לפני חודש
סילביה מרטינז פרסמה מאמרון קצר בבלוג שלה. המאמרון הכיל שני סרטונים של הרצאות TED – אחד של קונרד וולפרם (אחיו של סטיבן וולפרם) והאחר של סלמן חאן, מייסד ה-Khan Academy. שני הסרטונים (שניהם באורך של כ-15 דקות) עוסקים בהוראת המתמטיקה בבתי הספר. על ההרצאות האלה מרטינז כתבה:
Both these talks are about “improving education with technology” – but they couldn’t be further apart in world view.
מרטינז כתבה שוולפרם דיבר על הפוטנציאל של מחשבים לעזור לתלמידים להבין מתמטיקה ולראות כיצד היא באה לביטוי בעולם. לעומת זאת, היא ציינה, חאן דיבר על השימוש במחשבים כדי לקיים את ההוראה המסורתית בצורה יעילה יותר. היא ביקשה מקוראיה להשוות בין שתי הגישות, אם כי לא היה קשה לנחש איזו גישה עדיפה בעיניה.
ההבדלים בין הגישות די ברורים. וולפרם מרכיז:
stop teaching calculating, start teaching math
בהמשך הוא מסביר שהמתמטיקה מורכבת מארבעה חלקים – העלאת שאלות, הבעת בעיה אמיתית כבעיה מתמטית, חישובים, וחזרה לעולם האמיתי כדי לאמת את החישוב. אבל לפי וולפרם בית הספר מקדיש בערך 80% מהזמן של הוראת המתמטיקה לנסיון להסביר כיצד לעשות את החישובים על נייר, על אף העובדה שהשלב הזה הוא היחיד שהמחשב יכול לעשות טוב יותר מהאדם. הוא טוען שעלינו להשתמש במחשבים לבצע את החישובים, ולעזור לתלמידים לבצע את השלבים האחרים. הוא מוסיף:
Just because paper was invented before computers doesn’t mean that we have to calculate on paper before we can calculate with computers.
הרצאתו של חאן עוסקת דווקא בשלב השלישי שוולפרם רואה כשולי. הוא טוען שבעזרת סרטי ההדרכה המפורטים שהוא מעלה לרשת תלמידים יכולים ללמוד בקצב האישי שלהם. הם יכולים לצפות בסרטונים (בבית) כמה זמן שדרוש כדי להבין את הדברים. ואז, בכיתה, המורה יכול לתת עזרה אישית למי שזקוק לה. השיעור בכיתה איננו מכוון אל תלמיד ממוצע (שאיננו קיים). בדרך הזאת, הוא טוען:
teachers use technology to humanize the classroom
כזכור, מרטינז ביקשה מקוראיה להשוות בין ההרצאות. ניסיתי לעשות זאת, עד שנתקפתי במחסום כתיבה (ובמספר לא קטן של מטלות אחרות). המחסום הזה השאיר את הבלוג הזה דומם לתקופה די ארוכה. אבל זאת לא היתה הסיבה היחידה שהיה לי קשה לערוך את ההשוואה שמרטינז ביקשה. משהו בבקשה שלה צרם לי, והתקשיתי לשים עליו את האצבע.
נקודה שעליה אני חוזר (אולי אפילו יותר מדי) בדפים האלה היא שהתקשוב בחינוך יכול לשרת אדונים שונים. בדומה לסיפור הידוע על חוכמי הודו העיוורים והפיל, לא כל מי שמדבר או כותב על התקשוב החינוכי מתכוון לאותו הייצור. יש מי שרואה את העיקר ביכולתו של התקשוב לאסוף ולנתח נתונים על לומדים, ואחר שמתלהב רק מהחסכון הכספי שבהעברת ספרי לימוד מודפסים לפורמט דיגיטאלי. יש מי שמשוכנע שהתקשוב צריך לשכלל ולייעל את ההוראה המסורתית, ואחר שרואה אותו כמנוף לקידום הלמידה ההבנייתית. כל הגישות האלו דרות יחד במשפחת תקשוב חינוכי אחת. יחד הן מהוות קואליציה רחבה, ובעשייה החינוכית היום-יומית אפשר למצוא את כולן זו לצד זו, אפילו בתוך אותו בית ספר. הגישות אולי מנוגדות זו מזו, אבל מפני שהן ממלאות נישות שונות בפסיפס החינוכי, קשה לקבוע שאם גישה אחת "נכונה" אחרת היא "מוטעית".
וכאן נמצא הקושי שלי. אני מניח שעבור כל מי שקורא את הבלוג הזה די ברור שאני מזדהה הרבה יותר עם הגישה של וולפרם מאשר עם זו של חאן. אבל אינני בטוח שצריכים לבחור ביניהן. וולפרם, הרי, דיבר על מה כדאי ללמוד, ואילו חאן דיבר על איך כדאי ללמוד אותו. ואם כך, כל אחד יכול לטפל בתחום השונה שלו, ואפשר להגיע לעמק השווה, לא?
אז זהו – שלא! המאמרון הראשון של מרטינז, מאמרון שבו היא הזמינה אותנו להשוות בין שתי הגישות, היה די קצר. שלושה שבועות אחרי פרסום המאמרון ההוא היא פרסמה עוד ארבעה מאמרונים, ארוכים ומפורטים, בהם היא מנתחת לעומק את הבעייתיות של ה-Khan Academy בעיניה (החלק הרביעי, המכיל קישורים ליתר החלקים,
כאן). מכלול המאמרונים מהווה מסמך מרתק, וכל נסיון לתמצת אותם יפחית מערכם. מרטינז מתייחסת למגוון נושאים. בין היתר היא שואלת אם הנסיון באמת מלמד שתלמידים לומדים מסרטוני הסבר, ואם הוראת המתמטיקה ברצף מוגדר של שלבים ברורים היא דרך הוראה יעילה. היא מסבירה שהטענה שאנחנו זקוקים ל-"איזון" בהוראת המתמטיקה (טענה שלכאורה מצדיקה השימוש בסרטונים של חאן) מתעלמת מהעובדה שנכון להיום אין בכלל איזון והרוב המכריע של ההוראה היא כבר בסגנון של הסרטונים של חאן.
לקראת סוף המאמרון האחרון מרטינז כותבת:
Khan Academy is the system’s pushback against real curriculum reform. In “Reversal #2″ that Papert talks about, we see he has explicitly predicted Khan Academy. The system likes the status quo and things that support the status quo have a predictably comfortable feel to them. Then we get to call it a revolution without changing a thing....
... although I said that the discussion about Khan Academy is not about educational technology, it should be, because it’s the perfect example of a wolf in sheep’s clothing “technology revolution” that really supports the status quo.
ציינתי שתחום התקשוב החינוכי הוא "קואליציה". הנסיון מלמד שזה אכן נכון. אבל חשוב לזכור שעל אף העובדה שקואליציות נוצרות כדי לקדם מטרות משותפות, הן מורכבות ממחנות שבנקודות מהותיות אינם מסכימים זה עם זה. כך גם לגבי הקואליציה של התקשוב החינוכי - אפילו אם המחנות מדברים כמעט באותה שפה, כל אחד מפרש את הדברים אחרת, ותוך כדי "שיתוף פעולה" כל אחד מנסה לקדם את סדר היום הספציפי שלו. נדמה לי שזאת הסיבה שהבקשה של מרטינז להשוות בין שתי הגישות צרמה לי. הרי אם הדברים שעליהם מדברים וולפרם וחאן מתייחסים לתחומים משיקים אבל בסופו של דבר שונים, אין צורך לבחור ביניהם. אבל בסוף סידרת המאמרונים שלה, סידרה שבה היא מנתחת את הפרויקט של חאן לעומק מהיבטים רבים, מרטינז מסיקה מסקנה חשובה. בסיום המסע הארוך שלה היא מבהירה לנו (וגם לעצמה) שעל אף העובדה שבתחילת המסע היא כתבה שהדיון בפרויקט הזה איננו דיון בטכנולוגיה חינוכית, בעצם כך כן המצב. ומפני שכך, לגיטימי להשוות, וגם לקבוע דעה. והדעה שלי? מרטינז צודקת – יפה ומרשים ככל שיהיה, הפרויקט של חאן מנציח תפיסה חינוכית שיש לקוות שהחדירה המסיבית של התקשוב לתוך בתי הספר תצליח לשנות.
תוויות: טכנולוגיה, שימוש בבתי ספר
