אני מודה שאפילו אני עצמי קצת הופתעתי מהנושא של המאמרון הזה. לפני כ-40 שנה הציפיה הרווחת כלפי התקשוב בחינוך היתה שהמחשב יפעל כמכונת הוראה – שרכישת הדעת תתרחש ללא מגע אדם. היו אפילו כאלה שחלמו על teacher-proof education (דבר שהצביע עך כך שהלמידה נתפס כלא יותר מאשר קליטה של מידע). מאז, דור שלם כבר התחנך מול מורים. לא תמיד היו אלה מורים טובים, אבל הם היו מוחשיים, ובמקום שהמורים יהפכו להיסטוריה, התפיסה היומרנית של למידה ללא מורים נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. אבל משום מה, באופן די מפתיע,
כתבה בניו יורק טיימס של השבוע שעבר העלה שוב את הרעיון, ולא כסיוט מן העבר, אלא פחות או יותר כחלום שיש עוד להגשימו.
רנדל סטרוס, שמעיד על עצמו שהוא מלמד בקורסים מקוונים כבר עשור, פותח את הכתבה שלו בקביעה שכאשר מוסדות להשכלה גבוהה יצליחו למצות את מלוא הפוטנציאל של האינטרנט, לרוב הפרופסורים לא תהיה פרנסה:
WHEN colleges and universities finally decide to make full use of the Internet, most professors will lose their jobs.
That includes me. I’m not worried, though, at least for the moment. Amid acute budget crises, state universities like mine can’t afford to take that very big step — adopting the technology that renders human instructors obsolete.
סטרוס כותב שהקורסים אותם הוא מלמד הם קורסים מעורבים, כאשר מבחינתו הערבוביה היא בין יישומים מחשביים ובין בני אדם מוחשיים. אבל הוא מדגיש שקורס מקוון אמיתי ("genuine online course") יהיה לחלוטין ללא מגע אדם:
No living, breathing instructor would be needed for oversight.
יתר הכתבה עוסק בתיאורים קצרים של מספר פרויקטים של אוניברסיטאות – בעיקר העלאת חומרי למידה לרשת לשימוש החופשי של מי שמעוניין ללמוד באמצעותם. וכאן הדגש של הכתבה קצת משתנה. במקום להסביר לנו שהחומרים האלה הם הסנוניות של קורסים מקוונים ללא מגע מורים, סטרוס טוען שאם אלה עומדים לבדם, ללא הסברים או פרשנות של מורה, ערכם הלימודי מוגבל. במילים אחרות, אם בהתחלה של הכתבה שלו סטרוס משוכנע שרק קשיים כלכליים מונעים את בנייתם של קורסים ללא מגע אדם, בסופו הוא לא רק בטוח שהרעיון עוד רחוק ממימוש, אלא גם שמדובר ברעיון לא רצוי.
בסך הכל יש כאן כתבה מבלבלת, כנראה מפני שמי שכתב אותה עדיין לא גיבש את דעתו על הנושא שעליו הוא כתוב. אישית, אינני יכול להתלונן על כך, היות ויותר מפעם אחת אני מגיע לסיום של מאמרון ומגלה שתוך כדי כתיבה גישתי לנושא שעליו אני כותב השתנתה. לכן, אפשר לראות את העובדה שתוך כמה מאות מילים סטרוס מצליח לעבור 40 שנה של תקשוב בחינוך כלא יותר מקוריוז ... מלבד זה שהכתבה התפרסמה בניו יורק טיימס. מפני שהיא התפרסמה שם, אני חושש שבקרוב נתחיל שוב לשקול ברצינות רעיונות של הוראה ללא מגע מורה, וזה בהחלט איננו על מה שמצטייר בראש שלי כשאני חושב על תקשוב בחינוך.
תוויות: הוראה
שלום שמי קרן אור
גם אני פעם חשבתי שיגיע היום שלא נצטרך שהמורים ילמדו פיזית בכיתות אלה שנלמד דרך המחשב באופן וירטואלי . לדעתי היום בזה לא יגיע . בגלל סוגי האוכלוסיה של התלמידים הלומדים . לרוב התלמידים חשוב הלמידה המוחשית לשם הבנה עמוקה של מחומר הנלמד . הקשר האישי שהלומד מפתח עם המורה , התחושה של הביטחון שהמורה מקנה והחיבור למציאות של הלומד כל אלו נקודות חשובות שאין בלמידה הוירטואלית . מעבר לאחריות האישית של הלומד לשבת מול המחשב וללמוד .
נשלח ע"י:
אנונימי | 19 פברואר, 2011 08:56
שלום,
אני שהד- סטודנטית להוראה במכללת בית ברל.
לדעתי גם אם יבוא יום כזה, אז ילדים יתגעגעו יותר למורים ויתגעגעו לבית הספר.
כי פעם אנשים אמרו, שבעידן המחשב, ילדים יפסיקו לקרוא ספרים, אבל לדעתי ילדים עכשו קוראים ספרים יותר ממה שהיה פעם.
אני מאוד מצדיקה גם את הנקודה שהציגה קרן אור :" לרוב התלמידים חשוב הלמידה המוחשית לשם הבנה עמוקה של מחומר הנלמד " , וזה אי אפשר לקבל דרך המחשב.
נשלח ע"י:
שהד- בית ברל | 19 פברואר, 2011 10:55