« לדף הראשי | משום מה, אינני מרגיש אשם » | הבה נמציא (שוב!) את החינוך » | זה כבר לא ענין של מחסומים » | התלמידים בין הפטיש והסדן » | המומחיות כנראה כבר איננה מה שהיתה פעם » | זה מזכיר לי את קבוצות הדיון » | בשלב מסויים צריכים לבחור צד » | אולי ידענו זאת, ובכל זאת ... » | המילים מילות שינוי, אבל הידיים ... » | הוראה מבוססת נתונים - אז ... ועוד יותר היום » 

יום ראשון, 12 באפריל 2015 

לא סתם "מיתוס" אלא ויכוח על גישה

לפני מספר ימים אברום רותם ועידית אבני פרסמו מאמר חשוב הדן ב:
המאמר בוחן היבטים רבים של הנושא, ולכן ראוי שנבחן אותו לעומק. מפני שבמאמרון הזה אתווכח עם לא מעטות מהקביעות של רותם ואבני (ואתייחס כאן רק לחלק מהטיעונים שלהם) חשוב לי להדגיש כבר בהתחלה שאכן מדובר במאמר חשוב, וזאת מפני שהוא מבקש להעלות את הדיון סביב הלמידה בסביבה הדיגיטאלית לרמה אחרת מאשר הרווחת, הן בארץ והן בעולם דובר האנגלית (אינני מכיר סביבות חינוכיות אחרות). חלק מכובד מההתייחסות ללמידה בסביבה הדיגיטאלית מסתפק בסיסמאות שמתאימות יותר לפרסומות מאשר לדיון חינוכי, והרצון של רותם ואבני להעלות את הדיון לרמה אחרת ראוי מאד להערכה.

בפתיחת המאמר הם מציינים שמיתוסים בחינוך אינם נחלת העידן הדיגיטאלי בלבד. כדוגמה הם מזכירים את דיאלוג הפיידרוס של אפלטון כדי להזכיר לנו ש:
דיון במיתוסים ותפיסות שגויות בנושאי חינוך אינו חדש, ומצוי בכל דור מקדמת דנה, כמו למשל הסכנה בשילוב הכתיבה בלמידה, שתפגום בכישורי הלמידה אליבא דאריסטו שנכתב לפני 2500 שנה. (עמ' 3)
חשוב להדגיש שהטענה בנוגע להגדלת השיכחה בעקבות הכתיבה איננה מיתוס, אלא ביטוי של תפיסה מגובשת. המידה שבה אנחנו מסכימים או לא מסכימים עם הטענה של סוקרטס איננה נובעת מכך שאנחנו אימצנו מיתוס זה או אחר, אלא מכך שאנחנו דוגלים בגישה מסויימת כלפי הטכנולוגיה. יתכן שיש כאן קטנוניות מסויימת כלפי דבריהם של רותם ואבני, אבל אני חש שהתייחסות לתפיסות מסויימות כ-"מיתוסים" מאפשרת להם להמנע משאלה משמעותית יותר של איזו "למידה" הסביבה הדיגיטאלית יכולה לשרת.

רותם ואבני מתארים רצף של גישות חינוכיות בין "השמרני הבולם" לבין "החדשני הנחפז". החלוקה הזאת של המחנות החינוכיים לגיטימית, אבל היא באה על חשבון הגדרה ברורה של מטרות החינוך. יש "שמרנים בולמים" שמתנגדים לסביבה הדיגיטאלית מפני שהם סבורים שהיא חותרת תחת ההוראה הפרונטלית והעברת המידע מהמורה המומחה אל התלמיד, ו-"שמרנים בולמים" שהתנגדותם נובעת מכך שהם חוששים בדיוק מההפך – שבסביבה הדיגיטאלית הלמידה הדיאלוגית וההבנייתית נפגעת. כמו-כן, יש "חדשנים נחפזים" שרואים בסביבה הדיגיטאלית אמצעי להרחיב את היריעה של ההוראה הפרונטלית, ו-"חדשנים נחפזים" שרואים בסביבה הדיגיטאלית אמצעי לאלץ את בית הספר לאמץ שיטות לימוד קונסטרוקטיביסטיות. רותם ואבני כותבים על "התנהלות חינוכית מיטבית ועדכנית" (עמ' 4) אבל מה שמיטבי בעיני תפיסה חינוכית אחת דווקא קלוקל בעיני תפיסה אחרת. יוצא שכאשר מדברים על החינוך מבלי להגדיר את מטרותיו, אנחנו נשארים עם "מיתוסים" שהם נטולי הקשר. רותם ואבני מספרים לנו ששתי הגישות האלו – של הבלימה ושל החיפזון – פוגעים ביכולת של המערכת להטמיע חדשנות, מפני שהן מסיטות:
את תשומת הלב מהעיקר, שהוא מיקוד ההטמעה של הפדגוגיה בסביבת למידה דיגיטלית (עמ' 5)
אבל איננו זוכים להגדרה ברורה של אותה פדגוגיה.

