בית ספר הוא מסגרת ללמידה, ועל פי רוב אנחנו מעריכים את הלמידה שמתרחשת בה ברובד האישי. מידת ההצלחה של בית הספר כולו נמדדת על ידי מידת ההצלחה של כל תלמיד לחוד. אפשר, כמובן, גם להעריך תפקוד של קבוצה, או מידת שיתוף הפעולה של מספר תלמידים, ולפעמים אפילו עושים זאת. אבל לרוב ההערכה היא על בסיס אישי – הציון של התלמיד על מבחן, או בתעודה האישית. לאור זה מוזר שבית הספר דבק במודל של הכיתה ההומוגנית. המודל הזה, המתאים לתקופה התעשייתית, הצליח להשתרש עמוק לתוך התרבות שלנו, עד שהוא נראה לנו טבעי.
אולי מפני שהמודל הזה נראה לנו טבעי, ולא רק בגלל שיקולים כלכליים, לא היה מוזר בעינינו שכאשר המחשב האישי נכנס לכיתה הוא בכלל לא היה אישי. לא היה ביכולתו של התלמיד להתאים את המחשב לצרכים הספציפיים שלו (על אף העובדה שהצלמית של "My Computer" בלטה מאד על שולחן העבודה), ובעזרת יישומים שונים בית הספר דאג להחזיר את המחשב למצב "ראשוני" אחרי השימוש של כל תלמיד. כמובן שבאותה תקופה אי אפשר היה להנפיק מחשב לכל תלמיד, ולכן היה הגיוני לשמור על הגנריות של המחשב. אבל בכל זאת אותו מכשיר שמחוץ לבית הספר כונה PC, או "מחשב אישי" הפך להיות רק "מחשב" כשהוא נכנס לתוך כתליו.
היום אנחנו מתקרבים יותר ויותר למצב שבו המכשיר יכול לחזור להיות "אישי", אבל לא ברור אם בית הספר יודע להתמודד אם המצב הזה.
פרייזר ספירס, מפתח יישומי מחשב, כותב בבלוג שלו שלאחרונה בתי ספר מתייעצים איתו בנוגע לרכישת מכשירי iPad. הוא כותב שהוא מגלה שהנהלות בתי הספר אינן מבינות כיצד המכשיר "רוצה שישתמשו בו":
I speak to a lot of schools who envisage the iPad in the roles that PCs formerly occupied. The "laptop trolley" becomes an "iPad trolley". The "checkout netbooks" become the "checkout iPads". The "PC lab" becomes the "iPad lab".
במילים אחרות, אם בעבר היה מוזר שלא מתייחסים למחשב כמכשיר אישי, התייחסות כזאת כלפי ה-iPad מוזרה שבעתיים. ספירס מוסיף:
The iPad is an intensely personal device. In its design intent it is, truly, much more like a "big iPhone" than a "small laptop". The iPad isn't something you pass around. It's not really designed to be a "resource" that many people take advantage of. It's designed to be owned, configured to your taste, invested in and curated.
קיימת כאן סתירה בין מודל ההוראה הרווח של בית הספר, לבין האופי של הכלי שבית הספר מעוניין להשתמש בו. הרגשנו את הסתירה הזאת כבר אם כניסת הגלישה החופשית ב-WWW לתוך שיעורים בבתי הספר, אבל השימוש במכשירי ה-iPad בכיתה מקצין אותה עוד יותר. אם בית הספר ישתמש במכשירים האלה בצורה שאלה "מבקשים" שישתמשו בהם, זה עשוי לאיים על התפקוד הבסיסי שלו. נסיון העבר מלמד שבתי הספר מצליחים לאלף טכנולוגיות חדשות, עד שההשפעה של אלה על תהליכי הלמידה/הוראה המקובלים נעשית מזערית. התגובות שספירס פוגש רומזות שבתי הספר כבר נמצאים באיצומו של התהליך הזה. אבל אם בעתיד הקרוב המכשירים האלה יהיו בידיהם של כל תלמיד (ונראה שכך באמת יהיה) יכול להיות שלא יהיה מנוס, ובתי הספר יצטרכו לתת הרבה יותר מאשר רק מס שפתיים ללמידה העצמאית של כל תלמיד, וזה עשוי לחולל שינויים משמעותיים בבתי הספר.
תוויות: 1:1, שימוש בבתי ספר
"קיימת כאן סתירה בין מודל ההוראה הרווח של בית הספר, לבין האופי של הכלי שבית הספר מעוניין להשתמש בו."
אני לא בטוח שהמשפט הזה נכון. בעידן הענן שבו המידע האישי מאוחסן ברשת אני לא רואה סיבה מדוע המכשיר הפיסי (החומרה) המשמש את התלמיד חייב להיות אישי.
נשלח ע"י:
iTeacher | 08 פברואר, 2011 16:33
תודה אודי על ההזדמנות להבהיר טיפה. אכן, "בעידן הענן" ה-מידע שלנו נגיש מכל מקום, ובוודאי איננו תלוי במכשיר פיסי מסויים. אבל מידע הוא רק חלק אחד מתוך חוויית הלמידה. אולי לא רחוק היום שבו מערכת הפעלה על הרשת תאפשר למשתמש לקבל סביבת למידה מעוצבת אישית מכל מחשב (שבעצם חוזר להיות מסוף). אבל נדמה לי שזה עדיין אי-שם בעתיד. נכון להיום, ללומדים "רציניים" (ואני מודה שהמונח בעייתי) כלים ייחודיים האהובים עליהם - עט מיוחד, עפרון בדרגת חידוד מסויים, מחברת בגודל אהוב. כך גם לגבי כלים תקשוביים ודיגיטאליים. ה-iPad מאפשר apps, ובסביבה לימודית שמזמינה למידה עצמאית כל תלמיד רשאי להחליט אילו apps נחוצים, ומתאימים, לו.
נשלח ע"י:
יענקל | 09 פברואר, 2011 22:44