יום שלישי, 9 באפריל 2013 

שתי הפיכות - אחת סתמית, ואחת משמעותית

להבדיל מהרושם שאני חושש שנוצר כאן, אינני מתנגד למה שמכונה "הכיתה ההפוכה". אני פשוט אינני מוצא מה, מעבר לכותרת שיווקית מוצלחת, כל כך מושך, או מקורי בה.

טוב, אני חייב להודות שיש בניסוח הזה מידה לא קטנה של התחמקות, מפני שהוא רומז על אדישות כלפי המונח, וכפי שאפשר להבחין ממספר הפעמים שהזכרתי אותו כאן, למען האמת הוא די מרגיז אותי. הוא דווקא כן מצליח לעורר בי התנגדות, אם כי ההתנגדות שלי איננה כלפי הרעיון של הפיכת הכיתה, אלא כלפי ההתלהבות שבה אנשי חינוך רבים מתייחסים אליה.

צורם לי שמורים רבים כנראה מזהים משהו חינוכי מהפכני ברעיון של מתן שיעורי בית בצורה של צפייה בסרטון YouTube לקראת שיעור בכיתה – המודל שהאקדמיה של קהאן הצליחה להקפיץ לתודעת הציבור. נדמה לי שהרדיפה אחרי האופנה הזאת אפשרית רק מפני שמורים מנוסים אינם מתייחסים במספיק כבוד כלפי העבודה החינוכית היום-יומית של עצמם. לו היו עושים זאת, אני בטוח שהם היו מוצאים לא מעט דוגמאות שבהן הם מפעילים את הכיתות שלהם בדרך של "הכנה בבית לקראת דיון בכיתה". אני סבור, למשל, שבמקום להקדיש שיעור בכיתה לקריאת סיפור קצר, מורים לספרות מבקשים מתלמידיהם לקרוא את הסיפור בבית כדי שבשיעור אפשר יהיה לפתח דיון. אבל משום מה, כאשר חומרי הלימוד הם דפים מודפסים מדובר סתם בשיעורי בית, ואילו כאשר חומרי הלימוד הם דיגיטאליים (ובמיוחד סרטוני YouTube) אותם שיעורי בית הופכים לחדישים ופורצי דרך.

לפני כחצי שנה התייחסתי כאן למאמרון של שלי רייט, מורה קנדית שאימצה את הכיתה ההפוכה, ואחרי תקופה של נסיון החליטה לנטוש אותה. התרשמתי מאד מרייט שהסבירה שכאשר סגנון העבודה בכיתות שלה עבר יותר ויותר לממוקד-תלמיד, היא גילתה שבעצם אין לה צורך ב-"הפיכה" כפי שהיא נתפסת ברוב המקרים. לפני בערך שבועיים רייט פרסמה כתבה חדשה ב-EdTech Magazine, ובאתר של כתב העת הזה. בכתבה הזאת היא מתארת שוב את הדברים הביאו אותה לזנוח את אופנת הכיתה ההפוכה.

למען האמת, הכתבה החדשה של רייט היא חזרה מקוצרת על מה שהופיע במאמרון המקורי שלה. ההבדלים הם דווקא לטובת המקורי שמפני שהוא ארוך יותר רייט יכולה להרחיב בו על השיקולים החינוכיים שהובילו לשינוי הגישה שלה כלפי הפיכת הכיתה. עם זאת, אני מניח שהכתבה החדשה שלה זוכה לתפוצה רחבה יותר מאשר בבלוג שבו המאמרון המקורי הופיע, וסביר גם להניח שרייט קיבלה תשלום עבור הכתבה החדשה, ועל שתי הנקודות האלו יש לברך. ומעבר לכך, יתכן שהפנייה לרייט של עורכי EdTech מצביעה על התעייפות מסויימת כלפי אופנת הכיתה ההפוכה. אני מניח שלפני שנה אותם עורכים שמחו לפרסם משהו בזכות ההפיכה (לפני קצת פחות משנה הם פרסמו סרטון בשם "How a Flipped Classroom Model Can Change the World"), ואם עכשיו נראה להם מתאים להרים גבה כלפיה, זאת אולי עדות לכך שהאופנה כבר חולפת.

דווקא מפני שדבריה של שלי רייט מאד מוצאים חן בעיני, אני חש צורך להתייחס לשתי נקודות שבכל זאת מפריעות לי. במאמרון החדש שלה רייט כותבת:
Essentially, the flip reverses traditional teaching.
אני מודה, מונחים כגון "הוראה מסורתית" מופיעים לא פעם בבלוג הזה. בגלל זה קשה לי לבוא בטענות כלפי הקביעה הזאת של רייט. ובכל זאת, המשפט הזה בעייתי מאד. נדמה לי שיותר מאשר כל דבר אחר, ההתלהבות כלפי הכיתה ההפוכה נובעת מצרות הראייה של המורים עצמם שמשום מה מבטלים חלק גדול מהעבודה החינוכית שלהם.

רייט יודעת שלא פעם בכיתה ה-"מסורתית" שיעורי בית הם הכנה לקראת השיעור, ולכן היא מנסה להסביר כיצד שיעורי הבית של הכיתה ההפוכה שונים:
It's unlike traditional homework in that students know we won't spend class time going over the content they've studied at home. Instead, we use that content as a springboard into deeper discussion and activities.
שוב, אין לי ספק שהרבה לפני שהכיתה ההפוכה נכנסה לאופנה רייט, ומורים רבים אחרים, נעזרו בשיעורי בית כשלב מכין לקראת פעילות לימודית אמיתית בכיתה. נדמה לי שרייט יודעת זאת, אבל היא בכל זאת נתפסה בלהט של ה-"חדש", וזה גורם לסילוף מצער של הישן. (לא כל כך נעים לי שהקטעים היחידים מהכתבה של רייט שאני מביא כאן הם קטעים שאני מבקר, היות ובאופן כללי הכתבה בכללותה מאד מוצאת חן בעיני.)

אם עדיין לא הבהרתי את עצמי, חשוב לי להדגיש שאין פסול בפעילות לימודית אישית (או קבוצתית) בבית לקראת הרחבת הלמידה בכיתה עצמה. אפילו אחד כמוני שמוצא ערך לימודי מזערי (אם בכלל) בשיעורי בית איננו פוסל פעילות כזאת, ואני בטוח שיש מגוון פעילויות דיגיטאליות שיכולות למלא תפקיד לימודי חיובי לקראת שיעור. לאור זה יש טעם לציין את המאמרון החדש בבלוג של אביב צמח בו הוא מתאר את הנסיון שלו בהפיכת הכיתה. אביב מתאר מספר כלים שונים שבאמצעותם הוא הכין חומרי למידה, ואליהם הוא הפנה את התלמידים שלו כדי שהם יוכלו להתכונן לקראת השיעור בכיתה. להבדיל ממאמרונים רבים אחרים שקראתי שבהם מורים מהללים את הנסיונות הראשונים שלהם בהפיכת הכיתה (ואת עצמם), אביב הרבה יותר צנוע. הוא כותב:
ההחלטה לוותה בהתלבטויות - האם המודל מתאים לדרך ההוראה שלי? לחומר הלימוד? לתלמידים?

גם לאחר ההתנסות אני עדיין לא בטוח....
תיאור הפעילויות השונות – גם של "שיעורי הבית" וגם של המתרחש בכיתה – מאד ענייני. אביב מתאר הצלחות, אבל הוא איננו מתחמק מבעיות שהתעוררו (לא כל התלמידים, למשל, ביצעו את העבודות המכינות, והיו תלמידים שציינו שהם מעדיפים את ההוראה הפרונטאלית המסורתית). בסיום המאמרון הוא כותב על משהו שהפתיע אותו:
שאלתי את התלמידים אם ירצו ללמוד מסרטונים של חבריהם לכיתה (לאחר בקרת איכות שלי). הייתי סבור, לאור הדיונים בכיתה, שהתלמידים יעדיפו למידה מסורתית, אולם היה קונצנזוס -התלמידים בכיתה מעוניינים ללמוד מתוך סרטונים של חבריהם, על מנת לפנות יותר זמן בכיתה לדיון, תרגול והעמקה.
ונדמה לי שכאן נמצא השינוי המשמעותי, שינוי שגם שלי רייט מציינת מהנסיון שלה. כאשר תלמידים רוצים ללמוד בעזרת העבודות שעמיתים מכינים, הכיתה הופכת מכיתה ממוקדת-מורה, לכיתה ממוקדת-תלמיד, וזאת ההפיכה האמיתית שאנחנו מייחלים לה.

תוויות:

יום שישי, 12 באוקטובר 2012 

לא בזכות ההפיכה

בקיץ של 2011, לקראת תחילת שנת הלימודים, שלי רייט כתבה בהתלהבות על הפיכת הכיתה (flipping the classroom). היא כתבה אז:
I believe if used judiciously, in the right context, the flip can free up valuable class time and provide the background knowledge that is fundamental for students to then go forward and wrestle with higher order thinking.
משפט אחד לפני ההצהרה הזאת רייט כתבה שהיא מודעת לכך שהיא נוגעת בנושא מעורר מחלוקת. ההערה הזאת נראתה לי די מוזרה, וגרמה לי לגרד בראש בנוגע למתרחש בבתי הספר של צפון אמריקה (רייט היא קנדית). הרי ביסוד "הפיכת הכיתה" נמצא רעיון די פשוט: שתלמידים יתכוננו בבית לקראת שיעור. מבחינתי, אינני רואה הבדל בין להתכונן באמצעות צפייה בסרט לבין להתכונן באמצעות קריאת פרק בספר, או אפילו בחיפוש מקורות וקריאתם, לקראת השיעור בכיתה. האם בכיתות של צפון אמריקה כל התלמידים יושבים בשקט מול המורה ומאזינים לו, או קוראים פרק בספר? אני למדתי בחטיבה ובתיכון בארה"ב, ורבים מהמורים שלי היו ממוצעים למדי, ובכל זאת נדמה לי שרוב המורים שלי ביקשו מאיתנו להתכונן לקראת השיעור בדרך זאת או אחרת כך שחלק גדול מהשיעור הוקדש להרחבה או לדיון. האם היום כל זה נעלם? בלי להתייחס לבעיות שיש לי עם הרעיון של הפיכת הכיתה (אלה יבואו בהמשך), נדמה לי שהבעיה המרכזית היא פשוט שאינני מבין מה חדש או מקורי ברעיון הזה, ולכן לא מובן לי למה הוא מעורר התעניינות כל כך גדולה.

אבל פתחתי עם דברים שרייט כתבה לפני כשנה וחצי. השבוע היא כותבת משהו אחר, משהו שמעיד על שינוי שהתרחש אצלה. רייט כותבת שהיא כבר לא מאוהבת בהפיכה הזאת:
Here's the thing. When I recently re-read the post, I didn't disagree with anything I'd said. Yet my brief love affair with the flip has ended. It simply didn't produce the transformative learning experience I knew I wanted for my students.
רייט מספרת שהרעיון של הפיכת הכיתה מצא חן בעיניה, וכמוה גם בעיני רבים מתלמידיה. היא מציינת שעבור חלק מהתלמידים הצפייה החוזרת בסרטונים לימודיים בהחלט קידמה את למידה. אבל היא מוסיפה שהיא הרגישה שלא התרחש שינוי בחוויית הלמידה, וההרצאה המסורתית, אפילו אם מקום הגשתה וצורתה השתנו, נשארה במרכז:
We never moved to an entirely flipped classroom that required my students to watch lecture after lecture, day after day, by video. Even so, when we did "flip," it felt more like we were juggling the traditional lecture around than moving forward into a new learning paradigm.
תוך כדי הנסיון להפוך את הכיתה רייט גילתה ששינוי הרבה יותר משמעותי מתרחש. יותר ויותר הכיתות שלה נעשו לממוקדות-תלמיד. וכאשר זה קרה, התברר לה ששינוי של מתי והיכן שומעים או רואים הרצאה היה שינוי די מזערי:
As this new way of learning played out over time, my students found they didn't need me to locate or create videos for them. Instead, they learned how to learn, and they were able to find their own resources. For me, this was a much more important skill than following my directions or using the resources I told them to use.

As this shift occurred, the flip simply disappeared from our classroom. It took almost a year for me to notice it was gone. Instead, our classroom had become a place where students discovered and shared their own resources, while engaging in projects with each other. There was no need for me to assign video homework or create portable lectures. It all happened during class.
רייט כותבת שלא היתה אצלה החלטה מכוונת לוותר על הפיכת הכיתה. במקום זה היא פשוט גילתה שהיא איננה נחוצה להתנהלות הכיתה. היום אין לה שום רצון להחזיר אותה. כדי להסביר את הפגת ההתלהבות הזאת היא מונה מספר סיבות. קודם כל, היא מצהירה שהיא איננה רואה ערך בשיעורי בית. נראה לה שלחייב תלמידים לצפות בסרטונים חינוכיים בזמנם החופשי גוזל מהם זמן חשוב שמגיע להם לנצל בדרכים נעימות יותר. היא מוסיפה שגם אם ההרצאה המסורתית עכשיו זמינה כסרטון דרך המחשב, עדיין מדובר בהרצאה, והיא מעוניינת שהתלמידים בכיתות שלה לא רק יצרכו מידע שמישהו מגיש להם, אלא יהיו אחראיים ללמידה של עצמם. השינוי שמעניין אותה משמעותית הרבה יותר מאשר לאפשר (או לחייב) תלמידים לצפות בסרטונים מהבית:
As my students worked with me to invent our own version of student-centred learning, we realized that the three questions every student in our classroom had to answer were: What are you going to learn? How are you going to learn it? How are you going to show me your learning? This became our mantra — our framework for learning. This is what it means to give students "control over their education."
כפי שכבר ציינתי, אני מתקשה להבין למה הפיכת הכיתה נחשבת לרעיון חדש או מהפכני בחינוך. עם זאת, אם, כמו במקרה של רייט, הפיכת הכיתה מחדדת מחשבות חינוכיות ומובילה לשינוי בהתנהלות הבסיסית של הכיתה, אי אפשר לבוא אליה בטענות. כל דבר שמזרז שינויים מרחיקי לכת בתהליכי הלמידה המקובלים של היום מבורך. אבל אני מקווה שרייט תסלח לי אם אכתוב שאינני משוכנע שהשינויים שהתרחשו בכיתות שלה היו תוצאה של הנסיון שלה בהפיכתן.

כזכור, עכשיו רייט מונה מספר סיבות שבגללן הפיכת הכיתה כבר איננה חשובה לה כל כך. אבל בקריאה חוזרת של המאמרון שלה מלפני שנה אפשר לזהות, די בקלות, את שורשי הביקורת שהיא מעלה עכשיו. במאמרון ההוא, למשל, היא מתעמתת עם הטענה שבעזרת הפיכת הכיתה אפשר יהיה לוותר על מקום המורה בלמידה. היא כותבת:
I think that's only possible if you think the most important, or sole, job that I perform in my classroom is content dispenser. I don't believe that at all.
היא מגדירה את התפקיד שלה כסיוע לתלמידים ברכישת מיומנויות ותובנות. היא מוסיפה:
I also challenge them, encourage them, believe in them, love them, and offer correction when necessary. The most important thing I do in my classroom is show students how to dig deep, solve problems, and reflect carefully on the constant stream of information that inundates us all.
אפשר לנחש שהיא נמשכה להפיכת הכיתה מפני שכך היא רואה את תפקידה, ולא שדרך הפיכת הכיתה היא גילתה שאלה התפקידים שלה. דווקא בפיסקאות של המאמרון בהן היא מתארת כיצד היא "משתמשת" ב-"הפיכה", מה שבא לביטוי איננו ההפיכה עצמה, אלא הדרכים השונות שבהן הכיתות שלה כבר היו כיתות ממוקדות-תלמיד.

רצוי לזכור שהתנופה הנוכחית להפיכת הכיתה באה במידה רבה מכיוון התקשוב. סרטוני האקדמיה של חאן, סרטוני YouTube, והרצאות TED מהווים חומרי הלימוד שבהם המורים משתמשים כדי לקדם את התלמידים שלהם בשעות מחוץ לבית ספר. הזמינות של אלה דרך האינטרנט עוררה את ההתעניינות בהפיכת הכיתה. אבל כל אלה הם בסך הכל המקבילים של ימינו לפרקים בספרי הלימוד שבעבר התלמידים נדרשו לקרוא לפני השיעור. רייט, שמרבה לשלב טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך הכיתות שלה, מודעת לכך שתרגום דיגיטאלי של שיטות מוכרות, גם אם מדובר במהלך רצוי, איננו מהווה מהפכה חינוכית. לעומת זאת, הראייה החינוכית שלה מנחה אותה בשימוש בתקשוב שהוא הרבה מעבר להפיכת הכיתה.

ברור שלא כל המורים מגדירים את התפקיד שלהם כמו שעושה רייט. אם נסיונות של הפיכת הכיתות שלהם יובילו אותם להגדיר את התפקיד שלהם בצורה דומה יותר להגדרה של רייט, אני בעד. יכול להיות שאפשר גם לדלג על השלב הזה ופשוט לקרוא את רייט וללמוד ממנה.

תוויות:

יום שלישי, 13 בדצמבר 2011 

מה בדיוק הופכים כאן?

לפני כשמונה חודשים כתבתי כאן על מספר מאמרונים של סילביה מרטינז שהרימה גבה לגבי הערך החינוכי של אוסף סרטוני ההוראה של ה-Khan Academy. נדמה לי שבאותה תקופה (הלא כל כך רחוקה) הסרטונים של חאן היו הלהיט התורן של התקשוב החינוכי. במידה לא קטנה הפרסום הרב שחאן קיבל היה הודות לביל גייטס שהילל את הפרויקט והכריז שמדובר בכיוון העתידי של החינוך. בהרצאה במסגרת TED חאן עצמו סיפר שאם תלמידים יוכלו לצפות בסרטונים בזמנם ה-"פרטי", ובקצב המתאים להם, אפשר יהיה להקדיש את שעות הכיתה עם המורה לחיזוק ההבנה שלהם, ולפעילויות אחרות. על אף העובדה שהמונח היה בשימוש כבר לפני-כן, אפשר לקבוע את עלייתו של האקדמיה של חאן לכותרות כנקודה שבה ה-flipped classroom, "ההוראה ההפוכה" כפי שפורטל מס"ע כינה אותה, נעשתה לשם דבר בחינוך.

לא כולם ראו חידוש בגישה הזאת. בתגובה לסקירה בפורטל מס"ע עוד בחודש יוני, למשל, אברום רותם כתב:
בכלל, הרעיון שהתלמידים ילמדו בבית את החומר, ובכתה יעסקו בעומק/ ברבדים העמוקים מאד עתיק וידוע.
עם זאת, עוד ועוד מורים התלהבו, ומספר הולך וגדל של מורים הכריזו על כוונתם להפוך את סדר היום הלימודי – "ללמוד את החומר" בבית, באמצעות סרטונים (מי צריך לקרוא ספר עם יש סרטון?), ולמחרת בכיתה לחזק את הנלמד, ואולי (באמת, רק "אולי") לעסוק בפעילויות לימודיות שיתבססו על החומר הנלמד.

אין ספק שיש משהו קוסם בסרטוני האקדמיה של חאן. רבים מאיתנו (ומהתלמידים שלנו) מעדיפים לצפות בסרטון במקום לקרוא ספר, וכאשר כמעט 3000 סרטונים עומדים לרשות המורה שהזמן שיש לו להכין שיעורים די מצומצם, סרטונים זמינים על מגוון רחב מאד של נושאים הם ממש מתנה משמיים. ובכל זאת, חשוב לשאול אם באמת לומדים מהסרטונים האלה. לדרק מולר, אוסטרלי שכתב את תיזת הדוקטורט שלו על עיצוב עזרי מולטימדיה להוראת הפיסיקה, ספקות:
It is a common view that "if only someone could break this down and explain it clearly enough, more students would understand." Khan Academy is a great example of this approach with its clear, concise videos on science. However it is debatable whether they really work. Research has shown that these types of videos may be positively received by students. They feel like they are learning and become more confident in their answers, but tests reveal they haven't learned anything.
מולר מנהל אתר מרתק בשם Veritasium בו הוא מעלה סרטונים רבים שמבקשים להמחיש מגוון רחב של תופעות פיסיקאליות. בסרטון בן שמונה דקות שמלווה את הטקסט המצוטט כאן מולר מבקש להראות שאם סרטון מראה את "התשובה הנכונה" בלבד, לעתים קרובות התוצאה איננה אלא חיזוק דעות קודמות מוטעות אצל התלמידים. לדעתו של מולר, אם אנחנו רוצים שתלמידים יזכרו מידע חדש, חשוב להציג את הדעה המוטעית ומולה להעמיד את המידע החדש, הנכון. בגלל זה, מולר חושש שרבים מהסרטונים של חאן אינם אפקטיביים.

אבל מולר בכל זאת חושב שהסרטונים של חאן מראים שהוא מורה מצויין. לגרי רובינשטיין, מורה למתמטיקה עם עשרים שנות נסיון שנכנס לחינוך דרך Teach For America, דעה אחרת. במידה לא קטנה של הגיון רובינשטיין טוען שאם מאגר של סרטונים אמור לחולל מהפכה בחינוך, רצוי שהמורה שבסרטונים האלה יהיה מורה איכותי ביותר. אבל במאמרון חדש רובינשטיין כותב שזה איננו הרושם שהוא מקבל מצפייה במבחר סרטונים:
But what I found was that Khan was just an OK teacher. His examples are not well planned. His pacing is inconsistent. I’d say that at least half the math teachers in this country could do at least as good a job as Khan does. What is ironic about Bill Gates admiration of Khan is that Gates is investing so much energy right now into identifying what makes a great teacher to create better teacher evaluations. Yet the person he considers the best teacher is merely adequate.
רובינשטיין מציג שני סרטונים, אחד של חאן, ואחד שהוא הכין בעצמו, שניהם על אותו נושא מתמטי. הוא מסביר שהוא הקדיש כשעתיים להכנת הסרטון שלו, וטוען שהוא יותר טוב, אם כי לא בהרבה, מהסרטון של חאן. צפיתי בשניהם, ואני נוטה להסכים איתו – שהסרטון שלו טיפה יותר טוב מזה של חאן. כמובן שזה לא כל כך משנה. עם התמיכה של ביל גייטס, והפרסום הרב שבא בעקבותיה, הציבור הרחב ימשיך לזהות בחאן את עתיד החינוך. אם משמעות הדבר היה בסך הכל שתלמידים יצפו בסרטונים של חאן כדי להבין טוב יותר מגוון סוגיות לימודיות, קשה היה למצוא בכך בעייתיות. ואם השימוש בסרטונים האלה יביא למצב שבו יותר שעות כיתה יוקדשו לפעילויות לימודיות אמיתיות, אני בוודאי לא אתנגד. אבל אני חושש שמשהו אחר יקרה. אני חושש שקברניטי החינוך יחליטו שזול יותר "ללמד" תלמידים באמצעות סרטונים במקום באמצעות מורים שצריכים שנים של הכשרה, ובסופו של דבר אנחנו נגלה שהתלמידים לא ילמדו טוב יותר מאשר מה שקורה היום. מקסימום הם יזכו לשיעורי בית של צפייה בסרטונים, ויחזרו לכיתה למחרת עם שלל תירוצים חדשים להסביר למה הם לא צפו בהם.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates