« לדף הראשי | גם זאת כתיבה, אבל ... » | עניין של קשר » | הכנה לאזרות טובה » | חזון אחרית הימים? » | אולי ברור היכן מתחילים, אבל ... » | לא רק סמנטיקה » | בחזרה למכונות ההוראה? » | המורים הם רק בורג קטן » | מתרגלים לרשתות? » | קובלנה אחרונה בסידרה על הלמידה האישית » 

יום שני, 14 במרץ 2011 

לא בדיוק "סיכום" ביניים

על פי רוב הידיים שלי מספיק מלאות עם עיסוקים של היום-יום שלי ושל חומרי הקריאה החדשים שאני משתדל לקרוא, כך שאינני מוצא סיבה לעיין במאמרונים ישנים של הבלוג הזה. אבל משום מה, לפני מספר ימים הצצתי, ומצאתי שהמאמרון הראשון שמופיע כאל פורסם בדיוק לפני חמש שנים. במשך חמש השנים האלה פרסמתי מעל 750 מאמרונים. האמת היא שלא חסרים לי נושאים שעליהם אפשר להמשיך לכתוב, כך שאינני זקוק לרפלקציה על הבלוג הזה כדי למלא את הבלוג בעוד כמה מאמרונים (וממילא מידי פעם אני מוצא הזדמנות לכתוב על תהליך הכתיבה).

עם זאת, יש זמנים שבהם הרפלקציה בלתי-נמנעת, וצירוף המקרים של חמש שנים לבלוג הזה ומספר מאמרונים שהתפרסמו בבלוגים אחרים מביאים לכך שזה אחד מהזמנים האלה.

לפני שבוע ד'ארסי נורמן, בלוגר חינוכי קנדי, דיווח שלפני חצי שנה הוא הפסיק לעקוב אחר הכניסות לבלוג שלו, והעובדה שאין הוא מתעניין במספר הקוראים שלו יוצרת אצלו לתחושה של שחרור:
I can’t let myself play egocentric mind games with numbers. I can’t delude myself into believing this space is Important, or cringe popular because those things aren’t real, and don’t matter.
במילים אחרות, על אף העובדה שדרך הבלוג שלו הוא מפרסם את מחשבותיו ברבים, ביסודו של דבר הוא כותב בשביל עצמו. אני, כמובן, טענתי דברים דומים מאד בעבר, אם כי אני תמיד שאלתי את עצמי אם אני באמת מתכוון לזה. הרי אם אני באמת כותב בשביל עצמי, למה אני חש צורך להקליק על כפתור הפרסום במקום פשוט לכתוב למגירה.

התשובה שאני נותן לעצמי קשורה לנושא אחר שאליו אני חוזר כאן לעתים קרובות: אני חש את עצמי חלק מרשת של לומדים עצמאיים. הלומדים שמרכיבים את הרשת הזאת אינם לומדים לבדם, אלא תוך שיתוף עם לומדים אחרים. אי-לכך, מחובתי "לחשוב בפומבי" כדי שההרהורים שלי יוכלו לסייע לאחרים. כמו-כן, אני מעודד אחרים לכתוב בלוגים כך שגם החשיבה שלהם תהיה פומבית, ואני ואחרים נוכל להרוויח מהחשיבה הזאת. כאשר נורמן כותב שמספרים אינם חשובים לו, נדמה לי שהוא מתכוון לכך שההשפעה של הבלוג איננה נמדדת במספר הקוראים, אלא במאגר המתהווה של התייחסויות, מאגר שמאפשר לנו לבחון את עצמנו ואת הנסיון שלנו מול הנסיון והחשיבה של אחרים.

לא קל להתמיד בכתיבה הזאת, ולא פעם אני משוכנע שאני זקוק להפסקה. גם אסתי דורון מרגישה כך. לפני יומיים היא כתבה שהיא מתלבטת אם אולי הגיע הזמן לסגור את הבלוג שלה (בלוג שהיא מנהלת כבר מספר שנים). זאת באמת התלבטות. הכתיבה דורשת מאמץ רב, אבל קשה לה לוותר על הבמה שהיא יצרה לעצמה. אם הבנתי אותה נכון, היא החליטה לצמצם את הכתיבה, אבל לא להפסיק – עדות לכך שהבלוג הפך לחלק בלתי-נפרד ממנה. אני מבין את אסתי, ושמח שהיא תמשיך לשתף אותנו במחשבותיה על התקושב החינוכי. ומגיע לה תודה נוספת על כך שהיא מקשרת למאמרון שהוא כנראה האחרון בבלוג של נעמי פורת. בקורא ה-RSS שלי המאמרון הזה של נעמי מופיע עם כוכבית לידו, עדות לכך שגם אני רציתי לכתוב עליו אבל (עד היום) לא הספקתי.

פורת פתחה את הבלוג שלה במסגרת הלימודים שלה לתואר שני בתקשוב בהוראה. שמחתי לעקוב אחר הבלוג שלה, וכמה מהבלוגים האחרים של עמיתיה ללימודים. הם העלו סוגיות משמעותיות בתקשוב החינוכי, וההתייחסויות שלהם העירו נקודות שהשפיעו על התובנות שלי. לא פעם שאלתי את עצמי אם הם ימשיכו לכתוב לבלוגים שלהם אחרי סיום לימודיהם. ובנקודה הזאת יש תקווה - על אף העובדה שמדובר במאמרון מסכם, פורת רומזת שאפילו אם היא זקוקה עכשיו לפסק זמן, היא עוד תמשיך לכתוב לבלוג. ומהתיאור של כיצד הכתיבה לבלוג השפיעה עליה אפשר להבין למה:
הצורך בכתיבת פוסט שבועי הביאה אותי ל"דייט" שבועי עם מחשבותי, הגיגי ומסקנותי מהקורסים השונים. הכתיבה איפשרה לי לארגן את הידע האישי שלי ולגבש לעצמי תובנות ותפיסות חינוכיות. מצאתי את עצמי בכל שבוע "יולדת" פוסט, כמשמעו כן הוא, החשיבה, הכתיבה, התיקונים, השוטטות ברשת אחר סרטון או מאמר המתאים לנושא, כל אלה הביאו אותי לידי כך שלאחר כתיבת הפוסט ופירסומו, הרגשתי כלאחר לידה.
הרפלקציה הזאת איננה מתרחשת רק באמצעות הבלוג. כזכור, הפרסום הפומבי אולי מסייע, אבל איננו הכרחי. דבר "פשוט" כמו דיון עם עמיתים גם יכול להוביל לתוצאות דומות. לא פעם המקלחת מוכיחה את עצמה כמקום יעיל מאד לזיקוק המחשבה. אבל לא רק אני אלא רבים אחרים שכותבים בלוגים מזדהים עם דבריה של פורת, ולכן יש סיבה לחשוב שיש בכל זאת משהו מיוחד בכלי הפשוט הזה.

כתבתי כאן שמספר הקוראים איננו מה שחשוב, אלא הווצרות של מאגר זמין של נסיונות ומחשבות. זמינותו של המאגר איננו רק ענין של תאריך פרסום, אלא גם של ההבנות והנסיון של הקורא כאשר הוא פוגש את הטקסט. הרי משהו שהתפרסם לפני זמן רב עשוי פתאום לצלצל אצל מישהו שהנסיון שלו נע על ציר זמן אחר מאשר הנסיון של כותב המאמרון המקורי. עדות לכך אפשר אולי למצוא בשתי התגובות שהמאמרון הראשון בבלוג הזה קיבל. התגובה הראשונה הופיעה כמעט שנתיים אחרי פרסום המאמרון. היא נכתבה על ידי מידענית בספרייה שהתחילה לכתוב את הבלוג שלה בערך באותו הזמן שאני התחלתי את הבלוג הזה. במהלך השנים אני עוקב, אם כי רק מידי פעם, אחר הבלוג שלה, ואני מניח שהיא מבקרת אצלי בערך באותה תדירות נמוכה. והתגובה השנייה? התגובה הזאת הופיעה, באופן מפתיע, לפני שלושה שבועות. היא נכתבה על ידי סטודנטית בבית ברל שהעירה, די בצדק, שלעומת מה שטענתי אז, היום הבלוג החינוכי שונה מאד מאיך שאני תיארתי אותו, ושהוא באמת ממלא תפקיד לימודי וחינוכי. אחרי חמש שנים אני מניח שהגיוני, ולגיטימי, שמספר דברים השתנו.

תוויות: , ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates