« לדף הראשי | הבה נמציא (שוב!) את החינוך » | זה כבר לא ענין של מחסומים » | התלמידים בין הפטיש והסדן » | המומחיות כנראה כבר איננה מה שהיתה פעם » | זה מזכיר לי את קבוצות הדיון » | בשלב מסויים צריכים לבחור צד » | אולי ידענו זאת, ובכל זאת ... » | המילים מילות שינוי, אבל הידיים ... » | הוראה מבוססת נתונים - אז ... ועוד יותר היום » | מה? התקשוב שוב משבש את הטבע? » 

יום ראשון, 5 באפריל 2015 

משום מה, אינני מרגיש אשם

דרך ציוץ של MindCet שראיתי הבקר הגעתי להודעה מלפני יותר מחדש של EdSurge שקישר לכתבה ב-Wired. בזמן הרב שעבר מאז אותה כתבה התפרסמו מספר כתבות ומאמרונים שנראים לי ראויים להתייחסות, אבל מפני שהכתבה הזאת הצליחה להרגיז אותי חשתי שאפילו באיחור די מכובד יש טעם להתייחס.

הכתבה ב-Wired מוסרת לי ש:
יש לי רק בת אחת שעוד במערכת החינוך, וגם היא יוצאת ממנה מאד בקרוב. אבל אני חייב להודות ששילוב התקשוב בבית הספר בו ילדי למדו היה די צולע. במהלך השנים ציפיתי, או לפחות קיוויתי, לשימוש מורחב ונבון יותר. ובכל זאת, אפילו אם לא פעם חשבתי שאני יכול לעודד שימוש פעילה יותר בתקשוב, לא תיארתי לעצמי שהמצב הנוכחי הוא באשמתי.

מחבר הכתבה ב-Wired, ג'ייסון טנז, מסביר שעד לא מזמן הבירוקרטיה החינוכית היוותה המחסום העיקרי לשילוב התקשוב בבתי הספר:
For the last couple of decades, entrepreneurs and academics have struggled to find ways [to] bring some of the Internet’s disruptive force to the education system — only to be stymied by predictably sclerotic bureaucracies and overcautious government agencies.
אבל כאשר יזמי הטכנולוגיה החינוכית מצאו את הדרך לעקוף את הבירוקרטיה הם מצאו את עצמם מול מחסום חדש – ההורים:
But in recent years, entrepreneurs have started making an end run around administrators and taking their products directly to teachers and parents. By targeting individual users, the thinking goes, they can get their products into the hands of the people who use it, instead of slogging through arcane procurement processes.
אינני מעריץ גדול של המערכות הפורמליות או של אנשי המנהל, ואני משוכנע שהם עשו לא מעט טעויות בנוגע להטמעת התקשוב במערכות החינוך. אבל אני חייב להודות שמשפטים כאלה מסוגלים לעורר אצלי אהדה כלפיהם. הרי טנז מסביר שאנשי חברות ההזנק לא הצליחו להחדיר את המוצרים שלהם לתוך המערכת כאשר הם פנו לקובעי המדיניות, ולכן הם החליטו לפנות ישירות למורים ולהורים בציפיה שאלה יתלהבו מהכלים שהם מציעים ויפעילו לחץ על המערכת לאמץ אותם.

נדמה לי שהתסריט הזה איננו תואם את המציאות. חברות ההזנק רשמו לעצמם הצלחות גדולות כאשר הם מכרו את מרכולתם למנהלי מערכות החינוך ששמחו ללכת שבי אחרי כל דבר שדבקה בו הילה של חדשנות. אבל אפילו אם יש אמת בטענה, המשך דבריו של טנז משבש אותה עוד יותר. הוא מסביר שההורים מתייחסים בזהירות יתר לשאלות של אבטחת המידע של ילדיהם, ושהזהירות הזאת פוגעת ביכולת של התקשוב לחולל פלאים בחינוך, כפי שעשה ביתר תחומי החיים:
Let’s be honest. If we were always this cautious about data, the Internet economy as we know it would never exist. Many of the innovations of the last couple of decades have sprung directly from our willingness to blithely let Google track our web activity or post photos of our families on Facebook or share our innermost thoughts with the world on Twitter or allow apps to know where we are at any given moment.
טנז מוכן להודות שהחינוך שונה מתחומי חיים אחרים, וזה משום שאנחנו מאד דואגים לילדים שלנו. לזכותו ייאמר שהוא איננו שולל את הדאגה הזאת ומבין שהיא יכולה להשפיע על היחס שלנו כלפי הטכנולוגיה בחינוך:
We may know — deeply believe — that technology can have a miraculous impact on the education system, but we can’t help but become at least somewhat driven by our worst fears. We worry that the decisions we make today will have unintended consequences that follow our children for the rest of their lives.
לא ברור אם טנז רואה בדאגה הזאת רגש מוצדק או סתם שריד של תפיסה מתקופה שכבר עברה. כך או כך, ברור לו שאנשי חברות ההזנק צריכים ללמוד להתמודד איתה ולהתייחס אליה בכבוד – אם לא משום סיבה אחרת מאשר רק כך הם יוכלו למכור את מרכולתם. קשה לא להתייחס לגישה של טנז במידה לא קטנה של ציניות. הרי גם אם הוא מצדיק את דאגת ההורים משתמע שהתייחסות של כבוד כלפי דאגתם היא בעיקר אמצעי לפתיחת הדלת להחדרת הכלים שהיזמים מבקשים להחדיר לתוך בית הספר. משתמע מדבריו שהיזמים צריכים ללמוד להבין את דאגות ההורים, אבל ההורים בכל זאת אשמים בגלל חשש היתר שלהם.

יש כאן ביטוי למתח אמיתי שקיים בין שתי גישות – מצד אחד הדאגה לילדים (או לפחות למידע שלהם) ומצד שני השאיפה להפיק הון מה-"שוק" החינוכי. אבל הדבר הבולט ביותר בכתבה של טנז איננו המתח הזה, או ההמלצה שהורים (ומורים) יפסיקו לחשוש כל כך. מה שבולט הוא ההעדר המוחלט של התייחסות ללמידה (או להוראה).

המסר הכללי הוא שאם רק נשתחרר (לפחות טיפה) מהחששות המוגזמות שלנו הטכנולוגיה תוכל להפעיל את קסמה גם בחינוך. אבל לצד ההמלצה הזאת אין שום התייחסות למה הטכנולוגיה באמת אמורה לעשות. רומזים לנו שאיסוף נתונים על תלמידים וניתוחם יאפשרו למידה טובה יותר. הכתבה גם מדווחת על כיצד חששות ההורים מקשים על חברה שיצרה כלי לשיפור התקשורת בין הבית לבין בית הספר לשווק את הכלי שלה. אבל מעבר לשתי הדוגמאות האלו, הרושם הוא שלטנז אין מושג מה התקשוב בכלל יכול, או צריך, להציע לחינוך. אבל מה זה משנה. הרי זה איננו מה שחשוב. מה שחשוב הוא שהחינוך מציע לתקשוב שוק אדיר שאפשר לחלוב.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates