« לדף הראשי | לא, אינני שולל את השימוש בנתונים » | האם היה בכלל צורך לשאול? » | אבל מה כל כך רע בזה? » | מה, שוב! » | מטרה ראויה – ואמצעים שונים להשיג אותה » | למה לנו לחשוב שהתקשוב יהיה שונה? » | גם אני מודאג » | מתברר שאינני כותב רק בבלוג הזה » | להרוויח מההעתקות? » | גילוי מרעיש! » 

יום שלישי, 8 בספטמבר 2015 

ואולי זה איננה שאלה של איזה כלי עדיף

בתקופה שבה עוד הייתי מורה בכיתה למדתי, בדרך כלל בדרך הקשה, שהסיבה המרכזית שבגללה תלמידים אמורים להעתיק את הלוח בסיום שיעור היא כדי שהוריהם יראו שמשהו "לימודי" באמת התרחש בכיתה. ספק אם מה שהתלמידים רשמו במחברות שלהם היה קשור ללמידה של ממש, אבל לפחות הוא היה עדות לכך שהם עשו משהו בשיעור. קשה להגיד שהרישומים על הלוח בסיום שיעור פרונטלי בכיתות שלי "סיכמו" את השיעור. הם ביטאו (לפעמים באופן מוצלח, אם כי לעתים קרובות הרבה פחות מוצלח) את תהליך החשיבה שביקשתי לפתח במהלך השיעור. נדמה לי שהיום הייתי פועל אחרת, אם כי לא מפני שעכשיו אני מבין את רצון ההורים.

מעניין לציין שמעולם לא ביקשתי מהתלמידים שלי, בכיתות הגבוהות של כיתות היסוד, להעתיק את הלוח. הם כנראה "למדו", אי-שם בכיתות אחרות, שכך הם אמורים לעשות. אם פעם הם פתחו את המחברות שלהם כדי לעבור על החומר ה-"נלמד" אינני מודע לכך. אני זוכר שבאותן שנים הצעתי (או ביקשתי) שכל אחד ירשום לעצמו מה שבעיניו חשוב באותם שיעורים, אבל היום אני מבין שבקשה כזאת, ללא אימון של ממש בתהליך הרישום ובחשיבה שמתלווה לאימון הזה, נידונה מראש לכשלון.

כל פעם שאני קורא כתבות ומאמרונים בנושא רישום במהלך השיעור (note taking) אני נזכר בשנים הדי-רחוקות ההן. בתדירות יחסית קבועה מתפרסמות כתבות שמסבירות לנו שהרישום בכתב יד הרבה יותר יעיל מאשר הרישום דרך ההקלדה לתוך מחשב או טאבלט. על מחקר שהוא כנראה החדש ביותר בתחום הזה קראנו לפני כחודש וחצי. כתבה ב-Harvard Business Review מדווחת על מחקר של פאם מולר מפרינסטון ודניאל אופנהיימר מ-UCLA שהסיק ש:
when you only use a laptop to take notes, you don’t absorb new materials as well, largely because typing notes encourages verbatim, mindless transcription.
מולר ואופנהיימר ערכו מספר בדיקות ומצאו שבכולן היכולת לשמור ולזכור על הנלמד בשיעור היתה טובה יותר אצל סטודנטים שרשמו הערות בכתב יד במהלך השיעור מאשר אלה שהקלידו הערות. לדעתם זה כנראה נובע מכך שהכתיבה ביד איטית יותר. כאשר אנחנו מקלידים אנחנו מנסים לרשום כמה שיותר מהנאמר במקום לבחור באופן מודע מה שנראה לנו העיקר, דבר שמתבקש בגלל האיטיות של הכתיבה ביד.

בבלוג שלו, פול מונהיימר מבקר את המחקר הזה. הוא איננו טוען שהרישום באמצעות ההקלדה בהכרח אפקטיבית יותר. במקום זה הוא טוען שההצלחה הגדולה יותר שברישום בכתב היד נובעת מסיבה אחרת – סטודנטים רבים כבר מכירים שיטות רישום בכתב היד והתאמנו בהן מספיק על מנת להשתמש בהן בצורה יעילה. הוא מסכים שלעתים קרובות סטודנטים מנסים לרשום כל מה שנאמר בשיעור, ולכן חשוב לעזור להם ללמוד שיטות אפקטיביות שיתאימו לסביבה הדיגיטאלית. הוא מציין:
Learning to take notes requires practice and frequent reminders from instructors, teachers, and coaches. Educators already know we need to teach how to highlight material in texts. Left to their own devices, younger students develop the habit of highlighting anything they don’t know. They often try using different colors of highlighters for different pieces of information. Students tell me they use blue for new vocabulary, yellow for new facts, pink for new dates, etc. While their texts are quite colorful at the end, students don’t really absorb material and have no clue how to use the highlighted passages to study for quizzes or tests.
במילים אחרות, מורים אינם יכולים לצפות שסטודנטים יידעו לרשום הערות, או לתקצר את הנלמד בשיעור, בלי שהם יעזרו לסטודנטים שלהם לרכוש את המיומנויות השונות שבאמצעותן אפשר לעשות זאת. מונהיימר גם מצביע על היתרונות של הרישום הדיגיטאלי שמזמין שימוש חוזר דינמי יותר מאשר הרישום בכתב יד.
Taking notes on a laptop is far more useful than longhand if taught and practiced correctly. Laptop notes can be annotated, tagged, re-used, shared with study groups, and, when cited correctly, become the basis for research articles, class papers, and essays. Electronic notes also encourage reorganizing, further research, etc., that both enhance and extend learning.
שוב, היתרונות האלה מתאפשרים רק אם מלכתחילה הסטודנטים מצליחים לרשום באופן יעיל במקום לנסות לרשום את כל מה שנאמר בשיעור. אבל הוא טוען שכאשר מולר ואופנהיימר מדגישים את העדיפות של הרישום בכתב יד הם מתעלמים מכך שאפשר, וצריך, להנחות סטודנטים בשימוש נבון בכלים דיגיטאליים לצורכי רישום.

ציינתי שהנושא הזה עולה לעתים די קצובות. מעניין לציין שעל אף העובדה שהכתבה ב-Harvard Business Review התפרסמה רק לפני חודש וחצי, המחקר של מולר ואופנהיימר שאליו היא מתייחסת התפרסמה לפני יותר משנה, ודיווחים על המחקר הופיעו ברשת לפני יותר משנה (ראו, למשל, באתר של Scientific American). יתכן שפתיחת שנת הלימודים בחצי הצפוני של כדור הארץ מעוררת את הנושא מחדש, ומספר מאמרונים וכתבות ברשת מתייחסים לנושא.

כתבה באתר It’s About Time סוקרת מבחר די רחב של הצעות של מורים במקצועות ה-STEM לרישום בשעת שיעור. בכתבה הזאת מופיעה הבחנה בין note taking לבין note making, כאשר השני מוגדר כפעילה יותר – לא רישום פסיבי של הנאמר בשיעור, אלא נסיון להתמודד עם החומר הנלמד, לחבר אותו למה שהסטודנט כבר יודע, להדגיש את הנקודות המעניינות, ועוד. זה תואם את מה שמונהיימר כותב, אם כי הוא מדגיש שעל מנת לעוסק ב-note making בצורה מוצלחת חשוב ללמוד את המלאכה הזאת.

לפני כשבועיים ג'ורג' קורוס התייחס לנושא בבלוג שלו. מה שהתניע את ההתייחסות שלו היה צילום שלפי דבריו הוא פגש לאחרונה (ולא בפעם הראשונה) דרך Twitter. בצילום רואים סטודנטים מצלמים באמצעות הטלפונים שלהם את הלוח של כיתה, כאשר בכיתוב לצילום אנחנו למדים שהמרצה מסר לסטודנטים שהם יכולים לרשום הערות ("you may take notes"). קורוס כותב שצילום הלוח הוא כמובן דרך מהירה לשמור את הנאמר בשיעור, אבל ספק אם בדרך הזאת זוכרים את מה שנאמר. והמקור לטענה (ההגיונית) הזאת? הוא מקשר למאמרון בלוג מלפני יותר משנה שבו בלוגרית מתייחסת ל... נכון, למחקר של מולר ואפנהיימר.

קורוס שואל איזו דרך עדיפה. (לא ברור אם השאלה הזאת מתייחסת לצילום הלוח לעומת רישום הנאמר בשיעור בכל דרך שהסטודנט יבחר, או לרישום בכתב יד לעומת הרישום בהקלדה.) הוא מסכם: לא זה ולא זה:
The ability to simply obtain information and recite it back is not necessarily learning as much as it is regurgitation. I might better be able to retain the facts shared, but it doesn’t mean I understand them. On the other hand, if I am taking a picture, putting it in my camera roll and doing nothing with that information, then really, what good is that?
הוא מדגיש שהלמידה האמיתית (מותר לכתוב "המשמעותית"?) נובעת מהקשרים שאנחנו יוצרים בין מה שנאמר בשיעור לבין מה שאנחנו עושים עם המידע הזה. אם אנחנו בסך הכל מתייקים את הרישומים שלנו, אם כתובים או אם מצולמים, הסיכוי שאנחנו באמת לומדים איננו גדול. במילים אחרות, הרישום של הנאמר בשיעור צריך להיות פעולה של התערבות שלנו כלומדים, בעזרת הידיעות והנסיון שכבר רכשנו, עם החומר הנלמד. קורוס מסכם:
When I speak, I try to challenge people to create something with the information I have shared, whether it is write a blog post, reflection, podcast, video, or any other type of media. If they really want to process what I have shared, they will need to make their own connections, not the connections I have made for them.
בסופו של דבר נדמה לי שהשאלה המרכזית היא לשם מה אנחנו רושמים את הנאמר בשיעור, או מעתיקים את הכתוב בלוח הכיתה. אם המטרה שלנו היא מחברת מלאה שמעידה על נוכחות בשעת השיעור, צילום הלוח דרך הטלפון בסיום השיעור מאד יעיל, והוא בוודאי גם חוסך מאמץ. אין זה אומר, כמובן, שבדרך הזאת אנחנו באמת לומדים. למרבה הצער, לעתים קרובות מדי מטרות הסטודנט תואמות את ציפיות המערכת. כל עוד המערכת מבקשת מהסטודנט להבחן על המידע שנמסר בשיעור, צילום הלוח בוודאי עונה על הצורך. מורה "נדיב" עשוי לחלק לסטודנטים את המצגת שליוותה את השיעור, אבל במקרים רבים מדי הנדיבות הזאת מונעת מהסטודנט להיות לומד פעיל. אולי כל המידע יעמוד לרשות הסטודנט, אבל ספק אם הוא יפנים אותו.

לפני חמש שנים התייחסתי כאן לנושא הזה (ולא בפעם היחידה). ציטטתי אז ממאמרון של דארסי נורמן שנכתב בעקבות טענה של מרצה בכנס בו השתתף. אותו מרצה טען שהיכולת של מרצה להעלות לרשת את חומרי ההרצאות שלו הופכת את מלאכת הרישום מצד הסטודנט למיותר. נורמן הסתייג מהטענה הזאת וכתב:
Note taking is not primarily about manual duplication of a set of resources produced by a teacher. It’s an active process of sensemaking and internalization. Of visualizing the processes of thinking. There is no part of the valuable process of note taking that can be obsolesced by mere content being posted online.
הסכמתי עם נורמן אז, ומאז רק התחזקתי בדעתי. אבל אין זה אומר שאין יתרונות ל-"רישום" הדיגיטאלי. היתרונות האלה אינם בקלות הרישום, אלא בשימושיות של מה שנרשם בפורמט הזה. אבל השימושיות הזאת תלויה ברצון של הסטודנט להתמודד עם החומר הנלמד, לשאול את עצמו מה אפשר לעשות איתו, להפוך אותו לשלו. וכדי שהרצון הזה יתעורר אצל הסטודנט המערכת החינוכית צריכה לעודד את הלמידה האישית הזאת. כמו שקורה לעתים קרובות מדי, הדיגיטאליות פותחת אפשרויות רבות, אבל היא איננה פוגשת סביבה, ואנשים, שבאמת רוצים לנצל אותה.

תוויות:

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates