היינו זקוקים לקורסי MOOC בשביל זה?
מספר שאלות מתבקשות בעקבות ה-"התפתחות" הזאת, ואולי הראשונה שבהן היא למה לראות בזה "התפתחות" או אפילו משהו חדש. כבר שנים רבות אנחנו רגילים לקרוא "אוטוביוגרפיות" של סלבריטאים שנכתבו על ידי (או "בשיתוף עם ...") סופרים מקצועיים שמצליחים להפוך את המילים של הסלבריטאים, שלעתים קרובות מדי די בנאליות, לספר שמעניין לקרוא. למה לנו לחשוב שעשיית אותו הדבר בסביבה אקדמית – הגשת רעיונותיו של מומחה, שלמרבה הצער משעמם, על ידי מישהו שמסוגל להגיש את הרעיונות האלה בצורה מעניינת – פסולה? מי שקונה ספר רוצה לקרוא את התוכן, אבל הוא גם רוצה שיהיה מוגש בצורה מעניינת. למה שאותו הדבר לא יהיה נכון לגבי מישהו שרוכש דעת במסגרת אקדמית?
הכתבה מציינת שבסרטונים של אוניברסיטה פרדו השחקנים אינם מציגים את עצמם, ושמותיהם אינם מופיעים. כמו-כן, אף פעם לא נאמר שהם המרצים בקורס. לפי הכתבה, שמצטטת את האחראית להפקת הסרטונים:
דייוויד אטנבורו איננו פרופסור באוניברסיטה מכובדת, אבל באמצעות סרטי הטבע שהוא הכין הוא לימד רבים מאד מאיתנו בצורה מרתקת ומוצלחת. על אף העובדה שאוניברסיטאות רבות רוכשות כבוד רב לאטנבורו, נדמה לי שהן לא ישתמשו בסרטיו כתחליף להרצאות של אנשי הסגל שלהם, אפילו אם הסרטים האלה הם מקור נפלא לידע רב. ואולי אני טועה וכן ישתמשו בסרטים האלה. אטנבורו, הרי, מוכר כמומחה בתחום שלו, ודמותו מקרין סמכות. אבל לעומתו "מכסחי המיתוסים", שגם הם מצליחים להנגיש לקהל הרחב סוגיות רבות במדע בצורה מרתקת, אינם מקרינים את הרצינות הדרושה כדי שהתכניות שלהם יהפכו לחלק מתכנית לימודים, לא בבתי הספר ולא בהשכלה הגבוהה, וחבל.
למה אני מקשר בין "מכסחי המיתוסים" לבין הפקת סרטונים עם שחקנים במקום אנשי סגל באוניברסיטה פרדו? לכאורה מדובר בשני תחומים נפרדים, בידור והשכלה גבוהה. אבל כאשר מוסדות להשכלה גבוהה מבקשים ליצור יותר עניין אצל אלה שמשלמים כדי ללמוד אצלם, הם כנראה מגלים שכדאי להם לאמץ שיטות של עולם הבידור. אין בכך שום פסול, אם כי נדמה שהם מתקשים להודות שאפשר לזכות בהשכלה אמיתית דווקא דרך הצפייה בטלוויזיה.
בסקירה השבועית שלה מלפני שבוע אודרי ווטרס ציינה בקצרה את פרויקט הסרטונים של פרדו והזכירה לנו שלפני שנה וחצי, באתר Slate, ג'פרי יונג כתב (במאמר שהתבסס על חלקים מספרו על קורסי MOOC) על כך שכמה מהחברות המובילות בתחום קורסי MOOC בודקות את האפשרות של העסקת כוכבי הוליווד כמגישי הקורסים שלהם. יונג מצטט את רוסל פולין, חוקר בתחום ההשכלה הגבוהה, שציין:
אפשר, כמובן, לטעון שיש הבדל משמעותי בין לצפות בתכנית טלוויזיה מעניינת מהכורסה בבית לשם ההנאה לבין להשתתף בקורס MOOC עם האפשרות שההשתתפות תקנה נקודות זכות לקראת תואר. אכן, יש הבדל גדול, אם כי היום קורסי MOOC מעטים מאפשרים להמיר תעודת סיום של קורס למשהו תקף בהשכלה הגבוהה, ומתברר שהרוב המכריע של הלומדים בקורסים האלה רואים אותם במידה רבה כשווי ערך לצפייה בתכנית טלוויזיה.
תכניות טלוויזיה בתחומי המדע שונות מאד מהרצאות ארוכות, עם או בלי גרפיקה מושכת. התכניות האלו ערוכות במקצועיות רבה, כל מרואיין מופיע במסך לזמן קצר עד שאחר מופיע, הקריינות מחברת בין החלקים השונים באופן שוטף, ועוד. בקיצור, נוצרת חווית צפייה שהיא גם מהנה וגם מלמדת. ואולי מה שאנחנו לומדים מכל זה הוא שיש מידה גדושה של יומרה אצל יזמי קורסי ה-MOOC בהכרזות שלהם שהם מביאים השכלה לכל. בעצם, יש מפיקי תכניות טלוויזיה שעושים את זה בהצלחה כבר זמן רב. הם פשוט לא הבינו שאם היו משווקים את עצמם כהשכלה במקום כבידור הם יכלו לזכות באותה תהילה שיוזמי קורסי ה-MOOC מקבלים היום כחוד החנית של הנגשת ההשכלה לכל.
