לטעמי, סוף המאה הקודמת ותחילת הנוכחית היתה התקופה המעניינת ביותר להיות איש חינוך שעוסק בתקשוב. בשנים ההן ה-WWW התבסס כמקור מידע אדיר ופריחתם של כלי Web 2.0 פתחו עבור מורים ותלמידים נתיבי ביטוי ותקשורת שהזמינו שינויים משמעותיים בדרכים שבהן בתי הספר מתנהלים, מורים מלמדים, ותלמידים לומדים. אינני מטיל ספק בכך שגם היום יש אפשרויות חדשות ואתגרים חינוכיים מרתקים, אבל במידה רבה מדי התקשוב הפך לאוסף כלים שמשרתים את חיזוק הקיים במקום להזמין את יצירת החדש. פעמים רבות בעבר הבעתי את האכזבה שלי מכיוון ההתפתחות הזאת. אבל בין אכזבה לבין מה שאולי אפשר לכנות תדהמה יש פער גדול, ודי נדהמתי מהכותרת של כתבה שהתפרסמה לפני שלושה שבועות באתר Entrepreneur אליה הגעתי דרך
ציוץ של MindCet:
הכתבה נכתבה על ידי מיכאל סטייטון, שותף ב-
LearnCapital. מאתר החברה אנחנו לומדים ש:
LearnCapital is a venture capital firm focused exclusively on funding entrepreneurs with a vision for better and smarter learning.
יתכן שהיום הגדרה כזאת ממקמת את החברה כארגון חינוכי, והראייה לכך היא ההצהרה על החזון של "למידה טובה וחכמה יותר". אבל נדמה לי שבכל זאת רצוי להקפיד על הגדרות ברורות, ולפי מיטב הבנתי מדובר בסך הכל בחברה שמשקיעה בחברות הזנק בתחום החינוך. חשוב אולי להוסיף שהיא עושה זאת בציפייה שבעתיד הלא יותר מדי רחוק ההשקעה שלה תהפוך לרווח. סביר להניח שחברות ההזנק שיוכלו להראות שהתלמידים שלומדים באמצעות היוזמות שלהן יהיו רווחיות יותר מאשר אלה שלא, ולכן אפשר להסיק שיש להן עניין בלמידה. ובכל זאת לשם הדיוק עדיף בעיני לציין שלא מדובר בגוף חינוכי.
זאת ועוד: במהלך ההיסטוריה הקשרים של החינוך הציבורי עם עולם העסקים היו מעורבים. מצד אחד ראשי חברות גדולות ראו בבתי הספר בית גידול לעובדיהם העתידיים, אך מצד שני הנסיון לנהל בתי הספר כמו בתי חרושת או כבתי עסק נכשל פעם אחר פעם. (ההיסטוריה הזאת מתוארת היטב בספרו של לארי קובן
The Blackboard and the Bottom Line – Why Schools Can't Be Businesses.) הציפייה שעולם העסקים יוכל להרוויח מהחינוך איננה חדשה, אבל נדמה לי שההתייחסות לבתי הספר כמרחב שממנו אפשר לדלות עוד ועוד רווחים כספיים היא גישה חדשה שפותחה רק בעידן חברות ההזנק הטכנולוגיות.
קשה להאשים את סטייטון בהתעניינות יתרה בעניינים חינוכיים. מורגש היטב שההתייחסות שלו היא לפן העסקי. די קרוב לתחילת הכתבה הוא מכריז ש:
disruption in the education and learning market is in its infancy and cries out for further innovation
אמנם לפעמים אפשר לזהות אצל כמה מאלה שמדברים על שיבוש שהם מבקשים לחולל שינוי חיובי בדרכי ההוראה והלמידה, אבל קשה להתרשם שהרצון לשינוי הוא אשר מניע את סטייטון. בהמשך הכתבה הוא מונה:
a few key reasons why entrepreneurs should focus their efforts on disrupting the education market and getting a piece of the proverbial $4.6 trillion pie.
אמנם בין הסיבות שהוא מביא יש הטענה שהאוכלוסיה של אלה שרוצים ללמוד הולכת וגדלה, אבל ספק אם יש כאן גישה שרואה בהשכלה ערך בפני עצמה. סטייטון משייך את הרצון בלימודים איכותיים לתחכום של הורים שמבינים שילדיהם יזדקקו להשכלה. די ברור שהוא בסך הכל מזהה כאן אוכלוסיה עם אמצעים כספיים שיהיו מוכנים להוציא כסף רב עבור חינוך ילדיהם. ואם ההורים מוכנים לשלם, היזם יוכל להרוויח. אבל בין זה לבין שיקול "חינוכי" המרחק די רב, והטענה הזאת היא היחידה בין אלה שסטייטון מביא שאפילו מתקרבת לעולם החינוך.
צ'רלס דיקנס פתח את ספרו "בין שתי ערים" במשפט הנצחי "זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים...". אמנם פתחתי את המאמרון הזה עם וידוי שמבחינתי התקופה המעניינת והמאתגרת ביותר עבור התקשוב החינוכי כבר מאחורינו, אבל אני בטוח שיש עדיין סיכוי להתחדשות התחום. אך מול הסיכוי הזה ניצבת הגישה הצינית של יזמים כמו סטייטון אשר אינם קשורים כלל וכלל לחינוך, אלא רואים בלמידה ובבתי הספר לא יותר מאשר פרה חולבת. כאשר קוראים כתבה כמו זאת של סטייטון שנטולה אמירה חינוכית כלשהי קשה לא להרגיש שהמשפט של דיקנס מתאים גם לתקשוב החינוכי היום.