בדיון שלהם על המיתוס הראשון, "הטכנולוגיה מאפשרת למידה ללא בית-ספר", רותם ואבני מציינים בצדק ש:
למידה בסביבה דיגיטלית היא פן אחד מתוך כל הזדמנויות הלמידה, והיא חיונית כיום מעצם הימצאות הלומד במרחב מקוון בשגרת חייו, אך היא איננה תחליף לפעילות פנים אל פנים בחברותא ובכתה בא נוכח מנחה או מורה. (עמ' 5)
לטעמי יש כאן קביעה נכונה, ואף חשובה. אבל היא איננה לוקחת בחשבון את השינויים שמתרחשים בהתייחסות למטרות בית הספר בעיני חלקים משמעותיים של החברה. יותר ויותר בחברה המערבית של היום בית הספר נדרש להכשיר את העובד של מחר, ופחות ופחות את האזרח שיודע להשתתף באופן פעיל בחברה דמוקרטית. עבור אלה שבניית האזרח הראוי איננה מטרה הקביעה שאפשר ללמוד באמצעות הטכנולוגיה ללא בית ספר פיסי די הגיונית, וגם חסכונית. במילים אחרות, לפי מטרה חינוכית מסויימת הקביעה הזאת איננה מיתוס אלא מציאות.

שוב, לדעתי אין כאן סתם הקפדה על קטנות, אלא נקודה עקרונית בגישה שבאה לביטוי בדבריהם של רותם ואבני. הנקודה הזאת באה לביטוי שוב כאשר הם כותבים על ספרו של ניל פוסטמן "קץ החינוך: הגדרה מחדש של מטרות בית הספר". הם מציינים שלהבדיל מדעתם של רבים הספר:
אינו מנבא את קץ בתי הספר (הציבוריים), כפי שרבים (מדי) מסיקים מהספר, או ממה שנכתב אודותיו, אלא יוצא בקריאה, שדעיכה משמעותית של רלוונטיות בתי הספר תגיע, אם הם לא יותאמו וישונו לצרכי ההווה והעתיד, ומערכת החינוך תתעקש להיתקע בשמרנות וסנטימנטליות של העבר, שכבר אינם רלבנטיים לימינו. (עמ' 6)
יש כאן קריאה לגיטימית של פוסטמן, אבל היא גם מפספסת חלק חשוב ממה שהוא כתב. הרי בכותרת לספר פוסטמן השתמש במילה "end" באופן מודע בגלל דו-המשמעות של המילה. לא מדובר רק ב-"קץ" אלא, ובעיקר, ב-"מטרה", ב-"תכלית". עבור פוסטמן (שנפטר לפני 12 שנה) אין לדון על המקום של הטכנולוגיה בחינוך בלי להתייחס למטרות החינוך. בעיניי הדיון הזה נעדר ממאמרם של רותם ואבני.

אין לי ויכוח עם הדיון של רותם ואבני במיתוס השני, ש-"מיומנויות המאה ה-21 הן מיומנויות חדשות", אם כי גם כאן נדמה לי שמדובר יותר בסיסמה שיווקית מאשר במיתוס. ההבחנה הזאת חשובה. אם נבין שקבוצה מסויימת מנסה למכור לנו מרכול מסויים אנחנו יכולים גם לבחון לשם מה מוכרים אותו, ולהבין שהוא משקף תפיסה חינוכית שאיננה מעמידה את התלמיד במרכז, אלא את הצרכים התעסוקתיים של החברה. רצוי לזכור שה-Partnership for 21st Century Skills שמקדם את "מיומנויות המאה ה-21" מורכב מחברות טכנולוגיות שעומדות להרוויח מהכנסה מסיבית של ציוד מחשבי לתוך בתי הספר, וגם מהכשרת התלמידים לשוק העבודה שהן בעצמן יוצרות. על אף ההסכמה שלי עם מה שרותם ואבני כותבים כאן, אינני מסכים איתם כאשר הם כותבים:
הנזק של מיתוס זה, איננו דוקא בתפיסה השגויה של המצאת החינוך מחדש, לכאורה, בעשור הראשון והשני של המאה ה- 21, אלא באשלייה שהטכנולוגיה היא החזות העדכנית של החינוך, ויש להתמקד באמצעים הטכנולוגיים ובכשירויות הנדרשות ליישומן, ולא במכלול תפקודים הנדרשים ללומד, שהיו, הווים ויהיו רלוונטיים תמיד. (עמ' 6)
אכן יש כאן אשלייה, אבל יש גם נזק מאד משמעותי. הרי כאשר ממציאים מחדש את החינוך מתעלמים מכך שיש לחינוך היסטוריה, היסטוריה לא רק של הצלחות ושל כשלונות אלא גם של מטרות מגוונות ואף סותרות. אלה שממציאים את החינוך מחדש שבויים במה שאבגני מורוזוב מכנה "technological solutionism" הגורס שכל דבר (כולל החינוך) אינו אלא בעיה שניתנת לפתרון באמצעים טכנולוגיים. מיותר להוסיף שה-"technological solutionism" איננו מעוניין במה נכון מבחינה ערכית, אלא במה עובד בצורה יעילה ותקינה.

כמו רותם ואבני, אינני חושב ש-"כל תלמיד חייב ללמוד תכנות" (מיתוס מס' 3). כל אחד רשאי לדבוק בתחזיות הסטטיסטיות המקובלות עליו, ולפי המקורות שאני קורא, בעתיד יהיו יותר משרות בנקיון ובסיעוד מאשר בתכנות. אבל נדמה לי שהם טועים בניתוח שלהם בנוגע לכשלון לימוד ה-Logo בבתי הספר. לגבי ה-Logo הם כותבים:
חדשנות זו הבזיקה בעולם החינוכי ככוכב שביט, אך נעלמה תוך פחות מעשור, מסיבות שחלקן הגדול תקפות גם היום כמפורט כאן למעלה. אין כל סיבה להניח שתוצאות מהלך כזה כיום, תהינה אחרות מכישלון שילוב למידת לוגו בעבר. (עמ' 8)
אמנם במידה רבה ה-Logo נעלמה, אבל אינני סבור שהסיבות להעלמות הן אלו שרותם ואבני מפרטים. פפרט ושותפיו דגלו בהוראת ה-Logo כאמצעי להעצמת החשיבה של הילד. בעיניהם בית הספר איננו אמור לדרוש מהתלמיד לרכוש חבילה של "ידע" שהוכנה מראש, אלא צריך לאפשר לו לחקור את עולמו כדי להבנות את תובנותיו, ולשם כך ה-Logo נועדה. יתכן שיש כאן ראייה אוטופית ובלתי-אפשרית, ויתכן שלא. מה שבטוח, התפיסה הזאת לא תאמה את המטרות הרווחות של קברניטי מערכות החינוך, וזאת הסיבה העיקרית להעלמות ה-Logo. זאת ועוד: אפשר להסכים שהתכנות איננה חזות הכל, אבל כאשר עושים זאת, יש טעם גם להסכים, כפי שרוג'ר שאנק מרבה לטעון, שגם לימוד לטינית, ובאותה מידה גם לימוד האלגברה, אינם בהכרח מלמדות חשיבה, וגם הם אינם צריכים להיות חזות הכל. גם אם לא כל תלמיד צריך ללמוד תכנות, אפשר לדמיין מערכת חינוכית שבה התלמידים נחשפים ל-Logo כאמצעי לפיתוח החשיבה. הכל חוזר (מה, שוב?) למטרות החינוכיות שהסביבה הדיגיטאלית מתבקשת לשרת.

שאלת המטרות החינוכיות פועלת לפעמים גם בכיוון ההפוך. בדיון שלהם לכך ש-"תשתית טכנולוגית ראויה היא תנאי ללמידה בסביבה דיגיטלית" (מיתוס מס' 4) אנחנו קוראים שהמיתוס הזה:
מהווה תירוץ לבתי ספר המצדיקים את אי שילוב התקשוב בשל חוסר ציוד ראוי (עמ' 9)
למרבה הצער, לעתים קרובות מדי התירוץ הזה דווקא משמש גם את אלה שמבקשים לקדם את התקשוב. כדי שלכל תלמיד יהיה "כלי קצה" יש מפקחים ומנהלים שמצדיקים את הסגירה של ספריות בתי הספר, וגרוע יותר, את ביטול משרת הספרן. ושוב, פחות מאשר זה נובע ממיתוס, זה נובע מקביעת סדר עדיפויות, ובמקרה הזה, סדר עדיפויות עקום.

נדמה לי שבעמוד התשיעי למאמר פגשתי את אחת האמירות היחידות שמתייחסות למטרות החינוך. שם, בדיון על "מיתוס עלות הלמידה בסביבה הדיגיטלית" (מיתוס מס' 5) רותם אבני כותבים:
השאלה היא לא מה יקר יותר, אלא כיצד יש לנצל ולהסיט את המשאבים הקיימים ו/או הראויים, ללמידה יעילה ואיכותית מהקיים, לשם הכנת בוגר מערכת החינוך לתפקוד מיטבי בחברה בעתיד הקרוב. (עמ' 9)
אכן, יש כאן אמירה שמתייחסת לאיכות, נקיטת עמדה בנוגע למטרת החינוך. ודווקא מוזר שהאמירה מופיעה בדיון על עלות התקשוב ולא לפני-כן, אם כי היא מבורכת בכל מקום שתימצא. לטעמי אפשר היה לקבוע שבכל זמן נתון מערכות חינוך מאמצות את המשאבים הטכנולוגיים שעומדים לרשותן על מנת לקדם את המטרות החינוכיות שלהן, והיות ובימינו הכלים שעומדים לרשותנו הם דיגיטאליים, אם אין מגבלה תקציבית, הגיוני שיאמצו את הכלים האלה.

משום מה, בתת-סעיף לדיון בעלות הלמידה אנחנו קוראים:
עלויות התקשורת והמכשירים האישיים יורדות משנה לשנה, אך עלויות כוח האדם המקצועי לא משתנות, וודאי שאינן מוזלות. (עמ' 12)
אני מאד רוצה להסכים, אבל אני חושש שהקביעה הזאת מושתתת על התעלמות מהמעורבות האינטנסיבית של החברות הטכנולוגיות שמבקשות להעתיק את מכונות ההוראה המכניות של שנות ה-50 לעידן הדיגיטאלי. רבות מהחברות האלה מצהירות בפומבי שבאמצעות היכולות מפתחות לניתוח ה-big data שמצטבר הן יוכלו לצמצם את הצורך במורים שמקבלים משכורת ולהשיג "תוצאות" לימודיות טובות יותר. אמנם רותם ואבני כבר קבעו שחינוך ללא צורך במורים הוא מיתוס (מס' 1 – "מיתוס קץ בית הספר"), ואני, כזכור, מסכים איתם, אבל בשנים האחרונות אנחנו עדים לדוגמאות רבות של פיתוחים שמבקשים להראות שניתוח ה-big data מסוגל למלא את מקום המורה בצורה יעילה וזולה יותר. השאלה (שוב) איננה האם זה אפשרי, אלא האם זה רצוי. ועל מנת לקבוע אם זה רצוי או לא, אנחנו זקוקים להגדרה ברורה של מטרות בית הספר.

כאשר הגעתי למיתוס מס' 6, מיתוס "ארגז הכלים הדיגיטאלי", חשתי שרותם ואבני בחרו תחילה ב-25 כמספר ראוי של מיתוסים ולכן נאלצו לקבוע כמיתוס אמירות שהן במקרה הטוב שייכות להיסטוריה. הם הרי כותבים:
מיתוס לפיו על כל מורה להכיר "ארגז כלים דיגיטלי", וכל המרבה הרי זה משובח, ולכן על מסגרות הפיתוח המקצועי של המורים להתמקד ב"כלים", על חשבון הכשרה בפדגוגיה מותאמת לסביבת למידה דיגיטלית. (עמ' 12)
במהלך השנים אנשי חינוך רבים, ואני ביניהם, הביעו ביקורת חריפה על מיעוט המשאבים שהושקעו בהטמעת השימוש הפדגוגי בכלים דיגיטאליים. אבל היום כבר קשה למצוא מורים שרודפים אחרי כל כלי חדש שמוצע להם, וקשה עוד יותר למצוא מורים שלפחות ברמה של מס שפתיים לא יכריזו שיש להתאים את הכלי לפדגוגיה. רותם ואבני מציינים ש:
על מנת לעשות שימוש מושכל בטכנולוגיה בכלל, ובכלי/שירות מסוים בפרט, יש להגדיר צורך ומטרה פדגוגית, ורק אחר כך להתאים את הכלי הטכנולוגי שישרת את המטרה בצורה הטובה ביותר. (עמ' 12)
ספק אם היום נוכל למצוא אנשי חינוך שלא יסכימו עם הקביעה הזאת. אולי כאשר נחשפנו לראשונה לכלי Web 2.0 היתה התלהבות מוגזמת והיה רצון להתנסות בכל. אבל אפילו השימוש בכלים האלה שיקף תפיסה פדגוגית. דווקא היום הבעיה מגיעה מהכיוון ההפוך: האמצעים להכוונה ולמעקב שבעבר לא היו מספיק מפותחים התבגרו. התוצאה היא שהיום קברניטי המערכת יכולים לנטוש את כלי ה-Web 2.0. הם יכולים לקדם את המטרה הלימודית המסורתית של הקניית ידע שייבדק באמצעות מבחנים וגם להראות שהם מאמצים כלים תקשוביים.

אני חש שהדרישה הזאת "להגדיר צורך ומטרה פדגוגית" כלפי הטכנולוגיה עומדת בסתירה לקביעה מאוחרת יותר של רותם ואבני (מיתוס מס' 8, "טכנולוגיה היא רק אמצעי") שהטכנולוגיה היא:
מהות של דרך חיים המובנית לא רק בכל תחומי החיים אלא גם בעיצוב ערכים, ביניהם תפיסה חדשה של אזרח וחברה, בכל הנוגע לזכויות כמו שקיפות, שמירת פרטיות, קניין, שיתופיות וכד'. (עמ' 14)
הרי מהקביעה הזאת משתמע שהטכנולוגיה והפדגוגיה משולבים זו בזו באופן מאד הדוק. באותה מידה שהטכנולוגיה צריכה לתת ביטוי לפדגוגיה, ביכולתה של הטכנולוגיה להאיר היבטים בלתי-צפויים ולא לחלוטין גלויים עד היום של הפדגוגיה. ההדדיות הזאת שנרמזת בדיון במיתוס מס' 8 איננה מוצאת ביטוי ביתר המאמר של רותם ואבני. כמובן שאין זה אומר שאני חולק עליהם כאשר הם כותבים:
עלינו להקפיד לדבר על למידה או פדגוגיה המיושמים בסביבה דיגיטלית, ולא להמציא מהות חדשה של למידה, כמו "למידה דיגיטלית". (עמ' 13)
בקביעה הזאת אני בהחלט מסכים, ומייחל ליום שבו אחרים ילמדו שאין שחר לסיסמאות כמו "למידה דיגיטאלית" או "פדגוגיה דיגיטאלית".

כאיש חינוך שרואה יתרונות רבים בחדירת הדיגיטאליות לתוך מערכת החינוך, אני חש אי-נוחות מסויים כאשר אני מתווכח עם הקביעה ש-"אין ראיות לכך שלמידה בסביבה דיגיטלית טובה יותר מלמידה מסורתית" (מיתוס מס' 8). הרי אני משוכנע שיש ללמידה הזאת יתרונות רבים. אבל הוויכוח שלי איננו עם הקביעה עצמה, או עם השאלה האם מדובר במיתוס או לא, אלא עם האפשרות לקבוע שהיא "טובה יותר מלמידה מסורתית" מבלי להגדיר את אמות המידה לקביעה הזאת. רותם ואבני כותבים:
עוד ב-2010, מחלקת החינוך הממשלתית של ארה"ב קובעת, שאחרי איסוף במשך עשור של נתונים, נמצא שלמידה בסביבה דיגיטלית יעילה וטובה בגילאי העל- יסודי (חט"ב ותיכון), וההישגים גבוהים יותר בממוצע לתלמיד, בהשוואה ללמידה של אותם הנושאים בלמידה מסורתית.... (עמ' 15)
האם מזה אנחנו אמורים להבין שהתלמידים בארה"ב הבינו את הנלמד טוב יותר, או אולי רק שהם השיגו תוצאות טובות יותר במבחנים? האם התוצאות במבחנים הן אמת המידה החשובה לנו? לאורך כל ההתדיינות שלי כאן עם המאמר של רותם ואבני חזרתי פעמים רבות לאותה נקודה שנראית לי מרכזית, אבל נעדרת אצלם: על מנת לקבוע אם מדובר במיתוסים או בתפיסות שגויות עלינו לדעת לקראת מה אנחנו מבקשים לחנך. לצערי הכיוונים שבהם חברות הטכנולוגיה שחודרות לתחום החינוך מושכות אינם בעיני הכיוונים הרצויים. אבל לא יהיה זה נכון לטעון שהן שבויות במיתוסים, אלא שהאמירות שלהן מבטאות תפיסה חינוכית שהיא מנוגדת לשלי. רותם ואבני כתבו מאמר חשוב, ואפשר לקוות שהוא יעורר דיון שהוא מאד נחוץ אצל אנשי חינוך. אבל לטעמי הבעיה המרכזית איננה מיתוסים אלה או אחרים, אלא מאבק משמעותי מאד על מהות החינוך ומטרותיו.

תוויות: , ,

ג'יי היקר
תודה על ההתייחסויות.
אכן נגעת בדקויות, למרות שאתה שב ומתנצל על כך. כך או כך מאד נהניתי לקרוא. (אגב כמובן שדיסלקציה ושעה מאוחרת גרמו לטעות בשם, ובמקום סוקרטס כתבנו אפלטון...), אך בטיעון שהבאת שזה לא אותו דבר בהחלט מעורר, למרות שזה לא משנה עניינית שצריך וחשוב לחשוב קצת אחרת ומערערת...
תמיד הרי אפשר להראות ולהציג עוד זוויות, אך מה שמאד רצינו זה לעורר מחשבה קצת מערערת, ולא להישאר במקום.
יש מספר דברים, כמו התכנות למשל, שוודאי אנו מסכימים לגמרי, אלא זה בכלל עלה כתוצאה משיח שעולה היום שוב במערכת החינוך, שתכנות אכן יציל את איכות החינוך וכ'ו., ו/או "קץ החינוך" שקצת נסחפת בדקויות, וכ-לה רצינו להביא ש-(1) פשןט מצטטים אותו לא נכון, ו-(2) שלאא שינוי משמעותי הוא הופך ללא רלוונטי ממש. ועוד דקויות ממן אלה, בין עקרון/ תמונה קצת יותר גדולה, לכניסה לפרטים שמכסים על העיקר.
בגדול - ניסינו לא להיות רק צודקים, אלא יותר מערערים, ושוב, המון תודה על ההארות הקטנות ווהיותר גדולות.

בקיצור ג'יי היקר, אין עליך. מאד אהבתי, ובטוח שאם הייתי נותן לך את המאמר להערות היינו מתעשרים ואף מדייקים קצת יותר. שתמשיך לכתוב ולעשות רק דברים טובים, ושאנו נמשיך להינות ממך.

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates