מתברר שאינני כותב רק בבלוג הזה
תוויות: בלוגים, פרסום אישי
למען האמת, לו יכולתי, הייתי בשמחה מפרסם בתדירות גבוהה יותר. רבים מאד מהמאמרונים שמתפרסמים כאן מתחילים כתגובה לדברים שאני קורא. כמות אדירה של חומר בנושא התקשוב בחינוך מתפרסם מידי שבוע, והכתיבה כאן מביא רק חלק קטן מכל זה לקוראים שלי (בתוספת הפרשנות שלי שהיא לעתים קרובות די נזעמת). אני יכול לפחות לקוות שאולי זה משפיע על משהו. ובתחום שנמצא בהתהוות מתמדת, גם אם אין השפעה, הכתיבה עוזרת לי לעשות סדר בראש שלי. אני כותב כדי שאני אוכל לפנות מקום לעוד מידע שצריכים לעכל.
ובכל זאת, לא הכל תקשוב בחינוך. נושאים רבים אחרים מעניינים אותי, ואפילו אם אי-אפשר להתייחס לכולם, חבל לוותר לגמרי על ההתייחסות. עוד בימים שקטים יותר היו לי מספר פרויקטים אינטרנטיים. אחד הוותיקים ביותר מאלה היה The Boidem, פרויקט (באנגלית) שהתארח באתר האינטרנט של בית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. במהדורות החודשיות של הבוידעם ניסיתי לבחון את החיים שלנו ברשת – חיים שלפני 19 שנים כאשר התחלתי לכתוב היו עבורנו הרפתקה חדשה. הכתיבה היתה היפרטקסטית, אם כי לא תמיד היה ברור מה זה אומר, ובעצם הכתיבה והקריאה בסביבה של היפרטקסט היה אחד הנושאים שניסיתי לבחון.
מה היה בבוידעם? אולי נכון יותר לשאול מה לא היה? אם זה היה קשור לחיים ברשת, שמחתי לנסות לגעת בו ולבחון אותו ממגוון היבטים. ספורט איננו אחד התחומים שממש מעניינים אותי, אבל כתב ספורט טוב מסוגל לעורר עניין, למצוא ניצוץ של אנושיות, באירוע ספורטיבי שלכאורה מעניין רק את האוהדים. ג'ו פוזננסקי מרבה לעשות זאת, ולכן, גם אם על פי רוב הנושאים שעליהם הוא כותב אינם מעסיקים אותי, אני אוהב לקרוא את מה שהוא כותב. לפני חודשיים פוזננסקי פרסם מאמרון שנפתח בהתייחסות רפלקטיבית לבלוג שלו:
ולמה אני כותב כל זה? החודש מלאו 19 שנים למהדורה הראשונה של הבוידעם, וחשתי שהפרויקט ההוא חסר לי. חשתי רצון לחדש אותו. רציתי להתנסות שוב בסוג כתיבה שלפני חמש שנים נטשתי. רציתי לבדוק אם אולי יש עדיין מה שיכול להפתיע אותנו במרחב האינטרנטי שכבר מזמן נעשה לחלק אינטגראלי, וגם בנאלי, מחיינו. לכן פרסמתי:
