« לדף הראשי | למה הטכנולוגיה תמיד אשמה? » | לא יזיק לפנות קצת מקום » | כשלון - אבל לא בהכרח לתקשוב » | כשהיא מתבקשת - מילה טובה » | הלימוד אולי חדש, אבל הביקורת נשארת נדושה » | לא לשיבוש הזה פיללנו » | תפנית בלתי-נמנעת » | הרבה יותר מסתם "מקום טוב באמצע" » | הרהורים (שוב) על הבלוג » | נדמה לי שהקואליציה מתפוררת » 

יום שלישי, 25 בספטמבר 2012 

על הקווים הלפעמים מטושטשים של המחנות התקשוביים

במאמרון קצר בבלוג שלו שלשום, ויל ריצ'רדסון מצביע על הפער הגדול בין הגישות החינוכיות בבסיס הרצון לקדם את התקשוב בחינוך. ריצ'רדסון מביא קטע מתוך מאמרון בבלוג Getting Smart. המאמרון מתאר את הלמידה כפי שהיא מצטיירת בעיניו של מורה בתיכון באבו דאבי בשם סי הרון בוקה. Getting Smart הוא בלוג הקשור למיזם של טום ונדר-ארק, יזם חינוכי מוכר שבעבר היה המנכ"ל לענייני חינוך של הקרן של ביל גייטס. ריצ'רדסון איננו מזכיר את ונדר-ארק בהערות שלו, אם כי הוא בוודאי יודע שוונדר-ארק מזוהה עם הבלוג שממנו הוא מצטט. גם ריצ'רדסון וגם ונדר-ארק פועלים לקידום התקשוב בחינוך, אבל לפי הקטע שריצ'רדסון מצטט, המטרות הלימודיות שלהן נראות מאד שונות.

לתלמידים בכיתה של סי הרון בוקה יש מכשירי iPad, ועליהם יישום בשם ShowMe שמאפשר לכל תלמיד להתקדם במתמטיקה בקצב אישי. בוקה מתאר בקצרה את הלמידה בכיתה, ובהמשך מהרהר על העתיד:
"Maybe we will shift to a new form of classrooms, leaving the traditional way of gathering 20-30 students in a room everyday," said Harun. "Maybe students will have their own cubicles as we do now, and they will run apps and watch videos, etc. Or maybe they will not have the obligation to come to school everyday, they will study at home, with their parents working at home."
התיאור הזה מקפיץ את ריצ'רדסון. הוא אמנם בעד שימוש מאסיבי בתקשוב בתהליך הלמידה, והוא מבקר בחריפות את בתי הספר כפי שהם מתפקדים היום, אבל בעיניו העתיד שבוקה מתאר מאד שלילי:
Ok, so here we go again. This is what "learning" looks like to folks who think an education is simply mastering a set of concepts and skills that we deliver to kids. We know what they need to know, and all that we really need to change is the delivery method. Cubicles and apps. That’s reform. Cheaper. More efficient. Quantifiable.
החזון של בוקה מזכיר מאד את הסיפור הקלאסי של אייזק אסימוב מ-1951 – The Fun They Had (יש גם תרגום לעברית). לאור זה, רצוי לזכור שהילדים בסיפור הזה, שמתרחש בשנת 2157, לומדים באמצעות רובוט. הם מוצאים ספר שמתאר את הלמידה במאה ה-20 וחושבים שבוודאי הלמידה בכיתה היתה חווייתית יותר מאשר באמצעות רובוט.

אפשר לראות שבמהלך השנים ריצ'רדון, שהוא בלוגר מאד ותיק, מתרחק מדיווחים מלהיבים על כלי תקשובי זה או אחר, ובמקום זה מתמקד יותר ויותר בחוויית הלמידה ובאיכותה. הוא מודע מאד לכך שבמקרים רבים מדי קידום השימוש במכשירים אישיים אצל כל תלמיד משרת הוראה יבשה של "העברת ידע" שהתלמיד אמור לרכוש, ואת הצורך להוכיח, באמצעות מבחנים סטנדרטיים, שהתלמיד רכש את הידע הזה.

כתבה על טכנולוגיות בחינוך שהתפרסמה לפני שנה ב-Wall Street Journal מאפשרת לנו לזהות את ההבדלים בגישות השונות במה שאולי עדיין אפשר לכנות המחנה התקשובי. (כמובן העובדה שמדובר בכתבה מלפני שנה מראה גם שלא מדובר בהבדלים שנוצרו זה עתה.) הכתבה סקרה מגוון פרויקטים, לרוב מקוונים, ובאופן כללי, על אף לא מעט ביקורת, הצביעה על הלמידה המקוונת כעתיד החינוך. גם ונדר-ארק וגם ריצ'רדסון הגיבו לכתבה. ונדר-ארק טען שמדובר בכתבה ביקורתית מדי שמפספסת את ההבטחה הגדולה של הלמידה מקוונת לשנות את החינוך. לעומתו, ריצ'רדסון טען שהכתבה מקדשת תפיסה חינוכית שמתמקדת בהגשת "ידע" בלבד:
The author would like us to believe that education is being “radically rethought” by the online and “blended” options that are available to students. But let’s be clear; the only things being rethought here are the delivery models of a traditional education and, most importantly, the financial models to sustain it and make lots of money for outside businesses who see technology and access as a way to not only line their pockets with taxpayer money but also bust the unions that stand in their way.
מספר פעמים בעבר תיארתי את תחום התקשוב בחינוך כקואליציה של גישות שונות, ואפילו מנוגדות. (נדמה לי שגם ציינתי שאני מייחל ליום שבו התקשוב יוטמע באופן מלא לתוך בתי הספר כדי שנוכל לעסוק בחינוך ובלמידה במקום בכיצד לקדם את התקשוב.) לפני שנה ההבדלים בין המחנות האלו באו לביטוי בתגובות של ונדר-ארק ושל ריצ'רדסון לכתבה ב-WSJ, והם צצים שוב בדבריו של בוקה (בבלוג הקשור לונדר-ארק) ובתגובה של ריצ'רדסון. לפעמים הקווים המפרידים מאד ברורים.

אבל לפעמים הקווים האלה מטושטשים. משום מה, ריצ'רדסון איננו מצטט את הפיסקה בכתבה שבאה מיד אחרי זאת שהוא כן מצטט:
"Also, technology will also change learning from drill-and-practice to project-based learning," added Harun. "Students will have more hands-on activities and real-life projects, which is still not the case in here."
אני בטוח שריצ'רדון מוכן להזדהות עם אמירה כזאת – הוא הרי רואה את הערך האמיתי של התקשוב בפעולות כאלה. אבל אם כך, עלינו לשאול למה ריצ'רדסון בוחר לצטט קטע שמדאיג אותו, ולא קטע שאיתו הוא מזדהה. נדמה לי שהסיבה לכך נמצאת בחדירה המאסיבית של התקשוב לתוך התחומים של "הגשת הידע" ושל אמצעי ההערכה במקום לתוך תהליכי למידה קונסטרוקטיביסטיים. לנגד עיניו ריצ'רדסון רואה ש-"הצלחת" התקשוב איננה מביאה לשינוי בחינוך שהוא מייחל לו, ולכן הוא חש צורך לחדד את ההבדלים בין המחנות. לצערי, אני מאד מבין אותו.

תוויות: , , , ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates