למידה, אינטרנט ... ומה שביניהם

מעבר לכך שיש כאן סימן שפתיחת שנת הלימודים מתקרבת, הכותרת הזאת מעידה על העדר היכולת שלנו להשתחרר מהתקווה שטכנולוגיות חדשות ישנו את פני החינוך. חלמנו על זה לפני עשרים שנה כאשר מחשבי ה-PC התחילו לחדור לתוך הכיתות, ומפני שהחלום לא התגשם חידשנו אותו עם מחשבים ניידים והסיכוי שכל תלמיד יוכל להחזיק מכשיר. לא עבר זמן רב והטאבלטים והטלפונים החכמים זכו להיות נושאי הדגל של השינוי. והנה, בקושי הספקנו להתאכזב מאלה, ואנחנו למדים שלגוגל ולמיקרוסופט מכשירים חדשים שאולי סוף סוף יביאו את השינוי המיוחל. חוק בטרידג' (הוא נקרא על שם עיתונאי בריטי שהגה אותו ב-2007, אם כי אותו הרעיון מוכר עוד שנים קודם) מבטא את הציפיות המוגזמות שכותרות בעיתונים יכולות לעורר. אבל דווקא במקרה של הכתבה בגלובס מדובר פחות בציפיות שמתנפצות, ויותר בהמשך של הבנה מוטעית לגבי היכולת של הטכנולוגיה להשפיע על הלמידה.

עוד בכותרת המשנה של הכתבה אנחנו קוראים מספר קביעות שכל אחת מהן ראוי להתייחסות:

יתכן שאכן נכון שמערכת החינוך "מתקשה להדביק את הפער", אבל לא ברור מה אנחנו אמורים להבין מהאמירה הזאת. האם יש כאן רמז שמערכת חינוכית שאיננה מאמצת דיגיטאליות באופן מלא חוטאת לתלמידיה שהם "דור דיגיטלי לכל דבר"? כאחד שמבקר לא פעם את הדרך שבה המערכת מתייחסת לדיגיטאליות, חשוב לי לציין שהנסיון "להדביק את הפער" הוא פעולה סיזיפית. תמיד יהיו כלים חדשים ש-"חובה" להכניס למערכת. המשמעות של סגירת הפער היום היא שמחרתיים יהיה שוב צורך לסגור אותו, ומי שירוויח לא יהיו תלמידי הכיתות אלא ספקי הכלים החדשים – בוודאי אילו שגם סיפקו מה שכבר התיישן.

החלק השני של כותרת המשנה מחזיר אותנו קצת יותר לקרקע מציאותית. אנחנו למדים שהבעיה היא שהתלמידים עדיין נאלצים לסחוב ספרים. אבל כיצד השימוש בספרים (מודפסים, כמובן) מעיד על מיעוט של "למידה אינטראקטיבית"? יש כאן הנחה סמויה שהאינטראקטיביות החינוכית היחידה הראויה היא בין המכשיר לבין התלמיד. אבל האינטראקטיביות בחינוך לא נולדה עם הדיגיטאליות. יש אינטראקטיביות בין תלמיד למורה, בין תלמיד לחומרי למידה (מודפסים או דיגיטאליים), ובין התלמידים עצמם. אם האינטראקטיביות על שלל גווניה איננה קיימת במערכת החינוך הישראלית של היום זאת בוודאי איננה מסוג הבעיות שיותר דיגיטאליות יכולה לפתור.

ובנוגע לחלק האחרון של כותרת המשנה, קשה מאד למצוא קשר בין הכשלים של המערכת שצויינו בשני החלקים הראשונים לבין הפתרון של מכשיר טאבלט חדש, אפילו אם הוא מצוייד בעט מגע. בכלל לא ברור כיצד המכשיר הזה "עשוי לחולל את השינוי" – שינוי, אגב, שבכלל איננו מתואר, כך שאפילו אם יגיע לא נוכל לזהות שהגיע.

אחרי כותרת המשנה הזה שמצליחה להבטיח הרבה יותר מאשר היא מסוגלת לקיים, האם יש טעם להמשיך? לפחות לתוך תחילת הכתבה, כן. הרי במשפט הפותח אנחנו קוראים:

כמה פעמים כבר קראנו את המשפט הזה? כמה פעמים הבטיחו לנו שהנה, הכלי האולטימטיבי שיביא את השינוי מגיע? התשובה היא די פשוטה – יותר מדי. אין לי ספק שהמכשירים החדשים שעליהם מדובר בכתבה הזאת מרשימים ובעלי יכולות נהדרות, אבל תיאור הכיתה העתידית שבכתבה – כיתה שעוד רגע נמצאת אצלנו – רחוק מלהיות חדש (טוב, הפעם יש גם "הולוגרמות שונות" ש-"ימחישו את החומר הלימודי". זאת תוספת שלא הכרתי, אם כי בכלל לא ברור שהמחשות כאלו באמת מובילות ללמידה טובה יותר). מתברר, אגב, שההולוגרמות שייכות לסרטון פרסום של מיקרוסופט, והמציאות שהוא מתאר נמצאת עדיין מספר שנים בעתיד. לא מצאתי את הסרטון הספציפי הזה, אבל כבר די הרבה שנים סרטונים כאלה עולים לרשת עם הבטחות נפלאות. פחות או יותר בכולם הקשר בין החידושים הטכנולוגיים לבין המתרחש בכיתה שבאופן פלאי מלאה (טוב, לא "מלאה" – אי-שם בעתיד פתרו, כנראה, את בעיית הצפיפות) בתלמידים השוקדים בלמידה חווייתית מקרי ביותר.

החזון הלימודי של הכתבה זקוקה מאד לאותה "אינטראקטיביות" שכבר הוזכרה. אחרת ... אחרת אנחנו פוגשים מציאות שאיננה מי-יודע-מה עתידית:

אם סרטונים ומצגות (ו-"התנסויות" – מונח די מעורפל) הם חזון הכיתה העתידית, אפשר אולי לקבוע שאנחנו כבר שם. זאת ועוד: להגשמת החזון הזה לא ברור שאנחנו באמת זקוקים למכשירים חדשים. כל אלה מתאפשרים באמצעות מה שקיים כבר היום בהרבה מאד כיתות.

המשך הכתבה מוקדש לתיאור של המכשירים החדשים שמוזכרים בכותרת. מתברר (אם לא ידענו זאת קודם) שמדובר במכשירים נחמדים. לכל אחד יתרונות וגם חסרונות. אבל באופן כללי מתקבל הרושם שיותר מכל דבר אחר מה שמצדיק כתבה עליהם היא פתיחת שנת הלימודים הקרובה והצורך למסור לקוראים שיש מכשירים חדשים בשוק שכדאי לקנות. וכאן עלי להודות באי-נוחות לא קטנה. שנים רבות ייחלתי שמכשירים מהסוג הזה יימצאו בידיהם של תלמידי בתי הספר. ואם כך, למה עכשיו, כאשר נדמה שהחלום הזה עשוי להתממש, אני מתייחס כלפיו בציניות? למרבה הצער, התשובה איננה מסובכת.

הכתבה הזאת, כמו רבות דומות לה, מראה לנו שוב (ושוב!) שאנחנו דבקים ברצון לשינוי בחינוך, אבל תולים את התקווה לשינוי בכמיהה לכלי טכנולוגי חדש, כלי שבוודאי יהיה טיפה יותר משוכלל מזה שרק לפני זמן קצר חשבנו שיביא את הגאולה. וככל שהכמיהה הזאת גדלה היכולת שלנו לדמיין למידה שהיא באמת שונה ממה שאנחנו מכירים היום הולכת ומצטמצמת. אנחנו חולמים על הולוגרמות, וממשיכים לחשוב שאם הן רק ייראו קצת יותר מציאותיות כל התלמידים שלנו פתאום ילמדו כמו שצריך. ולקראת שנת הלימודים הבאה בוודאי תתפרסם כתבה שתשאל אם גם הפעם מחשב חדש יביא את השינוי.