קלייטון כריסטנסן זכה לתהילה בעולם העסקים בזכות תיאוריית "החידוש המשבש" (disruptive innovation) שהגה. העקרון די פשוט, אפילו מסוג הדברים שעליהם אומרים "למה לא חשבו על זה קודם" (ואולי אפילו עשו זאת). באופן כללי, הטענה המרכזית של "החידוש המשבש" היא שאם מוצר חדש ממלא צורך שלא זכה למענה לפני-כן, ביכולתו ליצור שוק חדש שמחסל את הישן, אפילו אם בשלב הראשון איכות המוצר ירודה לעומת מה שהוא בא להחליף. הדוגמה הקלאסית לשיבוש כזה הוא ה-mp3 שפתח את עולם המוסיקה לשיתוף קבצים ולהורדות חינם, וכך כמעט חיסל את תעשיית המוסיקה המוקלטת, על אף העובדה שהאיכות המוסיקאלית שלו היתה ירודה בהשוואה לאיכות של המוסיקה על גבי תקליטורים.
בשנת 1997 כריסטנסן פרסם ספר בשם
The Innovator's Dilemma שתיאר את הגישה שלו, וכמעט מיד עולם העסקים אימץ את הרעיונות שלו. בשנת 2008 כריסטנסן פרסם ספר נוסף –
Disrupting Class – שבו הוא בחן כיצד החידוש המשבש יכול להשפיע על החינוך. באופן די צפוי הוא קבע שהתקשוב והלימוד המקוון הם הגורמים המשבשים. כמו שקרה בעולם העסקים, גם בחינוך הרעיונות של כריסטנסן הפכו לדעה הרווחת ולחוכמה המקובלת: כמעט כולם הסכימו שבעתיד הלא כל כך רחוק החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו ישתנה באופן מהותי, והתקשוב הוא שיוביל את השינוי. לכאורה היום כולם מסכימים שהחינוך זקוק לשיבוש, וכמעט כל יזם חינוכי טוען שהשיבוש הרצוי הזה יגיע בזכות המוצר שלו.
אודרי ווטרס מכנה את הגישה הזאת "מיתוס". היא מדגישה שהמילה איננה רומזת שהגישה איננה נכונה, אלא רק שהגישה השתרשה בתודעת הציבור כך שכמעט אין מי שיערער עליה:
So when I say then, that “disruptive innovation” is one of the great myths of the contemporary business world, particularly of the tech industry, I don’t mean by “myth” that Clayton Christensen’s explanation of changes to markets and business models and technologies is a falsehood. (I have an MA in Folklore, not an MBA — so that’s part of it, for sure.)
Rather, my assigning “myth” to “disruptive innovation” is meant to highlight the ways in which this narrative has been widely accepted as unassailably true.
גם אם מדובר בדעה הרווחת, ווטרס איננה משוכנעת שגישת החידוש המשבש תקפה בחינוך. היא מביאה שתי תחזיות של כריסטנסן ושותפיו בנוגע עתיד החינוך:
אבל מול הנבואות כבדות המשל האלה, יש, כנראה, סימנים שהשיבוש המצופה לא יהיה עד כדי כך גורף. החודש
המכון שכריסטנסן מנהל פרסם מסמך חדש, ובמסמך הזה אפשר לזהות נסיגה מסויימת (ואפשר לטעון "משמעותית") מהתחזיות הגורפות של העבר. עכשיו כריסטנסן מוסר לנו שהלמידה המקוונת לא יכבוש את החינוך בעתיד הנראה לעין. במקום זה, המודל הרווח הוא מודל של תערובת, של למידה היברידית, המשלבת למידה מקוונת עם למידה פיסית בבית הספר:
The models of blended learning that follow the hybrid pattern are on a sustaining trajectory relative to the traditional classroom. They are poised to build upon and offer sustaining enhancements to the factory-based classroom system, but not disrupt it.
ואם זה איננו מספיק ברור, קצת יותר מאוחר במסמך מצהירים:
Although traditional and hybrid classrooms are poised for disruption, we do not see brick-and-mortar schools falling by the wayside any time soon.
כריסטנסן ושותפיו מסבירים ששיבוש של ממש מתרחש כאשר הצרכן מוצא מוצר חדש וזול יותר שעונה על צרכיו, אך מה לעשות וברוב המקרים ה-"לקוחות" של החינוך אינם "צרכנים". כך או כך, קשה לא להסיק את המסקנה שהמודל ההיברידי החדש הוא נסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הרי החידוש המשבש של התקשוב והלמידה המקוונת היתה אמורה לשנות את החינוך ללא הכר. עכשיו אומרים לנו שהמודל ההיברידי הוא בעצמו השיבוש, ואיכשהו מתעלמים מהעובדה הפשוטה שאם בתי הספר כפי שאנחנו מכירים אותם אינם נעלמים, לא מדובר בשינוי גורף. ווטרס מסכמת את השינוי בגישה של כריסטנסן:
Like so many millennialist entities faced with the harsh realities of faltering predictions, the Innosight Institute (now under its new name) offers a new prediction.
בכל תחום יש תחזיות שאינן מתממשות. אין זה צריך להפתיע שלפעמים יש צורך בהערכות מחודשת שמתאימה את התחזיות למציאות החדשה. אז מה אם התחזיות של כריסטנסן היו קצת מנופחות מדי – ספק אם זה מצדיק כתיבת מאמרון. לכן, חשוב להבין שזה איננה סתם מקרה של טעות בתחזית. ווטרס מיטיבה להסביר למה:
But, let's be clear, the organization doesn't just predict the future of education. The Clayton Christensen Institute does not just offer models -- business models -- for the future. It does not simply observe an always changing (education) technology market. It has not simply diagnosed the changes due to technological advancements. It has not simply prophesied or predicted what future outcomes might be.
It's written a best-selling book (or two) about disruptive innovation. It has actively lobbied governments for certain aspects of its agenda (its mythology?), becoming a vocal proponent for its particular vision of a disrupted and innovative future. The Clayton Christensen Institute is a member of
ALEC, for example, a corporate lobbying organization
whose education initiatives include writing and pushing for legislation that enables the outsourcing of education to for-profit, online education providers and that eases the restrictions of entry to the market of the very virtual schools.
כריסטנסן ושותפיו אינם רק בונים מודלים של שינוי. הם מעודדים את החידוש המשבש שכריסטנסן זיהה וקידם כמודל שלדעתם מתאים לשינויים שצריכים להתרחש בחינוך. אפשר להגיד שהם אינטרסנטים כלפי השיבוש, וכפי שווטרס מציינת, הם אפילו חברים בשדולה שמקדמת חקיקה שסוללת את הדרך לגופים למטרות רווח לחדור לתוך החינוך. יש מידה לא קטנה של יוהרה באנשי עסקים שמבקשים להעתיק את המודלים שלהם לעולם החינוך, והיוהרה הזאת בולטת עוד יותר כאשר הם רואים שהמודל שלהם כבר איננו משקף את המציאות, אבל עדיין עושים שמיניות על מנת להראות שהוא בכל זאת תקף. מה לעשות – קשה לא להנות מכך שהשיבוש שלהם משתבש.
-- -- --
לאחרונה אני מרבה לצטט את אודרי ווטרס. אני משוכנע שהיא בין האנשים המעניינים והחשובים שכותבים על התקשוב בחינוך היום. אני בטוח שאמשיך לצטט אותה. אבל אני שמח להמליץ לכל מי שקורא את הבלוג הזה (אם יש לו בכלל קוראים)
לגשת ישירות לבלוג שלה. כדאי מאד לקרוא את הדברים שהיא כותבת – גם אלה שאינני מצטט.
