האם יחד תמיד יותר טוב? וממה?
חשוב לזכור שהרישום איננו בהכרח נשען על כלים דיגיטאליים. הוא יכול להיעשות בהצלחה גם עם עט ונייר. כמו-כן, כל עורך טקסט מאפשר שמירה של מה שרושמים. בשביל זה לא צריכים בלוג או ויקי או כלי "חדש" אחר. ובכל זאת, התמלילן מוגבל - כלים חדשים, המחוברים ישירות לענן, יכולים להרחיב את יכולות הרישום. ואם כך, למה לא לנצל את הפוטנציאל הזה?
זה מה שאלן לווין מציע לעשות. בכנס בו השתתף לפני זמן קצר הוא שם לב שכל הנוכחים היו עסוקים מאד ברישום הנאמר. זה עורר אצלו הרהור בנוגע לכדאיות, וליעילות, של מצב שבו כל אחד רושם לעצמו:
בתגובות למאמרון של לווין מספר קוראים מציינים שרישום של תקציר תוך כדי האזנה הוא מרכיב חשוב בהבנת הנאמר. כתגובה לתגובות האלה לווין מבהיר שהוא איננו מתנגד לרישום תקצירים – הוא פשוט חושב שכאשר זה נעשה כפעולה אישית (וכאשר כולם ממילא רושמים פחות או יותר את אותו הדבר) יש בזבוז של משאבים, ופספוס של הזדמנות טובה לאגם את המשאבים האלה:
נדמה לי שצריכים להוסיף עוד נקודה כאן. אנחנו מרבים להדגיש שבסביבה הדיגיטאלית שום דבר איננו הולך לאיבוד. מפני שאנחנו שומרים דברים שהם בעלי ערך עבורנו, כל דבר שנשמר נראה לנו היום כבעל ערך. אבל הערך של תקציר או של רישום זה או אחר איננו נמצא באריכות הימים שלו, אלא דווקא ברגעיותו. ערכו נמצא בכך שהוא עזר לנו להבין משהו, להבהיר משהו לעצמנו. לכן, ערכו נמצא בהקשר אישי, ואין סיבה לצפות שיש לו ערך למישהו אחר (שלא רשם אותו).
ובכל זאת, טוב שיש אנשי חינוך שרוצים לבחון את היכולות של כלים חדשים. למרבה הצער, הכלים שבהם מערכת החינוך מגלה עניין הם על פי רוב כלים שמייעלים את ההוראה ואת המסירה של מידע, ולא כלים שמסייעים ללומד להבנות את הלמידה של עצמו. המערכת מדברת על המאה ה-21, אבל הטכנולוגיות שהיא מאמצת מנציחים את המודל המסורתי של "המורה מסביר והתלמיד מקשיב".
הטכנולוגיה מאפשרת למורה לחלק לסטודנטים מצגת שנצפתה בשיעור. אין בכך שום פסול, ויש בו אפילו חיוב: הסטודנט יכול לעיין במצגת בזמנו החופשי, ולנסות להבין את מה שאולי לא הבין בעת השיעור. יכולתו של הסטודנט לשלוט בקצב הלמידה של עצמו היא ללא ספק דבר חיובי. אבל סטודנט שמקבל את המצגת של המרצה איננו צריך לרשום תקציר לעצמו, ובכך מרכיב מרכזי של תהליך הלמידה הולך לאיבוד. הרי הרישום איננו נעשה כדי שלסטודנט יהיה עותק של ההרצאה, אלא כדי לסייע לו להבין את השיעור. סטודנט שיודע לרשום ולתקצר מזהה בעצמו את הנקודות החשובות בהרצאה, ותוך כדי הכתיבה הוא חושב ומהרהר ובונה לעצמו תמונה אישית של הנלמד. בדרך הזאת ההאזנה נעשית ללמידה פעילה. כאשר המצגת מוגש לו, מן המוכן, הוא נעשה פסיבי, וכאשר הוא איננו מעבד את הדברים בעצמו, הלמידה שלו לקוייה.
לכן, גם אני אני חושש שההצעה של לווין פונה באופן פופוליסטי מדי לחוכמת ההמונים שלעתים לא מעטות איננה בדיוק חוכמה, וגם שהיא עשויה להוביל לתוצר ציבורי שנעדר ממנו הייחוד והספציפי שיכלו להעניק לו ערך אמיתי, נדמה לי שאני מעדיף את הגישה של לווין לזאת שכנראה רווחת היום במערכת.