יום ראשון, 18 ביוני 2017 

ממשיכים להמציא את הגלגל

כתבה ב-Inside Higher Ed שהתפרסמה לפני מספר ימים סקרה קורס מקוון שנלמד בסמסטר הסתיו של 2016 ב-MIT. כותרת הכתבה טענה שמדובר בניסוי ייחודי בהשכלה הגבוהה – קורס MOOC שמעניק קרדיט לסטודנטים. בנוסף, הכותרת רמזה שמדובר בניסוי בעל איכויות מיוחדות:
כידוע, EdX, התשתית לקורסי MOOC של MIT, משמשת לקורסי MOOC רבים. אבל להבדיל מהקורסים המוכרים האלה שהם מוצעים לאנשים מחוץ לאוניברסיטה, בקורס אשר בכתבה סטודנטים מן המניין של MIT למדו בקורס ה-MOOC כאלטרנטיבה לקורס פנים-אל-פנים שבו נלמדו אותם התכנים. הכתבה מסבירה שקשיים בהרכבת תכנית הלימודים של הסטודנטים נמצאו בבסיס של עריכת הניסוי:
Last fall, however, the university experimented by offering the MOOC version of a popular class for on-campus students, for credit, in an attempt to help students facing scheduling issues.
מתוך הסקירה הרשמית על הקורס של MIT עצמה, אכן ברור שהקשיים האלה היו הזרז המרכזי להצעת הקורס לסטודנטים מן המניין. כמו-כן, היחידה ללימודים דיגיטאליים ערך מחקרון כדי לבחון את כדאיות המודל הזה. בהחלט הגיוני שחוקרים ב-MIT יעקבו אחרי המתרחש בקורס ושהם ינסו להסיק מסקנות אופרטיביות לגביו. התובנות אודות הקורס מרוכזים במסמך PDF בן 17 עמודים – מסמך שעליו מבוססת הכתבה ב-Inside Higher Ed. אותו מסמך נושא את השם "Preliminary Assessment" (הערכה ראשונית). הוא אמנם די גדוש בנתונים, אבל ברור שהשם הזה אכן משקף את תוכנו – בסך הכל נערך נסיון לברר אם שילוב סטודנטים מן המניין בקורס MOOC, קורס אשר במקור מיועד לאוכלוסיה אחרת, כדאי.

בסך הכל 27 סטודנטים מ-MIT למדו במסגרת קורס ה-MOOC. בין המסקנות הבולטות נמצא שעל פי רוב הסטודנטים האלה הרגישו שקורס ה-MOOC הלחיץ אותם פחות מאשר קורס פנים-אל-פנים. בנוסף, באופן כללי פריסת הציונים בקורס היתה דומה מאד לפריסת הציונים בקורסים הדומים שנלמדו פנים-אל-פנים.

אני מודה. הנתונים האלה מעניינים, אבל לא מעבר לכך. קשה להבין כיצד מגיעים מהישגים די צנועים – ציונים שווי ערך לקורס פנים-אל-פנים ותחושה של פחות לחץ בביצוע מטלות הקורס – לכותרת של כתבה שמכריזה על "הטוב משני העולמות". ואני אינני היחיד שעבורו הדבר הזה די מוזר. מספר מגיבים לכתבה מציינים שקורס שבו סטודנטים מן המניין לומדים בצורה עצמאית מחומרים שנמצאים באתר אינטרנט איננו אלא קורס מקוון "רגיל", ואפילו אם הקורס הזה יצא מבית היוצר של MIT אין כאן שום דבר שמצדיק סיקור ב-Inside Higher Ed, ולא כל שכן עם כותרת שרומזת על תוצאות מיוחדות.

שריל ברנס (Sheryl Barnes) האחראית על למידה דיגיטאלית עבור סטודנטים מן המניין ב-MIT, רואיינה עבור הכתבה. היא גם מגיבה למגיבים שמציינים שלדעתם מדובר בלא יותר מאשר קורס מקוון. היא מציינת שהסטודנטים מ-MIT אכן למדו במסגרת של MOOC, ורומזת שבגלל זה יש כאן משהו מיוחד. אבל הקוראים לא משתכנעים. הערה (די עוקצנית) של אחד הקוראים אופיינית מאד:
Why is it news that a school has finally decided to offer an online course with credits for 30 students? Perhaps MIT should now consider becoming accredited by the Distance Education Accrediting Commission to learn how to offer these courses with well established best practices. DEAC has been accrediting distance education programs for decades.
למען האמת, לא ברור כיצד הנסיון הדי מצומצם הזה זכה לכותרת מושכת ב-Inside Higher Ed. כזכור, קובץ ה-PDF שעליו הכתבה מבוססת מתייחס ל-"הערכה ראשונית". אפשר אפילו להתרשם שמדובר במסמך פנימי. אם הוא היה נשאר פנימי אני מניח שהוא לא היה גורם להרמת גבה. אבל כאשר פרויקט מהסוג הצנוע הזה זוכה לכותרת מופרזת (ויד על הלב, אינני מבין מהם "שני העולמות" שאליהם הכתבה קורצת) קשה לא לצפות לתגובה חריפה. רבים מקוראי Inside Higher Ed מכירים היטב את נושא התקשוב בחינוך, ולא כל כך קל להרשים אותם.

זאת ועוד: מתקבל הרושם שדי במתן הכינוי MOOC לקורס כלשהו כדי לזכות בסיקור בעיתונות החינוכית. אמנם היום מתרגשים הרבה פחות מכל מה שקוראים לו "MOOC" אבל כנראה שבשם הזה עוד נשאר לא מעט קסם. וזה כנראה ההסבר לכך שניסוי די סתמי, ניסוי שאיננו שונה באופן מהותי מקורסים רבים במוסדות להשכלה גבוהה כבר שנים לא מעטות, בכל זאת זוכה בכותרת מושכת. אבל גם ברור שאם הכותרת היתה משהו כמו "עוד קורס מקוון לקומץ סטודנטים ב-MIT" אף אחד לא היה מקדיש את הזמן לקרוא את הכתבה. ואולי כך היה עדיף.

תוויות:

יום רביעי, 17 במאי 2017 

זה מה שגיליתם?

היום, חמש שנים אחרי "שנת ה-MOOC" כפי שהניו יורק טיימס כינה את 2012, ההתלהבות האדירה מהתופעה, וגם הפניקה של מוסדות להשכלה גבוהה כלפיה פן הם ייעלמו, די דעכו. מתברר שיותר מאשר החברות שמפיקות קורסי MOOC מאיימות על עתיד ההשכלה הגבוהה, הן עסוקות בחיפוש מודלים עסקיים שיאפשרו להן לקבל פלח מהשוק המשמעותי הזה. מה שבעבר הוצע חינם כמעט כתפיסה אידיאולוגית בוחן כיצד ניתן לגבות כסף. מה שבזמנו כוון לכל מי שמבקש ללמוד היום מתמקד בהכשרה מקצועית צרה. שינויים כאלה הם כמובן לגיטימיים, אבל הם גם עדות די ברורה לכך שבמקום המהפכה שהבטיחו לנו, התופעה הפכה לפרויקט עסקי שכנראה איננו מציע שינוי מהותי בתהליכי הוראה או למידה.

אז אם אין כבר השכלה לכל, ובוודאי לא השכלה חינם, האם משהו בכל זאת נשאר מההבטחות הגדולות? ובכן, Coursera ו-Udacity הבטיחו לנו עוד משהו – שבאמצעות הכמות האדירה של נתונים שנאגרת אצלם הם יוכלו לזהות את המאפיינים ואת המרכיבים של הוראה מוצלחת כך שאפשר יהיה להפוך את ההוראה למדע מדויק. כתבה על קורסי MOOC ב-Technology Review משנת 2013 מצטטת את אנדרו אנג, אחד מיוזמי Coursera, על ההתייחסות שלו לאיסוף הנתונים האלה:
The data we are collecting is unprecedented in education…. We see every mouse click and keystroke. We know if a user clicks one answer and then selects another, or fast-forwards through part of a video.”
ובאותה כתבה הוא הצהיר שכל הנתונים האלה יאפשרו לנו לגלות מה לעשות כדי להבטיח הוראה מוצלחת:
Today, education is an anecdotal science, but I think we can turn education into a data-driven science, where you do what you know works.
כבר מספר פעמים בעבר ציינתי שאני חושש מהפיכת החינוך ל-"מדע". הרבה יותר חשוב בעיני לראות בו "אמנות". ובכל זאת, קשה לבוא בטענות כלפי נסיונות לברר מה עובד ומה לא, מה יעיל ומה מיותר, בתהליכי הוראה. לכן, לאור ההצהרות של אנג, יש טעם לבחון אלו מסקנות הסיקו ב-Coursera מאותם נתונים שנאספו בקורסי ה-MOOC של החברה. מאמרון שהתפרסם לפני מספר ימים בבלוג של Coursera מאפשר לנו להציץ בתובנות שהושגו. כותרת המאמרון אכן רומז שהם אכן מגיעים לתובנות. אלכסנדרה אורבן וטליה גרינבלט-קולודני מדווחות על:
הכותבות מסבירות שבעזרת בדיקות A/B ניתן לבודד משתנים כך שאפשר לבחון את ההשפעה של פעולות שונות על ההוראה ועל הלמידה. הבדיקה הספציפית שעליה הן מדווחות היא הוספת הזדמנויות לתרגול בחומר הנלמד בשלבים שונים בקורס:
We wanted to be scientific in our approach to this recommendation, so we split several courses into A/B versions with and without extra practice assessments to analyze learner progress and performance in both versions.
ראוי להתעכב רגע על מה שנכתב כאן. לא סתם מספרים לנו שהחליטו לשלב הזדמנויות של תרגול בשלבים שונים בקורסים. זה נעשה על מנת לשמור על גישה מדעית. והתוצאה?:
Excitingly, we found that when the workload per week matched learner expectations adding practice assessments not only increased participation and success on related graded assessments, but also led to greater overall persistence and progress.
החוקרים גילו, להתרגשותם!, שאכן הוספת הזדמנויות תרגול, עם משוב שמוגש לסטודנטים בעקבות אותו תרגול, הובילה להשתתפות רבה יותר בקורס, וגם ליותר הצלחות בקורס. קשה להתווכח עם הצלחות, ובוודאי לא עם הצלחות מדעיות מרגשות. ובכל זאת, רצוי לזכור שבתחילת הדרך אנדרו אנג התהדר בכמויות האדירות של מידע שנאגרו בקורסים של Coursera, ושבאמצעות המידע הזה יהיה אפשר להסיק מסקנות חשובות בנוגע להוראה וללמידה. והנה, עכשיו מדווחים לנו שמה שגילו הוא שכאשר משלבים הזדמנויות תרגול לתוך קורס ונותנים משוב על התרגול הזה יש התמדה גדולה יותר, וגם למידה טובה יותר, אצל הסטודנטים. סליחה, אבל ... בשביל זה צריכים את Coursera, ומיליוני הדולרים שהושקעו בחברה? נדמה לי שהידיעה המרעישה הזאת היתה ידועה לדורות רבים של מורים הרבה לפני שה-MOOC איים על ההשכלה הגבוהה.

מלכתחילה קשה להגיד שמודל ההוראה שגופים כמו Coursera ו-Udacity (וגם EdX) הציעו היה מהפכני. חשוב להדגיש שעבור מובילי היזמויות האלו העיקר היה ההיצע ההמוני ולא מודל ההוראה או הלמידה. אבל דבריו של אנג מלפני ארבע שנים בכל זאת מעידים על כיוון מסויים, או לפחות יומרה – שביכולתו של ה-big data לגלות נסתרות ולחשוף לפנינו דברים שלא יכולנו עד עכשיו לדעת. אורבן וגרינבלט-קולודני רוצות להרשים אותנו בידיעה המרעישה שהתגלתה מהנתונים שלהן. אמנם מדובר במסקנה שאליה מגיעים מניתוח מדוקדק של המון נתונים, אבל צר לי לגלות להן שהיו דרכים פשוטות, וזולות, יותר להגיע אליה.

תוויות: , ,

יום שלישי, 7 במרץ 2017 

חשיבה MOOCית איננה בהכרח חשיבה מחוץ לקופסה

כבר מספר פעמים בעבר הערתי כאן שאני חושש שבמידה רבה ראשי התיבות MOOC איבדו את משמעותם. המונח כבר איננו מתייחס ספציפית לקורסים מקוונים (ו/או פתוחים) רב משתתפים, אלא לכל נסיון ליצור מסגרת לימודית על הרשת. אין זה אומר שאין קורסים פתוחים, רק שעכשיו אפשר גם לדרוש תשלום (ולא בהכרח סמלי) או לכוון את הקורס לאוכלוסייה ייחודית (לבוגרי Harvard, למשל) ועדיין להתהדר בכותרת MOOC. אין בכך שום פסול, אם כי נוצר מצב שבו אין היסטוריה, כאילו שלפני הופעת קורסי MOOC לא היו נסיונות טובים ומרשימים של בניית מסגרות למידה בצורה מקוונת. זאת ועוד: מוסדות להשכלה גבוהה, ספוגי חרדת ההחמצה (FOMO – Fear of Missing Out), נרתמים לבניית קורסים "פתוחים" וגדולים במקום להתמקד במנדט הספציפי שלשמו הם קיימים.

וכמובן שלמוסדות האלה יש, או לפחות היתה, סיבה לחשוש. לפני חמש שנים, בראיון לכתב העת Wired, סבסטיאן תרון, מייסד Udacity, תיאר את החזון שלו. באותו כתבה סטיבן לקארט הבהמר שתרון:
imagines that in 10 years, job applicants will tout their Udacity degrees. In 50 years, he says, there will be only 10 institutions in the world delivering higher education and Udacity has a shot at being one of them.
שנה אחרי-כן קלייטון כריסטנסן, הנודע בזכות הרעיון של "חדשנות משבשת" הכריז בראיון אחר:
In 15 Years From Now Half of US Universities May Be in Bankruptcy.
היום Udacity כבר איננו בונה קורסים מאסיביים, וגבות רבות הורמו בנוגע לתוקף של החדשנות המשבשת, ובכל זאת בהלת ה-MOOC עדיין בעיצומה. אצלנו בארץ המיזם של ישראל דיגיטלית מעודד מוסדות להשכלה גבוהה לבנות קורסים שיוכלו להציע דעת לכלל האוכלוסייה בתחומים רבים. סביר להניח שהעיסוק בבניית הקורסים האלה יסיט את עיקר הפעילות של המוסדות האלה מהמנדט העיקרי שלהם. אבל אפילו אם לא, בניית הקורסים האלה תדרוש עבודה ומשאבים רבים. קשה לא להתרשם שהרצון של מוסדות רבים להשתלב לתוך המיזם הזה, והתשוקה שלהם להיות בעניינים, מעוורים אותם לאפשרות להשיג את המטרה בדרכים אחרות.

פלטפורמת edX, הפלטפורמה שעליה קורסי ה-MOOC של ישראל דיגיטלית אמורים להבנות, מחייבת שימוש רב בסרטוני וידיאו. היא איננה שוללת קריאת ספרים או מאמרים, כמובן, אבל הווידיאו הוא האמצעי המרכזי ל-"העברת הידע" (ואולי אפילו להוראה). יוזמי הפרויקט בוודאי מקווים שהתוצאה לא תהיה "סתם" הרצאות מצולמות, אבל לא קל להפיק שיעורים שיעוררו ענין, ומרצים רבים אינם עוברים מסך כמו שחקנים מקצועיים. נוצר מצב שבו יש סיכוי טוב שכסף רב יושקע בהפקת סרטוני הרצאות, סרטונים שבסופו של דבר לא בדיוק יעוררו ענין, ולא ישביעו רצון. האם יש דרך אחרת?

דווקא בעיני, יש, אם כי אני חושש שאף אחד איננו ממהר לאמץ אותה. הדרך היא לעבוד בסדר הפוך.

כבר היום ברשות השידור (הציבורי) יש שפע של תכניות מידעיות שהוכנו והופקו על ידי אנשי מקצוע מצויינים. מה גם, לא מעט מהתחקיר לתכניות הלו נעשה על ידי אנשי אקדמיה או בסיוע שלהם. על אף העובדה שאנחנו נוטים לראות בטלוויזיה "בידור", התכניות האלו אינן "בידור" אלא מקורות מידע עשירים. עצם העובדה שמישהו יושב בבית מול הטלוויזיה (להבדיל, אגב, מלצפות בסרטון YouTube דרך המחשב?) איננה הופכת אותו לבטטת כורסה. רבים מאד בישראל למדו המון מתכניות כגון "עמוד האש", "תקומה", "העברים", "והארץ היתה תהו ובהו", ולא מעט תכניות אחרות. תכניות הטבע של דייוויד אטנבורו מגישות את עולם הטבע לצופים באיכות שאיתה אף אוניברסיטה איננה יכולה להתחרות. (אגב, תכנית כמו Mythbusters יכולה להוות הבסיס מצויין ללימודי מדעים בכל התיכונים.)

במקום להפיק הקפות חדשות תוך כדי הכשרת אנשי אקדמיה למלא תפקידים שלא בהכרח מתאימים להם, נדמה שהגיוני יותר להשתמש בתכניות שכבר הופקו כתשתית לקורסים. על הבסיס של התכניות האלו ניתן לפנות לאנשי אקדמיה ולגייס אותם להכין סילבוס "אקדמי" יותר, ושאלות לדיון ולהעמקה. כמובן שהם יוכלו גם להוסיף פרשנויות והבהרות, ולתרום פרקי קריאה שיוכלו להעמיק את הפן האקדמי שהתכניות כפי שהן משודרות אינן מספקות. בדרך הזאת המקצועיות של כל צד בהכנת הפקות כאלו יכולה לבוא לביטוי מיטבי. (בנוסף, השימוש בתכניות שהוכנו על ידי רשות השידור יכול לפתור בעיה של זכויות יוצרים שיכול להכביד מאד על הכנת קורסים שפונים לציבור הרחב.)

למה אני חושש שהרעיון הזה לא ייצא לפועל? על אף העובדה שלא מעט אנשי אקדמיה תרמו לתכניות השונות, בתוך האקדמיה הן אינן נחשבות אקדמיות של ממש. כזכור, מה שמשודר בטלוויזיה עדיין נחשב "בידור". אבל גם אם היינו מצליחים להתגבר על המכשול התדמיתי הזה, יש תדמית אחרת שעליה עוד יותר קשה להתגבר. יותר מאשר הבהלה לקורסי MOOC נובעת מהרצון לאפשר השכלה לכל, היא נובעת מאותה חרדת החמצה שהזכרתי קודם. למרבה הצער, הרצון להיות בין יחידי הסגולה שזוכים להיות בין אלה שמלמדים MOOC (ואולי בין השורדים כאשר, אליבא דתרון, רוב האוניברסיטאות ייכחדו) מעוור את הרודפים אחרי הקורסים האלה לעובדה שאם המטרה האמיתית היא השכלה לכל, אפשר להשיג אותה בדרכים קלות וטובות יותר.

תוויות: , ,

יום ראשון, 28 באוגוסט 2016 

עוד פעם אחת ו-(אולי) די

אם יש מישהו שבמשך הקיץ הזה קרא את הבלוג הזה, אני רוצה להתנצל בפניו על מטר התלונות ששטף אותו במהלך החודש הזה. אפילו אם לאחרונה זה לא בא לביטוי, חשוב לי להדגיש שאני כן רואה חיוב רב בתקשוב בתהליכי הוראה ולמידה, ואני אפילו אינני מתנגד לציין זאת כאן. אך מה לעשות – לא מעט כתבות שהתפרסמו לאחרונה ממש הזמינו התייחסות ביקורתית, וכיצד אפשר לא להגיש את מה שמזמינים. וכך קרה שבמידה לא קטנה הקיץ הזה הפך, עם התנצלות גדולה לשייקספיר (ריצ'רד השלישי) לקיץ המריבה שלי. ניתן אולי להתנחם בכך שכאשר שייקספיר כתב "now is the winter of our discontent" המילה "is" הצביעה לא על מצב סטטי, אלא על תהליך. זה בא לביטוי באופן ברור בתרגום של מאיר ויזלטיר:
עכשיו את חורף המריבה שלנו – השמש לבית יורק הפך לקיץ
ואולי זה מצביע על כך שעל אף קיץ המריבה, בשנת הלימודים תהיה פריחה של שימוש חיובי ומועיל בתקשוב. אבל כזכור, עדיין קיץ, ושוב נתקלתי במשהו שיש צורך להבליט ולבקר.

התלונה הפעם איננה קשורה ישירות לתקשוב בחינוך, אבל היא פועל יוצא של הדרך שבה אחד הנציגים הבולטים של התקשוב החינוכי מציג את עצמו בציבור. מספר פעמים בעבר הבעתי ביקורת על כיצד ה-MOOC הפך מאמצעי לימודי מעניין ואולי אפילו רצוי, לפתרון גורף לבעיות ההשכלה הגבוהה, ובהמשך לכלי שבאמצעותו ניתן לנגח את ההשכלה הגבוהה בכללותה. דבריו מלפני שבוע של רון ג'ונסון, סנטור אמריקאי (מדינת ויסקונסין) הם עדות צורמת לכך.

ג'ונסון, שבנובמבר עומד שוב לבחירה, מוכר כאחד שאיננו ניחן באהבה יתרה למה שהוא מכנה "קרטל ההשכלה הגבוהה". על פניו הוא מבקש להוזיל לימודים גבוהים שלכל הדעות יקרים מדי. אבל ביסוד תפיסתו נמצאת איבה גדולה כלפי האוניברסיטה הליברלית שעוסקת בפיתוח היכולת הביקורתית של הסטודנט. מול המודל של למידה לקראת תואר, למידה שאמורה לפתח אצל הלומד ראייה רחבה אודות העולם, ג'ונסון מציע "לימודים" שמעניקים תעודות עבור רכישת מיומנויות פרטניות שעשויות להכשיר את הלומד למלא תפקידים ספציפיים בשוק העבודה. באופן כללי התפיסה הזאת מכונה competency based learning. לפני כשבוע ג'ונסון תיאר את המגמה הזאת, וגם את המטרה אשר בבסיסה:
The way to really bust up the higher education cartel is move to a certification process versus a diploma process because a diploma process maintains that cartel within these institutions of higher education.
דברים אלה של ג'ונסון, בעייתיים בפני עצמם, אינם מצדיקים התייחסות בבלוג הזה. אבל המשך דבריו מראה כיצד התפיסה שלו מושפעת מהדרך שבה גורמים תקשוביים לא מעטים מציגים את עצמם לציבור הרחב:
We’ve got the internet -- you have so much information available. Why do you have to keep paying different lecturers to teach the same course? You get one solid lecturer and put it up online and have everybody available to that knowledge for a whole lot cheaper? But that doesn’t play very well to tenured professors in the higher education cartel. So again, we need disruptive technology for our higher education system.
לפי ג'ונסון מלאכת ההוראה היא העברת מידע ממקור מוסמך לסטודנט, ובתהליך ההעברה הזאת ניתן, יותר מאשר פחות, להחליף מרצה עם כל מרצה אחר. אין טעם לבזבז כסף על מרצים שבסך הכל שומרים על המעמד שלהם. בראיון ג'ונסון הביא דוגמה: כאשר מלמדים את מלחמת האזרחים הוא שאל אם עדיף להשתמש בעשרות אלפי מורים להיסטוריה שפחות או יותר מכירים את הנושא, או:
would you be better off popping in 14 hours of Ken Burns’s Civil War tape and then have those teachers proctor based on that excellent video production already done?
ובהמשך הוא הסביר שכך צריכים לעשות בכל מיני נושאים אחרים.

הגישה הזאת מוכרת מאד במערכות החינוך האמריקאיות. לפי הגישה הזאת במקרה הטוב ה-"חינוך" הוא תהליך של העברת מידע ממקור של סמכות למי שזקוק לו, ועל פי רוב הוא מצטמצם להכשרה מקצועית, ורכישת הכישורים הדרושים על מנת למלא תפקיד בשוק העבודה. כהמשך לאותה תפיסה המורה נתפס כצינור שמעביר את הידע ו/או הכישורים הדרושים לאותו שוק עבודה. ומפני שמדובר במלאכה טכנית בלבד, לגיטימי, ואפילו הגיוני, למצוא דרכים לייעל ולהוזיל אותה. ולכן, מי צריך מורים כאשר יש סדרות טלוויזיה שכבר הופקו. תנו ללומדים לצפות בתכניות האלו כאשר עוזרי הוראה, מקצועיים למחצה אם בכלל, יפקחו על התהליך. קן בורנז עצמו, אחד ממפיקי התכניות הדוקומנטריות המוערכים ביותר בארה"ב, הגיב להצעה של ג'ונסון בציוץ ב-Twitter:
I'm here to support teachers, not replace them.
באופן די ברור הרעיון של ג'ונסון יונק מהחדירה של קורסי MOOC לתודעה הציבורית. הקורסים האלה, והגופים ששיווקו אותם, הבטיחו השכלה לכל מי שמבקש במחיר מתאים לכל לומד. מוסדות להשכלה גבוהה, שחששו שקורסי MOOC יחבלו במונופול שלהם, הצטרפו למיזמים של חברות ה-MOOC. היו שברכו על כך שנוצר מודל מבטיח שיאפשר לרבים לממש לימודים גבוהים, והיו אנשים כמו ג'ונסון שזיהו שיש כאן הזדמנות לנגח את ההשכלה הגבוהה השנואה עליהם.

אפשר להגיד שג'ונסון פרץ לתוך דלת פתוחה, אבל הוא כנראה גם איחר קצת עם ההצעה שלו. בכתבה קצרה חדשה ב- Chronicle of Higher Education פיל היל סוקר את השינויים שחלו בניהול של Coursera ושל Udacity, כאשר לאחרונה האנשים שהיו המזוהים ביותר עם המיזמים האלה פנו לתחומים שונים מהחינוך. היל כותב:
I would argue that there never was a viable vision for MOOCs in higher education in the first place. The big three MOOC providers’ trial-and-error efforts to find a viable business model are what led to their shifts in strategy and ultimately the departure of their founders for fields outside of education.
היל ממשיך ומסביר שגם אם ה-MOOC לא חולל את השינוי המיוחל בהשכלה הגבוהה הוא העלה את קרנה של הלימוד המקוון, כך שהיום מוסדות להשכלה גבוהה מתאמצים מאד לבנות קורסים מקוונים איכותיים. זה ללא ספק תהליך מבורך, אבל קיים מרחק רב מאד בין קורסים מקוונים איכותיים במוסדות להשכלה גבוהה לבין המהפכה ש-Coursera ו-Udacity הבטיחו. די להזכיר שבשנת 2012 סבסטיאן תרון, מייסד Udacity, הצהיר שבעקבות הצלחת מודל ה-MOOC תוך 50 שנים יהיו רק עשרה מוסדות של השכלה גבוהה בעולם (הנה מה שהופיע ב-Wired):
He’s thinking big now. He imagines that in 10 years, job applicants will tout their Udacity degrees. In 50 years, he says, there will be only 10 institutions in the world delivering higher education and Udacity has a shot at being one of them.
היו שהוקסמו מהתחזית הזאת, והיו שראו בו חלום בלהות. מה שבטוח, והיום זה ברור לחלוטין, הוא שמדובר בהגזמה פרועה שלא תתממש. אבל ההגזמה הזאת, כזכור, לא מנע מרבים להצטרף לחגיגה, חלקם מתוך חשש שגם אם יש אפילו מידה קטנה של אמת בדבריו של תרון לא כדאי לפספס את הרכבת, ואולי גם תוך תקווה מסויימת שגם הם ירוויחו. ואין להתכחש לכך שההשכלה הגבוהה ניצבת בפני אתגרים וקשיים רבים. היא יקרה מדי כך שבצורתה הנוכחית היא איננה זמינה לרוב הגדול של מבקשי ההשכלה.

היל יודע היטב שהיו קורסים מקוונים בהשכלה הגבוהה שנים רבות לפני ה-MOOC, אבל הוא זוקף את הלגיטימיות שהקורסים האלה זוכים לה, והעניין שהם עוררו לאחרונה, לתנופה שחברות ה-MOOC יצרו. יתכן שהוא צודק. עצם העובדה שהקורסים האלה עלו לכותרות זירזו מוסדות רבים לבחון את היכולות שלהם ולהציע קורסים מקוונים לסטודנטים רבים. אבל אם ה-MOOC יכול להתהדר בהישג הזה, מן הראוי שהוא גם יקבל על עצמו אחריות עבור סטיות מוזרות מתפיסה חינוכית בריאה והגיונית כמו זאת של הסנטור ג'ונסון. ברור שהלמידה ו/או טובת הסטודנט (או המרצה) אינן עומדות בשורש ההצעה שלו. ברור גם שהתכנית שלו שואבת השראה מהיומרה ומהיוהרה של מקדמי ה-MOOC. ובכך בהחלט אין מה להתגאות.

תוויות: ,

יום שני, 4 באפריל 2016 

אפשר, ואף רצוי, ללמוד מן העבר

מידי פעם בבלוג הזה אני מציין שרק באיחור הגעתי למשהו מעניין שעליו לדעתי יש טעם לדווח. כך גם הפעם עם מאמרון שהתפרסם לפני קצת יותר מחודש וקראתי רק לפני כמה ימים. אבל האיחור המשמעותי איננו החודש מאז פרסום המאמרון, אלא האיחור בהבאת מפעל לימודי מרשים ביותר לידיעת קהילת העוסקים בתקשוב בחינוך. מדובר במפעל חינוכי שהתנהל בארה"ב לפני יותר ממאה שנים.

לא פעם אני קובל בדפים האלה על העדר הראייה ההיסטורית של התקשוב החינוכי ועל כך שכל יזם חושב שהוא ישחרר את החינוך מתרדמת מתמשכת וימציא את החינוך מחדש. אבל אין זה אומר שאני בקיא מספיק בהיסטוריה של החינוך. גם לי יש המון שאני יכול, וצריך, ללמוד. ולפעמים הלמידה הזאת חושפת אותי לפנינים בלתי-צפויות. כך קרה כאשר קראתי בבלוג Hybrid Pedagogy מאמרון של קית ברנן:
ברנן מביא את הסיפור של ה-Society to Encourage Studies at Home, פרויקט לימודי/חינוכי שיזמו נשים מהאצולה של בוסטון בתקופה שההשכלה הגבוהה עדיין היתה חסומה לנשים. בין השנים 1873-1897 פעילות האיגוד יצרו מערכת לימודית ענפה שאפשרה לנשים ללמוד במגוון רחב של תחומים. ברנן מתאר את המפעל:
The Society to Encourage Studies at Home is a 19th century network of women who connect across the continent over the postal system. Women may be significantly disbarred from third level education, but they are not disbarred from organising, networking, connecting and educating. And this is what they do. They organise and educate one another. They organise departments, schools, libraries, curriculum, instruction and education. An institution. On a massive scale. They reach out to ten thousand students over twenty-four years. It is a massively open postal university.
ברנן ממקם את סיפור האיגוד בתוך סיפור רחב יותר של המאבק של נשים לזכות ההצבעה ולזכויות נוספות בשלהי המאה ה-19. והוא גם ממקם אותו בנוף הטכנולוגי של אותה תקופה. הוא מזכיר לנו, למשל, שהדואר אז היה טכנולוגיית המידע המתקדמת והנגישה ביותר, טכנולוגיה שסייעה לדמוקרטיזציה. במילים אחרות, לפני יותר ממאה שנים נשות בוסטון ניצלו את הדואר כדי ליישם את מה שהתקשוב מאפשר היום. ברנן מתאר את הפעילות של מייסדת האיגוד, אנה אליוט טיקנור, שארגנה את הלימודים של כלל ה-"משתלמות" משולחן הכתיבה שבביתה באמצעות עט ונייר, והדואר. הוא מדגיש:
And that pile of handwritten correspondence sitting on her bureau to and from instructors and students is what makes her an Edtech icon, and a genuine network engineer. A stack of paper rather than a stack of internet protocols connecting women to educational opportunity across the US.
המאמרון של ברנן מלא בתיאורים מרתקים על הפעילות של האיגוד. בין היתר הוא מסביר שרבות מאלה שתחילה הגיעו כדי ללמוד הפכו למנחות של לומדות אחרות. המפעל היה פתוח לכל אישה שביקשה ללמוד ויכלה לשלם את שני הדולרים לשנה שנדרשו כדי לכסות את עלות הדואר. טיקנור והאיגוד לא פנו לנשים עשירות (אם כי הן לא שללו את השתתפותן) מפני שאלה יכלו להרשות לעצמן להשיג מורים פרטיים.

ברנן שואל למה חשוב שנכיר את פעילות האיגוד ומשיב:
Because of what it achieved, because of who achieved it, because of how they achieved it. Because it has been forgotten, and because the modern narratives of disruptive innovation only work if inconvenient truths are not inconveniently remembered.
אכן, מעט מאד התפרסם אודות האיגוד. בוויקיפדיה יש ערך קצרצר. סריקה של ספר שיצא לאור ב-1897, אחרי מותה של טיקנור, זמין דרך ה-Internet Archive. שני מאמרים אקדמיים, מ-2001 ומ-2011, פורסמו אודות האיגוד, ופה ושם יש אזכורים אחרים. מעניין לציין שקלייטון קריסטנסן, אבי ה-"שיבוש" מזכיר את האיגוד בספרו מ-2004 Seeing What's Next: Using Theories of Innovation to Predict Industry Change. האזכור מופיע בהערת שוליים. בטקסט קריסטנסן מציין שהופעת האינטרנט אפשרה לאוניברסיטה של פיינקס, אוניברסיטה ללא קמפוס פיסי, להרחיב את מספר הסטודנטים שלה במחיר יחסית זול. בהערת השוליים לזה הוא סוקר כמה נסיונות לימודיים מהעבר, כולל של האיגוד, ופוסק:
All of these innovations created growth but had obvious limitations. They were inefficient, slow, and not interactive. They were not ideal ways to provide collaborative, customized education.
ואז הוא מציין (כצפוי) ... עד שהגיע הלמידה באמצעות האינטרנט. קריסטנסן בוודאי צודק שהאיגוד פעל באופן איטי, אבל הוא כנראה עיוור לעובדה שהיתה אינטראקציה רבה מאד. עצוב לראות כיצד מי שבא לחדש איננו רואה כיצד לפניו התרחשה התחדשות מרשימה ביותר תוך ניצול הטכנולוגיות שהיו זמינות אז.

יש היבטים מעניינים רבים לסיפור האיגוד. קראתי תיאורים מרגשים על הקשרים שנוצרו בין נשים בנות מעמד ורקע שונים, ועל אף מרחקים פיסיים גדולים. התרשמתי במיוחד מאחד האמצעים הלימודיים שהונהגו. בספר שיצא לאור אחרי מותה של טיקנור מדווחים שהנהגת האיגוד קבעה שעל הלומדות והמנחות להקפיד על התכתבות תדירה ושלא ייערכו בחינות שישוו בין ההישגים של הלומדות. ובהמשך כותבים:
Afterwards, during one of the consultations about lists, rules, and circulars, a member said, 'The readers must make notes;' to which another answered, 'That is useless, for as soon as a fact is written down it is discharged from the memory and forgotten.' — 'Then let them make their notes from memory;' and this has proved to be one of the most efficient elements of our system.
כאשר קראתי את המשפטים האלה נזכרתי בקטע המפורסם מהפדרוס של אפלטון שבו תמוז מלך מצרים מסביר לתיות, ממציא הכתב, שלהבדיל מהטענה של תיות שהכתב יוסיף לחכמה ולזכרון הוא בעצם יחליש את אלה. נדמה לי שה-"פתרון" של מנחות האיגוד – להנחות את הלומדות לרשום הערות על הנלמד לא תוך כדי הלימוד אלא רק מאוחר יותר – מצביע על חשיבה חינוכית מפותחת.

בספר גם מדווחים, למשל, על "מועדוני קריאה" שנוצרו כאשר לומדות בקירבה גיאוגרפית נפגשו לקרוא יחד ולשוחח על לימודיהם. בדרכים האלה ואחרות אפשר לזהות יוזמה חינוכית שלא היתה מביישת פרויקטים לימודיים של ימינו. הריאט ברגמן, במאמר על האיגוד "The Silent University" שהתפרסם בשנת 2001 ב-The New England Quarterly (זמין רק עם מנוי אקדמי או בתשלום) כותבת:
For all its conservative underpinnings, Ticknor's pedagogy was quite radically rethought and might have graced any utopian society. It assumed the desire to learn, the willingness to teach, the self-paced learning, and the individual tailoring that most educators now understand to be the hallmarks of the very best pedagogical structure.
ממה שאני הצלחתי ללמוד על האיגוד, נדמה לי שיש צדק בקביעה הזאת.

לטעמי הסיפור של האיגוד הוא סיפור מרתק, ונדמה לי שברנן מספר אותו במידה רבה מפני שהוא פשוט סיפור טוב. אבל הוא עושה זאת גם כדי להפריך טענות מהסוג שמשבשים דוגמת קריסטנסן מרבים להשמיע. ברור שכאשר ברנן מכנה את מפעל האיגוד "MOOC" מדובר במטפורה. הרי על אף הדמיון יש גם שוני רב בין קורסי ה-MOOC שאנחנו מכירים היום לבין מה שנעשה לפני מאה שנים. אבל לברנן מטרה נוספת. הוא מזכיר לנו שאם בתחילת הדרך יוצרי קורסי MOOC דיברו על השכלה לכל, תוך זמן קצר הקורסים שלהם נעשו לנחלתם של אלה שכבר רכשו השכלה, ויש להם זמן ללמוד מה שמעניין אותם. מול זה ברנן מעמיד את ההישגים של האיגוד. הוא כותב:
For the Society to Encourage Studies at Home, the postal service provided networking, educational and information dissemination opportunities denied to women previously. It disrupted power, it connected the geographically distributed and the educationally disenfranchised. It was (almost) ubiquitous. It was cheap. It was scaleable. It allowed individuals at the margins to sidestep authority, self-organise, network and effectively disseminate information rapidly, with a reliability, speed and low cost previously unimaginable across massive distance.
ברנן מבקש שנלמד מהנסיון של האיגוד לא רק כדי שנכיר את המפעל הזה, את מטרותיו ואת הישגיו, אלא גם להזכיר לנו את המטרות המקוריות של קורסים ה-MOOC בתחילת דרכם. אם נשים מהמעמד הגבוה בבוסטון, בתקופה שבה הדואר היה הטכנולוגיה המפותחת ביותר, יכלו להפיץ השכלה לאלה שלא יכלו להשיג אותה אחרת, יהיה זה כשלון חרוץ אם באמצעים הדיגיטאליים שעומדים לרשותנו היום לא נוכל להמשיך את מפעלן.

תוויות: ,

יום שישי, 27 בנובמבר 2015 

האם באמת מישהו מתכוון לקרוא את הטקסט?

בניגוד לרושם שאולי נוצר בעקבות הביקורת שלי כאן כלפי תופעת ה-MOOC, חשוב לי להדגיש שאני בהחלט רואה ערך בקורסים כאלה. אמנם אני מרים גבה לגבי היומרה של הפצת השכלה איכותית לכל העולם, ואני די משוכנע שהנישה שהקורסים האלה ממלאים הרבה יותר מצומצמת, אבל אין לי שום סיבה להתנגד להפצת ידע לכל דורש. זאת ועוד: על אף העובדה שלטעמי קורסי ה-MOOC במתכונת של Coursera הם על פי רוב תרגום די תפל של הרצאות פרונטאליות לאמצעי ההפצה ההמוניים שעומדים לרשותנו היום ושאפשר היה לקוות לפיתוחם של תהליכי הוראה/למידה פעילים יותר, גם לקורסים כאלה יש מקום במרחב הלימודי הרחב.

ואחרי הקדמה כזאת די הגיוני שמי שאולי קורא את המאמרון הזה יצפה שיופיע כאן איזה "ובכל זאת...". ואכן ... עוד מעט.

לאחרונה יצא לי לצלול לתוך קורס של Coursera בעברית – שירה עברית מודרנית. הקורס הסתיים לפני כחצי שנה, אבל חומרי הקורס עדיין זמינים למי שנרשם לקרוס (גם אחרי הסיום הפורמלי). דווקא הסידור הזה מאד מבורך. אני נכנסתי לקורס כדי לעזור לידידה בשנות ה-80 לחייה שהצפייה בסידרת הרצאות בנושא השירה העברית מקנה לה שעות רבות של עניין וגם של הנאה. ללא ספק זאת אחת היתרונות של קורסי MOOC, ויש בוודאי גמלאים רבים שמנצלים משאבים מהסוג הזה.

במקרה הספציפי הזה הקורס מחולק ל-14 יחידות עם בין ארבע לשמונה הרצאות מוקלטות (לרוב באורך של בין עשר דקות לחצי שעה) בכל יחידה. וכיאה לקורס MOOC של Coursera, המרצה הוא מומחה – במקרה הזה, אריאל הירשפלד. ברוב המכריע של ההרצאות רואים את הירשפלד מרצה מול המצלמה, אם כי כאשר הוא קורא שירים מילות השיר מופיעות על המסך ואפילו נגללות עם הקריאה בצורה אסתטית. האיכות גבוהה. אמנם יש כאן רק מעט (מעט מאד) יותר מאשר הרצאה פרונטאלית, אבל בהחלט מדובר בהפקה מושקעת.

לא הופתעתי לראות שההשתתפות בפורומים, שמלכתחילה לא היתה רבה, הלכה והתמעטה עד שנדמה לי שבחצי השני של יחידות הקורס בכלל לא נפתחו פורומים. אם הניחוש שלי שאחוז נכבד של המשתתפים בקורס (לא מצאתי מספר) היו גמלאים, על פי רוב הם שמחו לצפות בהרצאות ולא התכוונו להיות פעילים בפורומים. בפורומים מצאתי מספר תלונות על בעיות טכניות שלא זכו לטיפול, ועל העדרות של עוזרי ההוראה. יתכן שהתלונות האלו היו מוצדקות (ואם כן, אולי הביקורת בהמשך איננה מספיק חריפה). אבל שוב, סביר להניח שחלק גדול מהמשתתפים שמחו על האפשרות לצפות בהרצאה מעניינת מהבית והסתדרו אם מה שהיה, ולא היתה להם סיבה להעיר על בעיות.

אבל בשלב הזה מותר כבר לשאול: מה קרה ל-"ובכל זאת" שהובטח כבר בסיום הפיסקה הראשונה?".

נכון לסוף 2013 Coursera הצליחה לגייס $85 מיליון. בשנתיים מאז הסכום הזה המשיך לתפוח. אינני יודע לאן כל הכסף הזה הולך. ברור לי שהחברה זקוקה לתשתיות טכנולוגיות כבדות, ואלו עולות כסף. עד לפני כשנה וחצי עבדו ב-Coursera מעל 120 אנשים, ואני מקווה שהעובדים האלה קיבלו משכורות שכיבדו את מאמציהם. סביר מאד להניח שעבודתם היתה טובה ומקצועית. ולמה אני מציין את כל זה? בנוסף לסרטוני ההרצאות של אריאל הירשפלד בקורס (סרטונים שיתכן שהוכנו על ידי האוניברסיטה העברית ללא השתתפות של Coursera) נמצאים בקורס בערך עשרים קבצי PDF – מאמרים וקבצי שירים שמתלווים להרצאות. כאשר צופים בסרטונים בקורס מתרשמים שמדובר בקורס מושקע. אבל כאשר פותחים את קבצי ה-PDF מתרשמים שבוני הקורס העבירו ערימה של ספרים לפקיד זוטר והנחו אותו להניח אותם על מכונת צילום ולהעביר דפים ו... זהו. איכות קבצי הצילומים מעידה על זלזול. אפילו במאמץ פוטושופי קטן אפשר היה לנקות את הצילומים ולשפר את המראה שלהם (שלא לדבר על לסדר אותם כך שהקורא לא יצטרך לסובב כמעט כל קובץ). אני בטוח שמהסכומים הענקיים ש-Coursera גייס אפשר היה להקדיש טיפת כסף למשכורת של מספר שעות עבודה כדי לעצב חוברת קריאה מכובדת.

וזה מחייב אותנו לשאול למה זה לא נעשה. יתכן שבסך הכל מדובר בזלזול, אבל אם כך בכל זאת קשה להסביר למה מנהלי Coursera כן משקיעים במשאבים כמו סרטוני ההרצאות (שוב, אם זה אכן הם שמפיקים את הסרטונים האלה). אני מודה שאינני יודע את הסיבה. אם זאת, אני נוטה לחשוב שב-Coursera משוכנעים שקבצי הקריאה פשוט מיותרים. הם יודעים שמעטים באמת משתתפים בקורס באופן פעיל ושהרוב המכריע של הנרשמים שמחים להסתפק בצפייה פסיבית בסרטונים. פלח האוכלוסייה שצפויה להשתתף בקורס בעברית על שירה עברית מודרנית מעוניין בהרצאה טובה כתחליף לתכנית טלוויזיה בנאלית, אבל עדיין מדובר בסוג של בידור. ולכן אין טעם ש-Coursera ישקיעו אפילו את המאמץ הקטן כדי להפיק חוברת שראויה לקריאה. מאד יכול להיות שהם צודקים. אבל תהיה זאת טעות גדולה מאד להקפיד את עתיד ההשכלה בידי חברה שכך מחליטה לעשות.

תוויות: ,

יום ראשון, 20 בספטמבר 2015 

מה, באמת?!?

כותרת של כתבה בבלוג Wired Campus של ה-Chronicle of Higher Education מלפני מספר ימים מוסרת לנו ש:
הגילוי המרעיש הזה הוא הממצא המרכזי של מחקר של חמישה חוקרים באוניברסיטת קרנגי-מלון שהוצג בכנס Learning @ Scale שנערך בחודש מרץ השנה (ומשום מה, ספר המאמרים של הכנס התפרסם, כנראה, רק לאחרונה). החוקרים ערכו השוואה בין המשתתפים בקורס MOOC שנלמד במסגרת קורסרה (Introduction to Psychology as a Science), לבין המשתתפים באותו קורס אבל עם תוספות של "חומרים אינטראקטיביים" שהוכנו בקרנגי-מלון. ממאמר המחקר ניתן לזהות את ההבדלים בין שני הקורסים.

קורס ה-MOOC הסטנדרטי:
provided general course structure (registration, syllabus, etc), video lectures and slides, discussion forums, writing assignments, quizzes ... and a final exam
ואילו הקורס המתוגבר כלל כל אלה וגם:
a variety of expository content (text, examples, images, and video clips) and a large number of interactive activities.
כמו עם קורסי MOOC רבים אחרים, מספר הלומדים שסיימו את הקורס, בשתי הגירסאות שלו, היה קטן בהרבה מאלה שהתחילו ללמוד בו (בסך הכל סיימו רק 4% מהנרשמים). אבל באופן די ברור הציונים של אלה שסיימו את קורס המתוגבר ונבחנו במבחן המסכם היו טובים מהציונים של אלה שלמדו בקורס ה-MOOC ה-"רגיל" וסיימו אותו.

החוקרים מדגישים שלא קל לבודד (או לזהות) את הגורמים שהשפיעו על ההבדלים בציונים הסופיים. הם כותבים, למשל שיתכן שהסטודנטים שבחרו ללמוד בקורס עם החומרים האינטראקטיביים פשוט היו סטודנטים "טובים" יותר (ולכן היו מודעים מראש לכדאיות של פעילויות אינטראקטיביות). כמו-כן, אין נתונים על הפעילות המדוייקת של כל לומד ולומד. החוקרים מבהירים ש:
Just because students register to use OLI (החומרים האינטראקטיביים שהוכנו), does not guarantee that they do. And, similarly, just because students are in the MOOC does not mean they take advantage of the features it provides, such as watching the lecture videos.
ההסברים במאמר על הנסיונות של החוקרים לזהות מה באמת משפיע על מה מאד מעניינים, אבל (לטעמי) גם מייגעים. המאמר מעניין, אבל נדמה לי שאפשר להסתפק בקריאת הסקירה ב-Chronicle, או אולי להסתפק בקריאת הסיום של מאמר המחקר עצמו, שם כתוב:
Our results support the view that video lectures may add limited value for student learning and that providing more interactive activities will better enhance student learning outcomes.
אני מניח שמי שקורא את המסקנה הזאת, או את כותרת המחקר, או אפילו רק את כותרת הכתבה, מוצא את עצמו מגרד בראש במידה לא קטנה של פליאה ושואל "בשביל זה היו זקוקים למחקר?". גם אם היום אנחנו עדים לצמיחה גדולה של סרטוני הוראה (בתוספת כיתות "הפוכות", כמובן) כמרכיב מרכזי בקורסים מקוונים, כמעט אין מי שאיננו מדגיש שגם ל-"עשייה" יש חשיבות גדולה בתהליך הלמידה. זאת ועוד: הכתבה ב-Chronicle מצטט את מנכ"ל edX, אחת מחברות קורסי ה-MOOC המובילות שמצהיר שהקורסים של החברה שלו כבר מכילים פעילויות אינטראקטיביות מהסוג שעליהן החוקרים ממליצים. (מעניין, אגב, שהכתבה מצטטת אדם מרכזי ב-edX, כאשר הקורס שנסקר במחקר היה של קורסרה.)

דווקא בגלל זה שמסקנת המחקר נראית מובנת מאליה נדמה לי שיש טעם לציין שספק אם החוקרים "גילו" משהו שהם לא ידעו מראש, או משהו שהם לא התכוונו למצוא. עוד במבוא של המאמר אנחנו קוראים:
Though specific activities vary from course to course, video-based lectures and student discussion forums typically form the core of the MOOC instructional experience. We call this the “lecture model”. The Open Learning Initiative (המיזם של האוניברסיטה של החוקרים), which has offered online learning environments since 2002, takes a different approach focusing on rich and interactive learn-by-doing activities, aligned with student-centered learning outcomes, and designed around science-based learner models. We call this the “learn-by-doing model.” Both models offer rich datasets, though with different focuses and capturing different kinds of learner interactions.
במילים אחרות, סביר מאד להניח שהחוקרים רצו להעמיד שני מודלים זה מול זה לא על מנת להשוות ביניהם, אלא כדי להראות את העדיפות של המודל שלהם (מודל שאני, כמוהם, מעדיף). נדמה לי שמחקר לצורך זה לגמרי לגיטימי, אם כי במקרה הזה הוא גם נראה די מיותר. האם יש מישהו שבאמת חשב שלמידה מצפייה בסרטונים בלבד תהיה שוות ערך ללמידה שמכילה גם עשייה ופעילויות אינטראקטיביות? אם אכן היו אנשי חינוך שחשבו כך הם כנראה הושפעו מהבאז שקורסי ה-MOOC הצליחו לעורר בעיתונות. הייתי ממליץ להם שבמקום לקרוא את העיתונות לא היה מזיק אם היו חוזרים וקוראים טיפה על פדגוגיה ועל ההיסטוריה של החינוך.

תוויות: ,

יום שישי, 22 במאי 2015 

היינו זקוקים לקורסי MOOC בשביל זה?

לפני שבוע Campus Technology דיווח על הנסיון של אוניברסיטה פרדו (Purdue) בהכנת סרטונים עבור קורסים אצלה. מתברר שסרטי וידיאו שמראים מרצה שעומד מול המצלמה ומרביץ הרצאה במשך חצי שעה או יותר אינם מצליחים לעורר את התעניינותם של הסטודנטים, או לשמור עליהם מרוכזים. לאור זה מפיקי הסרטונים עבור הקורסים החליטו לוותר על המרצים המומחים ובמקומם לשכור שחקנים שמצליחים טוב יותר לעורר עניין ולשמור עליו.

מספר שאלות מתבקשות בעקבות ה-"התפתחות" הזאת, ואולי הראשונה שבהן היא למה לראות בזה "התפתחות" או אפילו משהו חדש. כבר שנים רבות אנחנו רגילים לקרוא "אוטוביוגרפיות" של סלבריטאים שנכתבו על ידי (או "בשיתוף עם ...") סופרים מקצועיים שמצליחים להפוך את המילים של הסלבריטאים, שלעתים קרובות מדי די בנאליות, לספר שמעניין לקרוא. למה לנו לחשוב שעשיית אותו הדבר בסביבה אקדמית – הגשת רעיונותיו של מומחה, שלמרבה הצער משעמם, על ידי מישהו שמסוגל להגיש את הרעיונות האלה בצורה מעניינת – פסולה? מי שקונה ספר רוצה לקרוא את התוכן, אבל הוא גם רוצה שיהיה מוגש בצורה מעניינת. למה שאותו הדבר לא יהיה נכון לגבי מישהו שרוכש דעת במסגרת אקדמית?

הכתבה מציינת שבסרטונים של אוניברסיטה פרדו השחקנים אינם מציגים את עצמם, ושמותיהם אינם מופיעים. כמו-כן, אף פעם לא נאמר שהם המרצים בקורס. לפי הכתבה, שמצטטת את האחראית להפקת הסרטונים:
That practice is in response to feedback from the faculty, who were concerned that students would feel like the school was pulling a "bait and switch." "We didn't want our students to feel like we weren't giving them the real thing," she noted.
אבל מותר לשאול למה מי שמוסר מידע בסרט צריך להיות המקור של אותו מידע. למה אנחנו זקוקים למומחה, "לדבר האמיתי", כדי לקבל מידע מוסמך בצורה מעוררת עניין?

דייוויד אטנבורו איננו פרופסור באוניברסיטה מכובדת, אבל באמצעות סרטי הטבע שהוא הכין הוא לימד רבים מאד מאיתנו בצורה מרתקת ומוצלחת. על אף העובדה שאוניברסיטאות רבות רוכשות כבוד רב לאטנבורו, נדמה לי שהן לא ישתמשו בסרטיו כתחליף להרצאות של אנשי הסגל שלהם, אפילו אם הסרטים האלה הם מקור נפלא לידע רב. ואולי אני טועה וכן ישתמשו בסרטים האלה. אטנבורו, הרי, מוכר כמומחה בתחום שלו, ודמותו מקרין סמכות. אבל לעומתו "מכסחי המיתוסים", שגם הם מצליחים להנגיש לקהל הרחב סוגיות רבות במדע בצורה מרתקת, אינם מקרינים את הרצינות הדרושה כדי שהתכניות שלהם יהפכו לחלק מתכנית לימודים, לא בבתי הספר ולא בהשכלה הגבוהה, וחבל.

למה אני מקשר בין "מכסחי המיתוסים" לבין הפקת סרטונים עם שחקנים במקום אנשי סגל באוניברסיטה פרדו? לכאורה מדובר בשני תחומים נפרדים, בידור והשכלה גבוהה. אבל כאשר מוסדות להשכלה גבוהה מבקשים ליצור יותר עניין אצל אלה שמשלמים כדי ללמוד אצלם, הם כנראה מגלים שכדאי להם לאמץ שיטות של עולם הבידור. אין בכך שום פסול, אם כי נדמה שהם מתקשים להודות שאפשר לזכות בהשכלה אמיתית דווקא דרך הצפייה בטלוויזיה.

בסקירה השבועית שלה מלפני שבוע אודרי ווטרס ציינה בקצרה את פרויקט הסרטונים של פרדו והזכירה לנו שלפני שנה וחצי, באתר Slate, ג'פרי יונג כתב (במאמר שהתבסס על חלקים מספרו על קורסי MOOC) על כך שכמה מהחברות המובילות בתחום קורסי MOOC בודקות את האפשרות של העסקת כוכבי הוליווד כמגישי הקורסים שלהם. יונג מצטט את רוסל פולין, חוקר בתחום ההשכלה הגבוהה, שציין:
Having people who are really good at explaining ideas and putting the right graphics and videos around them can create a pretty darn good learning experience
אז מתברר שיוזמי קורסי ה-MOOC הקדימו את אוניברסיטה פרדו ברעיון של העסקת שחקנים כתחליף לפרופסורים בקורסים. זה לא צריך להפתיע. הרי השיווק תמיד היה מרכיב מרכזי של עולם ה-MOOC ולכן הגיוני היה שהם יחשבו בכיוון של הפקה איכותית, כולל עם שחקנים כמציגים/מרצים. אבל אם ההשכלה לכל היא באמת מטרה של היוזמים של קורסי MOOC אולי כדאי ליזמים האלה לצעוד עוד כמה צעדים בכיוון ה-edutainment.

אפשר, כמובן, לטעון שיש הבדל משמעותי בין לצפות בתכנית טלוויזיה מעניינת מהכורסה בבית לשם ההנאה לבין להשתתף בקורס MOOC עם האפשרות שההשתתפות תקנה נקודות זכות לקראת תואר. אכן, יש הבדל גדול, אם כי היום קורסי MOOC מעטים מאפשרים להמיר תעודת סיום של קורס למשהו תקף בהשכלה הגבוהה, ומתברר שהרוב המכריע של הלומדים בקורסים האלה רואים אותם במידה רבה כשווי ערך לצפייה בתכנית טלוויזיה.

תכניות טלוויזיה בתחומי המדע שונות מאד מהרצאות ארוכות, עם או בלי גרפיקה מושכת. התכניות האלו ערוכות במקצועיות רבה, כל מרואיין מופיע במסך לזמן קצר עד שאחר מופיע, הקריינות מחברת בין החלקים השונים באופן שוטף, ועוד. בקיצור, נוצרת חווית צפייה שהיא גם מהנה וגם מלמדת. ואולי מה שאנחנו לומדים מכל זה הוא שיש מידה גדושה של יומרה אצל יזמי קורסי ה-MOOC בהכרזות שלהם שהם מביאים השכלה לכל. בעצם, יש מפיקי תכניות טלוויזיה שעושים את זה בהצלחה כבר זמן רב. הם פשוט לא הבינו שאם היו משווקים את עצמם כהשכלה במקום כבידור הם יכלו לזכות באותה תהילה שיוזמי קורסי ה-MOOC מקבלים היום כחוד החנית של הנגשת ההשכלה לכל.

תוויות: , ,

יום שישי, 14 בנובמבר 2014 

איך שסיפור מתגלגל (לרוב כלפי מטה)

לפני כשבוע ג'ף אוטכט פרסם מאמרון בבלוג שלו שמתייחס (בין היתר) למחקר שהשווה בין סטודנטים שלמדו בקורס פנים-אל-פנים ב-MIT לבין סטודנטים שלמדו את אותם התכנים במסגרת קורס MOOC. לפני חודש וחצי כתבתי כאן על המחקר הזה. בדרך כלל חודש וחצי איננה תקופה מספיק משמעותית כדי להצדיק את שאחזור לאותו נושא. אבל קישור לכתבה אחרת במאמרון של אוטכט, כתבה שעליה הוא ביסס את המאמרון שלו, עורר אצלי רצון להמשיך ולדון בו.

המאמרון של אוטכט די קצר, והוא איננו מנתח את המחקר. למען האמת, יש במאמרון רק אזכור די קטן:
New research out of MIT, Tsinghua University, and Harvard came to the conclusion that online learning…specifically MOOCs (Massive Open Online Courses) do work….or at least work as good as traditional teaching.
אני מניח שאוטכט לא קרא את כל המחקר. (אינני מבקר אותו על כך. כפי שכתבתי אז, לא קל לעקוב אחרי הנתונים הסטטיסטיים שמופיעים בו, ואינני מתבייש להוסיף שבסופו של דבר הוא איננו עד כדי כך מעניין.) ולמה אני מתרשם שאוטכט לא קרה את המחקר? הוא כותב שהמחקר הסיק ש-"online learning" וקורסי MOOC מוצלחים באותה מידה של ההוראה המסורתית הפרונטלית. לו קרא את המחקר הוא היה יודע שזאת איננה המסקנה שלה. המחקר עצמו עוסק בקורס אחד בלבד. כדי להסיק ממנו הכללה על כלל הלמידה המקוונת, או על קורסי MOOC, צריכים להיות מושפעים יותר ממשאלות לב כלפי הלמידה המקוונת מאשר מהנתונים שבמחקר עצמו. אישית, אני סבור שללמידה המקוונת יתרונות רבים, אבל הצהרה כמו זאת של אוטכט מוגזמת מעל ומעבר לנתונים הדי מהוססים שבמחקר.

ההצהרה של אוטכט מבוססת על כתבה באתר חדשות מהעיר בוסטון המדווחת על המחקר מ-MIT. הכתבה פורסמה ב-24 לספטמבר, כשבוע אחרי פרסום הכתבה ב-Chronicle of Higher Education שממנה למדתי על המחקר. במקרה של האתר הבוסטוני, הכתבה ב-Chronicle לא שימשה לה בסיס, אלא הודעה לעיתונות שיצאה מ-MIT, גם מה-24 לספטמבר. אותה הודעה לא חסכה במילים כדי להציג את המחקר באור חיובי. אבל נדמה שיש כאן דוגמה של מעשה ניסים שככל שממשיכים לספר אותו הנס הולך וגדל. ההודעה שיצאה מ-MIT מוסרת שלמידה מקוונת אכן יעילה, ואילו הכתבה שמתבססת על ההודעה מכריזה (בכותרת!) ש:
Online Learning is Just as Effective as Traditional Education
ואם זה איננו מספיק להצביע על מגמתיות, ממשיכים ומוסיפים בכותרת המשנה שעל הספקנים להזהר.

ברור לי שהמשרד ליחסי הציבור של MIT מעוניין להדגיש את הפן החיובי והמעודד של המחקר. באותו דף של הכתבה מוצגים קישורים לכתבות על המחקר, כולל תקצירים, מששה עיתונים או כתבי עת מכובדים. היחס החיובי למחקר שבכתבות באתרים האלה מצביע על כך שהמשרד הזה עושה את עבודתו בצורה מוצלחת. אפשר גם להבין שאחרי תקופה די ארוכה של ביקורת כלפי קורסי MOOC אוניברסיטה כמו MIT תרצה להבליט נקודת אור כשאחת כזאת מבצבצת. ובכל זאת, מדובר במחקר ש-"מסקנותיו" אינן עד כדי כך מרשימות (אם בכלל), ושוב, מדובר רק מחקר אחד על קורס אחד. יתכן שאני ממש אינני צועד עם הזמן, אבל אני תוהה אם תפקידה של אוניברסיטה היא לקדם את יחסי הציבור שלה, או להצמד קצת יותר לאמת.

הכתבה ב-Chronicle מציינת שעל אף ההישגים בלמידה של המשתתפים ב-MOOC שלא היתה להם הכשרה מוקדמת נאותה, בכל זאת רבים מהלומדים האלה השיגו פחות מאשר סטודנטים בעלי הכשרה. היא עוד מציינת שלא מעטים היו מקבלים ציון כושל. הכתבה באתר הבוסטוני איננה מתעלמת מהנקודות החשובות האלו, אבל היא מציגה אותן באור קצת שונה. כזכור, הכתבה אכן מתייחסת לבעיה הזאת:
Pritchard said improvement levels increased across the board, explaining that, even if a student with a lower initial score ends the online course with what would be equivalent to a failing grade, "that person would nevertheless have made substantial gains in understanding."
אבל בפיסקה הבאה ה-"מסקנה" הופכת למגמתית ביותר:
Translation: Online learning outcomes are equal, or even better than, those produced in a traditional classroom.
היכולת לתרגם ממצאים מחקריים לשפה שאנשים רגילים יכולים להבין היא ללא ספק יכולת חשובה ורצויה. אבל במקרה הזה ה-"תרגום" מטשטש את הממצאים עד ללא הכר. מדובר ב-"תרגום" של משרד פרסום, וכמו בכל פרסומת, ייזהר הקונה.

אני חושש שככל שהדיווחים על המחקר ועל הקורס הספציפי הזה יתפשטו הלאה לעוד ועוד אתרים, הם יתרחקו עוד ועוד מהממצאים הצנועים שבמקור. אי-שם בעתיד הלא רחוק אנחנו עשויים לקרוא שהכדאיות של קורסי MOOC ושל למידה מקוונת באופן כללי מוכחת, וכאשר נבקש לברר את הבסיס להצהרה הזאת נגלה שרשרת ארוכה של כתבות שבסופו של דבר מובילה אותנו חזרה למחקר היחיד הזה. אבל אז כבר לא יהיה צורך בהוכחה – הרי "כולם יידעו" שזאת האמת ואין לחלוק עליה.

אולי מה שמעציב אותי יותר מכל בעניין הכתבות האלה היא התחושה שכאשר אני מגיב להגזמות ולאי-הדיוקים בנוגע להצלחות של קורסי MOOC (כמובן שגם כאן לא מבחינים בין MOOC לבין "סתם" למידה מקוונת) נוצר הרושם שאני מגן על הלמידה המסורתית הנהוגה בהשכלה הגבוהה. אין לי שום כוונה לעשות זאת. יתרה מזאת, ההישגים בקורס ה-MOOC כפי שהם מוצגים במחקר ובכתבות מדרבנים אותנו לבחון גם את הצד השני של המטבע: אם בקורס ה-MOOC הלמידה של אנשים שלא היו סטודנטים ב-MIT, אלא בעלי רקע חלש יותר מאשר הסטודנטים שם, היתה באותה רמה של סטודנטים ב-MIT שלמדו בקורס פנים-אל-פנים, אולי קיימת בעיה רצינית בהוראה המסורתית של האוניברסיטה שלא השתנתה במשך שנים. העובדה שרק עכשיו, בעקבות ההצלחות (האמיתיות או המדומות) של קורסי MOOC, אנשי הסגל והמנהל בהשכלה הגבוהה מתייחסים למצב הבעייתי של הלמידה אצלם רומזת שהפגיעה בהכנסות וביוקרה, ולא מצב הלמידה עצמה, היא שמדרבנת אותם לחפש דרכי הוראה אחרות. במקום להתהדר בהצלחות מקורס אחד במחקר אחד, אולי היה עדיף לבחון כיצד הגיעו למצב שבו אפשר להתלהב מהישג כל כך זעיר.

תוויות:

יום שלישי, 23 בספטמבר 2014 

אני, כנראה, לא הבנתי משהו

ה-MOOC ממשיך ללבוש ולפשוט צורה. המצב הזה, של השתנות מתמדת, מלווה את ה-MOOC כבר מהרגע שבו המודל הקונקטיביסטי פנה את מקומו למודל הפחות משתף שאומץ על ידי האקדמיה וחברות ההזנק. דינמיות היא, כמובן, תכונה חיובית, ואין לבוא בטענות אל ה-MOOC על כך שהוא שונה היום ממה שהיה בתחילתו. עם זאת, מותר לנו לשאול אם תוך כל ההשתנות הזאת הקו המנחה של ה-MOOC נשאר הנסיון לאפשר השכלה איכותית לכל מבקש, או אולי החיפוש אחר מודל שיביא רווחים למשקיעיו הוא אשר מוביל אותו. Udacity, כזכור, החליט להתמקד בהכשרה מקצועית, ופתיחת קורסי MOOC בהרווארד הזמינים לבוגריו בלבד נותנת משמעות חדשה, ומוזרה, למילה "פתוח". ובכל זאת, אפשר לראות בשינויים השונים שעוברים על הקורסים האלה התמודדות עם המציאות שמארגניהם פוגשים, ואין לשלול את ההתמודדות הזאת, אפילו אם לפעמים נדמה שהמרכיב ההשכלתי שבהם נדחק לשוליים. משום מה, על אף הגלגולים הלא עד כדי כך חינוכיים שה-MOOC עובר, העיתונות ממשיכה לעקוב אחריו בלהט ובפרגון, כאילו כל שינוי קטן מאיר את הדרך לעתיד טוב יותר של עולם ההשכלה.

אפשר להגיד שכבר התרגלנו לדיווחים מוגזמים על הנסיונות האלו, נסיונות שבעין לא יותר מדי ביקורתית מתגלים כהרבה פחות מרשימות. ובכל זאת, לא הייתי מוכן לדיווח שבכתבה חדשה ב-Chronicle of Higher Education שכבר בכותרת הכריזה:
הכותרת הזאת, כמובן, תואמת מאד את המיתולוגיה של ה-MOOC: המוני אנשים צמאי דעת נרשמים לקורסים פתוחים, וגם אם הם אינם מסיימים את הקורס (הסטטיסטיקה הרי מראה שמעטים מסיימים, אם כי מלכתחילה היה ברור שמעטים באמת התכוונו לעשות זאת) הם מרווחים מעצם מההשתתפות, אפילו אם היא מצומצמת. הבעיה היא שבעיון מעמיק יותר בכתבה קשה מאד להבין למה באמת מתכוונים כאשר כותבים "כולם למדו".

הכתבה סוקרת מאמר שהתפרסם לאחרונה ב-International Review of Research in Open and Distance Learning, כתב עת מאד מכובד (יורם עשת הוא חבר במערכת). המאמר עצמו בוחן את הלמידה שהתרחשה בקורס MOOC בפיסיקה מבית MIT ומשווה בינה לבין הלמידה בקורס עם אותם התכנים שנלמד פנים אל פנים. אני חייב להודות שאין לי הכישורים לבדוק את החישובים הסטטיסטיים שלפיהם החוקרים קובעים אם התרחשה למידה או לא, אבל אני מוכן להאמין שבסיכומו של דבר מה שמופיע בכתבה נאמן למחקר עצמו.

ומה מופיע בכתבה? קודם כל, מדווחים לנו שללא קשה לרקע לימודי, סטודנטים שהשקיעו בקורס התקדמו בו. זאת ועוד:
There was no evidence that cohorts with low initial ability learned less than the other cohorts
החוקרים מצאו שהישגי הלמידה של הלומדים ב-MOOC, כולל כאלה ללא הכשרה אקדמית, היו דומים להישגי הלמידה של הסטודנטים מ-MIT שלמדו בקורס פנים אל פנים. החוקרים קובעים (והמשפט הזה מופיע פעמיים במאמר שלהם) שהממצא הזה:
should allay concerns that less-well-prepared students cannot learn in MOOCs
עד כאן טוב ויפה, וגם מעודד. ה-MOOC, הרי מבקש לאפשר השכלה לכל, והנה עדות לכך שזה מתגשם. אבל אופי הלמידה הזאת איננה לגמרי ברור. הרי בהמשך ישיר למשפט הקודם אנחנו קוראים קטע שקשה לא לראות בו הסתייגות משמעותית:
But that’s not to say that the less-well-prepared students did well. Many of them scored significantly lower than did students with more schooling. Some would have earned failing grades.
אם אני מבין נכון, ואני מודה שוב שאולי פספסתי משהו, מצד אחד מציינים שכולם למדו, אבל מצד שני מדווחים שהלמידה הזאת לא הספיקה על מנת לעבור את הקורס. אחד החוקרים, דייוויד פריצרט, אומר (בכתבה עצמה זאת איננה ציטטה ישירה):
The point is that even the students who got bad grades in the course came away knowing more than they did at the outset.
אנסה לתרגם כאן. המחקר הזה גילה שגם מי שנכשל בקורס (או היה מקבל ציון נכשל) בכל זאת למד משהו. אין לי שום בעיה עם קביעה כזאת, ולא רק מפני שאני משוכנע שאנחנו מסוגלים, ואף צריכים, ללמוד מהכשלונות שלנו. נדמה לי שיש סיבה פשוטה יותר, והיא שאנחנו תמיד נמצאים במצב של קליטת מידע מהסביבה. אם אני צופה במשחק כדורגל בטלוויזיה באותה שעה שאני קורא ספר לימוד סביר להניח שהקליטה שלי מהספר תהיה די רדודה, ובכל זאת, אקלוט משהו. אבל בתחום הלמידה כשלון בדרך כלל מוגדר ככשלון, ואילו במחקר הזה מספרים לנו שגם מי שנכשל הצליח. לאחרונה התפרסמו מספר מחקרים שבהם החוקרים מדווחים שהלמידה של סטודנטים שמדפדפים בפייסבוק בשעת הרצאה ירודה באופן משמעותי לעומת זאת של סטודנטים שמתרכזים בהרצאה. מחקרים כאלה משמשים את אלה שמבקשים להראות מה גורם לכשלון, לא להגיד שבכל זאת, על אף העיסוק הצדדי, כולם למדו משהו. כאשר בפייסבוק מדובר, הלמידה לקויה, אבל בקורס ה-MOOC הזה המסקנה כמעט הפוכה – אפילו מי שנכשל בכל זאת למד.

על אף הכותרת המעודדת של הכתבה, קשה לי להבין כיצד יש כאן עדות חיובית להישגים לימודיים בקורס MOOC. נדמה לי שיותר מאשר הכתבה מעידה על למידה בקורס, היא עדות לרצון של העיתונות להעמיד קורסי MOOC באור חיובי. אבל אולי אני לא הבנתי משהו.

תוויות:

יום שישי, 16 במאי 2014 

האם ה-MOOC ישבש את עצמו לדעת?

לפני שלושה חודשים כתבתי כאן על תכנית מעניינת של אוניברסיטת הרווארד – לפתוח גירסאות מיוחדות של כמה מהקורסים המקוונים, הגדולים והפתוחים שלה (MOOCs) לבוגרי הרווארד בלבד. ציינתי אז שאינני מבין כיצד קורס יכול להיות מאסיבי או פתוח כאשר תנאיי הקבלה אליו סלקטיביים להפליא. אין שום פסול בכך שהרווארד תציע קורסים לבוגריה – זאת דרך הגיונית לשמור על קשר וגם לעודד בוגרים להמשיך לתרום לאוניברסיטה. אבל לא ברור כיצד פרויקט כזה יכול להמשיך לכנות את עצמו MOOC. השבוע הבעיה הזאת שוב התחדדה עבורי – פעמיים. משום מה, על אף העובדה שה-MOOC מאבד את ייחודו, בעיתונות הוא עדיין נחשב הדבר הגדול הבא (או הנוכחי) בלמידה.

דרך הבלוג של קן רונקוביץ קראתי על יוזמה חדשה של קורסרה – לערוך מפגשים פנים אל פנים של קבוצות לומדים בקורסים שלה. הצורך במפגשים כאלה כנראה עלה בעקבות מחקר שמצא שסטודנטים בקורסי MOOC שקיבלו עזרה לא מקוונת קיבלו ציונים גבוהים מאלה שלמדו דרך הרשת בלבד:
Coursera is trying to build an infrastructure for in-person learning around its free online courses. Research has suggested that MOOC students who receive offline help earn higher scores on their assessments.
כשלב ראשון קבוצות הלומדים ילמדו בספריה הציבורית של העיר ניו יורק. רונקוביץ מציין שקורסרה לא תשלם עבור המפגשים האלה, ובמקום זה המימון יבוא מהספריה עצמה, מהכספים שהיא מקציבה לשירותים ציבוריים. הודעה באתר של הספריה מציינת את הנקודה הזאת:
Several branches will provide users with weekly in-person class discussions with trained facilitators, in addition to internet and wi-fi access.
אני כמובן שמח שהספריה ממשיכה לשרת את הציבור, אבל רצוי בכל זאת לזכור שקורסרה היא חברה עם כוונות רווח, ועכשיו, בעזרת כספי המיסים של תושבי ניו יורק, היא תחסוך בהוצאות – על מנת לשפר את ההישגים הלימודיים של האנשים שנרשמים לקורסים שלה. אפשר להתגבר על הציניות ולהביט בעין יפה על השליחות שקורסרה קבעה לעצמה:
to connect the world to a great education
ובכל זאת, יש טעם לשאול אם אי-אפשר היה לממן את המפגשים האלה מחלק מהמיליונים שקורסרה קיבלה מהמשקיעים שלה. זאת ועוד: נדמה לי שהפרויקט הזה הוא עוד דוגמה לדרך שבה אנשי עמק הסיליקון ממציאים את החינוך, תוך התעלמות כמעט מוחלטת להיסטוריה. כבר שנים האוניברסיטה הפתוחה, שתחילה בסך הכל הפיצה חוברות לימוד לכל מי שנרשם לקורסים, מקיימת קבוצות לימוד פנים אל פנים. היא עושה זאת מפני שהיא הבינה שעבור חלק גדול מהנרשמים לאוניברסיטה הלימוד הפרטני קשה ובעייתי, ורצוי לחזק אותו במפגשים פיסיים. האם זה יותר מדי לבקש מממציאי החינוך החדשים שהם ילמדו טיפה מהנסיון שנצבר? אין שום פסול במודל היברידי של קורס מקוון ומפגשים פיסיים. אבל גם אין בכך חידוש. נדמה היום שאנשי ה-MOOC מתקרבים יותר ויותר למודלים מוכרים של קורסים, אך באותו הזמן הם מבקשים שנמשיך לראות אותם כמחדשים וכמשבשים – הרי אחרת קשה להבין למה הם צריכים לקבל את הכסף של משקיעים.

כתבה חדשה של קלייטון כריסטנסן ומישל וייס שהתפרסמה בגלוב של בוסטון נותנת לנו הזדמנות נוספת לראות כיצד תופעת ה-MOOC מתרוקנת מתוכן, אבל בכל זאת ממשיכה לקבל כותרות כתופעה ייחודית שתשנה את החינוך. כריסטנסן, אבי החדשנות המשבשת שמזמן זיהה בתקשוב המפתח לשיבוש החינוך, ממשיך לטעון שהיום ה-MOOC נמצא בחזית השיבוש בהשכלה הגבוהה. הוא מכיר בכך שבשנה האחרונה היתה נסיגה בהתלהבות כלפי קורסי MOOC, הן במוסדות להשכלה גבוהה והן בציבור באופן כללי. בעיניו העובדה ש-Udacity שינה את המיקוד שלו מקורסים להשכלה גבוהה לקורסים להכשרה מקצועית איננה מעידה על כשלון החזון המקורי, אלא דווקא על העזה עסקית. אינני בטוח שאני יורד לסוף דעתו, אבל יתכן שהכוונה שלו היא שה-MOOC עדיין עתיד לשבש, אבל שעד עתה הוא לא היטיב למצוא את היעד המתאים לשיבוש.

מעניין במיוחד הקביעה של כריסטנסן שאם מגישי קורסי ה-MOOC ייטיבו להתרחק מראשי התיבות הבעייתיים, זה עשוי להציל את הרעיון:
In all likelihood, companies like Coursera and Udacity — Harvard and MIT’s offering, edX, operates as a nonprofit — that started out as MOOC providers will eventually move away from certain qualities of the unfortunate acronym. “Massive” and “open” are not particularly conducive to viable or sustainable business models.
מותר לשאול מה יישאר מה-MOOC אם מסירים ממנו את ה-"מאסיבי" ואת ה-"פתוח". הבעיה היא שהתשובה די פשוטה – מה שנשאר הוא קורס מקוון. שוב, אין שום פסול בקורס מקוון, אבל גם קשה למצוא בו משהו חדש או מחדש. קורסים כאלה, במסגרות לימודיות רבות ומגוונות, קיימים מעל 20 שנה. מה שמשבש כאן איננה תפיסה לימודית חדשה, אלא הזרמה של כמויות אדירות של כסף לתוך מיזמים שמבקשים להתחרות עם המוסדות המוכרים.

זאת איננה הפעם הראשונה שאני מעלה כאן ביקורת כלפי קורסי MOOC, ובגלל זה אני חש צורך להבהיר שאינני מייחל כשלון לרעיון של קורסים גדולים ופתוחים. אני רואה ערך רב ביוזמה שתאפשר השכלה איכותית אך זולה לרבים שאינם יכולים לקבל אותה היום. הביקורת שלי איננה באה מהרצון שהנסיון ייכשל, אלא מהתחושה שבסופו של דבר היומרה שבאה לביטוי ברבים מההתבטאויות של מובילי ה-MOOC של היום (והכוונה כאן היא ל-xMooc ולמשקיעים שמזהים בו הזדמנות להרוויח בגדול) תקבור את מה שיכול היה להיות לא רק נסיון מעניין אלא גם נסיון מוצלח.

תוויות: ,

יום ראשון, 16 בפברואר 2014 

תרגיל בהבנת הנקרא?

הדעות עדיין מחולקות בנוגע לערכם של קורסי MOOC. לקראת סוף 2013 ההתלהבות הגדולה מיכולתם של הקורסים האלה לחולל שינוי בהשכלה הגבוהה די דעכה, אבל מצד שני יש עדיין רבים הסבורים שהם מציעים פתרון זול וזמין לאוכלוסיות שאינן יכולות לשלם את המחירים הגבוהים של ההשכלה היום. אישית, על אף הרצון שלי שקורסים כאלה אכן יצמחו ויצליחו, נדמה לי שהיום אנחנו עדים לכך שהם מחפשים אפיקי התפתחות שמתרחקים מהמטרה המקורית של השכלה לכל. אני חושש שהיום קורסי MOOC נעשו לפתרון שמחפש בעיה. כסף רב הושקע בפלטפורמות ה-MOOC השונות, והמשקיעים בהם מצפים לראות תמורה לכספם. נדמה לי שזאת הסיבה המרכזית שנמצאת מאחורי הכיוונים שבהם יוזמי קורסי ה-MOOC עכשיו פונים. הכיוונים האלה, כמובן, לגיטימיים, גם אם קשה לזהות את ההבטחה המקורית של ה-MOOC בהתמקדות החדשה של Udacity, למשל, בהכשרה מקצועית.

גם אם לגיטימי שקורסי ה-MOOC ישתנו, ושיוזמי הקורסים האלה יפנו לאוכלוסיות חדשות, יש בכל זאת מקרים שהם משונים יותר מאחרים, מקרים שמעמידים בסימן שאלה את כלל תופעת ה-MOOC. מקרה כזה זכה לכותרות לפני שבוע בדיווח ב-Chronicle of Higher Education. שם קראנו על הכוונה של אוניברסיטת הרווארד לפתוח עבור בוגריה קורסי MOOC אקסקלוסיביים:
Beginning in March, HarvardX for Alumni will offer versions of seven Harvard MOOCs exclusively to graduates of the university. The courses will not be full-length MOOCs but “segments” that include some new material developed specially for graduates, according to Michael Rutter, a spokesman. Some professors might even travel to talk about the material at Harvard Clubs in different cities, Mr. Rutter said.
האם הקורסים האלה שהרווארד מציעה יכולים להחשב קורסי MOOC? חשוב לזכור שראשי התיבות MOOC מתייחסים לקורסים מקוונים שהם פתוחים וגדולים – Massive Open Online Courses. קורסים מקוונים אינם משהו חדש – הם קיימים כבר שנים רבות במוסדות רבים. כמו-כן, גם ללא מסגרת של MOOC אפשר ב-YouTube למצוא הקלטות של הרצאות של קורסים שלמים. מי שמבקש לצפות בסרטונים האלה, ויתמיד בצפייה, יכול להשכיל בתחומים רבים, וללא צורך בהרשמה כלשהי. אם הרווארד היתה מציעה לבוגריה "רק" גישה לקורסים מקוונים לא היתה סיבה להרים גבה. אבל הקורסים האלה מופיעים כתת-קטגוריה של HarvardX, חלק מפלטפורמת edX, שהיא באופן מוצהר תשתית לקורסי MOOC.

בדף ההסבר של HarvardX מופיעים שלושה עקרונות יסוד שעליהם הפרויקט מבוסס. הראשון מאלה מצהיר:
Expand access to education for everyone
זהו אכן אחד העקרונות המרכזיים של רעיון ה-MOOC, אבל נדמה לי שהוא הולך לאיבוד כאשר מציעים קורסים רק לבוגרים (ורצוי לזכור שמדובר בבוגרים של אחת האוניברסיטאות היוקרתיות, והאקסקלוסיביות, ביותר). להמשיך לקרוא לקורס כזה "פתוח" או "מאסיבי" מותח את המשמעות של המילים האלו קצת מעבר למקובל.

אבל המינוח שבו בהרווארד בוחרים להגדיר את הקורסים החדשים שלה איננה מה שמעסיק אותי. יותר חשוב לי הדרך שבה רעיון ה-MOOC מאבד את ייעודו. לפני שנה תומס פרידמן, בעל הטור הפופולארי בניו יורק טיימס, לא חסך במילים כדי לתאר את השינוי החיובי שעתיד להתרחש בהשכלה הגבוהה בזכות המהפכה בלמידה מקוונת:
Nothing has more potential to lift more people out of poverty — by providing them an affordable education to get a job or improve in the job they have. Nothing has more potential to unlock a billion more brains to solve the world’s biggest problems. And nothing has more potential to enable us to reimagine higher education than the massive open online course, or MOOC, platforms that are being developed by the likes of Stanford and the Massachusetts Institute of Technology and companies like Coursera and Udacity.
מה נשאר מהחזון הזה בגלגול החדש של ה-MOOC לפי הרווארד? לצערי, נדמה לי שמעט מאד. במקום זה, אנחנו עדים לנסיון נוסף של מוסדות להשכלה גבוהה יוקרתיים לנצל את המומנטום שה-MOOC יצר על מנת לשווק את עצמם טוב יותר. מציאת פתרונות לבעיות הגדולות שעליה פרידמן כתב תצטרך, כנראה, לחכות.

תוויות:

יום שני, 8 ביולי 2013 

לא היה מזיק לדעת על מה מדברים

במאמרון ארוך בבלוג E-Literate מתחילת השבוע הקודם ג'ים פרמר מגולל את הסיפור (מיוני, 2012) של הפיטורין של נשיאת אוניברסיטת וירג'יניה, וחזרתה לתפקיד אחרי שלושה שבועות. מדובר בסיפור מרתק שמשקף את המידה שבה ידיעות לא מבוססות שמתפרסמות בעיתונות הפופולארית משפיעות על החלטות בהשכלה הגבוהה, החלטות שאמורות להיות מקצועיות.

ביוני של 2012 הוועד המנהל של האוניברסיטה של וירג'יניה, אוניברסיטה ציבורית אך יוקרתית, החליטה שנשיאת האוניברסיטה, תרסה סוליבן, לא פעלה מספיק בזריזות על מנת לקדם את מה שהוועד הגדיר כקורסים מקוונים.

הסיפור שפרמר מספר מבוסס על תחקירים של עיתון הסטודנטים העצמאי של האוניברסיטה (עיתון, אגב, שזוכה לפרסים). באמצעות חוק ה-Freedom of Information כתבים של העיתון קיבלו תכתובת דואר אלקטרוני של הוועד המנהל. מהתכתובת הזאת מתברר שהביקורת על חוסר הזריזות של סוליבן עלתה אחרי שכמה מאנשי הוועד המנהל קראו כתבות בניו יורק טיימס ובוואל סטריט ג'ורנל. הכתבות האלו דיווחו על קורסי MOOC ויצרו את הרושם (המאד נפוץ היום) שביכולתם של הקורסים האלה לשבש את ההשכלה הגבוהה כמעט ללא הכר. מתוך תחושה שצריכים "להיות שם", חברי הוועד המנהל הביעו את הביקורת שלהם כלפי הנשיאה ואילצו אותה להתפטר.

לסיפור הזה היבטים מעניינים רבים. אולי החשוב ביותר מאלה הוא שאותם אנשי הוועד המנהל ניזונו מהעיתונות הפופולארית בלבד. הם לא פנו להנהלת האוניברסיטה, או לסגל ההוראה, על מנת לברר את מצב הלמידה המקוונת אצלם. לו היו עושים זאת הם היו מגלים שכבר שנים לאוניברסיטה של וירג'יניה, כמו לאוניברסיטאות רבות, יש קורסים מקוונים רבים. הם אפילו היו לומדים שאיש סגל משלהם מלמד ב-MOOC של Coursera. אבל הם לא היטיבו להבחין בין קורסים מקוונים לבין קורסי MOOC. למען האמת, הם אפילו לא ניסו לעשות זאת. זה איננו מפתיע – הרי לא הנסיון בקורסים מקוונים שהצטבר באוניברסיטה, ולא איכות ההוראה, עניינו אותם. עניין אותם לא להשאר מאחור, לא להשטף בצונמי שלפי העיתונות מאיים להטביע אותם.

הסיפור של האוניברסיטה של וירג'יניה התרחש לפני שנה. פרמר מביא אותו עכשיו בעקבות כתבה של ג'ושוע קים באתר Inside Higher Ed, כתבה שמדווחת על כתבה של ג'ון טמני ב-Forbes. הכתבה של קים התפרסם לפני כחודש, וזאת של טמני מספר ימים לפני-כן. מתברר שעל אף העובדה ששנה עברה מאז הפרשה של האוניברסיטה של וירג'יניה, העיתונות ממשיכה להתבלבל בין "קורסים מקוונים" לבין קורסי MOOC. הכותרת של הכתבה של טמני ממחישה זאת:
כך בכותרת, אבל לא כך בכתבה עצמה. קים מסביר:
When Tamny is saying that online education is the next bubble he is of course not talking about the sort of online education that any of us working in the field of designing, teaching, or supporting online courses would recognize.

Tamny is talking about MOOCs.
קים כותב שיתכן שקיימת בועה בנוגע לקורסי MOOC, בועה שעתידה להתפוצץ. אבל מפני שטמני איננו מבחין בין ה-MOOC לבין הלמידה המקוונת בכללותה, קשה לקבל או לדחות את הטענה שלו. זאת ועוד: קים מדגיש שיתכן שהביקורת של טמני מתאימה למצב של קורסי MOOC היום, אבל היא בוודאי איננה תואמת את המציאות של הלמידה המקוונת בה הוא מעורב:
What is certain is that the online learning communities focus over the past decade has been on just the sort of learning that Tamny sees as most valuable. That is learning that is built around the intense exchange and development of ideas between faculty and students. Online courses are hot beds of good pedagogical practices. All of the online programs that I have worked on have been collaborations between learning designers and subject matter experts, developed on strong theoretical foundations of how people learn.
הוועד המנהל של האוניברסיטה של וירג'יניה, וג'ון טמני, אינם היחידים שאינם מצליחים להבחין בין קורסים מקוונים לבין קורסי MOOC. לפני חודשיים ה-Chronicle of Higher Education (שהיה צריך היה לדעת טוב יותר) פרסמה אינפוגרפיק שתיאר את הדמויות הבולטות בתחום ה-MOOC. הופיעה שם (עם צילום) קתי דייווידסון מאוניברסיטת דיוק. דייווידסון מאד מעורבת בהיבטים רבים של התקשוב בחינוך, אבל היא הופתעה לגלות שהיא גם נחשבת דמות מובילה בנוגע לקורסי MOOC. בעקבות הפרסום הזה היא כתבה בבלוג שלה:
... more to the point, I've been ambivalently interested in MOOCs, with more than a healthy degree of scepticism that the current form will persist in the future. On the other hand, I am interested, vitally so, in all the ways we can learn from one another online. So I'm uncomfortable with the "MOOC Major Player" sobriquet but flattered that my efforts over the last decade on behalf of digital modes of interactive and collaborative learning are being recognized here.
וכמובן שהקושי הזה מופיע גם אצלנו. לפני שלושה שבועות עיתון הארץ פרסם כתבה תחת הכותרת:
שם קראנו ש:
בעוד האקדמיה הישראלית עושה את צעדיה הראשונים בתחום, ברחבי העולם – ובעיקר בארה"ב – כבר הפכו הקורסים המקוונים לשחקן מרכזי במגרש ההשכלה הגבוהה.
אולי אפשר להבין את הבלבול שחל כאן בין קורסי MOOC לבין קורסים מקוונים. אבל קשה להבין כיצד מי שכתב את הכתבה לא ידע (או לא בדק) שכבר שנים רבות לאקדמיה בישראל, גם האוניברסיטאות וגם המכללות, יש קורסים מקוונים רבים, כולל קורסים מוצלחים מאד.

בסיום המאמרון שלו פרמר מצטט את ההצעות שקים מביא בסיום הכתבה שלו. מדובר בהצעות מאד פשוטות שמיועדות למנוע את הבלבול המתמשך הזה, ועוד יותר חשוב, למנוע פארסות כמו זאת שהתרחשה באוניברסיטה של וירג'יניה. יש טעם להביא את ההצעות האלו גם כאן:
I have a simple proposal.

Any reporter writing about online and education and MOOCs should understand the difference between the two.

Any reporter writing about online education should talk to people who have been designing and teaching online courses for the past few years. Any reporter writing about the benefits or faults of online learning should have to enroll in a quality online degree program.

And anyone that is writing about the pros and cons of residential vs. online education should experience a blended course.
אכן, הצעות די פשוטות. הן לא יכולות להזיק, אם כי סביר להניח שכל מי שמבקש לספר על השיבוש האדיר שהאינטרנט מחולל להשכלה הגבוהה יצליח, באלגנטיות, להתעלם מהן.

תוויות:

יום שבת, 6 ביולי 2013 

האם יש אמות מידה להעריך קורסי MOOC?

לפני כחודש הפרתי את השתיקה הממושכת שלי אודות ה-MOOC. תירצתי את החזרה לכתיבה על ה-MOOC בכך שלאחרונה אפשר היה להבחין בצמצום ציפיות כלפי ה-MOOC מצד אלה שדוגלים בהם. חשבתי שזה סימן להסתכלות מפוקחת יותר על התופעה במקום ההכרזות הכמעט אפוקליפטיות אודות הנושא שהתרגלנו לקרוא, והרגשתי שחשוב לציין זאת.

אבל על אף צמצום הציפיות הזה, קשה להגיד שבמשך חצי השנה האחרונה התמונה הכללית אודות ה-MOOC נעשתה ברורה יותר. יש יותר דיווחים על קורסים, הצלחות וכשלונות כאחד, אבל קשה להגיד שאלה עוזרים להבין לאן הדברים הולכים. במקום ששטף הפרסומים יוצר תמונה ברורה יותר, פושט זכינו למבול של כתבות על ה-MOOC – בעיתונים, בבלוגים, והיכן שלא פונים. כבר היום מבול המילים הזה יכול לשמש בסיס למספר תיזות דוקטורט, ולא נראה שבעתיד הקרוב שטף המילים הזה ייעצר. אבל שוב, אין זה אומר שהמידע הנוסף משכנע מישהו. קווי הוויכוח כבר צוירו – הביקורות שמופיעות היום לא ישכנעו את אלה הסבורים שמדובר בחידוש מבורך (שלא לדבר על חידוש "משבש"), והמבקרים אינם מתרשמים במיוחד מהדיווחים על קורסי MOOC מוצלחים.

בין היתר, הפער הזה נובע מהשוני בציפיות של שני הצדדים. אלה שרואים בקורסי MOOC הזדמנות להשכלה גבוהה עבור מי שלא יכול היה להשיג אותה לפני-כן, אדישים לטענות על מודל פדגוגי לקוי. אם הרצאות פרונטליות מספיק טובות לאוניברסיטאות, אז כל דבר שמביא הרצאות כאלה לציבור הרחב הוא מבורך. לעומת זאת, אלה שחושבים שהרצאות פרונטאליות אינן אמצעי למידה אפקטיבי וסבורים שההשכלה הגבוהה צריכה למצוא דרכי הוראה אחרות מטילים ספק בכך שמי שנרשם לקורסים האלה באמת לומד בהם. הם מסתכלים במודל הפדגוגי הרווח של ה-MOOC ורואים המשך של הקיים, רק בממדים גדולים יותר.

נדמה לי שמאמרון של ליסה ליין מלפני שלושה שבועות עוזר לחדד את ההבדלים האלה ולעשות קצת סדר בוויכוח.

ליין מציינת שבוויכוחים סביב ה-MOOC היא לא נתקלת בתלונות בנוגע לאיכות המידע שנמסר ללומדים בהרצאות המצולמות בקורסים. היא מוסיפה:
This means that the debate about mass pedagogy has two aspects. One is whether the lecture format itself relays good information and well-supported professorial interpretations – this seems to not be a problem. The other is based in the very old argument over whether lecture/presentation itself is good pedagogy.
ליין מלמדת היסטוריה בקולג' קהילתי קטן בדרום קליפורניה, והיא מעורבת היטב בנסיונות לגייס טכנולוגיות דיגיטאליות לשפר את ההוראה שלה ואת הלמידה של הסטודנטים שלה. ליין מקדישה מאמצים רבים לעיצוב סביבת הלמידה של הסטודנטים שלה, ומדגישה שההרצאה היא רק חלק אחד מכלל הסביבה הזאת, ואולי אפילו חלק קטן. סטודנטים עם מוטיבציה פנימית יכולים לדלות מידע מתוך הרצאות, אבל, לדעת ליין, הם עדיין זקוקים לליווי אישי כדי לצלול עמוק יותר לתוך הנושא וממש לחקור אותו:
If you are focused on individual learning and individual evaluation of that learning, either for self-improvement or to be assessed for a grade/credit/degree, then the interaction and assessment elements of xMOOCs can be disappointing. Individualized learners are self-directed enough to do the work and learn well on their own given the presentation, but their efforts at deeper exploration are adversely affected by lack of professorial contact, feedback and input.
רבים מאלה שמבקרים את ה-MOOC טוענים שקורס המוני מאבד את הקשר האישי שדרוש כדי שלמידה משמעותית תתרחש. מול הטענה הזאת התומכים בקורסי MOOC בדרך כלל משיבים שקשר מהסוג הזה קיים רק באוניברסיטאות יוקרתיות, ולא בקולג'ים קהילתיים. ליין, שכזכור מלמדת בקולג' קהילתי, איננה מוכנה לוותר על הליווי שהיא חושבת שהסטודנטים שלה זקוקים לו. עבורה הבעיה של קורסי ה-MOOC היא שהם אינם מתקדמים מעבר לשלב של מסירת מידע:
If you are focused on crowd-sourced learning and self-actualization through communication with others, xMOOCs may be disappointing for similar reasons. Presentation quality may be high, but presentation is secondary to exploration – it is just a jumping off point. With formulated discussions and automated assessments focused on absorbing that presentation content, there is less opportunity to extend exploration.
ליין טוענת שפדגוגיה של קורס נבחנת בשלושה היבטים: הפדגוגיה של הצגת המידע בקורס, הפדגוגיה של האינטראקציות בקורס, והפדגוגיה של הערכת הלמידה. לדעתה, בקורס טוב כל ההיבטים זוכים למענה מוצלח. כאשר היא בוחנת קורסי MOOC היא מוכנה להכיר בכך שהפדגוגיה של הצגת המידע מוצלחת, אבל היא לוקה בחסר בשני ההיבטים האחרים. וליין כמובן סבורה שכאשר מעריכים קורס צריכים לקחת בחשבון את כל ההיבטים האלה. לכן, היא איננה מתלהבת מקורס ה-MOOC כפי שהם קיימים היום.

קשה לא לסיים עם הערה טיפה פסימית: לטעמי, ליין מעלה נקודות חשובות שעוזרות לנו להבין למה עדיין מוקדם להתלהב מקורסי MOOC. אבל היא עצמה גם מציינת שאין חדש בדברים שהיא כותבת. וזה מחדד מציאות בעייתית – בדיון סביב הכדאיות של ה-MOOC המחנות השונים לא רק שאינם מסכימים לגבי הכדאיות הזאת, הם אפילו אינם מסכימים לגבי אמות המידה שלפיהן אפשר להעריך אותה.

תוויות:

יום רביעי, 19 ביוני 2013 

הרהור קצר על הנחות יסוד

פרסומת די נחמדה שעליה כותב טים סטאמר מראה תלמיד בגיל כיתות היסוד עם חיוך רחב על פניו המניף אל על דף של מבחן בחשבון עם ציון "מצויין" עליו. הכיתוב שמלווה את הצילום מכריז:
כפי שאפשר לנחש, מדובר בפרסומת של חברה שמייצרת נייר. מאז כניסת האינטרנט לתודעה הציבורית הנייר נמצא בנסיגה, ומידי שנה המכירות כנראה הולכות ומצטמצמות. היום הנייר נמצא בתחרות עם כלים דיגיטאליים שנמצאים כמעט בידי כולם, והפגיעה במכירות קשה. לאור זה הגיוני, וגם לגיטימי, שחברות הנייר יגייסו מאמרים ומחקרים כדי לשכנע שהקריאה על גבי הנייר "טובה" יותר מאשר הקריאה על גבי המסך. וזה מה שחברת הנייר המסויימת הזאת עושה באתר הפרסומי שלה. על המחקרים האלה, באירוניה די גלויה, סטאמר מעיר:
I don’t suppose the fact that two of them are more than ten years old and six others predate the release of the first iPad makes any difference.
אבל מה שמעניין אותי כאן איננו המגמתיות של חברת הנייר. הרי גם אם המחקרים שהיא מביאה מיושנות ושייכות לתקופה שמאחורינו, אין ספק שעדיין אפשר לטעון שהקריאה על גבי הנייר עדיפה. מה שמעניין אותי כאן היא הנחה סמויה יותר – לא לגבי הנייר עצמו, אלא לגבי הלמידה. סטאמר מזהה את ההנחה הזאת:
However, what strikes me about the ad are the assumptions the copywriters seem to have about what education is and should be.

Learning math is correctly performing 36 calculations by hand. College is largely about reading standard printed textbooks and highlighting the text. Research papers are forever.

Teaching is all about transmitting information.
גם אם הנייר עדיף כדי לקדם את הלמידה כפי שחברת הנייר כנראה מבינה אותה, יתכן שיש למידה אחרת, משמעותית יותר, שהדיגיטאליות מזמינה.

קשה לבוא בטענות כלפי חברת הנייר שבסך הכל מבקשת לשכנע אותנו שהיא עוד רלוונטית. לעומת זאת, נדמה לי שחייבים לבוא בטענות כלפי דפנה קולר, ממייסדי Coursera, כאשר היא משמיעה הנחת יסוד אחרת, מפוקפקת בהרבה. במאמרון מלפני שבוע בבלוג שלו ג'ון ביזלי-מוראי מביא קטעים מתוך הרצאה של קולר על גדולתו של Coursera באוניברסיטה של בריטיש קולומביה. ביזלי-מוראי מסביר:
For the first of three “vignettes” that she provides, we dwell on Raúl Coaguila, a Peruvian who won a Fulbright, we are told, thanks to his Coursera expertise. Because the fact is, Koller informs us, there is “not very much computer education to be had in Peru.” Only Coursera could give him this opportunity, dedicated as the company is to “people whose lives have been transformed by education that they would never otherwise have had.”
כיצד אפשר לא להתרגש ממיזם חינוכי שמביא את מדעי המחשב למדינה ענייה כמו פרו? הבעיה היא שלביזלי-מוראי (שאגב, זכה לתהילה אינטרנטית כאשר ב-2008 הוא הגה את הקורס Murder, Madness, and Mayhem, אחד הקורסים הראשונים בהשכלה הגבוהה ששם לו למטרה להכין ערכים איכותיים לוויקיפדיה) יש הכרות די עמוקה עם פרו, והוא מסביר שהמציאות שם שונה מאד ממה שקולר מתארת:
Because I’ve been to Lima (and Cuzco and Trujillo and Huamanga…) and pretty much all you see are endless adverts for computer courses at the multitude of local colleges and universities. Try for instance, the Universidad Peruana de Ciencias Aplicadas or the Universidad Nacional de Ingeniería. Or even the venerable Universidad Nacional Mayor de San Marcos, which has been teaching computing for over seventy years. Heck, this October you could take part in the V Congreso Internacional de Computación y Telecomunicación, hosted at the Universidad Inca Garcilaso de la Vega.

What, did Koller think they live in mud huts down there?
חברת הנייר מבקשת, באמצעות הפרסומות שלה, לקדם אג'נדה מסחרית. לצורך זה היא מגייסת "עובדות" שזקוקות למתיחה מסויימת. העובדות אולי נכונות, אבל גם מוגזמות. כמו סטאמר, מה שמפריע לי איננו השימוש החופשי ב-"עובדות", אלא הנחת היסוד שנמצאת מאחוריהן לגבי כיצד אנחנו לומדים. גם קולר מבקשת לקדם אג'נדה מסחרית, ולשם קידום האג'נדה הזאת לא כל כך מפריע לה שהיא משחקת עם הבורות שלנו, ומראה את המעשים הטובים של Coursera במדינה דרום אמריקאית ענייה. היא בוודאי מנחשת נכון שנחשוב שלסטודנטים שם אין גישה למחשבים, ולכן הקורסים ש-Coursera מציע להם מאפשר להם לצאת מהעוני.

אני נוטה לחשוב שמפני שהטענות של חברת הנייר מנוגדות לתפיסה הטכנולוגית הרווחת של היום, רוב הקוראים של הפרסומות שלה יתייחסו בספקנות כלפי הטענות האלו, ובכלל לא יחדרו עמוק יותר על מנת לגלות את הנחת היסוד הבעייתית בנוגע ללמידה שמסתתרת שם. לעומת זאת, קולר ו-Coursera נתפסים כחלוצים בתחום הלמידה באמצעות האינטרנט, והלמידה הזאת נתפסת כמעט כחזון אחרית הימים. בגלל זה, הקביעה הבעייתית (והמוטעית) שלה בנוגע למצב לימודי המחשב בדרום אמריקה בקושי גורמת להרמת גבה. הקביעה שלה הרבה יותר בעייתית, ואפילו מסוכנת, מאשר זאת של חברת הנייר. אפשר לקוות שנתייחס בספקנות לגבי הטענות של חברת הנייר, ושלא ניפול בפח שקולר ו-Coursera טומנים לנו.

תוויות: , ,

יום שלישי, 4 ביוני 2013 

צמצום הציפיות

קצת להפתעתי, עיון בבלוג הזה הראה לי שהפעם האחרונה שהתייחסתי כאן לתופעת ה-MOOC היתה לפני כחצי שנה. הדבר היה קצת תמוה בעיני – כמעט מידי יום אני קורא מאמר או מאמרון (או מחקר, או סתם התייחסות) בנושא ה-MOOC, כך שהגיוני שגם אכתוב עליו. אבל אולי דווקא עודף ההתייחסויות לנושא הוא שגרם לי לשמור על זכות השתיקה. לפני כחצי שנה, בנובמבר, הניו יורק טיימס הכריז על 2012 כ-"שנת ה-MOOC", וגם השנה הוא ממשיך לככב בכותרות. יש עדיין כאלה שטוענים שהוא (עדיין) הדבר הגדול הבא בהשכלה הגבוהה, ואחרים משוכנעים שהוא יהרוס אותה. לפעמים נדמה שהדעות, לכאן ולכאן, אינן קשורות למציאות בשטח, אלא לרצונות של מי שמשמיע אותן. וכשזה המצב אולי, במקום להצטרף לחגיגת ההכרזות, עדיף לשמור מרחק ולחכות עד שהתמונה קצת תתבהר.

אין זה אומר שאין לי דעה. ההפך הוא הנכון – יש לי כמה, ולא פעם הן סותרות זו את זו. לצד זה שאני רואה הרבה חיוב בהיצע של קורסים שמאפשרים לכל אחד להשכיל ו/או לרכוש ידע שיאפשר לו לרכוש מקצוע, אני גם חושש שה-MOOC, כפי שאוניברסיטאות יוקרתיות מקדמות אותו היום, מאיים על קיומם של קולג'ים קטנים, ועל המגוון האקדמי שריבוי מוסדות מאפשר. וכמובן שתי הגישות האלו אינן בהכרח סותרות. עלי לציין שאני משוחד: ב-2008 השתתפתי (אם כי יותר כצופה מאשר כמשתתף פעיל) ב-MOOC קונקטיביסטי. ציפיתי (או לפחות קיוויתי) שדפוס הקורס ההוא ישמש תבנית לקורסי MOOC נוספים. אבל זה לא קרה. אותו קורס היה שונה מאד מקורסי ה-MOOC שעוררו את ההתרגשות של הניו יורק טיימס. אפשר להגיד שאני התאכזבתי מהכיוון שבו ה-MOOC התפתח, וזה בוודאי משפיע על ההתייחסות שלי אל התופעה היום.

לאחרונה נדמה שאולי אין צורך להמשיך לשמור מרחק מפני שהתמונה אכן מתבהרת. ודווקא התמונה שמצטיירת איננה של מהפכה חינוכית ולא של הרס החינוך, אלא של משהו הרבה יותר בנאלי. לאחרונה, על אף העובדה שההתלהבות (לפחות בעיתונות) עדיין גדולה, יש סימנים שהגופים שמשווקים קורסי MOOC מעצבים את עצמם מחדש, ועכשיו הם בסך הכל מערכות לניהול הלמידה. הבעיה היא שיש כבר רבים כאלה, ואם זה כל מה שיוצא מהבטחת ה-MOOC העיתונות תצטרך לחפש תופעה חדשה שעליה היא תוכל להרעיף כותרות.

לפני כשבוע מרטין וולר ציין שההתלהבות כנראה מגיעה לקיצה:
I guess we all knew the MOOC bubble would burst sometime, but I'm saying it's happened this week - it just doesn't know it yet. The reason? Commercial MOOC providers have started making noises about becoming elearning courseware providers for standard education providers.
מספר אירועים תרמו לגיבוש המסקנה הזאת של וולר. בין אלה יש ההודעה של Coursera שהחברה בוחנת כיצד לשלב את הקורסים שלה לתוך קורסים שנלמדים פנים אל פנים, ושל אוניברסיטת ג'ורג'יה-טק שהיא תציע תואר שני באמצעות MOOC, אבל במחיר גבוה בהרבה מ-"חינם". (וולר גם מזכיר את הכרזתו של קלייטון כריסטנסן שהיום הוא רואה את עתיד החינוך בלמידה היברידית ולא מקוונת באופן מלא, הכרזה שציינתי כאן לפני מספר ימים.)

וולר מציין שתי סיבות עיקריות לנסיגה של מגישי קורסי ה-MOOC הגדולים מההבטחה שלהם שהם מציעים משהו חדש, שונה, ואפילו מהפכני בחינוך. הסיבה הראשונה היא הרצון של המשקיעים במיזמי ה-MOOC לראות החזר על ההשקעה שלהם:
The initial open model isn't offering this any time soon, so a quicker route to pay back is to work with existing providers and students who are already paying. As people such as David Kernohan have been pointing out, the problem with MOOCs funded by VCs is that sooner (rather than later) they want their money back, and they'll make you shift your model to do that.
מדובר בסיבה מאד משכנעת, אבל הסיבה השנייה אולי מעניינת יותר. וולר מעלה את הסברה שמלכתחילה המטרה של מיזמים כמו Coursera היתה להפוך להיות בין הגורמים המובילים בשוק חומרי הלמידה המתוקשבים. הוא מציין שמייק קאלפילד חזה את הכיוון הזה לפני חצי שנה. קאלפילד כתב אז:
We now understand the endgame here. We now get the business model. The idea is not “send your students to us!”. The idea is to become yet another online vendor of services to higher ed.
בשלב הזה אפשר לשאול "אז מה?". השוק מוצף במיזמים תקשוביים שמבקשים לחדור לשוק מאד מבטיח. הגיוני שכל מי שרוצה להצליח בו ינסה להציג את עצמו כמיוחד. אין בכך שום פסול. וולר אפילו מציין שגופים כמו Coursera בהחלט יכולים למלא תפקיד חיובי בתקשוב החינוכי. עם זאת, הוא כותב שאם בסופו של דבר ה-MOOC איננו כל כך מיוחד, הכיסוי העיתונאי המאסיבי שלו הוא זכה איננו מוצדק. ואם המציאות של ה-MOOC די בנאלית – האם זה אומר שהתופעה עשוייה להעלם? וולר שואל את השאלה הזאת, ועונה:
No, I don't think so, but maybe they can now become what we always wanted them to be, focused on access and experimentation and not hype and commercialism.
ועם הבעת התקווה הזאת בהחלט אפשר להסכים.

תוויות:

יום שלישי, 27 בנובמבר 2012 

הבהרה קצרה לפני בדיקה נוספת של ה-MOOC

מספר פעמים בעבר ציינתי שאינני מודד את ערכו של הבלוג הזה במספר התגובות, או אפילו במספר הקריאות. אבל כאשר תוך זמן קצר מאמרון אחד זוכה לשתי תגובות מאנשים שאני מעריך, נדמה לי שראוי שגם אני אגיב. אולי הבנתי לא נכון, אבל התרשמתי מהתגובות האלה (וגם מהאזכור הקצר בפורטל מס"ע שמתמקד בספקות שהבעתי כלפי ה-MOOC) שקוראי התרשמו שאני בעיקר מבקר את ה-MOOC. דווקא אני הרגשתי שאחרי המבוא שאכן העלה ספקות, עיקר המאמרון התייחס בחיוב לדבריו של קליי שירקי שטוען שה-MOOC מהווה אלטרנטיבה חיובית להשכלה הגבוהה כפי שאנחנו מכירים אותה היום.

בתגובה שלו, גיא לוי מציין ש-"הקורסים ב-Coursera מבוססים גם על הערכת עמיתים". שמחתי לראות שגיא מוסיף את המילה "גם". אין לי סטטיסטיקה, אבל נדמה לי שנכון להיום ה-"גם" הזה הוא עדיין חלק קטן של כלל ההערכה. גיא כותב שב-Coursera פיתחו אלגוריתם מאד חזק לשם זה. יתכן. לא צללתי לתוך כל 206 הקורסים הרשומים באתר כדי לבדוק כיצד מתבצעת ההערכה בהם. עם זאת, באתר של Coursera מצאתי דף אחד שמתייחס לפדגוגיה, ובדף הזה רק פיסקה אחת על הערכת עמיתים. בפיסקה הזאת אנחנו קוראים:
Following the literature on student peer reviews, we have developed a process in which students are first trained using a grading rubric to grade other assessments. This has been shown to result in accurate feedback to other students, and also provide a valuable learning experience for the students doing the grading.
הקישור באותם משפטים מוביל למאמר בן שישה עמודים משנת 2001 שמתאר נסיון התחלתי אחד. אין לי ספק שמקימי Coursera בקיאים בספרות בנושא, אבל ממה שמופיע באתר שלהם זה איננו בדיוק הרושם שנוצר.

גם מיכל גלעדי מגיבה, ומציינת ש-"הייחוד בקורסים אלה הוא ההתבססות על 'חוכמת ההמונים', אשר באופן מפתיע [או לא] נותנת הערכה משמעותית למשתתפים הפעילים בקורס". באותה פיסקה שממנה ציטטתי למעלה, אנשי Coursera מתייחסים גם לנושא הזה. הם כותבים:
we draw on ideas from the literature on crowd-sourcing, which studies how one can take many ratings (of varying degrees of reliability) and combine them to obtain a highly accurate score.
הפעם הקישור מוביל למאמר בן עשרה עמודים (כולל עמוד אחד של מקורות, דבר שחסר במאמר הקודם) משנת 2008 (אנדרו נג, אחד מיוזמי Coursera, הוא בין כותבי המאמר). בסך הכל (וכפי שאפשר להבין מהמשפט באנגלית למעלה) המאמר מבקש להראות שמבחר דירוגים שונים יכולים להתחבר להציג דירוג מאד אמין. המאמר אכן בוחן מספר מטלות שבדרך כלל מבוצעות על ידי "מומחים", ומשווה בין דירוג ה-"מומחים" לבין הדירוג ה-"ממוצע" של "לא מומחים". כדאי לציין שהערכה של מטלות בקורס, או אפילו משהו דומה, איננה בין הנושאים שנבדקו בשיטה הזאת במחקר שבמאמר. נדמה לי שיש גם טעם לציין שהפיסקה בדף של Coursera מזכירה "crowd sourcing", שבדרך כלל מתורגם ל-"מיקור המונים". יש לרעיון הזה קשר מסויים ל-"חוכמת ההמונים" אבל בכל זאת די שונה ממנה. על אף הפופולאריות הרבה של "חוכמת ההמונים" (פופולאריות שאני מודה שאינני שותף לה), נדמה לי שב-Coursera הכוונה היא לצבור מספר לא גדול של הערכות כדי להשיג ממוצע. לא הייתי מכנה את זה "חוכמת ההמונים".

אבל כל זה איננו שולל את הקורסים של Coursera, או הנסיון בהערכת עמיתים. אולי היא תצליח. באוגוסט השנה אודרי ווטרס הביעה את תמיכתה בהתנסות של Coursera בהערכת עמיתים בקורסים שלהם (אולי נכון יותר לכתוב "בכמה מהקורסים שלהם"). ווטרס ציינה שהנסיון שלה בהערכת עמיתים בקורסים שהיא לימדה היה חיובי, ולכן בעיניה יש סיבה לחשוב שכך אולי יהיה גם ב-Coursera. עם זאת, היא הדגישה שהערכת עמיתים בקורס של 30 סטודנטים שונה מאד מהערכת עמיתים בקורס של כמה אלפים. כאשר הסיבות להשתתפות בקורס, והמטען הלימודי והתרבותי שהמשתתפים מביאים איתם כל כך מגוונים (שלא להגיד "שונים"), אפשר אפילו לשאול אם בכלל מדובר ב-"עמיתים".

ווטרס מקרשת לבלוג של לאורה גיבס, סטודנטית בקורס בפנטזיה ומדע בדיוני ב-Coursera, וגם מרצה בתחום המיתולוגיה והפולקלור באוניברסיטה של מדינת אוקלהומה. במהלך הקורס שבו היא השתתפה גיבס ניהלה בלוג בו היא דיווחה על המתרחש ועל תחושותיה כלפי המתרחש הזה. הבלוג כולו הוא מסמך מרתק שבוחן היבטים רבים של הקורס, ומספר מאמרונים בו עוסקים בהערכת עמיתים. אפשר לסכם שגיבס רחוקה מלהיות שבעת רצון מהדרך שבה התהליך הזה התבצע בקורס.

כפי שציינתי בתחילת ה-"תגובה" הזאת (והכוונה המקורית שלי לא היתה להתארך עד למאמרון שלם), דווקא הופתעתי שהתגובות למה שכתבתי התמקדו בביקורת שלי כלפי ה-MOOC, במקום בנקודת האור החזקה שמצאתי דרך המאמרון של קליי שירקי. אין לי שום סיבה לשלול נסיונות כגון ה-MOOC, ויש סיבות טובות לתמוך בו. עם זאת, דבריהם של גיא ושל מיכל אינם משכנעים אותי שהערכת העמיתים באמת מרכזית, או מוצלחת, בקורסים של Coursera. מביקורות אחרות שקראתי, גם לא התרשמתי שהמרכיב הזה עתיד להחזיק מעמד. בשלב הזה, אינני יודע אם מיזמי MOOC אחרים רואים בהערכת עמיתים אמצעי רצוי להערכה בקורסים שלהם.

ההערכה היא מרכיב חשוב בקורסי MOOC. אמינותה בוודאי תשפיע על הצלחת המודל הלימודי הזה כולו. אבל שוב, גם אם אינני אופטימי בנוגע להערכת עמיתים בקורסים האלה, יש עדיין סיבות טובות להיות אופטימי כלפי רעיון ה-MOOC בכללותו. אין זה אומר שלא צריכים לשאול שאלות קשות בנוגע לקורסי MOOC, ובמיוחד בנוגע לאלה המופצים על ידי אוניברסיטאות יוקרתיות. במאמרון קרוב אני מקווה שאצליח להעלות כמה מהשאלות האלה.

תוויות:

יום רביעי, 21 בנובמבר 2012 

האם השיבוש יגיע גם לאקדמיה?

כדי לכתוב לבלוג לא מזיק קצת שקט. כמובן שדרוש גירוי לכתוב, ויותר מדי שקט איננו מועיל, אבל אף אחד לא יתלונן על השקט של ראש נקי מהרעשים הרבים שמסביב. לפעמים הרעשים האלה הם צרכי פרנסה, לפעמים עיסוקים משפחתיים, ולפעמים פשוט הסח הדעת ממגוון סיבות קטנות. הרעשים של השבוע האחרון הם אזעקות ופיצוצים, והדאגה שמתלווה אליהם. ללא ספק אלה מקשים על השגת השקט הדרוש לכתוב. קשה להתנתק מהחדשות (שממילא ימשיכו להציף אותנו) ולהתיישב לכתוב. ומתוך כל הרעש, ואולי בגללו, יש חשק להמשיך בשגרה (או לחזור אליה), ובמקרה שלי השגרה היא עיון בפרסומים בתחום התקשוב החינוכי, פרסומים שאינם מפסיקים להגיע אלי גם בעת מלחמה.

בשבועות האחרונים הנושא החם ביותר בתחום הזה הוא ה-MOOC – קורסים ענקיים, פתוחים, ומקוונים. ה-MOOC איננו חדש. כבר בשנת 2008 זכיתי להשתתף באחד הקורסים הראשונים במודל הזה, אם כי ההשתתפות שלי היתה מצומצמת למדי מפני שמצאתי שכלומד עצמאי ותיק המסגרת של ה-MOOC לא תרמה לי משהו ייחודי שלא יכולתי להשיג בלעדיה. אבל ה-MOOC של היום, ה-MOOC שזוכה לכיסוי עיתונאי נרחב, שונה מאד מה-MOOC שאני הכרתי לפני מספר שנים.

נדמה לי שהשוני הזה הוא שמקשה עלי לכתוב כאן על תופעת ה-MOOC. כאשר אני קורא על ההצלחה המסחררת של מיזמים כמו Coursera ו-Udacity, אני שואל את עצמי אם לזה הוגי ה-MOOC הראשונים התכוונו. אותם הוגים ראו ב-MOOC מסגרת המאפשרת למידה עצמית וגם קבוצתית שתהיה פתוחה לא רק מבחינת האפשרות ללמוד ללא תשלום, אלא גם של פתוחה בכך שכל משתתף יכול להשפיע על הלמידה הקבוצתית. קורסי ה-MOOC שבכותרות היום אמנם פתוחים במובן של כל אחד יכול להרשם, אבל ביתר מאפייניהם מדובר בקורסים די סגורים – תכני הלימוד נקבעו מראש ותפקיד הנרשם הוא בסך הכל לרכוש את הדעת המוצעת לו דרך הרצאות מוקלטות.

בגלל זה, גם אם מדובר בהצלחה כבירה (ומאות אלפי נרשמים לקורסים כאלה בהחלט יכול להחשב להצלחה) קיוויתי למשהו אחר. חשתי שההצלחה היא גם הצלחה של ההוראה המסורתית, הנצחת מודל של הוראה שאפשר היה לקוות שישתנה בעקבות התקשוב. אין זה השיבוש לו ייחלתי.

מאמרון ארוך חדש של קליי שירקי מעמיד את ה-MOOC בפרספקטיבה אחרת, ומצביע על זה שגם אם לא מדובר בשיבוש בדרכי הלמידה, יש בו, בכל זאת, היכולת לשבש באופן מאד משמעותי את כלל מערך ההשכלה הגבוהה.

שירקי חוקר את ההשפעות של התקשוב על מגוון מוסדות. בעבר הוא תיאר כיצד פורמט ה-MP3 ושיתוף קבצים דרך Napster הביאו לשינויים גורפים בתעשיית המוסיקה המוקלטת. כמו-כן, הוא תיאר כיצד נגישות המידע דרך ה-WWW מפרק את החבילה המוכרת לנו כעיתון היומי או השבועון, ויוצר מודל אחר של פרסום חדשות/ידיעות. שירקי טוען שכמו שתעשיית המוסיקה המוקלטת והעיתונאות המודפסת לא יכלו לשרוד בצורתם המסורתית מול התקשוב, כך יקרה גם להשכלה הגבוהה, והוא מצביע על ה-MOOC כגורם המרכזי בשיבוש הזה:
Once you see this pattern - a new story rearranging people’s sense of the possible, with the incumbents the last to know - you see it everywhere. First, the people running the old system don’t notice the change. When they do, they assume it’s minor. Then that it’s a niche. Then a fad. And by the time they understand that the world has actually changed, they’ve squandered most of the time they had to adapt.

It’s been interesting watching this unfold in music, books, newspapers, TV, but nothing has ever been as interesting to me as watching it happen in my own backyard. Higher education is now being disrupted; our MP3 is the massive open online course (or MOOC), and our Napster is Udacity, the education startup.
רבים מאלה המבקרים את ה-MOOC מדגישים שקורס רב משתתפים פתוח המבוסס לרוב על הרצאות באמצעות הווידיאו ועל מבחני רב-ברירה להערכת הישגי הלומדים לא יכול להשתוות לקורס אוניברסיטאי. שירקי איננו מכחיש זאת. אבל הוא טוען שהרוב המכריע של הקורסים שעבורם סטודנטים משלמים כסף טוב אינם באיכות משובחת, ודווקא קורס רב-משתתפים פתוח יכול לענות על הצורך, ובהרבה פחות כסף. בעצם, כאן נמצא היסוד של השיבוש אשר ב-MOOC.

שירקי מציין שהנסיון להשוות קורסי MOOC לקורסים אוניברסיטאיים כמו של הרווארד מופרך. הרווארד, ומוסדות יוקרתיים דומים, ימשיכו לשרת שכבה מצומצמת ביותר של האוכלוסיה, ובצורה מיטבית. אבל הוא מסביר ש-50 הקולג'ים הנחשבים ביותר בארה"ב משרתים בסך הכל רק 3% מכלל אוכלוסיית הסטודנטים. הוא מדגיש שהרוב המכריע של האוכלוסיה הזאת לומדת בקולג'ים שסביר להניח שמעולם לא שמענו עליהם, קולג'ים שגובים סכומים מכובדים, אבל מעניקים השכלה שבמקרה הטוב היא בינונית. לפי שירקי, הסטודנטים בקולג'ים האלה ירוויחו מהאפשרות ללמוד ב-MOOC, ובגדול. הוא מסביר:
... the fight over MOOCs is really about the story we tell ourselves about higher education: what it is, who it’s for, how it’s delivered, who delivers it. The most widely told story about college focuses obsessively on elite schools and answers a crazy mix of questions: How will we teach complex thinking and skills? How will we turn adolescents into well-rounded members of the middle class? Who will certify that education is taking place? How will we instill reverence for Virgil? Who will subsidize the professor’s work?

MOOCs simply ignore a lot of those questions. The possibility MOOCs hold out isn’t replacement; anything that could replace the traditional college experience would have to work like one, and the institutions best at working like a college are already colleges. The possibility MOOCs hold out is that the educational parts of education can be unbundled. MOOCs expand the audience for education to people ill-served or completely shut out from the current system, in the same way phonographs expanded the audience for symphonies to people who couldn’t get to a concert hall, and PCs expanded the users of computing power to people who didn’t work in big companies.
אפשר להעלות שורה ארוכה של "אבל"-ים. מערכות חינוך, וההשכלה הגבוהה בפרט, הן מערכות מורכבות. בנוסף להוראה בסיסית הן עוסקות בהסמכה, במחקר, במגוון היבטים חברתיים, ועוד. קשה לדמיין שמערכת כזאת יכולה לקרוס סתם מפני שמישהו מתחיל להציע קורסים בחינם. אבל רצוי לזכור שרק לפני מספר שבועות השבועון האמריקני Newsweek, שבועון בעל מוניטין וייחוס, הכריז שהוא מפסיק לצאת לאור במהדורה מודפסת. בכך הוא הצטרף לשורה ארוכה של עיתונים שכבכר קרסו. השיבוש, כנראה, מסוגל להגיע מאד במפתיע.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates