« לדף הראשי | קובלנה אחרונה בסידרה על הלמידה האישית » | עוד קצת על התקשוב והלמידה האישית » | סתירה נצחית? » | הרהורים תקשוביים בעקבות האירועים בתוניסיה ובמצרים » | אכן, תרבות למידה. אבל "חדשה"? » | תרומתי הצנועה » | ואולי טיפת עידוד » | נחמה פורתא » | למה בלוג? » | לאן נושב התקשוב? » 

יום חמישי, 10 בפברואר 2011 

מתרגלים לרשתות?

סביר להניח שהעובדה שכבר מספר שנים אין לי קשר ישיר לבתי הספר מסבירה, באופן חלקי, למה היום הלאומי לאינטרנט בטוח כמעט חמק ממני לחלוטין. אמנם דואר אלקטרוני אודות היום הגיע אלי מאו"ח (וגם מ-BrainPop, ואולי מעוד כמה מקורות), אבל באופן כללי התרשמתי שבהשוואה לשנים קודמות שבהן הנושא זכה לכותרות, הפעם יום השיא הזה היה די מינורי. אבל זה רק חלק מההסבר. חלק אחר קשור בכך שהשנה היום הזה באמת עורר פחות התייחסות מאשר שנים קודמות. בשנים קודמות התחושה הכללית היתה שהאינטרנט הוא נטע זר בחיינו, ולכן יש צורך להתייחס אליו לא רק בזהירות, אלא גם בחשדנות. נדמה לי שהשנה, לעומת השנים הקודמות, כבר מבינים שהוא איננו זר. מסמך של אליזבט גלאון שהתפרסם באתר שפ"י מצביע על גישה בוגרת ובריאה שתופסת את המקום של החשדנות. כבר בפתיחה אנחנו קוראים:
האינטרנט הוא חלק מהחיים
אולי המערכת החינוכית היתה זקוקה ליותר מדי זמן עד שהיא הסיקה את המסקנה הבסיסית הזאת, אבל טוב לדעת שבסופו של דבר היא עושה זאת. מהראייה המפוכחת הזאת נגזר יחס בריא של המבוגרים (והמחנכים) כלפי העיסוק של בני נוער בסביבת האינטרנט, ובמקרה הזה ברשתות חברתיות. בהמשך, למשל, אנחנו קוראים:
אנחנו המבוגרים חשים לא פעם מבוכה וחוסר אונים לנוכח ההתנהלות של הילדים בזירת חיים חדשה זו. הנטייה הטבעית היא ליישם את כל העקרונות והחוקים המוכרים לנו מהסביבה הפיסית ולנסות לעשות סדר באמצעות הכלים המוכרים לנו, אבל לעיתים כלים אלה לא עובדים בהקשר לדינאמיקה הייחודית של אינטרנט. חשוב להעלות סוגיה זו לדיון בצוות, להסתכל על הדברים גם מזווית ראייתם של הילדים, לבחון את הדברים בהקשר של המאפיינים הייחודיים והתרבות החדשה שנוצרת, להעלות דילמות, לאפשר מגוון דעות ותגובות ולגבש תובנות ודרכי התמודדות מותאמות.
לעתים קרובות מדי הגישה היא אחרת – המבוגרים, ממעמדם המלומד ורב הנסיון, דואגים להסביר לבני נוער מה קורה וכיצד צריכים להתנהג. ולא פעם ההסברים של המבוגרים מושמעים מעמדה של ידענות שאיננה נובעת מנסיון, או מהכרות עמוקה עם הסביבה האינטרנטית, אלא מבורות. בשנים קודמות התרשמתי שהמערכת, אם מתוך תחושה מובנת של אחראיות, ואם פשוט בגלל התחושה שמבוגרים מבינים את מה שבני נוער אינם יכולים להבין, "הרביצה תורה" והציגה לתלמידים רשימה ארוכה של מצוות "עשה" ו-"אל תעשה" בלי לבחון ברצינות את המציאות החדשה שהאינטרנט יוצר.

אין זה צריך להפתיע שכאשר ניצבים בפני מציאות חדשה ולא מוכרת התגובה המיידית היא להרגיש מאויים, לשמור מרחק, ולהגיד "לא בבית ספרנו". אבל כאשר אנחנו מצליחים להבין, כמו שכותבת אליזבט גלאון, שהאינטרנט הוא "חלק מהחיים", אנחנו גם מבינים שלחסום איננו אופציה.

ג'ון ספנסר ממחיש את התחושה הזאת עד כדי אבסורד בבלוג שלו. בנוסף לבלוג האישי שלו ספנסר גם כותב את הבלוג ה-"היסטורי" Adventures in Pencil Integration שמשתמש במטפורה של כניסת העפרון ה-"אישי" לתוך הכיתה בסוף המאה ה-19 כדי לבדוק את ההתייחסות שלנו לתקשוב היום. במאמרון Banning the Human Voice ספנסר מתאר ישיבת מורים בבית ספר של היום. בישיבה הזאת המנהל מסביר שבעקבות ריבוי מקרים של בריונות קולית הוחלט לאסור על התלמידים לדבר בבית הספר:
The principal stands up at the staff meeting and delivers his well-rehearsed announcement. "After a recent audit of student interaction and some severe cases of verbal bullying, we've decided to prohibit any voice tools within the classroom."

"What would those be?"

"Oh, any tools that can be used for social interaction. We've found that students are engaged in a large-scale social network called friendship. They simply request friends and next thing you know they are talking to one another."
בין היתר המנהל מסביר שמחקרים מראים שהלמידה הטובה ביותר מתרחשת כשהתלמיד מבודד, ולכן לא נורא שהתלמידים לא יורשו לדבר. מורה אחד מעיר שהדיבור חשוב מפני שהוא נחוץ למקצועות שהתלמידים ימלאו כבוגרים, והמנהל משיב שברוב המקצועות אנשים עושים את עבודתם בדממה.

בסיום המאמרון שלו ספנסר מדגיש שהוא כותב באירוניה, ולמען האמת המטפורה שלו מוגזמת – אפילו יותר מקצת. ובכל זאת יש בו גרעין של אמת. אין ספק שההשתתפות ברשתות חברתיות חושפת את המשתתף לסכנות, אבל זה נכון עבור ההשתתפות בכל מסגרת חברתית, כולל פנים אל פנים. עד היום, במידה לא קטנה התגובה של המערכת החינוכית כלפי כל דבר חדש היה חשש. (רצוי לזכור שלפני הרשתות החברתיות המערכת הזהירו מהשתתפות בקבוצות דיון, ומחשיפה למידע לא מתאים דרך ה-WWW. אולי היום אלה נחשבים לבלתי-מזיקים מפני שהרשתות החברתיות ירשו את המקום של הבלתי-נודע שממנו צריכים להמנע.) אבל חשש איננו התגובה הצפויה למשהו מוכר שמשולב באופן טבעי לתוך החיים שלנו. כמו מגרש המשחקים, גם האינטרנט הוא פשוט "חלק מהחיים". ואם ההד שהיום הלאומי לאינטרנט בטוח עורר השנה היה מעומעם לעומת שנים קודמות, זה כנראה מעיד על כך שהמערכת החינוכית מתבגרת, ומכירה בעובדה הפשוטה הזאת. בעיני זה סימן חיובי.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates