« לדף הראשי | מספר הרהורים (פחות או יותר חינוכיים) בדרך לפח » | השיבוש יציל? או אולי צריכים להינצל מן המשבשים? » | (עדיין) אין חדש בחיפוש ברשת? » | אבל כך תמיד עשו!! » | על הקווים הלפעמים מטושטשים של המחנות התקשוביים » | למה הטכנולוגיה תמיד אשמה? » | לא יזיק לפנות קצת מקום » | כשלון - אבל לא בהכרח לתקשוב » | כשהיא מתבקשת - מילה טובה » | הלימוד אולי חדש, אבל הביקורת נשארת נדושה » 

יום שישי, 12 באוקטובר 2012 

לא בזכות ההפיכה

בקיץ של 2011, לקראת תחילת שנת הלימודים, שלי רייט כתבה בהתלהבות על הפיכת הכיתה (flipping the classroom). היא כתבה אז:
I believe if used judiciously, in the right context, the flip can free up valuable class time and provide the background knowledge that is fundamental for students to then go forward and wrestle with higher order thinking.
משפט אחד לפני ההצהרה הזאת רייט כתבה שהיא מודעת לכך שהיא נוגעת בנושא מעורר מחלוקת. ההערה הזאת נראתה לי די מוזרה, וגרמה לי לגרד בראש בנוגע למתרחש בבתי הספר של צפון אמריקה (רייט היא קנדית). הרי ביסוד "הפיכת הכיתה" נמצא רעיון די פשוט: שתלמידים יתכוננו בבית לקראת שיעור. מבחינתי, אינני רואה הבדל בין להתכונן באמצעות צפייה בסרט לבין להתכונן באמצעות קריאת פרק בספר, או אפילו בחיפוש מקורות וקריאתם, לקראת השיעור בכיתה. האם בכיתות של צפון אמריקה כל התלמידים יושבים בשקט מול המורה ומאזינים לו, או קוראים פרק בספר? אני למדתי בחטיבה ובתיכון בארה"ב, ורבים מהמורים שלי היו ממוצעים למדי, ובכל זאת נדמה לי שרוב המורים שלי ביקשו מאיתנו להתכונן לקראת השיעור בדרך זאת או אחרת כך שחלק גדול מהשיעור הוקדש להרחבה או לדיון. האם היום כל זה נעלם? בלי להתייחס לבעיות שיש לי עם הרעיון של הפיכת הכיתה (אלה יבואו בהמשך), נדמה לי שהבעיה המרכזית היא פשוט שאינני מבין מה חדש או מקורי ברעיון הזה, ולכן לא מובן לי למה הוא מעורר התעניינות כל כך גדולה.

אבל פתחתי עם דברים שרייט כתבה לפני כשנה וחצי. השבוע היא כותבת משהו אחר, משהו שמעיד על שינוי שהתרחש אצלה. רייט כותבת שהיא כבר לא מאוהבת בהפיכה הזאת:
Here's the thing. When I recently re-read the post, I didn't disagree with anything I'd said. Yet my brief love affair with the flip has ended. It simply didn't produce the transformative learning experience I knew I wanted for my students.
רייט מספרת שהרעיון של הפיכת הכיתה מצא חן בעיניה, וכמוה גם בעיני רבים מתלמידיה. היא מציינת שעבור חלק מהתלמידים הצפייה החוזרת בסרטונים לימודיים בהחלט קידמה את למידה. אבל היא מוסיפה שהיא הרגישה שלא התרחש שינוי בחוויית הלמידה, וההרצאה המסורתית, אפילו אם מקום הגשתה וצורתה השתנו, נשארה במרכז:
We never moved to an entirely flipped classroom that required my students to watch lecture after lecture, day after day, by video. Even so, when we did "flip," it felt more like we were juggling the traditional lecture around than moving forward into a new learning paradigm.
תוך כדי הנסיון להפוך את הכיתה רייט גילתה ששינוי הרבה יותר משמעותי מתרחש. יותר ויותר הכיתות שלה נעשו לממוקדות-תלמיד. וכאשר זה קרה, התברר לה ששינוי של מתי והיכן שומעים או רואים הרצאה היה שינוי די מזערי:
As this new way of learning played out over time, my students found they didn't need me to locate or create videos for them. Instead, they learned how to learn, and they were able to find their own resources. For me, this was a much more important skill than following my directions or using the resources I told them to use.

As this shift occurred, the flip simply disappeared from our classroom. It took almost a year for me to notice it was gone. Instead, our classroom had become a place where students discovered and shared their own resources, while engaging in projects with each other. There was no need for me to assign video homework or create portable lectures. It all happened during class.
רייט כותבת שלא היתה אצלה החלטה מכוונת לוותר על הפיכת הכיתה. במקום זה היא פשוט גילתה שהיא איננה נחוצה להתנהלות הכיתה. היום אין לה שום רצון להחזיר אותה. כדי להסביר את הפגת ההתלהבות הזאת היא מונה מספר סיבות. קודם כל, היא מצהירה שהיא איננה רואה ערך בשיעורי בית. נראה לה שלחייב תלמידים לצפות בסרטונים חינוכיים בזמנם החופשי גוזל מהם זמן חשוב שמגיע להם לנצל בדרכים נעימות יותר. היא מוסיפה שגם אם ההרצאה המסורתית עכשיו זמינה כסרטון דרך המחשב, עדיין מדובר בהרצאה, והיא מעוניינת שהתלמידים בכיתות שלה לא רק יצרכו מידע שמישהו מגיש להם, אלא יהיו אחראיים ללמידה של עצמם. השינוי שמעניין אותה משמעותית הרבה יותר מאשר לאפשר (או לחייב) תלמידים לצפות בסרטונים מהבית:
As my students worked with me to invent our own version of student-centred learning, we realized that the three questions every student in our classroom had to answer were: What are you going to learn? How are you going to learn it? How are you going to show me your learning? This became our mantra — our framework for learning. This is what it means to give students "control over their education."
כפי שכבר ציינתי, אני מתקשה להבין למה הפיכת הכיתה נחשבת לרעיון חדש או מהפכני בחינוך. עם זאת, אם, כמו במקרה של רייט, הפיכת הכיתה מחדדת מחשבות חינוכיות ומובילה לשינוי בהתנהלות הבסיסית של הכיתה, אי אפשר לבוא אליה בטענות. כל דבר שמזרז שינויים מרחיקי לכת בתהליכי הלמידה המקובלים של היום מבורך. אבל אני מקווה שרייט תסלח לי אם אכתוב שאינני משוכנע שהשינויים שהתרחשו בכיתות שלה היו תוצאה של הנסיון שלה בהפיכתן.

כזכור, עכשיו רייט מונה מספר סיבות שבגללן הפיכת הכיתה כבר איננה חשובה לה כל כך. אבל בקריאה חוזרת של המאמרון שלה מלפני שנה אפשר לזהות, די בקלות, את שורשי הביקורת שהיא מעלה עכשיו. במאמרון ההוא, למשל, היא מתעמתת עם הטענה שבעזרת הפיכת הכיתה אפשר יהיה לוותר על מקום המורה בלמידה. היא כותבת:
I think that's only possible if you think the most important, or sole, job that I perform in my classroom is content dispenser. I don't believe that at all.
היא מגדירה את התפקיד שלה כסיוע לתלמידים ברכישת מיומנויות ותובנות. היא מוסיפה:
I also challenge them, encourage them, believe in them, love them, and offer correction when necessary. The most important thing I do in my classroom is show students how to dig deep, solve problems, and reflect carefully on the constant stream of information that inundates us all.
אפשר לנחש שהיא נמשכה להפיכת הכיתה מפני שכך היא רואה את תפקידה, ולא שדרך הפיכת הכיתה היא גילתה שאלה התפקידים שלה. דווקא בפיסקאות של המאמרון בהן היא מתארת כיצד היא "משתמשת" ב-"הפיכה", מה שבא לביטוי איננו ההפיכה עצמה, אלא הדרכים השונות שבהן הכיתות שלה כבר היו כיתות ממוקדות-תלמיד.

רצוי לזכור שהתנופה הנוכחית להפיכת הכיתה באה במידה רבה מכיוון התקשוב. סרטוני האקדמיה של חאן, סרטוני YouTube, והרצאות TED מהווים חומרי הלימוד שבהם המורים משתמשים כדי לקדם את התלמידים שלהם בשעות מחוץ לבית ספר. הזמינות של אלה דרך האינטרנט עוררה את ההתעניינות בהפיכת הכיתה. אבל כל אלה הם בסך הכל המקבילים של ימינו לפרקים בספרי הלימוד שבעבר התלמידים נדרשו לקרוא לפני השיעור. רייט, שמרבה לשלב טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך הכיתות שלה, מודעת לכך שתרגום דיגיטאלי של שיטות מוכרות, גם אם מדובר במהלך רצוי, איננו מהווה מהפכה חינוכית. לעומת זאת, הראייה החינוכית שלה מנחה אותה בשימוש בתקשוב שהוא הרבה מעבר להפיכת הכיתה.

ברור שלא כל המורים מגדירים את התפקיד שלהם כמו שעושה רייט. אם נסיונות של הפיכת הכיתות שלהם יובילו אותם להגדיר את התפקיד שלהם בצורה דומה יותר להגדרה של רייט, אני בעד. יכול להיות שאפשר גם לדלג על השלב הזה ופשוט לקרוא את רייט וללמוד ממנה.

תוויות:

יופי של כתבה ג'יי.

נעים היה לי לקרוא זאת,זה הרחיב לי את הנושא.

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates