיון באה הכרות מעמיקה יותר עם הכלי והניצול האיכותי בו גדל. אבל אין בהכרח קשר בין הכרות מעמיקה עם כלי לבין שימוש יותר "חינוכי" בו. כמו בדוגמה ממדינת מיין, יש מורים שיסתפקו בשימוש ב-PowerPoint וב-Word. והם יעשו זאת לא מפני שהם עדיין לא רכשו מספיק נסיון בשימוש בכלים הדיגיטאליים, אלא מפני שה-PowerPoint וה-Word עונים על המטרות הפדגוגיות שלהם. באותה מידה שהמורים האלה יסתפקו בכלים האלה, יש בוודאי מורים אחרים שכתוצאה מהגישה הפדגוגית שלהם יוכלו להשתמש בכלים דיגיטאליים בצורה שבעיני פונטדורה מבטאת את "שלב" הטרנספורמציה. והם יעשו זאת כבר עם היכרותם הראשונית עם הכלים בלי להצטרך לעבור את "שלב" ההחלפה.

במילים אחרות, המודל של פונטדורה מתאר שלבים של התפתחות, כאשר המעבר לשלבים "גבוהים" יותר נובע מההסתגלות לכלי. עם ההסתגלות באה הרצון להשביח את הפדגוגיה. הבעיה היא שבעצם אין שום קשר הכרחי בין השניים. שום דבר איננו אומר שההסתגלות לשימוש בכלי זה או אחר תוביל לשימוש "חינוכי", או נבון, יותר. (ברור לי שכבר מתבקש חלק ג' למאמרון הזה – חלק שיבחן יותר לעומק את מודל SAMR, ויתייחס גם לביקורת המושמעת כלפיו.)

לפני יותר מעשרים שנה, ב-1994, מרלן סקרדמליה וקרל ברייטר פתחו מאמר שהם כתבו עם משפט שעל פניו נראה כמובן מאליו:
Nobody wants to use technology to recreate education as it is, yet there is not much to distinguish what goes on in most computer-supported classrooms versus traditional classrooms.
אכן, נדמה לי שאינני מכיר אף איש חינוך שיצהיר שהוא רוצה לנצל את הטכנולוגיה על מנת ליצור את אותה חוויה של למידה שכבר קיימת. אבל יתכן מאד שהמציאות רומזת על משהו אחר. הרי היום יש כיתות רבות המצוידות בשפע של כלים דיגיטאליים ובמידה רבה חווית הלמידה לא השתנתה. ואם כך, אולי עלינו להטיל ספק בקביעה של החוקרים החשובים האלה. דווקא המסקנה המתבקשת היא שמורים (שלא לדבר על מנהלים ומפקחים) כן רוצים להשתמש בטכנולוגיה כדי לשמור על הקיים.

אולי הנקודה העצובה ביותר היא שבמאמר שלהם סקרדמליה וברייטר תיארו דרך לעשות משהו אחר. הם כתבו שהם מציגים הצעה שתאפשר לחינוך להשתחרר מהמצב שבו משתמשים בטכנולוגיות חדשות כדי להמציא שוב את המוכר:
We argue that the classroom needs to foster transformational thought, both on the part of students and teachers, and that the best way to do this is to replace classroom-bred discourse patterns with those having more immediate and natural extensions to the real world; patterns whereby ideas are conceived, responded to, reframed, and set in historical context.
אפשר, כמובן, לטעון שאפילו בשנות ה-90 של המאה הקודמת בהצעה של סקרדמליה ושל ברייטר כבר לא היה חדש, אם כי לזכותם ייאמר שהבאתי כאן רק קטעים קצרים מתוך מאמר ארוך ומנומק. וממילא, ציטטתי מהחוקרים החשובים האלה בעיקר כדי להראות שהאמונה בכוח הטרנספורמטיבי של טכנולוגיות חדישות היתה אצלנו הרבה לפני מודל ה-SAMR. וזה אולי נותן קצת רקע לטענה שלי שהסיכוי למערכי שיעור המותאמים ל-1:1 מאד קלוש. סיימתי את המאמרון הקודם עם הקביעה ששימוש נבון ב-1:1 לצורך חינוך אחר:
דורש תפיסה חינוכית אחרת, ואפילו נכונות להשתחרר מתכניות מוכנות.
אם באמת היו רוצים לשנות את החינוך אפשר היה לעשות זאת גם ללא טכנולוגיות חדישות. והיום, כאשר יש טכנולוגיות כאלו (וה-1:1 הוא רק דוגמה אחת) העובדה שאין תכניות שמותאמות לשימוש בהן היא עדות לכך שסביר מאד להניח שאין באמת רצון בשינוי.

תוויות: , ,

יום שלישי, 19 בספטמבר 2017 

ואולי פשוט אין

לפני כחודש אליוט סולוואי וקתי נוריס פרסמו מאמרון שבו הם קראו לפיתוח של תכניות לימודים לכיתות שבהן לכל תלמיד מכשיר דיגיטאלי משלו. הם ציינו שתכניות לימוד טובות משפרות את הלמידה בכיתה, במיוחד מפני שהן מהוות עוגן אצל מורים שמעומס העבודה מתקשים לפתח חומרי לימוד בעצמם. מפני שהמצב של 1:1 הוא גם המציאות בשטח וגם המצב הרצוי, בעיניהם תכניות שמנצלות את הכלים האלה חשובות מאד. אבל זה מעורר אצלם שאלה חשובה:
Where is the curriculum — the daily lessons — that specifically exploit 1-to-1?
סולוואי ונוריס טוענים שה-1:1 כבר מזמן הפך למצב הרגיל בבתי הספר, ובעיניהם ה-1:1 איננו סתם עוד דרך לאפשר לתלמידים להשתמש בכלים האהובים עליהם. לפי דעתם ביכולתו של ה-1:1 לחולל שינוי איכותי בדרכי ההוראה ובלמידה. אבל נכון להיום זה איננו קורה. יש כאן בעיה – בעיה שהם מציגים בשאלה, ולצידה גם תשובה:
  • Question: Why aren’t educators taking advantage of the unique affordances of their 1-to-1 classrooms?
  • Answer: Lack of curriculum that teachers can use that explicitly takes advantage of 1-to-1.
במילים אחרות, סולוואי ונוריס מודעים לכך שנכון להיום אין תכניות לימודים שמנצלות את היתרונות של 1:1. וזה כנראה איננו רק ענין של דעה. הם כותבים שהם דגמו כ-100 שיעורים (מתוך כ-25,000) באתר של ארגון מורים אמריקאי ועל אף העובדה שהם מצאו שיעורים רבים שהשתמשו במחשב, הם לא מצאו אף לא שיעור אחד שמותאם ממש ל-1:1.

בסיום המאמרון שלהם סולוואי ונוריס כותבים שבמאמרונים הבאים שלהם בכוונתם להמשיך לדון בשאלה של היכן נמצאות התכניות המותאמות ספציפית ל-1:1, אם כי הם גם כותבים שהם ינסו לענות על השאלה של למה אין אתרים שמוקדשים במיוחד לתכניות כאלו. נכון לעכשיו, חודש מלא אחרי המאמרון המקורי, עדיין לא הופיע המשך.

למען האמת, אינני מופתע, ולדעתי הסיכוי שבמאת יופיע המשך די קטן. אבל דווקא מה שכן מוזר בעיני הוא שבתוך המאמרון המקורי שלהם סולוואי ונוריס פחות או יותר הסבירו למה אין תכניות המותאמות ספציפית ל-1:1. בערך באמצע המאמרון הם כותבים שהמטרה צריכה להיות:
to provide teachers with curriculum, with lessons that guide the student in using the devices while still maintaining a teacher-led classroom.
יש כאן סתירה, או לפחות ענין לא קטן באי-התאמה. הכוח האמיתי של ה-1:1 הוא העצמאות שהמצב הזה מאפשר. כאשר מחשב אישי נמצא בידיו של תלמיד הוא יכול לכוון את הלמידה של עצמו. הוא כבר איננו כבול בדרישות השיעור או המערכת. התקשוב פותח עבורו אין-ספור נתיבים שבהם הסקרנות שלו יכולה למצוא ביטוי. לכן, על אף העובדה שה-1:1 איננו שולל את האפשרות של "כיתה מונחית מורה", במידה רבה הוא מכרסם בו. אם הכוונה היא לשמור על מצב של "כיתה מונחית מורה" ובאותו הזמן לנצל את היכולות של 1:1 יכול להיות שהתכנית המתאימה ביותר הוא משהו כמו "א' - פתח את המכשיר שלך, ב' - מצא נושא שמעסיק אותך, ג' - צלול לתוכו, ד' - סכם את פעילותך ואת מה שלמדת בדרך כלשהי". אני מניח שצריך להיות ברור ש-"הנחיה" כזאת רחוקה מאד מלהיות הנחיה של "כיתה מונחית מורה".

האם כל זה אומר שבין כיתה כזאת לבין השימוש ב-1:1 קיים פער שאיננו ניתן לגישור? מאד יכול להיות שכן, אם כי אני מודה שהגזמתי בדוגמה שלי. מה שבטוח, יש באמת סתירה.

למען ההגינות, סולוואי ונוריס מודעים לסתירה הזאת. הגישה החינוכית שלהם הבנייתית, והם כותבים על כך שמערכות חינוך צריכות לאמץ דרכי למידה כזאת כבר שנים. כפי שהם מדגישים במאמרון הנוכחי:
One learns by doing, by actively engaging in projects – not by just reading text/watching videos/taking mastery tests/rinse/repeat.
אבל הם כנראה גם למודי נסיון, והם יודעים שרבים מהמורים בבתי הספר זקוקים לתכניות שיאפשרו להם ללמד בדרך הרצויה הזאת. הבעיה היא שזה איננו אומר שבאמת יש תכניות כאלה. כאשר קראתי את המאמרון שלהם סימנתי אותו כמשהו שעליו רציתי לכתוב, אבל אמרתי לעצמי שאמתין לראות כיצד סולוואי ונוריס ימלאו את ההבטחה שלהם לצלול לתוך האפשרות של שיעורים שמנצלים 1:1. אחרי המתנה של חודש אני די משתכנע שהם לא יצליחו לגשר על הפער שתיארתי.

מעניין ששבוע אחרי פרסום המאמרון של סולוואי ונוריס התפרסם מאמרון אחר באותו אתר (של כותב אחר) שדיווח על ספרייה של כ-20 מיליון משחקי Kahoot! שהחברה פתחה לציבור המורים. משחקי Kahoot! מותאמים ל-1:1 – הרי כדי להשתתף במשחק התלמיד זקוק למחשב או לסמרטפון. ולא פלא שיש המון משחקים כאלה – הם מאפשרים שימוש ב-1:1 תוך שמירה על "כיתה מונחית מורה". מורה שירצה להכין את תלמידיו למבחן, או שירצה לבדוק מה הם זוכרים, לא יתקשה למצוא חומרי "למידה" שנעזרים ב-1:1. אבל שימוש ב-1:1 לצורך למידה אחרת, למידה מהסוג שסולוואי ונוריס מייחלים לו, דורש תפיסה חינוכית אחרת, ואפילו נכונות להשתחרר מתכניות מוכנות.

תוויות: , ,

יום שני, 21 באוגוסט 2017 

לא ל-"משתמש" הזה פיללנו

לפני כחודש אבי ורשבסקי, מנכ"ל MindCet, פרסם כתבה:
הכתבה עוסקת בעיקר בנושא השיבושיות, אבל היא מתמקדת בהבחנה החשובה בין Schooling ל-Learning. כפי שוורשבסקי מציין, אין מילה מקבילה ל-Schooling בעברית, אבל נדמה לי שהכוונה ברורה – לצד הלמידה שמתרחשת אצל הפרט קיימת גם "בית-ספריות" שאיננה "אישית" אלא מתייחסת לקבוצת לומדים כאוכלוסייה שצריכה לרכוש כמות מוגדרת של "ידע" בצורה מסודרת ומאורגנת. ורשבסקי מסביר:
טכנולוגיות ה-schooling הם טכנולוגיות הבאות לשרת בראש ובראשונה את בית הספר, ואת האופן שבו הוא מתנהל. ככאלה הם מחזקות ומנסות לסייע למבנה הקיים של בית הספר.
במילים אחרות, הוא מבחין בין שתי זירות שונות של רכישת ידע – בית הספר, שמהווה מסגרת ברורה ואפילו נוקשה, ומולו הלמידה שאיננה בהכרח קשורה למסגרות קיימות ויכולה להתרחש בכל מקום. לפי ורשבסקי, נקודת המוצא של ה-learning:
אינה מבנה בית הספר או הצרכים של המערכת, אלא תהליך הלמידה עצמו
כפי שטענתי פעמים רבות בדפים האלה, עבורי, ועבור אנשי חינוך רבים שביקשו להכניס טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך החינוך, התקשוב היווה אמצעי שדרכו אפשר היה להחדיר לתוך בית הספר מרכיבים של למידה עצמית, הבנייתית, פתוחה יותר. מהבחינה הזאת המעבר מ-"בית-ספריות" ל-"למידה" פתוחה יותר, למידה שאיננה מתוחמת בדרישות המערכת או תכנית לימודים שהוכתבה מלמעלה, הוא דבר מבורך. אבל יתכן שיש בכל זאת גבולות לאותה ברכה.

לפני מספר ימים, דרך ציוץ בחשבון ה-Twitter שלו, נודע לי שלפני קצת זמן חמי רמיאל פרסם מאמר מאד מעניין בכתב העת Discourse. במאמר רמיאל מעמיד את ההבחנה בין ה-schooling לבין ה-learning באור קצת אחר ומחייב אותנו לבחון עד כמה באמת מדובר בברכה. הוא כותב על:
במאמר שלו רמיאל סוקר את התצפיות שהוא ערך ב-MindCet במסגרת כתיבת הדוקטורט שלו. לפי רמיאל, גם אם יש חיוב במעבר מהבית-ספריות אל הלמידה, יש בו גם בעייתיות. הוא מתמקד במינוח שמתלווה לשני המונחים השונים – ה-schooling מתייחס לסטודנט, ואולי ה-learning מתייחס למשתמש (ה-user). לשתי המילים מרחבים סמנטיים שונים. כאשר הסטודנט הופך למשתמש:
the relations between them (מי שהם עכשיו "משתמשים") and the system are described in terms of services, consumerism, usability and efficiency (עמ' 2)
המינוח של רמיאל מסתמך על הבחנה בין חינוך (education) לבין למידה (learning) של גרט ביאסטה (Gert Biesta). לא הכרתי את ביאסטה עד עכשיו, אבל בעקבות המאמר של רמיאל כבר קראתי כמה מאמרים שלו וגם איתרתי כמה ספרים שכתב. במאמר משנת 2005, Against Learning, ביאסטה בוחן את השינויים החברתיים שהובילו לעליונות של המונח learning בשיח החינוכי. הוא מבקר את השינוי הזה, אם כי הוא איננו שולל אותו. ובכל זאת, הוא מזהה בשינוי הזה בעיה – כאשר הדגש הוא על learning המעשה החינוכי הופך לעסקה כלכלית שבה הצרכן רוכש את הלמידה הדרושה לו מספק הלמידה. ביאסטה מהרהר:
whether the educational process itself can be understood – and should be understood – in economic terms, that is, as a situation in which the learner has certain needs and where it is the business of the educator to meet these needs. (עמ' 58)
לאור ההבחנה הזאת אפשר להבין שהגדרת הלומד כ-"משתמש" פועלת בניגוד לתפיסה "מסורתית" יותר (ואולי "תרבותית" יותר) של חינוך, תפיסה שבה תהליך החינוך הוא תהליך של הפנמה של ערכי יסוד ובניית תשתית תרבותית. כאשר הלומד הופך ל-"משתמש" הוא קובע לעצמו מה חשוב לו ללמוד במנותק ממערכת ערכים שה-"חינוך" מבקש להעניק.

ביאסטה מחדד את הנקודה הזאת. הוא מסביר שבמסגרת חינוכית ה-"לומד", אם מדובר בתלמיד צעיר או בסטודנט מבוגר יותר, מבקש ללמוד על מנת לגלות מה מעניין אותו ומהן הצרכים שלו:
a major reason for engaging in education is precisely to find out what it is that one actually needs – a process in which educational professionals play a crucial role because a major part of their expertise lies precisely there. (עמ' 59)
רמיאל, בעקבות ביאסטה, טוען שבמעבר מסטודנט למשתמש המומחיות של המורה הולכת לאיבוד, או מאבדת את משמעותה. במקום זה נוצרת מערכת שמגישה למשתמש את מה שהוא "מבקש", ללא התייחסות לשאלה אם זה באמת מה שהוא צריך. רמיאל מזהה שתי "מגבלויות" שבאות לביטוי בפרויקטים שיוצאים מהחממה של MindCet כתוצאה מהדגש על המשתמש – המסחוּר של המוצר הלימודי, וההכרח שהמוצר יהיה דיגיטאלי. מגבלויות אלו גורמות להעדר התחשבות במטרות חינוכיות שאינן ניתנות להערכה כספית, ובסופו של דבר הערך ה-"לימודי" של המוצר נמדד על ידי המידה שבה הוא מצליח לשמור על עניין אצל המשתמש ועל מעורבותו בו:
Engagement can be understood in the light of MindCet’s directors’ explanations: if ‘we are talking about users and market’ our main goals become ‘catch the learner’s attention,’ make him stay and give him the user experience. This is a very different kind of student, no longer one in need of guidance and education from a system based on pedagogical methods and principles, but as one that the product is built for – his or her need, desire and choice – for his engagement as a user. (עמ' 9)
בסופו של דבר, הפרויקטים שיוצאים מהחממה אולי "לימודיים" עבור הפרט, אבל חסר בהם מרכיב חינוכי כלל תרבותי.

מהכרותי עם לפחות כמה מאנשי MindCet אני יכול לקבוע שמדובר באנשי חינוך שמעוניינים לקדם את הלמידה במובן החיובי ביותר של המילה. עבורם, בהבחנה בין ה-schooling לבין ה-learning הנאמנות הראשונית שלהם היא כלפי ה-learning מפני שהם משוכנעים שה-schooling כבר איננו מתאים למציאות של היום. אמנם נכון להיום בית הספר מהווה המסגרת שבה הלמידה מתרחשת, אבל הם שואפים למציאות שבה הלמידה יכולה להתרחש בכל מקום ובכל עת. ברמת הפרט אני משוכנע שמדובר בשאיפה חיובית. אבל רמיאל מחייב אותנו לבחון אם תוך מה שנראה כמו הבחנה חיובית נמצאות גם הנחות סובייקטיביות שמשפיעות על הדרך שבה אנחנו מגדירים לעצמנו את מטרות החינוך. מצד אחד יש חיוב רב בהרחבת המרחב החינוכי מעבר לתחום בית הספר. אבל כאשר מתלווה להרחבה הזאת זיהוי הלומד כ-"משתמש" קיימת סכנה שנגדיר את הלמידה כלא יותר מאשר רכישת ידע אצל הפרט יותר עבור צרכי השוק מאשר צרכי האדם. כמו-כן, אנחנו עלולים לאבד את המרכיבים הערכיים של החינוך. וזאת אכן סכנה אמיתית ומדאיגה.

תוויות: , ,

יום חמישי, 3 באוגוסט 2017 

באופן אולי פרדוקסאלי, יש כאן הגיון

קל מאד, ואולי קל מדי, להתפס בגלים השוטפים של החדשנות בחינוך. קל ליישר קו עם אופנות חינוכיות שלכאורה נגזרות מהחדשנות הרווחת, ולא לשאול אם הן משיגות את המטרות שלשמן אומצו. כלים דיגיטאליים עוצמתיים בידיהם של לומדים יכולים להביא לפתיחות לימודית שלא היתה מוכרת ברוב מוסדות החינוך בעבר. כלים כאלה מאפשרים גישה הבלתי-מוגבלת למידע מגוון והלומד גם זוכה למנה גדושה של שיתופיות (אולי אפילו מנה גדושה מדי). על פי רוב אלה מסוג ה-"אופנות" שרצוי להתפס בהן. ודווקא מפני שהשורשים החינוכיים שלי נמצאים בחינוך הפתוח, והכיוונים האלה הם מהסוג שעליהם אני באופן טבעי מברך, טוב לי שיש מישהו כמו ליסה ליין שמוכנה להרים גבה ולשאול "האמנם?".

מההכרות שלי עם הבלוג של ליין אני מזהה שהגישות שלנו מאד דומות. היא איננה יוצאת נגד הפתיחות או השיתוף. אבל מפני שהיא כן דוגלת בגישות האלו היא חשה צורך לבדוק אם האופנות האלו באמת משיגות את המטרות החינוכיות שלמענן היא מאמצת אותם. לפני מספר ימים ליין פרסמה בבלוג שלה:
במאמרון הזה היא מזמינה אותנו לבחון האם הפתיחות היא תמיד לטובת הלומד. זאת ועוד: היא גם מדגישה שללכת שבי אחר המודה החינוכית הרווחת איננה בהכרח הדרך להשיג יעדים חינוכיים:
Empowering students to learn does not necessarily mean active engagement with the trends of the day.
אפשר לראות במאמרון של ליין בסך הכל בקשה לשמור על ההשכלה הגבוהה כמרחב שמאפשר רפלקציה מעמיקה. אפשר להבין בקשה כזאת. היא ללא ספק באה בתגובה לאווירה הטעונה השוררת היום בקמפוסים בארה"ב, אווירה שבה הדיון והבירור נבלעים מתחת לוויכוח הקולני והלא סובלני. ליין חוששת שבאווירה הרווחת הזאת משהו חשוב הולך לאיבוד:
Whether it’s one-on-one tutorials at university, or monks studying in cloisters, or Virginia Woolf’s own room, there has always been a necessity to isolate oneself somewhat in order to think. I would like the classroom to be a place where one can think.
הקמפוס הוא מרחב שבאופן מסורתי נפרד מ-"העולם הגדול" שמסביב. כאשר מתייחסים ל-"מגדל השן", אם כאידיאל ואם בביקורת, מובן שמדובר במשהו מלאכותי, שונה מאד מהעולם שבחוץ. רק באמצעות המרחק הזה הוא יכול לממש את מה שליין מזהה כייעודו החינוכי. יש יתרונות גדולים למעורבות אינטנסיבית בסביבה, אבל מעורבות כזאת מקשה על מימוש סוג החשיבה שליין רואה כמרכזי להשכלה גבוהה. ולא רק בהשכלה גבוהה מדובר. גם בית הספר מהווה יצור מלאכותי שבונה סביבה שמאפשרת ללומד להתקדם בהדרגתיות. מערכות חינוך מזמן הבינו שמעטים מאלה שנזרקים ישר לתוך המים מצליחים לשחות, וביסודו של דבר קורסים ושיעורים הם הדרך שמצאו כדי למנוע את הטביעה. היום מבחנים סטנדרטיים מענישים את הכשלון, אבל ביסוד של המלאכותיות של החינוך נמצאת היכולת למעוד או להכשל, וללמוד, במקום לסבול, מזה.

לאור כל זה אני יכול להבין את דבריה של ליין. אבל בכל זאת יש משהו קצת מוזר בעובדה שהיא כותבת אותם. מקריאה של שנים בבלוג שלה אני יודע שהיא דוגלת בשימוש נרחב בתקשוב. ולכן מתבקשת השאלה האם התייחסות חיובית לכיתה המבודדת מהווה נסיגה מההתייחסות החיובית שלה לדיגיטאליות בחינוך? אינני משוכנע שמדובר בנסיגה, אבל יש אצלה אמביוולנטיות, וזה נובע מהכרותה עם הסטודנטים שלה. בעבר היא הביעה אמביוולנטיות דומה כלפי השימוש ב-LMS – מצד אחד היא איננה אוהבת את הדרך שבה מערכות לניהול הלמידה מגבילות את הגישה של הסטודנטים שלה למקורות, ותוחמות אותן בתוך כיתה קטנה. אבל מצד שני היא מבינה שעבור הסטודנטים האלה, שרובם הם הראשונים במשפחותיהם לפנות להשכלה הגבוהה, ה-LMS מעניקה מסגרת ואפילו בטחון – התנאים הדרושים ללמידה שעליה היא כותבת במאמרון הזה.

על פניו לדגול בכיתה המבודדת נשמעת כנטישה מההבטחות הגדולות של התקשוב בחינוך. לא אכחיש שזה מצלצל טיפה מוזר, במיוחד כאשר לכל סטודנט היום יש מחשב רב עוצמה וחיבור לאינטרנט בכיס. הנכונות של ליין לכתוב בזכות הרעיון הזה מראה שהיא דבקה במטרות החינוכיות שלה, ומוכנה לאמץ או לדחות את הכלים ואת האמצעים שמקרבים, או מרחיקים, אותה מהן.

תוויות: ,

יום שישי, 5 במאי 2017 

שתפו פעולה – אם תרצו או לא!

גרי סטייגר איננו שומר מרחק ממחלוקות חינוכיות. הוא איתן בדעתו ושמח להשמיע אותה – אולי במיוחד כאשר מדובר בדעה שאיננה מתיישרת עם הדעה הרווחת. כיאה לתלמיד של סימור פפרט, עבור סטייגר המחשב הוא בעיקר כלי לחשיבה וליצירה. הוא איננו שולל את ה-WWW כמקור למידע זמין ללומדים, אבל בעיניו השימוש הרצוי והכדאי ביותר של כלים דיגיטאליים הוא בתהליך של יצירה. לאור כל זה, אין זה צריך להפתיע שלפני שבועיים בבלוג שלו סטייגר עקץ בחריפות את ההתלהבות המתמשכת בשימוש במסמכים של גוגל לשם ה-"שיתופיות". אבל אפילו אם העקיצה נעשתה בעיקר כדי להרגיז, נדמה לי שצריכים להודות שיש דברים בגו.

סטייגר מתאר את האהבה, אולי הסגידה, של אנשי חינוך כלפי גוגל, וברור לו שהוא מעורר התנגדות כאשר הוא מכריז:
The one Google thingy that schools really love is Google Docs. Boy, do they love Google Docs.
הוא מונה שלוש סיבות לכך. תחילה הוא מציין שבציבור הרחב גוגל נתפסת כמגניבה – הרי כולנו היינו רוצים לעבוד שם. הסיבה השנייה היא החינמיות (או לפחות החינמיות הכספית), ואכן נכון שקשה מאד להתנגד למשהו שמקבלים בחינם. והשלישית? האפשרות של שיתוף פעולה. וכאן סטייגר מרשה לעצמו להכנס להליך כמעט מיזנתרופי, וממש להרגיז. הוא יודע שאנשי חינוך אוהבים שיתוף פעולה. מערכות חינוך היום רואות בפיתוח יכולת שיתוף הפעולה אחת המטרות המרכזיות שלהן (כזכור, ה-collaboration הוא אחד מארבעה ה-Cים שה-Partnership for 21st Century Skills מבקש לקדם). סטייגר מתאר כיצד מורים מחלקים את תלמידי הכיתות שלהם לקבוצות קטנות, הטרוגניות כמובן, כדי שאלה ילמדו לעבוד יחד. אבל הוא מוכן, אפילו שמח, לקרוא תיגר על המגמה הפופולרית, הכל כך חיובית, הזאת. הוא כותב שהנסיון שלו כאדם כותב מאפשר לו להסיק כמה מסקנות אחרות בנוגע לכתיבה משתופת:
You may write different parts of something and smush them together. You may peer-edit. You may create an anthology or periodical containing writing by several people, but writing is a solo sport. Writing is the result of one person’s internal processes.
אולי יותר מאשר הוא טוען שהכתיבה היא פעולה אישית, סטייגר מתרעם על כך שמחייבים תלמידים לשתף פעולה. מקומם אותו שבתי הספר לוקחים משהו שיכול להיות חיובי ביותר כאשר הוא נעשה באופן רצוני, והופכים אותו להכרח. סטייגר הרי מכיר בכך ששיתוף פעולה יכול להניב פרות יפים – במוסיקה, למשל. אבל כאשר הוא נעשה תוך אילוץ התוצאה איננה יכולה להיות טובה. הוא מדגיש שמדובר בתהליך טבעי שצומח מסביבה שבה יחידים בעלי כישורים וידע שונים מפיקים תוצר גדול מסכום חלקיו. לכן במקום לחלק תלמידים לצוותים לפי השיקולים ה-"פדגוגיים" של המורה, שיתוף הפעולה צריך לצמוח בין חברים, ואם התוצאה איננה עונה על הצרכים, אפשר פשוט ליצור קבוצה אחרת. הוא כותב:
That is how you learn to collaborate. You may teach it, but the students will not stay taught.
סטייגר מצטט את תשובתו של סימור פפרט לשאלה שהוצגה לו בראיון לפני שנים די רבות (אם כי לא הצלחתי לאתר את המקור המדויק). כאשר פפרט נשאל מה דעתו על למידה שיתופית (Cooperative Learning), הוא השיב:
I think it is a profoundly bad idea to force children to work together.
גם אם נכון שלהבדיל מאנשי חינוך רבים סטייגר איננו מתלהב מ-Google Docs, נדמה לי שברור שמה שבאמת מפריע לו היא הדרך שבה מערכות חינוך מבקשות למסד את השיתוף. יש, אמנם, קשר די הדוק בין ההתלהבות מ-Google Docs לבין המרדף אחר הכתיבה השיתופית כמטרה בפני עצמה (ולא מפני שהתוצר איכותי יותר מאשר כתיבה אישית – דבר שבאופן די ברור אפשר להראות איננו נכון). במידה מסויימת הקשר הזה די הגיוני – הרי הכלים של גוגל הם אלה שמאפשרים את השיתוף. אבל מעבר לכך, שניהם נובעים מאותה "חשיבה" חינוכית: חלוקת התלמידים לקבוצות תוך הנחיה לעבוד יחד לקראת תוצר סופי איננה שונה מהותית מהגשת תמלילן שמאפשר עריכה משותפת ולצפות שהתלמידים באמת יפיקו משהו "יחד", ושבאופן קסמי, פשוט בזכות זה שהתלמידים יושבים מול מחשבים שעל מסכיהם מופיע אותו מסמך, ה-"משהו" הזה יהיה איכותי.

סטייגר כותב:
Sadly, like many seemingly good ideas, schools seek to mechanize collaboration by turning natural process into a set of measurable skills and [a] multi-year course of study, easily assessed.
אכן, עצוב. ועם זאת, צפוי. כמעט באופן בלתי-נמנע מערכות חינוך חייבות להסדיר תהליכים. קשה לבוא בטענה כלפי תהליך כזה. אבל במקרה של שיתוף פעולה, כאשר לוקחים תהליך "טבעי" ומבקשים למסד אותו, צפוי מאד שהתוצאה תהיה בעייתית. וכמו שקורה במקרים רבים, אנחנו נמשיך ללמד את התלמידים, והם ימשיכו לא ללמוד. וה-Google Docs, על אף יכולותיהם הנהדרים, לא יפתרו את הבעיה.

תוויות: , ,

יום שבת, 4 במרץ 2017 

היכן האנושיות באמת נחוצה?

אני מודה, לא פעם אינני מעודכן כמו שאולי הייתי רוצה להיות. עדות טובה לכך היא החשיפה המאוחרת שלי למבצע הפרסום של מזרחי טפחות. כן, ראיתי פרסומות בטלוויזיה שמסבירות לי שהבנק מבטיח ליווי של בן אנוש לכל לקוח, אבל משום מה חשבתי שמדובר בקמפיין חדש. כך לפחות התרשמתי שכאשר ראיתי שלט חוצות של הבנק שהכריז:
אין תחליף לאנושיות
הסיסמה הזאת עוררה בי מספר מחשבות, והיה לי ברור שאני צריך לכתוב כאן על המציאות המוזרה שבה הבנקאות שלנו היא חשובה כל כך שהיא מצריכה אדם שיטפל בנו, אבל בחינוך אפשר לאמץ אלגוריתמים ורובוטים, ולצמצם את המגע הישיר של מורים בני-אדם בתלמידיהם. אחרי שהתחלתי כבר לכתוב על התופעה גיליתי שעוד לפני כששה חודשים חברת הפרסום שעובדת עם מזרחי טפחות העלתה לרשת סרטון הגן הדיגיטלי הראשון. אם נכון לעכשיו הסרטון ב-YouTube זכה כמעט ב-700,000 צפיות, ברור שאני פספסתי משהו.

הסרטון מבקש לשכנע אותנו שיש תחומים בחיים שאי אפשר להפקיר אותם למכונות – גן ילדים למשל. ללא ספק יש כאן מבצע פרסום מתוחכם, במיוחד מפני שכאשר הסרטון פורסם עדיין לא היה ברור לקראת מה הוא מוביל. ובכל זאת, ואולי במיוחד מפני שעכשיו אנחנו כן יודעים לאן הוא הוביל, הוא מעלה מספר שאלות ותהיות.

הפרסומת מספרת לנו על "הגן הדיגיטלי הראשון בישראל", אם כי מה שאנחנו רואים בסרטון איננו גן דיגיטאלי, אלא גננת (כנראה אמיתית) שמתקשרת עם הילדים מרחוק באמצעות iPad על גלגלים. הגננת (או דמותה) אמנם מספרת לנו שהיא מאמינה "ביכולת האינטואיטיבית של הילד להתנהל בעצמו במרחב הדיגיטלי", אבל מה שאנחנו פוגשים איננו "מרחב דיגיטלי" אלא מרחב פיסי שבו הנוכחות של הגננת, והקשר איתה, הם דרך ה-iPad. לאור זה הדוגמאות המצחיקות (פחות או יותר) שאנחנו רואים אינן המחשה של דיגיטאליות בגן, אלא פשוט סביבה שאין בה מגע אדם. הגננת מספרת שהתפיסה הפדגוגית היא "לאפשר לכל ילד וילדה לנהל את עצמם בעצמם". יד על הלב, על אף העובדה שאנחנו אמורים לצחוק מהרעיון שילדים בגן יכולים להיות עצמאיים, יש כאן יסוד פדגוגי חשוב, יסוד שראוי, בהתאם לגיל וליכולת, ליישום.

אבל להבדיל מהפרסומת, בסביבות חינוכיות דיגיטאליות אנחנו פוגשים מציאות כמעט הפוכה. בחינוך הדיגיטאלי של היום עוד ועוד מידע על התלמיד ומעשיו נאסף, כאשר אלגוריתמים מורכבים מנתחים את המידע הזה כדי לכוון ולנתב את התלמיד. התוצאה היא שהסיכוי שהתלמידים יצליחו "לנהל את עצמם בעצמם" הולך ומצטמצם. זאת ועוד: בקשות כמו זאת של הילדה בסרטון שקוראת לגננת לנגב לה נרשמות ונשמרות, ונכנסות למאגר שיוצר תמונה כוללת על כל ילד וילד, כאשר המידע שנאסף ישפיע על כיצד יתייחסו לילד בהמשך. עם או בלי בנקאי אנושי, אגב, אותו הדבר קורה אצל הלקוח בבנק. מזרחי טפחות בוודאי לא יוותר על המידע שיש לו אודות לקוחותיו, מידע שיאפשר לו, עם קריצה לאנושיות כמובן, להחליט אם כדאי, למשל, לאשר הלוואה ללקוח.

כצפוי, בסוף הסרטון מכריזים ש-"בדברים החשובים באמת, אין תחליף לאנושיות". וברור לנו שכאשר מזרחי טפחות מציע לנו בנקאי אישי, אנושי, זה מפני שהכסף שלנו הוא אחד הדברים "החשובים באמת". השאלה היא האם, על אף הפרסומת המצחיקה, נוכל להגיד את אותו הדבר לגבי החינוך?

התנופה למצוא מכשירים שימלאו את תפקידי המורה איננה חדשה. רק לפני שלושה שבועות הבאתי כאן ציטוט מב' פ' סקינר שעוד בשנות ה-50 טען שמכונות יוכלו להחליף את המורה (אם כי הדגשתי שסקינר טען שהמכונות ימלאו תפקידים ניהוליים ומשעממים כך שהמורה ישתחרר לעבודה חינוכית משמעותית). ציינתי גם שהיום, בהשפעת שיקולים של חסכון ורווח, ובעקבות היכולות ההולכות ומתרחבות של המחשבים, יזמים בתחום החינוך מבקשים למצוא עוד ועוד תפקידים הוראתיים שהמחשב יוכל למלא. ומפני שאותם יזמים מתקשים להבין למה החינוך איננו מנוהל יותר כעסק, ומפני שבטווח הארוך זול יותר להפעיל רובוט מאשר מורה אנושי, סביר להניח שהרובוטיזציה של החינוך תמשיך לתפוס תנופה.

יש טעם לשאול שאלה נוספת: עד כמה הבנקאי האנושי באמת חשוב לנו? יתכן שמבצע הפרסום של מזרחי טפחות עולה על גל של געגועים לאנלוגי ולמוחשי. בשנה הקודמת דייוויד סאקס פרסם ספר "The Revenge of the Analog". סאקס טוען שבתחומים רבים אנשים נוטשים את הדיגיטלי כדי להחזיק ספר או תקליט ביד, לרשום מחשבות בתוך מחברת, וליצור קשר "אישי". הספר מעניין, אם כי לא השתכנעתי שבאמת יש כאן מגמה (כמו שלא השתכנעתי שנטשנו את האנלוגי באופן כל כך גורף). מה שכן ברור הוא שבמזרחי טפחות מבינים שכאשר אנחנו שומעים קול אנושי אנחנו חשים שלמישהו אכפת מאיתנו. לאור זה חשוב להדגיש שבפרסומות ההמשך של מזרחי טפחות הבעיה איננה שמחשב מטפל בנו, אלא שצריכים להמתין זמן רב מדי עד שבן אדם חוזר אלינו (אם בכלל) לטפל בנו. זאת איננה בעיה של דיגיטאליות, אלא של היעילות של הבנק. ולמען האמת, לא ברור למה אדם מסויים, שאת שמו אנחנו יודעים ואת קולו אנחנו מזהים, פותר את הבעיה.

כתבה ב-Popular Science מלפני כשבועיים מדווחת על חברה שעוסקת באיתור ופיתוח הצלילים המתאימים ביותר לאפשר לנו להמתין על קו הטלפון כאשר אנחנו פונים לשירות. בין היתר מדווחים שיתכן שזאת בעיה שהולכת להעלם מפני שהמחשבים של היום מסוגלים לאתר את התשובות לשאלות שלנו במהירות בזק, ולכן זמן ההמתנה מצטמצמת מאד. אבל זה יוצר בעיה חדשה. לפי הכתבה, אפילו אם אפשר להעביר אלינו תשובה כמעט באופן מיידי, אנחנו אוהבים להרגיש שמטפלים בנו. הכתבה מצטטת אחד המנהלים של חברה שעוסקת, בין היתר, בצלילים שמושמעים בזמן ההמתנה. החברה פיתחה צלילים של הקלדה על מקלדת מפני שצליל ההקלדה רומז לנו שמישהו שוקד על איתור התשובה הנכונה לשאלה שלנו:
You want people to understand that you’re still there and that you’re doing something for them. In the computer age, you can say work is being done by typing. It has the immediate naturally understood connotation of ‘I’m doing something for you.
לצליל המוכר הזה אין קשר למה שהמחשב עושה בזמן שהוא מאתר תשובה לשאלה, אבל הוא גורם לנו להרגיש שמטפלים בנו. סביר להניח שבצורה דומה המטפל האנושי שבנק מעניק לנו איננו אלא כיסוי לפעילות דיגיטאלית שעליה לא היינו רוצים לוותר.

נוצרת מציאות מוזרה. מצד אחד בנק מבטיח לנו התייחסות אנושית – אפילו אם ברור לנו שעל מנת שאותו בן אנוש יפנה אלינו לא רק בנימוס אלא גם ביעילות יש צורך בפעולות מחשב מורכבות שמופעלות ברקע. בעיני הלקוח זה נתפס כקידמה. ואילו מצד שני במרחב החינוכי אנחנו עדים לעוד ועוד תוכנות מחשב שמנטרלות את התרומה של המורה האנושי – ומשום מה גם זה נחשב קידמה. קשה לי להאמין שאני היחיד שרואה בכך סדר עדיפויות עקום.

תוויות: ,

יום רביעי, 22 בפברואר 2017 

אבל הדיגיטאליות מאפשרת

לפני שלוש שנים, לקראת חג המולד, אדוורד סנודן שלח מסר לעולם דובר האנגלית ממקום מחבואו ברוסיה. במסר הזה סנודן הזהיר שבני הנוער של היום גדלים בלי שום תחושה של פרטיות:
A child born today will grow up with no conception of privacy at all. They’ll never know what it means to have a private moment to themselves, an unrecorded and unanalyzed thought. And that’s a problem because privacy matters. Privacy is what allows us to determine who we are, and who we want to be.
דבריו של סנודן כוונו ליכולת של השלטונות לעקוב אחרי כל מעשינו, יכולת שגדלה עשרות מונים בעקבות התכונה של הדיגיטאליות לרשום ולתייק כל דבר. כבר שנים רחובות הערים מכוסות במצלמות מעקב אבל איננו חשופים רק כאשר אנחנו נמצאים במרחב הציבורי. גם כאשר אנחנו לבד מול המחשב כל מה שאנחנו עושים נרשם. בדרך הזאת לגופים שיודעים עלינו המון נמנים לא רק השלטונות אלא גם חברות האינטרנט הגדולות שבאופן תדיר אוספות מידע רב אודות כל הפעולות הדיגיטאליות שלנו. בהחלט אפשר להבין את החשש של סנודן שהפרטיות היא נחלת העבר.

אבל על אף העובדה שכל זה מוכר לנו, הוא גם, איכשהו, רחוק מאיתנו. גם אם הפרסומות שמופיעות על הצג שלנו כאשר אנחנו גולשים מאתר לאתר מעוררות תחושה שמישהו יודע עלינו יותר מדי, אנחנו מתייחסים לזה יותר כקוריוז מאשר כמשהו מפחיד. אבל מה עושים כאשר זה נעשה עוד יותר אישי? אתמול, בחדשות ערוץ 2, בכתבה קצרה בת שלוש דקות, ראינו לאן זה מגיע.
הכתבה הציגה מגוון כלים שמאפשרים להורים לדעת, בכל רגע נתון, היכן ילדיהם נמצאים ומה הם עושים. שיהיה ברור – כהורה לילדים שהם מאד חשובים ויקרים לי חשוב לי לדעת שהם בסדר. גם במהלך יום העבודה שלי, וגם בערב, אני חושב עליהם ודואג לשלומם. אבל אינני חש צורך לקבל פירוט מדויק על היכן הם נמצאים ומה הם עושים. משום מה חשבתי שחלק חשוב מהתפקיד שלי כהורה הוא לאפשר לילדים שלי להיות עצמאיים ולהכין אותם לעצמאות הזאת. לטעמי, הרצון של ההורים בכתבה לקבל מידע מפורט אודות הילדים שלהם גובל בריגול. הצורך האובססיבי הזה לדעת בוודאי איננו מביע אימון בילד, ובלי אימון בו הילד מתקשה לפתח עצמאות ואחריות.

גם לפני העידן הדיגיטאלי הורים דאגו לילדיהם. כתיכוניסט אני זוכר שההורים שלי ביקשו שאם עד חצות לא הגעתי הביתה שאטלפן אליהם להגיד היכן אני נמצא. העובדה שאני ידעתי היכן הייתי לא פטר אותם מלדאוג – ואם לא ידעתי את זה אז, למדתי אותו כשנעשיתי הורה לילדים גדולים. אבל אני בטוח שאפילו אם להורים שלי היו האמצעים לעקוב אחרי הם לא היו עושים את זה, ואני משוכנע שזה היה מפני שהם הבינו שעל אף הדאגה שלהם רק כך אוכל לפתח עצמאות. אני מניח שכמו כל מתבגר אחר הרגשתי אז שההורים שלי חודרים לפרטיות שלי, ורק מאוחר יותר הבנתי שהם אכן אפשרו לי לא מעט מרחב. אבל היום גם המרחב הזה מאד מצטמצם.

במידה לא קטנה המכשירים שמאפשרים להורים לעקוב אחרי ילדיהם סוגרים את אחת הפינות שעד עכשיו היו פתוחות. ברור שהשלטונות יכולים לדעת עליהם, וכך גם גוגל ופייסבוק. יתכן שהגיוני שההורים הם אלה שכן יוכלו לקבל מידע לגבי המצאותם של ילדיהם, אבל אפשר לברך על התבונה של ההורים שהצליחו להבחין בין דאגה כנה לבין מעקב חודר. לא כל מה שהדיגיטאליות מאפשרת דורשת יישום. ועבור ההורים שבכל זאת חייבים לדעת את הכל, אין ספק שבקרוב כבר עם לידת התינוק אפשר יהיה לשתול בו שבב RFID ארוך טווח תת-עורי ... ואז ההורים יוכלו לא לישון בשקט לא מפני שהם אינם יודעים היכן הילד, אלא מפני שהם כן יודעים.

תוויות: , ,

יום שלישי, 17 בינואר 2017 

נכון, אין סיכוי. אבל אולי ...

פעמים רבות בבלוג הזה הבאתי דברים שכתב לארי קובן. לקובן קבלות רבות בחקר ההיסטוריה של החינוך, ובמיוחד בחקר הנסיונות לחולל שינויים בחינוך באמצעות הטכנולוגיה. על אף העובדה שלא פעם מציגים אותו כמתנגד לטכנולוגיות דיגיטאליות בבתי הספר, הגישה של קובן לנושא הרבה יותר מפוכחת. לקובן היכרות עמוקה עם ההיסטוריה של הנסיונות לשנות את בית ספר, וההכרות הזאת לימדה אותו שאפילו אם מדובר בכלים דיגיטאליים רבי עוצמה שמגיעים לכיתה, אי-אפשר לצפות למהפכות בתהליכי הוראה ולמידה. פעם אחר פעם קובן מצביע על המורכבות של המתרחש בכיתה, מורכבות שמקשה מאד על שינויים מהירים. הוא מדגיש שלרוב, גם כאשר המורים מאמצים כלים חדשים (או נאלצים על ידי ההנהלות לעשות זאת), הם מוצאים דרך להתאים אותם לשיטות ההוראה שכבר נהוגות אצלם. התוצאה היא שבמקום השינוי הגורף המקווה, בסופו של דבר עולם כמנהגו נוהג.

במאמרון מלפני שבוע קובן מביא דוגמאות מחוץ לכותלי הכיתה על מנת להראות שבאופן כללי בתרבות המערבית המרדף אחרי הדיגיטאלי נבלם, ובמקום זה אנחנו לומדים לשלב את המיטב של הדיגיטאלי עם המוכר האנלוגי. בפתיחת המאמרון שלו הוא מקשר לכתבות שמראות שלאחרונה יש עלייה בקניית יומני פגישות מודפסים וירידה בקניית ספרים דיגיטאליים, ושבאופן כללי יש עלייה ברכישת מוצרים מוחשיים לעומת דיגיטאליים. הוא מציין שכל אלה הם עדות לכך שמיליוני אנשים עוסקים ב:
figuring out what’s important in living a life fully in a world that has become increasingly digital
בהמשך קובן מביא דוגמאות נוספות שמצביעות על כך שהחיים שלנו אינם עוברים להיות דיגיטאליים במלואם, אלא שאנחנו מוצאים את הדרך לשלב בין הדיגיטאלי והאנלוגי. הוא כותב שאולי יש אנשים שיתייחסו להסתמכות המחודשת על המוחשי כגעגוע לעבר, לנוסטלגיה, אבל לדעתו החזרה לאנלוגי מעיד על כך ש:
many people [are] figuring out pathways to a life that mixes the analog and digital
יש משהו קצת מוזר בהערות האלו של קובן. הרי על אף העובדה שהדיגיטאלי חדר לכל תחומי החיים שלנו, וכמעט לכל אחד מאיתנו יש מחשב קטן וחזק בכיס, קשה להגיד שהקיימת "סכנה" ממשית שאנחנו ננטוש את האנלוגי כדי להפוך לדיגיטאליים באופן מלא. החברות המובילות של עמק הסיליקון אמנם מעודדות אותנו להעשות יותר ויותר דיגיטאליים (היום אפשר, אפילו, לרכוש שלל מכשירים דיגיטאליים עבור הכלבים שלנו), אבל היסודות האנלוגיים שלנו עדיין מוצקים. קובן אולי מזהה "חזרה" לאנלוגי בדוגמאות שהוא מביא, אבל נדמה לי שהוא פשוט רואה את המציאות – שכולנו, מי יותר ומי פחות, משלבים את האנלוגי ואת הדיגיטאלי בחיינו.

לאור זה, יש טעם לשאול למה קובן חש צורך להבליט את מה שנראה כמובן מאליו. נדמה לי שהתשובה נמצאת בעובדה שבמשך שנת 2016 קובן ביקר בבתי ספר מתוקשבים רבים, והביקורים האלה עוררו אצלו את החשש שמישהו באמת רוצה להיפטר מבתי הספר הפיסיים, להשתחרר מהמבנים עצמם ולהפוך את ההוראה ואת הלמידה לתהליכים שמתבצעים דרך התקשוב באופן מלא.

כאשר הוא מצביע על המיזוג של שתי המציאויות – האנלוגי והדיגיטאלי – הוא מזכיר לנו, ולעצמו, שאין חשש שהכיתה הבית ספרית של היום תיעלם או תהפוך לדיגיטאלית באופן מלא. קובן מביא מספר דוגמאות למקצועות שמחייבות קשר אישי – הוא מציין מצבים שבהם קשר פנים-אל-פנים מהווה מרכיב הכרחי, והוא מדגיש שעל אף העובדה שלעתים קרובות הדיגיטאלי בהחלט יכול לסייע או לתרום, הוא איננו יכול, ואיננו צריך, להחליף את הקשר הזה. הוא מוסיף:
Not either/or, one or the other – analog and digital easily mix in these helping professions. And it is in schools especially where face-to-face contacts occur daily, where relationships begin and mature, where the analog and digital world come together.
קובן איננו רואה את המעבר לדיגיטאלי באופן מלא כאופציה. הוא חושב כך בעקבות ההכרות שלו עם ההיסטוריה של השינויים בחינוך, אבל גם מפני שהוא רואה בקשר פנים אל פנים האמצעי המועדף של חברה שרוצה להעביר את ערכיה לדור הצעיר. הוא כותב שמלאכת ההוראה (הוא משתמש במילה schooling) איננה מטפלת בראש בלבד, אלא גם בלב, ומוסיף שלעתים קרובות רבים מאלה שדוגלים בדיגיטאליות בחינוך שוכחים את זה:
A fact often forgotten by those avid reformers (and parents) who see schools as efficient escalators to the workplace, who see children and youth as brains on a stick.
אבל גם אם בשנה האחרונה קובן פגש רבים שמוכנים לחסל את בית הספר כישות פיסית, ספק אם הוא באמת חושש שזה עשוי לקרות. ולכן, נדמה לי שסיבה אחת, ולא השולית ביניהן, לכתיבת המאמרון שלו היא השכנוע העצמי. קובן כותב שהשנה שבה הוא ביקר בבתי ספר מתוקשבים חיזקה את דעתו שבית הספר הפיסי, המוחשי, איננו בסכנת הכחדה:
My half-century of experience in schools, awareness of the central role of schooling in a democratic, market-oriented society, and awareness of classrooms across the nation but especially in Silicon Valley have convinced me that schools as analog institutions will persevere and outlast the magical thinking that technologically-driven reformers peddle.
אין לי סיבה לא להסכים איתו. קריאת הספרים על רפורמות בחינוך שקובן כתב בהחלט מחזקת את הטענה הזאת. ובכל זאת מקננת בי התחושה הלא נעימה שאם הוא כל כך בטוח בקביעה הזאת לא היה לו צורך להתאמץ כל כך לשכנע אותנו.

תוויות: , ,

יום ראשון, 25 בדצמבר 2016 

גם ערוץ 2 מקבל "בלתי-מספיק"

ביום חמישי לפני שבוע (22.12) המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 שידרה כתבה של עידו סולומון:
מעניין לציין שעל אף הכותרת המרשיעה הכתבה עצמה דיווחה על מספר נקודות אור בנוגע לתקשוב במערכת החינוך בישראל. ואולי בגלל זה הכותרת שמופיעה מתחת לסרטון הכתבה מרכך קצת את פסק הדין:
בלתי מספיק: למה מערכת החינוך לא עושה כמעט שימוש בטכנולוגיה בשיעורים?
למען האמת, הגיוני שכתבה על התקשוב במערכת החינוך תעסוק במתן ציון. הרי על אף מס השפתיים כלפי היכולת של כלים דיגיטאליים לעורר סקרנות, הסיבה המרכזית שבגללה מבקשים להכניס את הכלים האלה לתוך בתי הספר היא שיפור בציונים. וזה, כמובן, ללא קשר לשאלה אם הציונים האלה באמת משקפים למידה.

בסיום הכתבה עידו סולומון מציין ש:
העזרים האלה מרתקים את התלמידים, מגבירים מעורבות וגם מסייעים לשיפור הישגים.
סולומון איננו מביא נתונים מחקריים על מנת לחזק את הטענות האלו. מי צריך נתונים אם יש אנקדוטות? תלמידים מתוך הכתבה מספרים בהתלהבות שהרבה יותר כייף ללמוד באמצעות טאבלטים, ושבדרך הזאת יש "יותר חשק ללמוד". זה יותר משכנע מנתונים סטטיסטיים. תלמיד אחד מסביר ש-"הספר הוא סתם דף עם דיו". יכול להיות שזה נכון, אם כי בעקבות הערה כזאת מתבקש לשאול כמה זמן יידרש עד אשר אותו תלמיד יגלה שהטאבלט הוא סתם ביטים של זכרון. דווקא לשאלה הזאת יש תשובה די ברורה: מספיק זמן עד שההתלהבות תעבור לכלי חדש שיענה על כל הצרכים החינוכיים כך שנשכח שלא לפני הרבה זמן התלהבנו מהטאבלט. בינתיים כולם זוכים – התלמידים נהנים יותר, ובאמצעות ביצוע שינויים מינימליים בדרכי ההוראה המערכת יכולה לטעון שמשהו משמעותי מתרחש.

לפני קצת יותר מחצי שנה דונלד קלארק פרסם מאמרון בו הוא הצהיר שהוויכוח סביב מה עדיף בכיתה, טאבלטים או מחשבים ניידים, סוף סוף הוכרע. הוא טען זאת בעקבות כתבה על מחוז במדינת מיין שקבעה:
באותה כתבה נמסר:
One teacher cited by the study said that the iPads "provide no educational function in the classroom. Students use them as toys," adding that word processing is "near to impossible."

One teacher even said "the iPads are a disaster."

Students weren't much more positive, according to the Sun Journal. “WE NEED LAPTOPS!!!” one student reportedly wrote three times in the study.
לפי קלארק הדברים האלה, וגם נתונים בכתבה כמו:
88.5% of teachers and 74% of grade 7-12 students wanted laptops, not iPads
מוכיחים את מה שהוא טוען כבר שנים. הוא הזכיר לקוראיו, למשל, שבשנת 2013 הוא טען:
that tablets were not the device of choice for teachers and students, poor for writing, encouraged facile creativity, were consumer not producer devices and awful for coding. They were vanity projects, too expensive, as well as teacher and student unfriendly.
על אף העובדה שאני מסכים עם רוב הקביעות האלו, אני גם יודע שלא קשה למצוא סיפורים שמראים את ההפך – שהטאבלטים דווקא מעודדים את הלמידה. ומעבר לסיפורים בוודאי אפשר למצוא גם נתונים. כל צד יכול לגייס סיפורים ונתונים בשפע. אבל לא ברור שהדוגמאות בכתבה של עידו סולומון אמורות לשכנע. ספק אם נכון להיום סיור ב-virtual reality (כך בכתבה מכנים את השימוש ב-Google Cardboard) בהר געש מעניק לתלמיד יותר מידע, או תחושה חזקה יותר, מאשר סרטי הווידיאו המצויינים שכבר קיימים על הרי געש. כמו-כן, אולי השימוש בקוד QR כדי להגיע ל-URL כלשהו נחמד, אבל ספק אם הוא נחוץ, או תורם משהו שמצריך שימוש בטאבלט. אלה אינן דוגמאות שמראות שיש ערך חינוכי בתקשוב. הן פשוט מראות שמשתמשים בו. הדוגמאות ממכללת גורדון בכתבה כן מרשימות, אם כי לא ברור אם אנחנו אמורים להתרשם שקורה שם משהו חיובי, או להבין שבתי הספר עדיין אינם ערוכים ליישם את הידע הפדגוגי/טכנולוגי שהסטודנטיות שם רוכשות.

אולי המסקנה הברורה ביותר שאפשר להסיק מהכתבה היא שבמוקדם או במאוחר טכנולוגיות דיגיטאליות יחדרו לתוך הכיתה, עם או בלי פדגוגיה מתאימה. זאת כמובן איננה ידיעה מרעישה. אפשר היה לדעת את זה גם בלי כתבה בת שמונה דקות. ואולי העדות הברורה ביותר לכך שזאת המסקנה המתבקשת היא שערוץ 2 שלח את כתב הטכנולוגיה להכין את הכתבה ולא את כתב החינוך. לא שבאופן וודאי כתב חינוך היה שואל שאלות על סביבת הלמידה, או על מבנה הכיתה, או אפילו על המטרות הלימודיות שהשימוש בתקשוב אמור לקדם. אבל לפחות זה היה מצביע על סדר עדיפויות.

כותרת המשנה של הכתבה מסתיימת בשאלה:
למה הקידמה נשארת מחוץ לכיתות?
אין צורך ברמזים. באופן ברור השאלה הזאת מיידעת אותנו שהטכנולוגיה היא הקידמה, ומערכת חינוכית שאיננה צועדת לקראת הטכנולוגיה איננה מתקדמת. התקדמות פדגוגית אולי נחמדה, אבל ספק אם היא נחוצה. וכזכור עצם העובדה שהכתבה היא של כתב הטכנולוגיה מראה משהו חשוב על סדר העדיפויות. אם רוצים להתקדם, קודם כל הכלים, ואי-שם בהמשך (אולי) הלמידה.

תוויות: , ,

יום שבת, 17 באוקטובר 2015 

לפעמים מגיע לתקשוב שיגנו עליו

לאחרונה כמעט כל מה שאני כותב כאן על התקשוב בחינוך הוא ביקורתי. אמנם אני משוכנע שהתקשוב הרוויח את הביקורת הזאת בכבוד, אבל אין זה אומר שראוי שיקטלו אותו כמו שעשה מנפרד שפיצר, חוקר גרמני, בכתבה קצרה שהתפרסם באתר New Scientist לפני מספר שבועות. הגעתי אל הכתבה של שפיצר דרך ציוץ של MindCet שבסך הכל ציטט את כותרת הכתבה:
לעתים קרובות מדי, לצערי, אני נוטה להשיב לשאלה הזאת ב-"כן". אבל במקרה הספציפי הזה שפיצר מתאמץ כל כך להראות את החולשות ואת הכשלונות של התקשוב שבסופו של דבר התוצאה היא די מצחיקה.

לא הכרתי את שפיצר לפני שקראתי את הכתבה שלו. גיליתי שהוא כן מוכר בגרמניה. יש עליו ערך בוויקיפדיה הגרמנית, וקורות החיים שלו מרשימים. הכתבה הנוכחית כנראה מתפרסמת לקראת פרסום ספר חדש שלו על סכנות הדיגיטאליות עבור ילדים. בשנת 2012 הוא פרסם ספר בשם Digital Dementia (בגרמנית בלבד), ושם הספר שעומד לצאת (גם בגרמנית) הוא Cyber Sick!. די ברור שהוא לא רואה חיוב רב בדיגיטאליות, לפחות אצל ילדים. הכתבה הקצרה שלו מכילה כ-15 קישורים למחקרים אשר מצביעים על מגוון רחב של פגמים אשר בשימוש בכלים דיגיטאליים במסגרות חינוכיות. על פניו, קישורים רבים כל כך בכתבה קצרה כל כך בהחלט מרשימים – אם הם אכן מחזקים את טיעוניו. הבעיה היא שכאשר בודקים אותם חלק לא קטן מהם אינם משכנעים. מתקבל הרושם ששפיצר נאחז בכל דבר שאולי מראה את הצד האפל של התקשוב, גם אם תוקף הדוגמאות שהוא מביא די מוטל בספק.

שפיצר כותב על:
an earlier study that drew on PISA results and contained data from 250,000 students aged 15 [that] showed that they performed worse at school if they had a computer in their bedroom
כאשר בודקים את המחקר עצמו אנחנו מגלים שהוא משנת 2004 (היסטוריה עתיקה במונחים של התקשוב החינוכי) ושהחוקרים מקשרים בין הרמה הסוציו-אקונומית של משפחות התלמידים שקיבלו מחשבים בבית לבין ההישגים שלהם בבית הספר. במילים פשוטות יותר, החוקרים מצאו שמשפחות מרמה תרבותית נמוכה לא ידעו לעודד את ילדיהם להשתמש במחשב בצורה יעילה. המחקר הזה איננו מצביע על השפעה שלילית של המחשב על הלמידה, אלא על כך שאם לא נלחמים בעוני אין סיכוי לשפר את הלמידה.

באותה פיסקה אנחנו לומדים ש:
In Israel, researchers found performance declined in elementary and middle schools with computers
מדובר במחקר שהתפרסם בשנת 2001, כאשר הנתונים שלו נאספו בשנת 1996 (במסגרת "מחר 98"). המחקר בדק כיתות ד' ו-ח', ואכן, כפי ששפיצר מציין, התוצאות לא היו מזהירות. אבל המחקר בדק Computer Aided Instruction ששונה בתכלית ממה שנעשה היום עם כלים דיגיטאליים במערכות חינוך (אם כי למרבה הצער נדמה שהיום חוזרים לשיטות האלו). יתכן שאפשר לקטול את הדיגיטאליות בחינוך היום, אבל לעשות את זה על פי נתונים מחקריים מלפני 20 שנה גובל ברשלנות. (סביר גם להניח ששפיצר מצפה שאף אחד לא יבדוק את המקורות שלך).

הדוגמה השלישית והאחרונה של אותה פיסקה מתייחסת לרומניה:
in Romania it has been reported that poorer children whose families received money to buy a computer performed worse in school than those without computers
גם כאן בדיקה של הקישור מעלה תמונה שונה מאד מזאת ששפיצר מצייר. הקישור של שפיצר מסכם מחקר (שהתפרסם ב-2010) שבו החוקרים קובעים:
On one hand, children in families that received a voucher scored significantly higher on tests of computer skills and cognitive ability than their counterparts without a voucher. On the other hand, children in families that received a voucher had significantly lower school grades in math, English, and Romanian than their counterparts without vouchers. The authors conclude that "providing home computers to low-income children in Romania lowered academic achievement even while it improved their computer skills and cognitive ability.
מתברר שאכן, כפי ששפיצר טוען, ההישגים הלימודיים של התלמידים נפגעו. אבל משום מה הוא מתעלם מהמסקנה הנוספת של החוקרים שהיכולות הקוגניטיביות שלהם השתפרו. דווקא ממה שהצלחתי ללמוד על שפיצר התרשמתי שהוא יותר מודאג שהדיגיטאליות פוגעת בבריאות הילד ופחות מודאג מפגיעה בהישגים האקדמיים. אולי מפני שבמקרה של המחקר הזה אפשר להתרשם שהמחשב תורם לילד הוא בוחר להביא לנו רק חלק מהמסקנות של אותו מחקר.

לפעמים מתקבל הרושם ששפיצר פשוט רשלני בעבודה שלו. הוא מקשר למחקר של מארק וורשהאואר משנת 2008 ומציין שהמחקר מצא שהשימוש במחשבים ניידים לא תרם לסגירת הפער בין תלמידים ברמות סוציו-אקונומיות שונות. אבל משום מה הוא איננו מציין שוורשהאואר מצא שהשימוש בניידים כן תרם ללמידה במגוון תחומים הקשורים לאוריינות (הנושא שהוא ביקש לבדוק). באותה פיסקה שפיצר כותב על:
A comparison between electronic and paper textbooks in Science [that] showed that embedded videos and hyperlinks in the former are a distraction and impede learning.
ומתברר שאותה "השוואה" איננה מחקר ב-Science (כתב עת מכובד ביותר) אלא מכתב (קצר) למערכת. הכותבים הם דמויות מוכרות ומכובדות בתחום הפסיכולוגיה החינוכית, אבל המכתב שלהם לא נכתב על מנת להראות שספרים דיגיטאליים אינם כלי יעיל, אלא לעודד את הפיתוח של ספרים דיגיטאליים טובים יותר. הם מדגישים שיש מספר יתרונות אפשריים לספרי לימוד דיגיטאליים, וכותבים:
There is no indication that publishers are investing the time and hard work required to leverage this information into a new generation of electronic textbooks. Rather, it seems that most are taking the pedagogical devices from print books and putting them in digital format, with little evidence that they positively affect learning.
יותר מאשר יש כאן ביקורת על הדיגיטאליות בתהליכי למידה, יש ביקורת על המוציאים לאור שמפיקים ספרים שאינם מנצלים את היכולות הטמונות בספרים האלה.

אם מישהו קורא את המאמרונים שמתפרסמים בבלוג הזה הוא בוודאי יודע שלא צריכים לעמול קשה מדי למצוא סיבות להיות ביקורתי כלפי התקשוב בחינוך. אבל במקרה הזה מנפרד שפיצר, על מנת להוביל אותנו למסקנה גורפת שהוא כנראה הסיק די מזמן, כן עמל קשה מדי. הוא נאחז בכל פריט קטן, תוך שהוא מתעלם מאחרים, ובסופו של תהליך מפרסם כתבה שלו נכתבה בעזרת מחשב נייד והאינטרנט על ידי תלמיד בתיכון אפשר היה להציג אותה כעדות לכך שהתקשוב באמת מזיק לחינוך.

תוויות: , ,

יום ראשון, 13 בספטמבר 2015 

לא רק המסר, אלא גם מי שמוסר

אם יש מי שעוקב אחרי השינויים שעוברים על הבלוג הזה, נדמה לי שבאופן בולט ניתן לזהות אכזבה הולכת ומעמיקה כלפי הדרכים שבהן הדיגיטאליות באה לביטוי בחינוך. במשך לא מעט שנים ראיתי בנגישות למידע, ובמבחר כלים (על פי רוב אלה שמזוהים כ-Web 2.0, על אף העובדה שמזמן אלה נדחו הצידה) מנוף לשינוי בחינוך. חשתי שאלה יוכלו להעצים את ההשפעה של התלמיד על לימודיו, ויעזרו להעמיד את הלומד במרכז חוויית בית הספר. חשוב להדגיש שזאת לא היתה רק תקווה – בלוגים רבים של מורים בשטח שדיווחו על המתרחש בכיתות שלהם היו עדות לשינויים שמתרחשים. לא הכל היה ורוד. היתה גם התלהבות מטכנולוגיה לשמה, בלי שינוי פדגוגי, ומורים רבים לבשו תקשוב בכיתה אבל דבקו בשיטות ההוראה המוכרות שלהם. אבל שימוש כזה היה צפוי, ושמחתי שאפשר היה למצוא גם מורים לא מעטים שניסו לעשות משהו חדש או שונה. והיום, כבר זמן די רב, אינני מוצא (או לפחות אינני מציג כאן) את הנסיונות האלה, ובמקום זה הכתיבה כאן מתמקדת בביקורת כלפי גיוס הדיגיטאליות להנצחת שיטות הוראה שרואות בתלמיד כלי ריק שיש למלא.

אני, כמובן, אינני היחיד שמתריע על השינוי הזה. יש מבקרים שטוענים שהכתובת היתה על הקיר עוד הרבה לפני שאני איתרתי את התהליך הזה. עם זאת, אינני מקבל את הקביעה שמדובר בתהליך שנועד מראש לכשלון. הייתי משוכנע שהתקשוב יכול להיות מנוף לשינוי פדגוגי, והמשכתי להביא מדבריהם, ומנסיונם, של אנשי חינוך שלא נכנעו למציאות החדשה הזאת.

כאשר בוחנים את הביקורת כלפי התקשוב בחינוך חשוב לשים לב מי משמיע אותה, וגם מתי היא מושמעת. יש מי שעוד עם הכניסה של מחשבי PC לכיתה פסלו את הדיגיטאליות בחינוך, ממגוון סיבות. היו גם כאלה שדגלו בדיגיטאליות אבל גילו שהם אינם מצליחים לעצור את הפנייה של השימוש הזה לכיוון לא רצוי. אני יכול להבין, למשל, מי שהפסיק לשים לב לדעות שאני משמעי כאן. הרי התלונות שלי על הכיוון הנוכחי של התקשוב בחינוך הפכו כבר מזמן למנטרה מתמשכת.

וזאת הסיבה שאני רואה טעם להביא את הדברים שג'ורג' סימנס פרסם בבלוג שלו לפני מספר ימים, דברים שבמידה לא קטנה הם "פרידה" מהתקשוב בחינוך. סימנס הוא אחד ההוגים של הקונקטיביזם, והוא היה אחד המארגנים של קורס ה-MOOC משנת 2008 שאצל רבים נחשב ה-MOOC הראשון. דווקא עם קבלות כאלה אפשר אולי לחשוב שאני סותר את עצמי. הוא הרי מזוהה מראש כמהפכן שידע לאן הוא מבקש להוביל את החינוך באמצעות התקשוב. ואם כך, אין סיבה להיות מופתעים אם הוא נפרד ממנו עכשיו. אבל בשנתיים האחרונות סימנס נחשב כאחד ש-"מתמסד", כחוקר שמתלהב מהיכולות של השימוש הנרחב בנתונים להשפיע לטובה על הלמידה. עכשיו בבלוג שלו סימנס הצהיר באופן ברור שלטעמו התקשוב בחינוך פונה בכיוון הלא נכון. הוא מביע ביקורת חריפה כלפי הכיוון הנוכחי של התקשוב בחינוך, ורומז שהוא עצמו צריך לחזור לתפיסות המקוריות שהניעו אותו כאשר הוא התחיל לעסוק בתחום:
Emerging technology today departs from my previous vision of improving the human condition. Through AI/Machine Learning, we are constantly hearing that technology is becoming more human and becoming more capable of judgements that we once thought were our domain. In education though, the opposite is happening: educational technology is not becoming more human; it is making the human a technology.
סימנס מבסס את התרשמותו הנוכחית כלפי התקשוב בחינוך על שתי דוגמאות. שתיהן נמצאות בחזית של הטכנולוגיה בחינוך היום, ושתיהן זוכות לכותרות בעיתונים ולכסף של יזמים – Udacity ו-Knewton. בשתיהן הוא רואה את אותה בעיה – תהליך הלמידה מצטמצם לפעולה של "קליק כדי לקבל ידע":
Both Udacity and Knewton require the human, the learner, to become a technology, to become a component within their well-architected software system. Sit and click. Sit and click. So much of learning involves decision making, developing meta-cognitive skills, exploring, finding passion, taking peripheral paths. Automation treats the person as an object to which things are done. There is no reason to think, no reason to go through the valuable confusion process of learning, no need to be a human. Simply consume. Simply consume. Click and be knowledgeable.
הוא סוקר בקצרה כמה מהפרויקטים שבו הוא השתתף (והוביל) במשך השנים. ממה שהוא כותב קשה לזהות נקודה מסויימת שבה הוא חש שהכיוון כבר איננו נכון. באופן כללי הוא רואה בכל התחומים שבו עסק כיוונים חיוביים. ובכל זאת, משהו השתנה, והוא מכריז:
I no longer want to be affiliated with the tool-fetish of edtech. It’s time to say adios to technosolutionism that recreates people as agents within a programmed infrastructure.
כזכור, סימנס איננו היחיד, וגם לא הראשון, להשמיע הרהורים כאלה. בתגובות למאמרון מספר קוראים, ביניהם כאלה שמוכרים היטב בבלוגוספירה החינוכית, מציינים שגם להם, כבר זמן רב, תחושות דומות. קלרנס פישר, למשל, מציין שלדעתו כלי הבלוג והוויקי הם עדיין בין הכלים העדיפים עליו משום שהם מפתחים את קול התלמיד. הוא כותב:
I used to feel bad that I wasn’t “keeping up” and trading in some of my old tools for new ones – no longer. I’m not interested in tools that are meant to mainly make sure that teachers and administrators are micro managing their tracking of standards. I’m interested in helping kids to learn.
אבל פישר, על אף עשר שנים של מאמרונים בבלוג מאד מעניין (כולל מאמרון לפני חודש בו הוא הביע תחושות דומות מאד לאלה שעליהן כתב סימנס) איננו מוכר לכלל הקהילה של העוסקים בתקשוב בחינוך. לכן הקול שלו, כמו זה של רבים אחרים, איננו מהדהד לרחוק. קולו של ג'ורג' סימנס, על אף העובדה שבמידה לא קטנה דבריו אינם חדשים או אפילו ייחודיים בנוף התקשוב בחינוך, כן מהדהד. אפשר לקוות שרבים ישמעו אותו.

תוויות: , ,

יום ראשון, 12 באפריל 2015 

לא סתם "מיתוס" אלא ויכוח על גישה

לפני מספר ימים אברום רותם ועידית אבני פרסמו מאמר חשוב הדן ב:
המאמר בוחן היבטים רבים של הנושא, ולכן ראוי שנבחן אותו לעומק. מפני שבמאמרון הזה אתווכח עם לא מעטות מהקביעות של רותם ואבני (ואתייחס כאן רק לחלק מהטיעונים שלהם) חשוב לי להדגיש כבר בהתחלה שאכן מדובר במאמר חשוב, וזאת מפני שהוא מבקש להעלות את הדיון סביב הלמידה בסביבה הדיגיטאלית לרמה אחרת מאשר הרווחת, הן בארץ והן בעולם דובר האנגלית (אינני מכיר סביבות חינוכיות אחרות). חלק מכובד מההתייחסות ללמידה בסביבה הדיגיטאלית מסתפק בסיסמאות שמתאימות יותר לפרסומות מאשר לדיון חינוכי, והרצון של רותם ואבני להעלות את הדיון לרמה אחרת ראוי מאד להערכה.

בפתיחת המאמר הם מציינים שמיתוסים בחינוך אינם נחלת העידן הדיגיטאלי בלבד. כדוגמה הם מזכירים את דיאלוג הפיידרוס של אפלטון כדי להזכיר לנו ש:
דיון במיתוסים ותפיסות שגויות בנושאי חינוך אינו חדש, ומצוי בכל דור מקדמת דנה, כמו למשל הסכנה בשילוב הכתיבה בלמידה, שתפגום בכישורי הלמידה אליבא דאריסטו שנכתב לפני 2500 שנה. (עמ' 3)
חשוב להדגיש שהטענה בנוגע להגדלת השיכחה בעקבות הכתיבה איננה מיתוס, אלא ביטוי של תפיסה מגובשת. המידה שבה אנחנו מסכימים או לא מסכימים עם הטענה של סוקרטס איננה נובעת מכך שאנחנו אימצנו מיתוס זה או אחר, אלא מכך שאנחנו דוגלים בגישה מסויימת כלפי הטכנולוגיה. יתכן שיש כאן קטנוניות מסויימת כלפי דבריהם של רותם ואבני, אבל אני חש שהתייחסות לתפיסות מסויימות כ-"מיתוסים" מאפשרת להם להמנע משאלה משמעותית יותר של איזו "למידה" הסביבה הדיגיטאלית יכולה לשרת.

רותם ואבני מתארים רצף של גישות חינוכיות בין "השמרני הבולם" לבין "החדשני הנחפז". החלוקה הזאת של המחנות החינוכיים לגיטימית, אבל היא באה על חשבון הגדרה ברורה של מטרות החינוך. יש "שמרנים בולמים" שמתנגדים לסביבה הדיגיטאלית מפני שהם סבורים שהיא חותרת תחת ההוראה הפרונטלית והעברת המידע מהמורה המומחה אל התלמיד, ו-"שמרנים בולמים" שהתנגדותם נובעת מכך שהם חוששים בדיוק מההפך – שבסביבה הדיגיטאלית הלמידה הדיאלוגית וההבנייתית נפגעת. כמו-כן, יש "חדשנים נחפזים" שרואים בסביבה הדיגיטאלית אמצעי להרחיב את היריעה של ההוראה הפרונטלית, ו-"חדשנים נחפזים" שרואים בסביבה הדיגיטאלית אמצעי לאלץ את בית הספר לאמץ שיטות לימוד קונסטרוקטיביסטיות. רותם ואבני כותבים על "התנהלות חינוכית מיטבית ועדכנית" (עמ' 4) אבל מה שמיטבי בעיני תפיסה חינוכית אחת דווקא קלוקל בעיני תפיסה אחרת. יוצא שכאשר מדברים על החינוך מבלי להגדיר את מטרותיו, אנחנו נשארים עם "מיתוסים" שהם נטולי הקשר. רותם ואבני מספרים לנו ששתי הגישות האלו – של הבלימה ושל החיפזון – פוגעים ביכולת של המערכת להטמיע חדשנות, מפני שהן מסיטות:
את תשומת הלב מהעיקר, שהוא מיקוד ההטמעה של הפדגוגיה בסביבת למידה דיגיטלית (עמ' 5)
אבל איננו זוכים להגדרה ברורה של אותה פדגוגיה.

בדיון שלהם על המיתוס הראשון, "הטכנולוגיה מאפשרת למידה ללא בית-ספר", רותם ואבני מציינים בצדק ש:
למידה בסביבה דיגיטלית היא פן אחד מתוך כל הזדמנויות הלמידה, והיא חיונית כיום מעצם הימצאות הלומד במרחב מקוון בשגרת חייו, אך היא איננה תחליף לפעילות פנים אל פנים בחברותא ובכתה בא נוכח מנחה או מורה. (עמ' 5)
לטעמי יש כאן קביעה נכונה, ואף חשובה. אבל היא איננה לוקחת בחשבון את השינויים שמתרחשים בהתייחסות למטרות בית הספר בעיני חלקים משמעותיים של החברה. יותר ויותר בחברה המערבית של היום בית הספר נדרש להכשיר את העובד של מחר, ופחות ופחות את האזרח שיודע להשתתף באופן פעיל בחברה דמוקרטית. עבור אלה שבניית האזרח הראוי איננה מטרה הקביעה שאפשר ללמוד באמצעות הטכנולוגיה ללא בית ספר פיסי די הגיונית, וגם חסכונית. במילים אחרות, לפי מטרה חינוכית מסויימת הקביעה הזאת איננה מיתוס אלא מציאות.

שוב, לדעתי אין כאן סתם הקפדה על קטנות, אלא נקודה עקרונית בגישה שבאה לביטוי בדבריהם של רותם ואבני. הנקודה הזאת באה לביטוי שוב כאשר הם כותבים על ספרו של ניל פוסטמן "קץ החינוך: הגדרה מחדש של מטרות בית הספר". הם מציינים שלהבדיל מדעתם של רבים הספר:
אינו מנבא את קץ בתי הספר (הציבוריים), כפי שרבים (מדי) מסיקים מהספר, או ממה שנכתב אודותיו, אלא יוצא בקריאה, שדעיכה משמעותית של רלוונטיות בתי הספר תגיע, אם הם לא יותאמו וישונו לצרכי ההווה והעתיד, ומערכת החינוך תתעקש להיתקע בשמרנות וסנטימנטליות של העבר, שכבר אינם רלבנטיים לימינו. (עמ' 6)
יש כאן קריאה לגיטימית של פוסטמן, אבל היא גם מפספסת חלק חשוב ממה שהוא כתב. הרי בכותרת לספר פוסטמן השתמש במילה "end" באופן מודע בגלל דו-המשמעות של המילה. לא מדובר רק ב-"קץ" אלא, ובעיקר, ב-"מטרה", ב-"תכלית". עבור פוסטמן (שנפטר לפני 12 שנה) אין לדון על המקום של הטכנולוגיה בחינוך בלי להתייחס למטרות החינוך. בעיניי הדיון הזה נעדר ממאמרם של רותם ואבני.

אין לי ויכוח עם הדיון של רותם ואבני במיתוס השני, ש-"מיומנויות המאה ה-21 הן מיומנויות חדשות", אם כי גם כאן נדמה לי שמדובר יותר בסיסמה שיווקית מאשר במיתוס. ההבחנה הזאת חשובה. אם נבין שקבוצה מסויימת מנסה למכור לנו מרכול מסויים אנחנו יכולים גם לבחון לשם מה מוכרים אותו, ולהבין שהוא משקף תפיסה חינוכית שאיננה מעמידה את התלמיד במרכז, אלא את הצרכים התעסוקתיים של החברה. רצוי לזכור שה-Partnership for 21st Century Skills שמקדם את "מיומנויות המאה ה-21" מורכב מחברות טכנולוגיות שעומדות להרוויח מהכנסה מסיבית של ציוד מחשבי לתוך בתי הספר, וגם מהכשרת התלמידים לשוק העבודה שהן בעצמן יוצרות. על אף ההסכמה שלי עם מה שרותם ואבני כותבים כאן, אינני מסכים איתם כאשר הם כותבים:
הנזק של מיתוס זה, איננו דוקא בתפיסה השגויה של המצאת החינוך מחדש, לכאורה, בעשור הראשון והשני של המאה ה- 21, אלא באשלייה שהטכנולוגיה היא החזות העדכנית של החינוך, ויש להתמקד באמצעים הטכנולוגיים ובכשירויות הנדרשות ליישומן, ולא במכלול תפקודים הנדרשים ללומד, שהיו, הווים ויהיו רלוונטיים תמיד. (עמ' 6)
אכן יש כאן אשלייה, אבל יש גם נזק מאד משמעותי. הרי כאשר ממציאים מחדש את החינוך מתעלמים מכך שיש לחינוך היסטוריה, היסטוריה לא רק של הצלחות ושל כשלונות אלא גם של מטרות מגוונות ואף סותרות. אלה שממציאים את החינוך מחדש שבויים במה שאבגני מורוזוב מכנה "technological solutionism" הגורס שכל דבר (כולל החינוך) אינו אלא בעיה שניתנת לפתרון באמצעים טכנולוגיים. מיותר להוסיף שה-"technological solutionism" איננו מעוניין במה נכון מבחינה ערכית, אלא במה עובד בצורה יעילה ותקינה.

כמו רותם ואבני, אינני חושב ש-"כל תלמיד חייב ללמוד תכנות" (מיתוס מס' 3). כל אחד רשאי לדבוק בתחזיות הסטטיסטיות המקובלות עליו, ולפי המקורות שאני קורא, בעתיד יהיו יותר משרות בנקיון ובסיעוד מאשר בתכנות. אבל נדמה לי שהם טועים בניתוח שלהם בנוגע לכשלון לימוד ה-Logo בבתי הספר. לגבי ה-Logo הם כותבים:
חדשנות זו הבזיקה בעולם החינוכי ככוכב שביט, אך נעלמה תוך פחות מעשור, מסיבות שחלקן הגדול תקפות גם היום כמפורט כאן למעלה. אין כל סיבה להניח שתוצאות מהלך כזה כיום, תהינה אחרות מכישלון שילוב למידת לוגו בעבר. (עמ' 8)
אמנם במידה רבה ה-Logo נעלמה, אבל אינני סבור שהסיבות להעלמות הן אלו שרותם ואבני מפרטים. פפרט ושותפיו דגלו בהוראת ה-Logo כאמצעי להעצמת החשיבה של הילד. בעיניהם בית הספר איננו אמור לדרוש מהתלמיד לרכוש חבילה של "ידע" שהוכנה מראש, אלא צריך לאפשר לו לחקור את עולמו כדי להבנות את תובנותיו, ולשם כך ה-Logo נועדה. יתכן שיש כאן ראייה אוטופית ובלתי-אפשרית, ויתכן שלא. מה שבטוח, התפיסה הזאת לא תאמה את המטרות הרווחות של קברניטי מערכות החינוך, וזאת הסיבה העיקרית להעלמות ה-Logo. זאת ועוד: אפשר להסכים שהתכנות איננה חזות הכל, אבל כאשר עושים זאת, יש טעם גם להסכים, כפי שרוג'ר שאנק מרבה לטעון, שגם לימוד לטינית, ובאותה מידה גם לימוד האלגברה, אינם בהכרח מלמדות חשיבה, וגם הם אינם צריכים להיות חזות הכל. גם אם לא כל תלמיד צריך ללמוד תכנות, אפשר לדמיין מערכת חינוכית שבה התלמידים נחשפים ל-Logo כאמצעי לפיתוח החשיבה. הכל חוזר (מה, שוב?) למטרות החינוכיות שהסביבה הדיגיטאלית מתבקשת לשרת.

שאלת המטרות החינוכיות פועלת לפעמים גם בכיוון ההפוך. בדיון שלהם לכך ש-"תשתית טכנולוגית ראויה היא תנאי ללמידה בסביבה דיגיטלית" (מיתוס מס' 4) אנחנו קוראים שהמיתוס הזה:
מהווה תירוץ לבתי ספר המצדיקים את אי שילוב התקשוב בשל חוסר ציוד ראוי (עמ' 9)
למרבה הצער, לעתים קרובות מדי התירוץ הזה דווקא משמש גם את אלה שמבקשים לקדם את התקשוב. כדי שלכל תלמיד יהיה "כלי קצה" יש מפקחים ומנהלים שמצדיקים את הסגירה של ספריות בתי הספר, וגרוע יותר, את ביטול משרת הספרן. ושוב, פחות מאשר זה נובע ממיתוס, זה נובע מקביעת סדר עדיפויות, ובמקרה הזה, סדר עדיפויות עקום.

נדמה לי שבעמוד התשיעי למאמר פגשתי את אחת האמירות היחידות שמתייחסות למטרות החינוך. שם, בדיון על "מיתוס עלות הלמידה בסביבה הדיגיטלית" (מיתוס מס' 5) רותם אבני כותבים:
השאלה היא לא מה יקר יותר, אלא כיצד יש לנצל ולהסיט את המשאבים הקיימים ו/או הראויים, ללמידה יעילה ואיכותית מהקיים, לשם הכנת בוגר מערכת החינוך לתפקוד מיטבי בחברה בעתיד הקרוב. (עמ' 9)
אכן, יש כאן אמירה שמתייחסת לאיכות, נקיטת עמדה בנוגע למטרת החינוך. ודווקא מוזר שהאמירה מופיעה בדיון על עלות התקשוב ולא לפני-כן, אם כי היא מבורכת בכל מקום שתימצא. לטעמי אפשר היה לקבוע שבכל זמן נתון מערכות חינוך מאמצות את המשאבים הטכנולוגיים שעומדים לרשותן על מנת לקדם את המטרות החינוכיות שלהן, והיות ובימינו הכלים שעומדים לרשותנו הם דיגיטאליים, אם אין מגבלה תקציבית, הגיוני שיאמצו את הכלים האלה.

משום מה, בתת-סעיף לדיון בעלות הלמידה אנחנו קוראים:
עלויות התקשורת והמכשירים האישיים יורדות משנה לשנה, אך עלויות כוח האדם המקצועי לא משתנות, וודאי שאינן מוזלות. (עמ' 12)
אני מאד רוצה להסכים, אבל אני חושש שהקביעה הזאת מושתתת על התעלמות מהמעורבות האינטנסיבית של החברות הטכנולוגיות שמבקשות להעתיק את מכונות ההוראה המכניות של שנות ה-50 לעידן הדיגיטאלי. רבות מהחברות האלה מצהירות בפומבי שבאמצעות היכולות מפתחות לניתוח ה-big data שמצטבר הן יוכלו לצמצם את הצורך במורים שמקבלים משכורת ולהשיג "תוצאות" לימודיות טובות יותר. אמנם רותם ואבני כבר קבעו שחינוך ללא צורך במורים הוא מיתוס (מס' 1 – "מיתוס קץ בית הספר"), ואני, כזכור, מסכים איתם, אבל בשנים האחרונות אנחנו עדים לדוגמאות רבות של פיתוחים שמבקשים להראות שניתוח ה-big data מסוגל למלא את מקום המורה בצורה יעילה וזולה יותר. השאלה (שוב) איננה האם זה אפשרי, אלא האם זה רצוי. ועל מנת לקבוע אם זה רצוי או לא, אנחנו זקוקים להגדרה ברורה של מטרות בית הספר.

כאשר הגעתי למיתוס מס' 6, מיתוס "ארגז הכלים הדיגיטאלי", חשתי שרותם ואבני בחרו תחילה ב-25 כמספר ראוי של מיתוסים ולכן נאלצו לקבוע כמיתוס אמירות שהן במקרה הטוב שייכות להיסטוריה. הם הרי כותבים:
מיתוס לפיו על כל מורה להכיר "ארגז כלים דיגיטלי", וכל המרבה הרי זה משובח, ולכן על מסגרות הפיתוח המקצועי של המורים להתמקד ב"כלים", על חשבון הכשרה בפדגוגיה מותאמת לסביבת למידה דיגיטלית. (עמ' 12)
במהלך השנים אנשי חינוך רבים, ואני ביניהם, הביעו ביקורת חריפה על מיעוט המשאבים שהושקעו בהטמעת השימוש הפדגוגי בכלים דיגיטאליים. אבל היום כבר קשה למצוא מורים שרודפים אחרי כל כלי חדש שמוצע להם, וקשה עוד יותר למצוא מורים שלפחות ברמה של מס שפתיים לא יכריזו שיש להתאים את הכלי לפדגוגיה. רותם ואבני מציינים ש:
על מנת לעשות שימוש מושכל בטכנולוגיה בכלל, ובכלי/שירות מסוים בפרט, יש להגדיר צורך ומטרה פדגוגית, ורק אחר כך להתאים את הכלי הטכנולוגי שישרת את המטרה בצורה הטובה ביותר. (עמ' 12)
ספק אם היום נוכל למצוא אנשי חינוך שלא יסכימו עם הקביעה הזאת. אולי כאשר נחשפנו לראשונה לכלי Web 2.0 היתה התלהבות מוגזמת והיה רצון להתנסות בכל. אבל אפילו השימוש בכלים האלה שיקף תפיסה פדגוגית. דווקא היום הבעיה מגיעה מהכיוון ההפוך: האמצעים להכוונה ולמעקב שבעבר לא היו מספיק מפותחים התבגרו. התוצאה היא שהיום קברניטי המערכת יכולים לנטוש את כלי ה-Web 2.0. הם יכולים לקדם את המטרה הלימודית המסורתית של הקניית ידע שייבדק באמצעות מבחנים וגם להראות שהם מאמצים כלים תקשוביים.

אני חש שהדרישה הזאת "להגדיר צורך ומטרה פדגוגית" כלפי הטכנולוגיה עומדת בסתירה לקביעה מאוחרת יותר של רותם ואבני (מיתוס מס' 8, "טכנולוגיה היא רק אמצעי") שהטכנולוגיה היא:
מהות של דרך חיים המובנית לא רק בכל תחומי החיים אלא גם בעיצוב ערכים, ביניהם תפיסה חדשה של אזרח וחברה, בכל הנוגע לזכויות כמו שקיפות, שמירת פרטיות, קניין, שיתופיות וכד'. (עמ' 14)
הרי מהקביעה הזאת משתמע שהטכנולוגיה והפדגוגיה משולבים זו בזו באופן מאד הדוק. באותה מידה שהטכנולוגיה צריכה לתת ביטוי לפדגוגיה, ביכולתה של הטכנולוגיה להאיר היבטים בלתי-צפויים ולא לחלוטין גלויים עד היום של הפדגוגיה. ההדדיות הזאת שנרמזת בדיון במיתוס מס' 8 איננה מוצאת ביטוי ביתר המאמר של רותם ואבני. כמובן שאין זה אומר שאני חולק עליהם כאשר הם כותבים:
עלינו להקפיד לדבר על למידה או פדגוגיה המיושמים בסביבה דיגיטלית, ולא להמציא מהות חדשה של למידה, כמו "למידה דיגיטלית". (עמ' 13)
בקביעה הזאת אני בהחלט מסכים, ומייחל ליום שבו אחרים ילמדו שאין שחר לסיסמאות כמו "למידה דיגיטאלית" או "פדגוגיה דיגיטאלית".

כאיש חינוך שרואה יתרונות רבים בחדירת הדיגיטאליות לתוך מערכת החינוך, אני חש אי-נוחות מסויים כאשר אני מתווכח עם הקביעה ש-"אין ראיות לכך שלמידה בסביבה דיגיטלית טובה יותר מלמידה מסורתית" (מיתוס מס' 8). הרי אני משוכנע שיש ללמידה הזאת יתרונות רבים. אבל הוויכוח שלי איננו עם הקביעה עצמה, או עם השאלה האם מדובר במיתוס או לא, אלא עם האפשרות לקבוע שהיא "טובה יותר מלמידה מסורתית" מבלי להגדיר את אמות המידה לקביעה הזאת. רותם ואבני כותבים:
עוד ב-2010, מחלקת החינוך הממשלתית של ארה"ב קובעת, שאחרי איסוף במשך עשור של נתונים, נמצא שלמידה בסביבה דיגיטלית יעילה וטובה בגילאי העל- יסודי (חט"ב ותיכון), וההישגים גבוהים יותר בממוצע לתלמיד, בהשוואה ללמידה של אותם הנושאים בלמידה מסורתית.... (עמ' 15)
האם מזה אנחנו אמורים להבין שהתלמידים בארה"ב הבינו את הנלמד טוב יותר, או אולי רק שהם השיגו תוצאות טובות יותר במבחנים? האם התוצאות במבחנים הן אמת המידה החשובה לנו? לאורך כל ההתדיינות שלי כאן עם המאמר של רותם ואבני חזרתי פעמים רבות לאותה נקודה שנראית לי מרכזית, אבל נעדרת אצלם: על מנת לקבוע אם מדובר במיתוסים או בתפיסות שגויות עלינו לדעת לקראת מה אנחנו מבקשים לחנך. לצערי הכיוונים שבהם חברות הטכנולוגיה שחודרות לתחום החינוך מושכות אינם בעיני הכיוונים הרצויים. אבל לא יהיה זה נכון לטעון שהן שבויות במיתוסים, אלא שהאמירות שלהן מבטאות תפיסה חינוכית שהיא מנוגדת לשלי. רותם ואבני כתבו מאמר חשוב, ואפשר לקוות שהוא יעורר דיון שהוא מאד נחוץ אצל אנשי חינוך. אבל לטעמי הבעיה המרכזית איננה מיתוסים אלה או אחרים, אלא מאבק משמעותי מאד על מהות החינוך ומטרותיו.

תוויות: , ,

יום שישי, 27 בפברואר 2015 

התלמידים בין הפטיש והסדן

לפני כשבוע הבלוג של MindCET של המרכז לטכנולוגיה חינוכית פרסם מאמרון של אלעד גבירץ שפורסם כמה ימים לפני-כן בבלוג שלו. אינני מכיר את גבירץ, וזאת היתה ההכרות הראשונה שלי עם הבלוג שלו. אני מתרשם שהוא עוסק בנושאים מעניינים, אם כי לא מספיק קרובים לנושאים שמעסיקים אותי כך שאעקוב אחריו. אם המאמרון הזה היה מתפרסם רק בבלוג של גבירץ אני בכלל לא הייתי מגיע אליו, ובוודאי לא היתה לי סיבה להגיב. ההתייחסות שלי כאן קשורה לכך שהמאמרון מופיע בבלוג של MindCET, ומפני שאני מעריך את הגישה החינוכית של MindCET נדמה לי שיש טעם לשאול למה הם ראו לנכון לפרסם אותו.

במאמרון גבירץ מדווח על הנסיון של אחד משלושה בתי הספר שמשתתפים בפיילוט של משרד החינוך לחלק מחשבי Chromebook לתלמידים. (במאמרונים קודמים בבלוג שלו גבירץ כותב שהוא רכש Chromebook לעצמו, ואני מניח שההתעניינות שלו בשימוש במחשבים האלה בבתי הספר קשורה להחלטת הרכישה הזאת.) ההכרות של גבירץ עם השימוש במחשבי Chromebook בכיתה היא כנראה דרך סרטון YouTube בן שש דקות בו שלושה תלמידי כיתה ה' בבית ספר במחוז צפון מספרים על הנסיון (החיובי) שלהם עם המחשבים האלה. אני מוכן להאמין לתלמידים שהם מרוצים מהניסוי, אם כי אני מתקשה לזהות מה שונה במה שהם מספרים מדיווחים מבתי ספר שחילקו מחשבים ניידים אחרים, או טבלטים, לתלמידים. גבירץ מתרשם מאד מהעובדה שמערכת ההפעלה נמצאת "בענן", אבל כאשר התלמידים מספרים שהם מגיעים בקלות דרך ה-drive של גוגל לקבצים שעליהם הם עובדים, ספק אם חסכון הזמן הוא משמעותי לעומת מחשבים אחרים. ילדה אחת מספרת שכל חומרי הלמידה נמצאים במקום אחד ו-"הכל דיגיטאלי", וילד אחר מספר ש-"אפילו שאתה בחו"ל או חולה ..." הכל נגיש. אפשר אולי להבין את התלהבות התלמידים, אבל מאמירות די סתמיות כאלה קשה להבין כיצד גבירץ מגיע להצהרה שלו לגבי המחשבים האלה (שמופיעה בכותרת המאמרון) שהמחשב יחד עם מערכת ההפעלה מצביעים על:
השאיפות של גוגל לשנות את עתיד ילדיכם
אין ספק שלגוגל יש שאיפות, אבל לא ברור שהשאיפות האלו הן לשינוי עתיד הילדים. כמו-כן, מהסרטון קשה להתרשם שהעתיד הזה באמת משתנה.

דווקא ב-15 השניות הראשונות של הסרטון, לפני הראיון עם שלושה התלמידים שמדווחים על השימוש במכשירים האלה, אנחנו רואים כיתה שבה התלמידים יושבים בשורות, כל אחד מול המחשב השלו, בצורה שמשקפת את העבר הרבה יותר מאשר את העתיד. כמו-כן, בראיון עם שלושה התלמידים הם מספרים על כך שכל המחברות שלהם, והספרים הדיגיטאליים שאיתם הם לומדים, נמצאים בענן בצורה נגישה, ושוב הרושם הוא שיש כאן מחשב חדיש, אבל הוראה ישנה. אם יש כאן משהו ששונה מבעבר הוא כנראה ב-"חוויה", וגבירץ רואה בזה דבר חיובי וחשוב:
המשתמשים מקבלים חוויה דומה למה שהם מחזיקים בו כל הזמן – הסמארטפון שלהם. גוגל מצמצמת את הפערים בין החוויה של הסמארטפון לבין החוויה של מחשב שולחני. הכל פשוט יותר.
הוא טוען שמי שיצליח ליצור את חוויית השימוש הטובה ביותר (והדומה יותר לשימוש באפליקציות בסמרטפון) ירוויח.

הרושם החזק ביותר שמתקבל מהקריאה במאמרון של גבירץ (ומהצפייה בסרטון) איננו שגוגל משנה את עתיד הילדים, אלא שיש קרב ענקים שמתחוללת על גבם של הילדים האלה. בחלק האחרון של המאמרון שלו גבירץ עורך השוואה בין ה-Chromebook לבין טבלט ה-Surface של מיקרוסופט. ההשוואה פחות חשובה מאשר עצם התחרות. גבירץ צודק כאשר הוא כותב:
על הגב של הקטנים שלכם מתחוללת אחת המלחמות הגדולות בין מיקרוסופט לבין גוגל על שוק ההשכלה (בתי ספר עד אוניברסיטאות).
אבל משום מה הוא איננו מסיק את המסקנה המתבקשת שכאשר אחד הענקים האלה ינצח, מי שיפסיד לא יהיה רק החברה האחרת, אלא החינוך והתלמידים.

לקראת סיום הכנת המאמרון הזה נתקלתי בקישור למאמרון של גיל גרטל באתר "שיחה מקומית" בפורטל מס"ע. גרטל כן מודע לכך שקרב הענקים בין גוגל ומיקרוסופט, וחברות אחרות, הוא על השליטה בשוק אדיר, ולא על דרכים טובות יותר ללמוד. גרטל מדגיש שלא פעם המחשות על גבי המסך מטעות, ושהגישה הפתוחה לעוד ועוד מידע איננה בהכרח אומרת שלומדים יותר טוב. דבריו של גרטל אינם חדשים. אינני כותב זאת כביקורת (הרי במקרה הטוב גם בבלוג הזה יש מעט מאד "חדש"). אינני מסכים עם כל טענותיו, אבל במיוחד היום חשוב שדבריו יישמעו. הרי אחרי שהתקשוב חדר באופן די מאסיבי לתוך הכיתה עלינו להודות שהמחשב בפני עצמו איננו יכול לחולל שינוי משמעותי בלמידה. ללא קשר להסכמה או לאי-הסכמה עם דעתו של גרטל על המחשב בכיתה, קשה להתווכח עם הפיסקה המסכמת שלו:
התקשוב אינו תרומה של עולם ההיי-טק למערכת החינוך, אלא להפך – מערכת החינוך תורמת מיליוני שקלים ליזמים ולמשווקים של תעשיית ההיי-טק, שמוכרים לנו הבטחות מופרכות על למידה וחינוך. את הכסף משלמים ההורים. את המחיר משלמים הילדים.
נדמה לי שגבירץ מתקשה להבין זאת. הוא יודע שמתנהל קרב בין ענקים על שוק החינוך, אבל במקרה הטוב הוא מתעניין בו מן הצד, ובמקרה הפחות טוב הוא בוחר צד. אבל אין לי טענות כלפיו מפני שאינני יודע אם הוא בכלל מתיימר לעסוק בחינוך. לעומת זאת, אני כן בא בטענות כלפי אנשי MindCET שללא ספק מכירים היטב את קרב הענקים המתנהל על גבם של התלמידים אך משום מה מעדיפים לבחון מי מבין היריבים עדיף במקום לבחור בצד התלמידים והלמידה.

תוויות: ,

יום חמישי, 18 בדצמבר 2014 

למה תלמידים אינם יודעים ללמוד מטקסטים דיגיטאליים?

טיפה להפתעתי, שמתי לב שהפעם האחרונה שהתייחסתי כאן לשאלות של קריאה ו/או כתיבה דיגיטאלית לעומת הכתיבה ביד והקריאה על הנייר היתה לפני יותר מחצי שנה. הדבר מפתיע מפני שהתחושה הכללית שלי היא שהנושא נמצאת באופן תדיר בכותרות. התחושה הזאת גרמה לי להתלבט אם בכלל יש טעם לכתוב על הנושא שוב עכשיו, הרי אפילו אם פער של חצי שנה בין התייחסויות בהחלט סביר, לא ברור שיש מה לחדש. באופן כללי, השאלה הבסיסית נשארת כפי שהיתה: האם הלמידה של תלמידים שקוראים טקסטים על גבי המסך טובה באותה מידה (או, סליחה, רעה באותה מידה) כמו הלמידה של תלמידים שקוראים מטקסטים מודפסים. יש מחקרים שרומזים שלמודפס יש יתרון, אבל מול אלה יש גם עדויות שככל שעובר הזמן מיומנויות הקריאה והכתיבה הדיגיטאליות נרכשות עד שבעתיד הלא רחוק לא יהיה הבדל מהותי בין הלמידה בסביבה הדיגיטאלית לעומת המודפסת. אבל גם אם אין "חדש", לפעמים אפשר לראות את הנושא באור קצת שונה, ונדמה לי שיש אור כזה במאמרון חדש של ג'ף אוטכט.

לפני כשבועיים אוטכט כתב שמרבים לשאול אותו אם הוא חושב שצריכים לזנוח לחלוטין ספרים מודפסים. אני מניח שכל מי שעוסק בתקשוב בחינוך פגש את השאלה הזאת לפחות מספר פעמים. נדמה לי ש-"תשובה" ראויה עשויה להיות "למה בכלל חושבים שאני חושב כך?", אבל אוטכט משיב בצורה אחרת, עם תשובה שבהחלט נראית לי. הוא מציין שאם מדובר בספרי קריאה, ממש לא איכפת לו, ושכל אחד יבחר את הפלטפורמה העדיפה אליו. עם זאת, בשדה החינוכי יש יתרונות לספרים דיגיטאליים על גבי ספרים מודפסים שהתוכן שלהם מתיישן מהר מאד. בעיניו אין כאן יתרון שהוא בהכרח יתרון מנצח, אבל הוא מוסיף:
But here’s the thing...no matter where you are in your own transition into a digital reading world we all read more digitally. Emails, Facebook, News, this blog post (unless you printed it off). Just sit back and reflect for a moment how much of your day is reading digital text. Even if you like to read before bed you probably read more online during the day.
התוספת הזאת מאד חשובה. הרי היום חלק מכובד של הקריאה של רבים מאיתנו מתרחשת על גבי מסכים, ולכן השאלה של מה עדיף הופכת כמעט ללא רלוונטית. השאלה היותר רלוונטית היא האם התלמידים שלנו רוכשים את המיומנויות הדרושות כדי שהם באמת ילמדו מהקריאה ה-"דיגיטאלית" שלהם. גם זאת, כמובן, איננה שאלה חדשה. אנשי חינוך רבים מתמודדים איתה, אם כי לא תמיד בהצלחה. במאמרון שלו אוטכט מצטט מכתבה באתר MindShift שהתפרסמה לפני שלושה חודשים, כתבה שבין שורותיה אפשר אולי לזהות חלק משמעותי של בעיית ההתמודדות.

חלק ניכר מהמאמרון ב-MindShift מתייחס לנסיון של מארק פנינגטון, מורה בקליפורניה המתמחה במיומנויות קריאה וכתיבה. פנינגטון מזהה יתרונות וגם חסרונות לשתי הפלטפורמות השונות. לגבי הנייר הוא מציין יתרון חשוב:
"You can write on the text right there," noting that if students aren't allowed to write in textbooks, they can use small sticky notes that come off easily. "You can also flip back and forth very easily, and spatially, there are advantages to print media."
הוא יודע, כמובן, שבטקסט דיגיטאלי, על גבי המסך, אפשר למרקר ולהוסיף הערות, אבל...:
When Pennington's seventh graders took the Smarter Balanced Assessment in English Language Arts on new Chromebooks last April, Pennington didn't teach them how to use the test's annotation feature. Students would have been able to highlight reading passages and take notes on the text to help them answer test questions. He thought it was too complicated for them to learn how to use well in time for the test.
במילים אחרות, המרקור, והוספת הערות, לתוך טקסטים דיגיטאליים אינם פעולות שמובנות מאליהן. אפשר ללמוד את השימוש בהם, אבל ברוב המקרים רצוי שמישהו יילמד את המיומנויות האלו. הבעיה היא שבלוח הזמנים הצפוף של בתי הספר העמוס במבחנים סטנדרטיים שבאמצעותם מדרגים את התלמידים ואת בתי הספר, קשה למצוא את הזמן ללמד את המיומנויות החשובות האלו לתלמידים, וזאת על אף העובדה שהן יכולות לסייע רבות להצלחה באותם מבחנים. מעניין לציין כאן שהפרשה העגומה של רכישת מכשירי iPad לכלל התלמידים בבתי הספר של לוס אנג'לס התחילה עם הרצון של מובילי המחוז להכשיר את התלמידים להתמודד עם המבחנים הממוחשבים שנעשים לחובה בבתי הספר. רק מאוחר יותר המחוז גילה שהקלדת תשובות לתוך מכשירי ה-iPad מסתירה את השאלות שעל המסך (ולכן היה צורך בהוצאה של מיליוני דולרים נוספים על רכישת מקלדות נפרדות).

אוטכט ביקורתי כלפי מערכות החינוך שאינן מקדמות למידת המיומנויות הדרושות כדי שתלמידים יוכלו ללמוד בהצלחה מטקסטים דיגיטאליים. הוא כותב:
There are a ton of things that are built into most online reading platforms that are never taught to students. Or we try to teach them the same way as we did in a print world and that doesn't work.
הוא משוכנע שלא רק התלמידים, אלא גם המורים אינם לומדים את המיומנויות האלו. יתכן שהוא צודק, אם כי לפחות בישראל (ואני מניח במקומות רבים בעולם המערבי) מוסדות להכשרת מורים כן רואים חשיבות ברכישת מיומנויות דיגיטאליות. דווקא אם הבנתי אותו נכון, בסיום המאמרון שלו אוטכט רומז שהעובדה שבעתיד הקרוב תלמידי בתי הספר יצטרכו להבחן במבחנים דיגיטאליים רבים נותנת מקום לאופטימיות – הרי בתי הספר יצטרכו ללמד את המיומנויות הדיגיטאליות. אבל יתכן שמה שנראה כאופטימיות איננה אלא ציניות. ואם כן, אפשר להבין למה. גם כאשר (בעתיד הלא רחוק) מבחנים ייערכו על תשתיות דיגיטאליות, ספק אם מערכות החינוך ימצאו את הזמן ללמד את המיומנויות הדרושות – דרושות לא רק לעבור את המבחנים, אלא פשוט להיות אדם משכיל בעולם הדיגיטאלי.

תוויות: , , ,

יום שישי, 31 באוקטובר 2014 

הוספת מרובה, לא הוספת

לפני עשרה ימים הפתעה נעימה הופיעה בקורא ה-RSS שלי – Artichoke פרסמה מאמרון חדש. Artichoke הוא שם הרשת של פאם הוק, אשת חינוך ניו זילנדית בעלת עין ייחודית בנוגע לתקשוב בחינוך וסגנון כתיבה ייחודית שהופכות את קריאת הדברים שהיא כותבת לתענוג מחשבתית ולשונית כחאד. תמיד אהבתי לקרוא את המאמרונים שלה, אבל עברו שנתיים וחצי מאז מאמרונה האחרון, וחצי שנה בין המאמרון ההוא לזה שקדם לו. היה לי ברור שהבלוג שלה כבר איננו במרכז העשייה שלה. קישרתי כאן לדברים שהיא כתבה מספר פעמים, אבל הפעם האחרונה שעשיתי זאת היתה לפני חמש שנים. הבנתי שעלי להשלים עם העובדה שהיא לא מפרסמת הרבה. לאור זה, הופעת מאמרון חדש היתה ממש בשורה משמחת.

אני מודה שטיפה התאכזבתי כאשר גיליתי שהמאמרון עצמו הוא בסך הכל מבוא קצר לאוסף מאמרונים של אנשים אחרים סביב מונחים נפוצים בתחום החינוך היום. אבל האכזבה הזאת התפוגגה כאשר הבנתי שמטרת האוסף היא לחדור מעבר לז'רגון הנפוץ ולהאיר את המונחים האלה באור קצת פחות יומרני. במבוא שלה Artichoke כותבת:
We are reckless jargon users in education. Just ask anyone coming out of your local supermarket what they think “effective pedagogies” or “student agency” means.

Jargon is used to: exclude; disguise; imply expertise; and to market product. No one benefits when words are used to divide and confuse.
כקורא סידרתי בתחום התקשוב החינוכי אני יכול להעיד שהקביעה שלה קולעת מאד לבעיה בקהילה שלנו, ולכן כל נסיון לטפל בה מאד מבורכות. נדמה לי שהאוסף של Artichoke הוא צעד חשוב, ומהנה, בכיוון הזה. שני מאמרונים במיוחד מצאו חן בעיני.

וונדי קופוד, מנהלת בית ספר בניו זילנד, כותבת על הנטייה להוסיף "e" לפני כל מונח כדי להפוך אותו לחלק מהעולם המתוקשב. היא שואלת אם הלמידה נעשית אחרת כאשר מוסיפים את האות הזאת לפניה. היא מוכנה להסכים שלפני מספר שנים התוספת עזרה לנו לזהות מערך שלם של טכנולוגיות חדשות בחינוך, אבל היום ה-"חדש" נעשה לחלק אינטגראלי מבית הספר:
I would argue that the addition of the ‘e’ to e-learning/e-learners is now unhelpful as it perpetuates a notion that there is an important difference between these words and the words learning/learners. We learn with or without the ‘e’, and to survive in and contribute to New Zealand society today without the ‘e’ would be a challenge.

So why was the ‘e’ added in the first place? Possibly to emphasise that a change had occurred in our ways of working, but as we know there is nothing new about change – rock, slate, blackboard, paper, screens, touch screens, voice activated screens, augmented glasses... – except that now the speed is phenomenal and requires a learner mind-set to keep up. We know today that learning might happen anywhere, any time, any place, with anyone, and that it is not just about ‘learning stuff’.
בצורה דומה, ריצ'רד וולס, רכז תקשוב בבית ספר ניו זילנדי, מהרהר על אפיון הכלים שבהם עובדים בבית הספר ככלים של המאה ה-21 או "מודרניים". בדומה לקופוד, המאמרון שלו מבקש להעיר שההגדרות האלו מיותרות. זה בא לביטוי באופן ברור באחת מכותרות המשנה של המאמרון שלו:
Digital Learning Tools and Modern learning technologies
בעיניו, אם בעבר התוספות של "דיגיטאלי" ושל "מודרני" ביטאו משהו חשוב, היום הן מיותרות. זאת ועוד: וולס משתמש במונח "ילידים דיגיטאליים" שכבר ידוע לשמצה, אבל הוא מסביר שהמשמעות האמיתית של המונח איננה שילדים שנולדים לתוך הדיגיטאליות מבינים באופן טבעי טוב יותר כיצד להשתמש בכלים האלה, אלא רק שהדיגיטאליות איננה מרשימה אותם באופן מיוחד, והם מביעים את אותה מידה של התעניינות (או של העדר התעניינות) כלפי הדיגיטאלי והלא-דיגיטאלי. הוא מסכם עם עובדה בסיסית – האחיזה בכלי דיגיטאלי איננה בהכרח מובילה ללמידה:
I can tell you one fact and that is that learning does not happen just because you’re holding a device or connected to the internet. In fact the reasons why successful deeper learning takes place have never changed, regardless of our rush to be excited about the web, social media and iPads. Young people don’t want to do everything on devices but do have experiences or witness examples daily of their effectiveness for communication, active learning and creativity output. Young people understand digital tools as a constant option on a Smörgåsbord of numerous tools to carry out all sorts of tasks both in life and for learning. All tools offer potential, the trick is to keep an open mind and not treat one tool differently based on one’s own skill set or experience.
אפשר, כמובן, להגיב שמסקנה כזאת מובנת מאליה, אבל אני חושש שהמרדף המתמשך אחרי כלים ויישומים חדשים מעיד על כך שרבים מאיתנו ממענים להפנים אותה. הסרת תארים כמו "דיגיטאלי" ו-"מודרני" מלפני מילים כמו "כלים" ו-"למידה" יכולה להזכיר לנו שאין בתארים האלה שום קסם. טוב שוולס מציין זאת.

ואי-אפשר לסיים בלי תוספת אישית מהעבר שכבר מתחיל להיות רחוק. עוד בימים שפעלתי במסגרת המחלקה לסביבות למידה חדשניות של האגף לחינוך יסודי הרבו לשאול אותי מה המטרה של המחלקה שלנו. תמיד השבתי שהמטרה היא להפסיק להתקיים. כבר אז ייחלתי ליום שבו ה-"חדשני" יוכר כ-"יום-יומי", ולא נרגיש שיש צורך להתמקד בסוג מסויים של אמצעי למידה, או להפריד בין הדיגיטאלי לבין כל כלי אחר. יתכן שבתקופה ההיא היה עדיין מוקדם ליישום התקווה הזאת. היום נדמה לי שאין תירוץ, ואי יישומה עשוי להזיק יותר מאשר להועיל.

תוויות:

יום שלישי, 1 ביולי 2014 

לא נוסטלגיה; תיעוד

יש רשימה ארוכה של נושאים חשובים שראויים להתייחסות כאן, אבל ביקור קצר בספריה בקיבוצי ביום שישי האחרון העלה אצלי את הרצון לכתוב על משהו שהוא אולי פחות חשוב, אבל בכל זאת מעניין.

הספריה של הקיבוץ עוברת שינויים. הכרטסת מוחשבה כבר לפני מספר שנים, אבל עכשיו משלימים את המעבר למחשוב ואין כבר צורך ברהיט המיושן שמכיל את הכרטיסים. מי שרוצה למצוא ספר מסויים יכול לפנות ישירות למחשב כדי ללמוד היכן במדפים הוא נמצא, ואם הוא פנוי להשאלה. לפני בערך עשור צילמתי מספר כרטיסי השאלה מספרים הוצאו מהספריה. נהגתי להציג אותם בהרצאות ולהסביר שמדובר בגלגול מוקדם של רשת חברתית – באמצעות העיון בכרטיס יכולנו לגלות מי כבר קרא את הספר שאנחנו שוקלים אם לקרוא, וגם כמה זמן הוקדש לקריאתו. היתה זאת, הרבה לפני פייסבוק, דרך לסמן Like.
הכרטסת שעכשיו מוציאים מהספריה מילאה תפקיד שונה, וכזכור, היום הקטלוג הממוחשב מהווה דרך יעילה יותר להגיע לספר. הכרטסת מעץ כבר איננו נחוץ, והוא עובר לארכיון. יש טעם להציג את הרהיט, אפילו אם זה רק בארכיון, אבל תכולתו, הכרטיסים עצמם, ממש מיותרים, והם הובאו לפח.
ספק אם יש מישהו שבוכה על התהליך הזה. אפילו מי שטוען שאי-אפשר לוותר על ריח הספר המודפס, או טוען שהחזקת ספר ביד מעניק לקורא חוויה ייחודית שאין לו תחליף בספר הדיגיטאלי, בוודאי רואה ערך במחשוב הכרטסת. אבל גם מי שרואה חיוב בהתקדמות הדיגיטאלית יכול להרגיש שמשהו אובד. אלכס מדריגל, בכתבה שהתפרסמה ב-The Atlantic לפני חודש, מבחין בין הספר כאוסף מילים לבין הספר כחפץ – חפץ שמכיל "מידע" רב מעבר למשמעות של המילים שנמצאות בו:
The growth of digital bandwidth means that it will fall to our moment – this early 21st century – to decide the long-term future of this print record. We are unlikely to lose the books as bags of words. But we might very well lose them as objects.

That's because libraries are in a tough spot. Few people check out 19th-century books. The volumes are weird looking to a modern reader, and their typesets seem designed to cause eyestrain. So, librarians—being aware of this unpopularity, as well as their own never-very-big budgets – might decide that they should either put these books in deep storage or get rid of them altogether, after scanning their innards.
מדריגל איננו שולל את מפעל הדיגיטציה של גוגל, אבל הוא מזכיר לנו שגם כאשר באמצעות הדיגיטציה ספרים רבים נעשים הרבה יותר נגישים מאשר היו בעבר, חלק מהמידע שבהם – אולי ההערות שקוראים רשמו בתוכם, אבל אולי פשוט כתמי אוכל שטפטפו לדפים כאשר הקורא אכל תוך כדי קריאה – יאבדו. ואולי אי-שם בעתיד דווקא מידע כזה יעניין אותנו, ויוכל לשפוך אור על תרבות הקריאה שלנו.

כרטסת הספריה איננה הספרים שבמדף. רובנו סבורים שהמידע שבכרטיסים משמעותי פחות מאשר התוכן של הספרים עצמם. עם זאת, גם הכרטיסים מספרים סיפור. לפני עשרים שנה ניקולסון בייקר פרסם מאמר ארוך בו הוא מחא על פינוי הכרטסות של ספריות אקדמיות והחלפתן בקטלוגים ממוחשבים. (המאמר, "Discards", מופיע באוסף מאמרים של בייקר – "The Size of Thoughts".) באותה תקופה מערכות החיפוש של הקטלוגים הממוחשבים היו די פרימיטיביות, ובייקר הביא דוגמאות לבעייתיות של הקטלוגים הממוחשבים והקשיים שבהם נתקלים כאשר מחפשים מקורות דרך מילות מפתח. עשרים השנים האחרונות ראו שיפורים ושכלולים רבים באיתור דיגיטאלי של מידע בספרים ובספריות. רבים מהחששות של בייקר התבדו – כלי החיפוש של היום בהחלט מוצלחים. אבל בנקודה כלל תרבותית יש עדיין תוקף לדבריו. בייקר מבקש מאיתנו לראות את הספריה לא כאמצעי למטרה, כדרך להגיע לידע, אלא כמקלט לספרים שהיום אולי אף אחד איננו מתעניין בהם, אבל שאי-שם בעתיד עשויים להיות בעלי ערך, במיוחד מפני שמה שאנחנו רואים כחשוב עשוי להשתנות:
Again, lest we become confused and forgetful, the function of a great library is to sort and store obscure books. This is above all the task we want libraries to perform: to hold on to books that we don’t want enough to own, books of very limited appeal, unshielded by racks of Cliffs Notes or ubiquitous citations or simple notoriety. A book whose presence you crave at your bedside or whose referential or snob value you think you will need throughout life, you buy. Libraries are repositories for the out of print and the less desired, and we value them inestimably for that. The fact that most library books seldom circulate is part of the mystery and power of libraries. The books are there, waiting from age to age until their moment comes. And in the case of any given book, its moment may never come – but we have no way of predicting that, since we are unable to know now what a future time will find of interest.
בייקר, שבכתיבה הבדיונית שלו מסוגל למקד את המבט על פרטים קטנים ומדויקים, מציין שדרך העיון בכרטיסים שבכרטסת ניתן ללמוד לא רק על התפתחות בשיטות המיון, אלא גם על השימוש במכונות כתיבה שונות, ואפילו, דרך כתמי השמן והדיו שעליהם, אלו כרטיסים זכו לעיון רב יותר מאשר אחרים. יתכן ובמצעד אל הדיגיטאלי אין ברירה – יחד עם הרווחים הרבים שהדיגיטאליות מקנה לנו, תכונות מוחשיות יאבדו לנו. סביר להניח שאנחנו מוכנים לוותר על היכולת לפענח חלק מהרגלי הקריאה של דורות קודמים באמצעות כתמי הדיו שעל כרטיסי הכרטסת. בסך הכל הכרטסות הראשונות הופיעו בספריות רק לקראת סוף המאה ה-19 (כפי שאנחנו לומדים בוויקיפדיה) כך שבממדים היסטוריים האובדן הזה איננו גדול כל כך.

אבל בעידן שבו הדיגיטאלי הופך כמעט לדת, בעידן שבו מעקמים את האף כלפי כל דבר השייך לעידן הדפוס, כדאי לשים לב לתלונות של בייקר. הוא מזכיר לנו שהמעבר לדיגיטאלי איננו מביא רק רווח. אנחנו גם מפסידים משהו. מותר לנו להחליט שאנחנו מוכנים לשלם את המחיר (ועל פי רוב אני מוכן לעשות זאת), אבל אל לנו לחשוב שאין מחיר בכלל. הסיפור שכתמי השמן מהידיים של המדפדפים בכרטסת מספרים איננו הסיפור המרתק ביותר, אבל עדיין עלינו להודות שבמקרה הזה הדיגיטאלי מרדד את המידע שמגיע אלינו.

ועוד דבר אחד: תחילה היה לי ברור שאסתפק בצילום של קרטוני הכרטיסים שהובאו לפח. אבל אחרי יום של הרהור חזרתי אל הפח והעמסתי קרטון אחד, עם כמה מאות כרטיסים, לבגז' של המכונית שלי. אין לי מושג מה אעשה איתם (ואני בוודאי אינני מעז להכניס אותם הביתה) אבל בינתיים הם שמורים לא רק כצילום, אלא בצורה המוחשית ביותר.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates