כאשר אנחנו שומעים היום על "התאמה אישית" במסגרות חינוכיות הכוונה איננה לאפשר ללומד לכוון את הלמידה של עצמו, אלא כמעט תמיד "להתאים" את הקניית המידע שמערכת החינוך קבעה כנחוץ לקצב שהלומד יכול לעמוד בו. המטרה נשארת להביא כל תלמיד לאותם הישגים, לאותה נקודת סיום, כאשר במקום שהמורה בכיתה יכוון את עצמו לממוצע של קצב הלימוד ויכולות ההבנה של הכיתה שלו (ובמצב הזה, כמובן, יש מי שיתפוס מהר וגם מי שייכשל) כל תלמיד יקבל חומרי לימוד שיקדמו אותו לפי יכולתו. אין חדש בתפיסה הזאת. כבר שנים בישראל יש תכניות ל-"הוראה מותאמת" שמדגישות את הצורך לאפשר לכל תלמיד להתקדם בקצב שלו. אבל נדמה שעם ההתקדמות העצומה של כלים תקשוביים לאסוף ולנתח נתונים ההתאמה האישית (personalization) הומצאה מחדש. היום הגישה שגורסת שהלומד מסוגל, ואף צריך, להחליט החלטות בנוגע ללמידה של עצמו מפנה את מקומה לעליונות הנתונים שיודעים טוב יותר מהמורה ומהתלמיד מה טוב (ו-"מתאים") לתלמיד.
על אף העובדה שהתקשוב מגויס היום ל-"התאמה" שמכוונת כמעט באופן בלעדי לצרכים של המערכת, ולא של הלומד, אין ספק ששימוש נבון בנתונים יכול לתרום רבות להכוונה העצמית של הלומד. לפני כשבוע
ג'רד סטיין במאמרון בבלוג שלו ביקר את גישת ה-"התאמה אישית" הרווחת והעמיד מולה גישה שהיא ממוקדת לומד:
student-centered learning practices tend to share a common (if sometimes unspoken) goal: to develop learners’ capability for self-directed, lifelong learning by granting more control and responsibility for the learning process
סטיין כתב על פרויקט שמוביל דייוויד ווילי – Lumen Learning – שלדעתו כן מצליח לנצל את יכולות התקשוב לצרכי הלומד. הוא מצטט מ
מאמרון של ווילי שהתפרסם כמה ימים קודם בו הוא מסביר את הבעיה בגישה הרווחת:
There is no active role for the learner in this “personalized” experience. These systems reduce all the richness and complexity of deciding what a learner should be doing to – sometimes literally – a “Next” button. As these systems painstakingly work to learn how each student learns, the individual students lose out on the opportunity to learn this for themselves. Continued use of a system like this seems likely to create dependency in learners, as they stop stretching their metacognitive muscles and defer all decisions about what, when, and how long to study to The Machine.
ווילי מדגיש שמערכות כאלו מונעות את יכולתו של הלומד להכיר את הרגלי הלמידה של עצמו ומפתחות אצלו תלות במנגנון התקשובי. בכך הן מזיקות לפיתוח הלומד העצמאי. הוא מציין שהן עושות זאת מפני שהן משרתות את הצרכים של ספק כלי התקשוב, ולא את הלומד. הוא כותב שבמהלך השנה האחרונה בפגישות עם מרצים ועם סטודנטים הצוות שלו מנסה:
to develop an approach that – if you’ll pardon the play on words – puts the person back in personalization
הוא כותב שכמו עם מערכות מתוקשבות אחרות הגישה של הצוות שלו מתבססת על בניית מודל של מה שהלומד יודע. אבל להבדיל ממערכות שבהן ההחלטות על הצעדים הבאים נמצאות בידי המכונה, המערכת של ווילי משקפת ללומד את מצב הלמידה של עצמו ומבקשת ממנו להחליט על צעדיו הבאים בהתאם למידע הזה. השימוש ב-"מכונה" להמליץ, אבל לא לקבוע, נמצא ביסוד הגישה שלו. לפי ווילי:
We believe very strongly in this “machine provides recommendations, people make decisions” paradigm.
הוא איננו משלה את עצמו שכל לומד יידע להחליט את ההחלטות הנכונות עבור עצמו, אבל הוא איננו מוותר על המטרה הזאת. המערכת שהוא בונה איננה מוציאה את הלומד מתהליך הלמידה מפני שהיא "יודעת" טוב יותר מה טוב עבורו. היא מבקשת לשפר את היכולת של הלומד לקבל החלטות נבונות בנוגע ללמידה שלו. סטיין מסכם את הגישה הזאת בצורה מאד ברורה:
First, Lumen is acknowledging that though developing learners’ understanding of the material is critical, there is a higher, more profound goal of learner autonomy.
Second, Lumen is using the power of learning analytics to improve learning habits through self-reflectiveness as a means to travel on the path toward autonomy.
גם
מיכאל פלדשטיין מתייחס למאמרון של ווילי, וכמו סטיין הגישה של ווילי מוצאת חן בעיניו. פלדשטיין מתאר את השלבים שהם המתאימים למערכת המלצות מתוקשבת שמפתחת את האוטונומיה של הלומד. לדעתו מערכת כזאת צריכה להציג ללומד מה הן המיומנויות ו/או הידיעות שהלומד טרם רכש והיא צריכה להציג בפניו את העדויות שהובילו לאבחון הזה. בהמשך היא צריכה להביא המלצות לצעדים הבאים שרצוי שהלומד ינקוט יחד עם הסבר על למה היא מביאה את ההמלצות האלו. הוא כותב:
There are lots of ways that a thoughtful user interface designer can think about progressively revealing some of this information and providing “nudges” that encourage students on certain paths while still giving them the knowledge and freedom they need to make choices for themselves.
הדגש אצל פלדשטיין, כמו אצל סטיין ואצל ווילי, הוא על החופש של הלומד להחליט בעצמו. לשם זה הם רוצים לאפשר לו גישה למידע שמאפשר לו לקבל החלטות נבונות. למרבה הצער, המערכות המתוקשבות ל-"התאמה אישית" של היום "יודעות" מה טוב עבור הלומד. מפתחי המערכות האלו משרתות תפיסה הוראתית שבה רצונות הלומד אינם חשובים – הרי מראש ברור אילו ידיעות הלומד צריך לרכוש, ובסך הכל מטרתן היא ייעול תהליך הרכישה. אפשר לקוות שבכל זאת אפשר יהיה לרתום את התקשוב למטרה יותר חינוכית כמו זאת שעליה מצביעים ווילי, סטיין ופלדשטיין. בידיים הנכונות איסוף הנתונים וניתוחם יכולים לשרת מטרה כזאת ... אם כי עדיין לא ראינו שזה קורה.
