אם יש מי שעוקב אחרי השינויים שעוברים על הבלוג הזה, נדמה לי שבאופן בולט ניתן לזהות אכזבה הולכת ומעמיקה כלפי הדרכים שבהן הדיגיטאליות באה לביטוי בחינוך. במשך לא מעט שנים ראיתי בנגישות למידע, ובמבחר כלים (על פי רוב אלה שמזוהים כ-Web 2.0, על אף העובדה שמזמן אלה נדחו הצידה) מנוף לשינוי בחינוך. חשתי שאלה יוכלו להעצים את ההשפעה של התלמיד על לימודיו, ויעזרו להעמיד את הלומד במרכז חוויית בית הספר. חשוב להדגיש שזאת לא היתה רק תקווה – בלוגים רבים של מורים בשטח שדיווחו על המתרחש בכיתות שלהם היו עדות לשינויים שמתרחשים. לא הכל היה ורוד. היתה גם התלהבות מטכנולוגיה לשמה, בלי שינוי פדגוגי, ומורים רבים לבשו תקשוב בכיתה אבל דבקו בשיטות ההוראה המוכרות שלהם. אבל שימוש כזה היה צפוי, ושמחתי שאפשר היה למצוא גם מורים לא מעטים שניסו לעשות משהו חדש או שונה. והיום, כבר זמן די רב, אינני מוצא (או לפחות אינני מציג כאן) את הנסיונות האלה, ובמקום זה הכתיבה כאן מתמקדת בביקורת כלפי גיוס הדיגיטאליות להנצחת שיטות הוראה שרואות בתלמיד כלי ריק שיש למלא.
אני, כמובן, אינני היחיד שמתריע על השינוי הזה. יש מבקרים שטוענים שהכתובת היתה על הקיר עוד הרבה לפני שאני איתרתי את התהליך הזה. עם זאת, אינני מקבל את הקביעה שמדובר בתהליך שנועד מראש לכשלון. הייתי משוכנע שהתקשוב יכול להיות מנוף לשינוי פדגוגי, והמשכתי להביא מדבריהם, ומנסיונם, של אנשי חינוך שלא נכנעו למציאות החדשה הזאת.
כאשר בוחנים את הביקורת כלפי התקשוב בחינוך חשוב לשים לב מי משמיע אותה, וגם מתי היא מושמעת. יש מי שעוד עם הכניסה של מחשבי PC לכיתה פסלו את הדיגיטאליות בחינוך, ממגוון סיבות. היו גם כאלה שדגלו בדיגיטאליות אבל גילו שהם אינם מצליחים לעצור את הפנייה של השימוש הזה לכיוון לא רצוי. אני יכול להבין, למשל, מי שהפסיק לשים לב לדעות שאני משמעי כאן. הרי התלונות שלי על הכיוון הנוכחי של התקשוב בחינוך הפכו כבר מזמן למנטרה מתמשכת.
וזאת הסיבה שאני רואה טעם להביא את
הדברים שג'ורג' סימנס פרסם בבלוג שלו לפני מספר ימים, דברים שבמידה לא קטנה הם "פרידה" מהתקשוב בחינוך. סימנס הוא אחד ההוגים של הקונקטיביזם, והוא היה אחד המארגנים של קורס ה-MOOC משנת 2008 שאצל רבים נחשב ה-MOOC הראשון. דווקא עם קבלות כאלה אפשר אולי לחשוב שאני סותר את עצמי. הוא הרי מזוהה מראש כמהפכן שידע לאן הוא מבקש להוביל את החינוך באמצעות התקשוב. ואם כך, אין סיבה להיות מופתעים אם הוא נפרד ממנו עכשיו. אבל בשנתיים האחרונות סימנס נחשב כאחד ש-"מתמסד", כחוקר שמתלהב מהיכולות של השימוש הנרחב בנתונים להשפיע לטובה על הלמידה. עכשיו בבלוג שלו סימנס הצהיר באופן ברור שלטעמו התקשוב בחינוך פונה בכיוון הלא נכון. הוא מביע ביקורת חריפה כלפי הכיוון הנוכחי של התקשוב בחינוך, ורומז שהוא עצמו צריך לחזור לתפיסות המקוריות שהניעו אותו כאשר הוא התחיל לעסוק בתחום:
Emerging technology today departs from my previous vision of improving the human condition. Through AI/Machine Learning, we are constantly hearing that technology is becoming more human and becoming more capable of judgements that we once thought were our domain. In education though, the opposite is happening: educational technology is not becoming more human; it is making the human a technology.
סימנס מבסס את התרשמותו הנוכחית כלפי התקשוב בחינוך על שתי דוגמאות. שתיהן נמצאות בחזית של הטכנולוגיה בחינוך היום, ושתיהן זוכות לכותרות בעיתונים ולכסף של יזמים – Udacity ו-Knewton. בשתיהן הוא רואה את אותה בעיה – תהליך הלמידה מצטמצם לפעולה של "קליק כדי לקבל ידע":
Both Udacity and Knewton require the human, the learner, to become a technology, to become a component within their well-architected software system. Sit and click. Sit and click. So much of learning involves decision making, developing meta-cognitive skills, exploring, finding passion, taking peripheral paths. Automation treats the person as an object to which things are done. There is no reason to think, no reason to go through the valuable
confusion process of learning, no need to be a human. Simply consume. Simply consume. Click and be knowledgeable.
הוא סוקר בקצרה כמה מהפרויקטים שבו הוא השתתף (והוביל) במשך השנים. ממה שהוא כותב קשה לזהות נקודה מסויימת שבה הוא חש שהכיוון כבר איננו נכון. באופן כללי הוא רואה בכל התחומים שבו עסק כיוונים חיוביים. ובכל זאת, משהו השתנה, והוא מכריז:
I no longer want to be affiliated with the tool-fetish of edtech. It’s time to say adios to technosolutionism that recreates people as agents within a programmed infrastructure.
כזכור, סימנס איננו היחיד, וגם לא הראשון, להשמיע הרהורים כאלה. בתגובות למאמרון מספר קוראים, ביניהם כאלה שמוכרים היטב בבלוגוספירה החינוכית, מציינים שגם להם, כבר זמן רב, תחושות דומות. קלרנס פישר, למשל, מציין שלדעתו כלי הבלוג והוויקי הם עדיין בין הכלים העדיפים עליו משום שהם מפתחים את קול התלמיד. הוא כותב:
I used to feel bad that I wasn’t “keeping up” and trading in some of my old tools for new ones – no longer. I’m not interested in tools that are meant to mainly make sure that teachers and administrators are micro managing their tracking of standards. I’m interested in helping kids to learn.
אבל פישר, על אף עשר שנים של מאמרונים בבלוג מאד מעניין (כולל
מאמרון לפני חודש בו הוא הביע תחושות דומות מאד לאלה שעליהן כתב סימנס) איננו מוכר לכלל הקהילה של העוסקים בתקשוב בחינוך. לכן הקול שלו, כמו זה של רבים אחרים, איננו מהדהד לרחוק. קולו של ג'ורג' סימנס, על אף העובדה שבמידה לא קטנה דבריו אינם חדשים או אפילו ייחודיים בנוף התקשוב בחינוך, כן מהדהד. אפשר לקוות שרבים ישמעו אותו.
