לפני כחודש הפרתי את השתיקה הממושכת שלי אודות ה-MOOC. תירצתי את החזרה לכתיבה על ה-MOOC בכך שלאחרונה אפשר היה להבחין ב
צמצום ציפיות כלפי ה-MOOC מצד אלה שדוגלים בהם. חשבתי שזה סימן להסתכלות מפוקחת יותר על התופעה במקום ההכרזות הכמעט אפוקליפטיות אודות הנושא שהתרגלנו לקרוא, והרגשתי שחשוב לציין זאת.
אבל על אף צמצום הציפיות הזה, קשה להגיד שבמשך חצי השנה האחרונה התמונה הכללית אודות ה-MOOC נעשתה ברורה יותר. יש יותר דיווחים על קורסים, הצלחות וכשלונות כאחד, אבל קשה להגיד שאלה עוזרים להבין לאן הדברים הולכים. במקום ששטף הפרסומים יוצר תמונה ברורה יותר, פושט זכינו למבול של כתבות על ה-MOOC – בעיתונים, בבלוגים, והיכן שלא פונים. כבר היום מבול המילים הזה יכול לשמש בסיס למספר תיזות דוקטורט, ולא נראה שבעתיד הקרוב שטף המילים הזה ייעצר. אבל שוב, אין זה אומר שהמידע הנוסף משכנע מישהו. קווי הוויכוח כבר צוירו – הביקורות שמופיעות היום לא ישכנעו את אלה הסבורים שמדובר בחידוש מבורך (שלא לדבר על חידוש "משבש"), והמבקרים אינם מתרשמים במיוחד מהדיווחים על קורסי MOOC מוצלחים.
בין היתר, הפער הזה נובע מהשוני בציפיות של שני הצדדים. אלה שרואים בקורסי MOOC הזדמנות להשכלה גבוהה עבור מי שלא יכול היה להשיג אותה לפני-כן, אדישים לטענות על מודל פדגוגי לקוי. אם הרצאות פרונטליות מספיק טובות לאוניברסיטאות, אז כל דבר שמביא הרצאות כאלה לציבור הרחב הוא מבורך. לעומת זאת, אלה שחושבים שהרצאות פרונטאליות אינן אמצעי למידה אפקטיבי וסבורים שההשכלה הגבוהה צריכה למצוא דרכי הוראה אחרות מטילים ספק בכך שמי שנרשם לקורסים האלה באמת לומד בהם. הם מסתכלים במודל הפדגוגי הרווח של ה-MOOC ורואים המשך של הקיים, רק בממדים גדולים יותר.
נדמה לי ש
מאמרון של ליסה ליין מלפני שלושה שבועות עוזר לחדד את ההבדלים האלה ולעשות קצת סדר בוויכוח.
ליין מציינת שבוויכוחים סביב ה-MOOC היא לא נתקלת בתלונות בנוגע לאיכות המידע שנמסר ללומדים בהרצאות המצולמות בקורסים. היא מוסיפה:
This means that the debate about mass pedagogy has two aspects. One is whether the lecture format itself relays good information and well-supported professorial interpretations – this seems to not be a problem. The other is based in the very old argument over whether lecture/presentation itself is good pedagogy.
ליין מלמדת היסטוריה בקולג' קהילתי קטן בדרום קליפורניה, והיא מעורבת היטב בנסיונות לגייס טכנולוגיות דיגיטאליות לשפר את ההוראה שלה ואת הלמידה של הסטודנטים שלה. ליין מקדישה מאמצים רבים לעיצוב סביבת הלמידה של הסטודנטים שלה, ומדגישה שההרצאה היא רק חלק אחד מכלל הסביבה הזאת, ואולי אפילו חלק קטן. סטודנטים עם מוטיבציה פנימית יכולים לדלות מידע מתוך הרצאות, אבל, לדעת ליין, הם עדיין זקוקים לליווי אישי כדי לצלול עמוק יותר לתוך הנושא וממש לחקור אותו:
If you are focused on individual learning and individual evaluation of that learning, either for self-improvement or to be assessed for a grade/credit/degree, then the interaction and assessment elements of xMOOCs can be disappointing. Individualized learners are self-directed enough to do the work and learn well on their own given the presentation, but their efforts at deeper exploration are adversely affected by lack of professorial contact, feedback and input.
רבים מאלה שמבקרים את ה-MOOC טוענים שקורס המוני מאבד את הקשר האישי שדרוש כדי שלמידה משמעותית תתרחש. מול הטענה הזאת התומכים בקורסי MOOC בדרך כלל משיבים שקשר מהסוג הזה קיים רק באוניברסיטאות יוקרתיות, ולא בקולג'ים קהילתיים. ליין, שכזכור מלמדת בקולג' קהילתי, איננה מוכנה לוותר על הליווי שהיא חושבת שהסטודנטים שלה זקוקים לו. עבורה הבעיה של קורסי ה-MOOC היא שהם אינם מתקדמים מעבר לשלב של מסירת מידע:
If you are focused on crowd-sourced learning and self-actualization through communication with others, xMOOCs may be disappointing for similar reasons. Presentation quality may be high, but presentation is secondary to exploration – it is just a jumping off point. With formulated discussions and automated assessments focused on absorbing that presentation content, there is less opportunity to extend exploration.
ליין טוענת שפדגוגיה של קורס נבחנת בשלושה היבטים: הפדגוגיה של הצגת המידע בקורס, הפדגוגיה של האינטראקציות בקורס, והפדגוגיה של הערכת הלמידה. לדעתה, בקורס טוב כל ההיבטים זוכים למענה מוצלח. כאשר היא בוחנת קורסי MOOC היא מוכנה להכיר בכך שהפדגוגיה של הצגת המידע מוצלחת, אבל היא לוקה בחסר בשני ההיבטים האחרים. וליין כמובן סבורה שכאשר מעריכים קורס צריכים לקחת בחשבון את כל ההיבטים האלה. לכן, היא איננה מתלהבת מקורס ה-MOOC כפי שהם קיימים היום.
קשה לא לסיים עם הערה טיפה פסימית: לטעמי, ליין מעלה נקודות חשובות שעוזרות לנו להבין למה עדיין מוקדם להתלהב מקורסי MOOC. אבל היא עצמה גם מציינת שאין חדש בדברים שהיא כותבת. וזה מחדד מציאות בעייתית – בדיון סביב הכדאיות של ה-MOOC המחנות השונים לא רק שאינם מסכימים לגבי הכדאיות הזאת, הם אפילו אינם מסכימים לגבי אמות המידה שלפיהן אפשר להעריך אותה.
