« לדף הראשי | מאבדים את המהות? » | תוספות לא תמיד מוסיפות » | יוזמה מבורכת, אבל ... האם היא באמת נחוצה? » | משהו "קטן" חסר בספרי הלימוד הדיגיטאליים של היום » | ולזה הם קוראים "חידוש"? » | לפחות למראית עין » | של איזו מאה הלמידה הזאת? » | ספר הלימוד איננו הבעיה » | והיכן הלומד בתוך כל התקשוב זה? » | אם זאת הכוונה של ספר לימוד דיגיטאלי, אולי המודפס עדיף » 

יום שלישי, 9 באפריל 2013 

שתי הפיכות - אחת סתמית, ואחת משמעותית

להבדיל מהרושם שאני חושש שנוצר כאן, אינני מתנגד למה שמכונה "הכיתה ההפוכה". אני פשוט אינני מוצא מה, מעבר לכותרת שיווקית מוצלחת, כל כך מושך, או מקורי בה.

טוב, אני חייב להודות שיש בניסוח הזה מידה לא קטנה של התחמקות, מפני שהוא רומז על אדישות כלפי המונח, וכפי שאפשר להבחין ממספר הפעמים שהזכרתי אותו כאן, למען האמת הוא די מרגיז אותי. הוא דווקא כן מצליח לעורר בי התנגדות, אם כי ההתנגדות שלי איננה כלפי הרעיון של הפיכת הכיתה, אלא כלפי ההתלהבות שבה אנשי חינוך רבים מתייחסים אליה.

צורם לי שמורים רבים כנראה מזהים משהו חינוכי מהפכני ברעיון של מתן שיעורי בית בצורה של צפייה בסרטון YouTube לקראת שיעור בכיתה – המודל שהאקדמיה של קהאן הצליחה להקפיץ לתודעת הציבור. נדמה לי שהרדיפה אחרי האופנה הזאת אפשרית רק מפני שמורים מנוסים אינם מתייחסים במספיק כבוד כלפי העבודה החינוכית היום-יומית של עצמם. לו היו עושים זאת, אני בטוח שהם היו מוצאים לא מעט דוגמאות שבהן הם מפעילים את הכיתות שלהם בדרך של "הכנה בבית לקראת דיון בכיתה". אני סבור, למשל, שבמקום להקדיש שיעור בכיתה לקריאת סיפור קצר, מורים לספרות מבקשים מתלמידיהם לקרוא את הסיפור בבית כדי שבשיעור אפשר יהיה לפתח דיון. אבל משום מה, כאשר חומרי הלימוד הם דפים מודפסים מדובר סתם בשיעורי בית, ואילו כאשר חומרי הלימוד הם דיגיטאליים (ובמיוחד סרטוני YouTube) אותם שיעורי בית הופכים לחדישים ופורצי דרך.

לפני כחצי שנה התייחסתי כאן למאמרון של שלי רייט, מורה קנדית שאימצה את הכיתה ההפוכה, ואחרי תקופה של נסיון החליטה לנטוש אותה. התרשמתי מאד מרייט שהסבירה שכאשר סגנון העבודה בכיתות שלה עבר יותר ויותר לממוקד-תלמיד, היא גילתה שבעצם אין לה צורך ב-"הפיכה" כפי שהיא נתפסת ברוב המקרים. לפני בערך שבועיים רייט פרסמה כתבה חדשה ב-EdTech Magazine, ובאתר של כתב העת הזה. בכתבה הזאת היא מתארת שוב את הדברים הביאו אותה לזנוח את אופנת הכיתה ההפוכה.

למען האמת, הכתבה החדשה של רייט היא חזרה מקוצרת על מה שהופיע במאמרון המקורי שלה. ההבדלים הם דווקא לטובת המקורי שמפני שהוא ארוך יותר רייט יכולה להרחיב בו על השיקולים החינוכיים שהובילו לשינוי הגישה שלה כלפי הפיכת הכיתה. עם זאת, אני מניח שהכתבה החדשה שלה זוכה לתפוצה רחבה יותר מאשר בבלוג שבו המאמרון המקורי הופיע, וסביר גם להניח שרייט קיבלה תשלום עבור הכתבה החדשה, ועל שתי הנקודות האלו יש לברך. ומעבר לכך, יתכן שהפנייה לרייט של עורכי EdTech מצביעה על התעייפות מסויימת כלפי אופנת הכיתה ההפוכה. אני מניח שלפני שנה אותם עורכים שמחו לפרסם משהו בזכות ההפיכה (לפני קצת פחות משנה הם פרסמו סרטון בשם "How a Flipped Classroom Model Can Change the World"), ואם עכשיו נראה להם מתאים להרים גבה כלפיה, זאת אולי עדות לכך שהאופנה כבר חולפת.

דווקא מפני שדבריה של שלי רייט מאד מוצאים חן בעיני, אני חש צורך להתייחס לשתי נקודות שבכל זאת מפריעות לי. במאמרון החדש שלה רייט כותבת:
Essentially, the flip reverses traditional teaching.
אני מודה, מונחים כגון "הוראה מסורתית" מופיעים לא פעם בבלוג הזה. בגלל זה קשה לי לבוא בטענות כלפי הקביעה הזאת של רייט. ובכל זאת, המשפט הזה בעייתי מאד. נדמה לי שיותר מאשר כל דבר אחר, ההתלהבות כלפי הכיתה ההפוכה נובעת מצרות הראייה של המורים עצמם שמשום מה מבטלים חלק גדול מהעבודה החינוכית שלהם.

רייט יודעת שלא פעם בכיתה ה-"מסורתית" שיעורי בית הם הכנה לקראת השיעור, ולכן היא מנסה להסביר כיצד שיעורי הבית של הכיתה ההפוכה שונים:
It's unlike traditional homework in that students know we won't spend class time going over the content they've studied at home. Instead, we use that content as a springboard into deeper discussion and activities.
שוב, אין לי ספק שהרבה לפני שהכיתה ההפוכה נכנסה לאופנה רייט, ומורים רבים אחרים, נעזרו בשיעורי בית כשלב מכין לקראת פעילות לימודית אמיתית בכיתה. נדמה לי שרייט יודעת זאת, אבל היא בכל זאת נתפסה בלהט של ה-"חדש", וזה גורם לסילוף מצער של הישן. (לא כל כך נעים לי שהקטעים היחידים מהכתבה של רייט שאני מביא כאן הם קטעים שאני מבקר, היות ובאופן כללי הכתבה בכללותה מאד מוצאת חן בעיני.)

אם עדיין לא הבהרתי את עצמי, חשוב לי להדגיש שאין פסול בפעילות לימודית אישית (או קבוצתית) בבית לקראת הרחבת הלמידה בכיתה עצמה. אפילו אחד כמוני שמוצא ערך לימודי מזערי (אם בכלל) בשיעורי בית איננו פוסל פעילות כזאת, ואני בטוח שיש מגוון פעילויות דיגיטאליות שיכולות למלא תפקיד לימודי חיובי לקראת שיעור. לאור זה יש טעם לציין את המאמרון החדש בבלוג של אביב צמח בו הוא מתאר את הנסיון שלו בהפיכת הכיתה. אביב מתאר מספר כלים שונים שבאמצעותם הוא הכין חומרי למידה, ואליהם הוא הפנה את התלמידים שלו כדי שהם יוכלו להתכונן לקראת השיעור בכיתה. להבדיל ממאמרונים רבים אחרים שקראתי שבהם מורים מהללים את הנסיונות הראשונים שלהם בהפיכת הכיתה (ואת עצמם), אביב הרבה יותר צנוע. הוא כותב:
ההחלטה לוותה בהתלבטויות - האם המודל מתאים לדרך ההוראה שלי? לחומר הלימוד? לתלמידים?

גם לאחר ההתנסות אני עדיין לא בטוח....
תיאור הפעילויות השונות – גם של "שיעורי הבית" וגם של המתרחש בכיתה – מאד ענייני. אביב מתאר הצלחות, אבל הוא איננו מתחמק מבעיות שהתעוררו (לא כל התלמידים, למשל, ביצעו את העבודות המכינות, והיו תלמידים שציינו שהם מעדיפים את ההוראה הפרונטאלית המסורתית). בסיום המאמרון הוא כותב על משהו שהפתיע אותו:
שאלתי את התלמידים אם ירצו ללמוד מסרטונים של חבריהם לכיתה (לאחר בקרת איכות שלי). הייתי סבור, לאור הדיונים בכיתה, שהתלמידים יעדיפו למידה מסורתית, אולם היה קונצנזוס -התלמידים בכיתה מעוניינים ללמוד מתוך סרטונים של חבריהם, על מנת לפנות יותר זמן בכיתה לדיון, תרגול והעמקה.
ונדמה לי שכאן נמצא השינוי המשמעותי, שינוי שגם שלי רייט מציינת מהנסיון שלה. כאשר תלמידים רוצים ללמוד בעזרת העבודות שעמיתים מכינים, הכיתה הופכת מכיתה ממוקדת-מורה, לכיתה ממוקדת-תלמיד, וזאת ההפיכה האמיתית שאנחנו מייחלים לה.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates