« לדף הראשי | נדמה לי שהקואליציה מתפוררת » | מה שהיה, הוא ש... » | מבט אחר על למידה במאה ה-21 » | כאשר נעשה יותר יקר לא להשתמש בו ... » | אותן המילים, אבל תפיסות מנוגדות » | כאשר כישורי המאה ה-21 פוגשים תפיסת העולם של ה...? » | תוספת קטנה לתקווה ליותר » | היה אפשר לקוות ליותר » | דבר כזה בדרך כלל "ממציאים" כבדיחה » | נתונים לשם מה? » 

יום ראשון, 19 באוגוסט 2012 

הרהורים (שוב) על הבלוג

כאשר תקופה ארוכה של דממה עוברת על הבלוג הזה עולה אצלי שאלה בלתי-נמנעת – על מה לכתוב כשאני חוזר לכתיבה. הנסיון מלמד שהתשובה ה-"נכונה" די פשוטה – לא כל כך משנה על מה, החשוב הוא פשוט להתחיל לכתוב. אבל אין זה אומר שאין כאן בעיה. הרי רוב המאמרונים שאני כותב כאן מתחילים בהתייחסות שלי לדברים שמתפרסמים במקורות אחרים, והעובדה שתקופה שקטה עוברת על הבלוג איננה אומרת שגם שקט במקורות הרבים שאחריהם אני עוקב. לעתים קרובות כאשר אני מצליח לחזור לכתיבה, היצע הדברים שאליהם אני יכול להתייחס גדול כל כך שאינני מצליח לכתוב מפני שאינני יודע היכן להתחיל.

בזמנים כאלה גם מתעוררים אצלי הרהורים בנוגע למהות הכתיבה לבלוג. בתקופות שבהן קשה להתמיד בכתיבה לבלוג קשה לא לשאול אם יש בכלל טעם במאמץ. פעמים רבות בעבר ציינתי שעבורי הבלוג הוא בראש ובראשונה מרחב שמאפשר לי להבהיר את מחשבותיי לעצמי. נכון, יש משהו קצת פרדוקסאלי בשימוש בכלי ציבורי על מנת לגבש עמדה אישית, אבל אני מזמן "התגברתי" על הסתירה הזאת. אינני יכול לקבוע מה נכון עבור אחרים, אבל עבורי הידיעה שמה שנכתב כאן אולי ייקרא על ידי אחרים מדרבנת אותי לדייק (או לפחות לנסות לדייק) במה שאני כותב; היא מחייבת אותי לנסות להסביר את עצמי בצורה הברורה ביותר שאני יכול. ואם בעקבות זה הדברים שאני כותב מעוררים דיון, או עוזרים לאחרים להבהיר את מחשבותיהם לעצמם, אני בוודאי לא אתנגד. אבל שוב, מדובר בערך מוסף לרווח העיקרי, שהוא אישי.

בחודש האחרון (כן, בזמן שבגלל מספר סיבות היה לי קשה לכתוב כאן) שני בלוגרים שאני קורא פרסמו מאמרונים על נושא הבלוג. טום ויטבי ביקש להסביר למה הוא מקווה שעוד ועוד מורים ומנהלים יפתחו בלוגים. ויטבי מעיד על עצמו שכאשר הוא התחיל לנהל בלוג לפני כשנתיים וחצי הוא לא תיאר לעצמו שהוא יצליח להתמיד בו. והוא מוסיף שעל אף התגובות הרבות שהגיעו לבלוג שלו, הערך העיקרי של הבלוג היה ערך עצמי:
What I learned and appreciate more than any other thing that I get from blogging is that I write for me. It is a reflective, personal endeavor. I made the choice to open my blog to public scrutiny. I encourage comments to my ideas, to affirm, or further reflect on those ideas based on the reader comments. Testing my ideas in public is testing I can believe in.
כצפוי, דברים אלה של ויטבי מהדהדים אצלי. כאשר אני עובר על המאמרונים שוויטבי פרסם בחודשים האחרונים אני מגלה שאני מסכים כמעט עם כל דבר שהוא כותב. אבל דווקא ההסכמה הזאת גורמת לי לא מעט אי-נוחות. אין זה מפני שמפריע לי שאני מסכים עם אחרים (או שהם מסכימים איתי), אלא מפני שקשה מאד למצוא משהו במאמרונים של ויטבי שחורג מהדעות הרווחות של הציבור שהוא מייצג. הדבר הזה אולי נשמע טיפה מוזר – הרי ויטבי מביע לא מעט ביקורת כלפי החינוך האמריקאי היום, ומצביע על דרכים יעילות וכדאיות לנצל את התקשוב. אבל הביקורת שלו "נורמטיבי" למדי, ורוב דבריו הם מהסוג שיוצרים הנהון ראש וטפיחה על שכם שאכן אנחנו בכיוון החינוכי הנכון.

נוצר הרושם שעל אף העובדה שויטבי כותב שהכתיבה לבלוג היא פעולה רפלקטיבית ואישית, הוא מכוון את דבריו למרחב נוח ובטוח. עבורי, לפחות, כאשר סוקרים את המאמרונים של ויטבי יש משהו תמוה בהסבר שלו על ערכו של הבלוג:
The whole idea of Connected Educators is to break down the barriers that have prevented us from exchanging ideas in a big way. Technology has provided us the tools to share and collaborate in astounding ways. We do that on a daily basis with existing content. Blog Posts provide us with: original thought, new ideas, questions, reflections, and much, much more.
אני משוכנע שוויטבי כותב את הדברים האלה בכנות, אבל אני חושש שהמציאות שונה מהדרך שבה הוא תופס אותה. יותר מאשר אנחנו זוכים למחשבה מקורית, לרעיונות חדשים, ולשאלות, במאמרונים שלו (ושל רבים אחרים) אנחנו זוכים להדהוד חוזר על עמדות שכבר התגבשו והפכו לנחלת הכלל. אין בזה פסול – לא פעם החזרה הפומבית על דעות מחזקת אותן ומגבשת את קהילת האוחזים בהן. אבל בשלב מסויים הדברים נעשים נדושים ויגעים. אפשר, ובעיני צריך, לקוות ליותר.

ד'ארסי נורמן מנסה להשתחרר מהנדוש, ומהנטייה לכתוב את מה שקהל קוראיו מצפה (ואפילו רוצה) לקרוא. הדבר איננו קל. בין היתר הוא מנסה לעשות זאת על ידי התעלמות מוחלטת מהסטטיסטיקה על הכניסות לבלוג. הוא איננו בודק אלו מאמרונים "פופולאריים" יותר ואלו פחות. הוא כותב:
And that has been surprisingly liberating. I have no idea how many people subscribe to my blog. I have no idea how many people read it. Which means that I have to do it for myself, even if I’m aware that others can follow along.
זאת גם הסיבה שמידי פעם הוא סוגר את התגובות בבלוג. הוא איננו רוצה שהתגובות האלו ישפיעו על מה שהוא בוחר לכתוב:
To pay attention to that audience is to try to repeat previous successes, and to possibly improve on them, rather than to explore new and uncharted territory.
על אף העובדה שבוודאי ברור שאני מעדיף את הגישה של נורמן על הגישה של ויטבי, אינני רוצה להסיק מסקנות גורפות. הבלוג יכול למלא מגוון תפקידים. לא יהיה זה מוצדק לקבע אותו לסוג אחד של הרהור או רפלקציה. אבל כקורא בלוגים כפייתי, אני יכול להעיד שכאשר אני מחליט להכניס בלוג זה או אחר לתוך קורא ה-RSS שלי ההחלטה הזאת מושפעת בעיקר מהתחושה שכותב הבלוג מוכן לבחון את הדעות, ואת המוסכמות, של עצמו, ולא רק לחזור על מה שקוראיו מצפים לקרוא.

תוויות: ,

http://www.yossale.com/meditations/2012/04/28/קריאת-השכמה-להתחלות/

היי ג'יי –
בין כתיבה לצורכי רפלקציה וכתיבה המותאמת למה שקהל הקוראים מצפה, ישנה גם האפשרות לכתיבה עצמאית תוך פיתוח דיאלוג עם הקוראים.
משום מה אתה מצפה שיתפתחו דיונים כשאתה לא מעורב, מכוון ומנווט. זה לא יקרה.
הטיעון – "אם יתפתחו דיונים, טוב, אם לא אז אני כותב לעצמי" הוא לדעתי בריחה מאחריות.
הבלוג שלך חשוב מדי מכדי להשאירו כך.
אלישע

לאלישע, תודה. תמיד נעים לקבל מחמאות, וכאשר אלו מגיעות ממך - עוד יותר נעים! אבל אני מבקש כאן להבהיר טיפה את עצמי בעניין הדיונים והתפתחותם.
דיונים רבים על החינוך ועל המקום של התקשוב בחינוך נערכים בארץ. הדיונים האלה מתנהלים בכנסים, בהשתלמויות, בחדרי מורים, ובוודאי גם בראשו של כל איש חינוך באשר הוא. הם גם מתנהלים בכתובים - במאמרים מודפסים, בפורומים אינטרנטיים, וכמובן גם בבלוגים. לעתים קרובות מדי הדיון איננו עולה על הצפוי והנדוש. אני מקווה שהנושאים שאליהם אני מתייחס בבלוג הזה (וכמובן גם הדעות שאני מציג) עוזרים להעשיר את הדיונים האלה, ולהפוך אותם למשמעותיים יותר. אבל אינני רואה את הבלוג הזה כאגם שמרכז דיון ראשי. הוא בסך הכל אפיק שזורם לתוך אגם הדיונים.
מאז שצללתי לראשונה לתוך ים האינטרנט אני מודע למתח שבין היכולת של הכלי הזה לאפשר ביזור לבין הכוח שלו לחזק ריכוזיות. במשך כל השנים האלה אני מבקש להעצים את הביזור, ואני מעודד אחרים לתרום את קולם למקהלה. לא פעם המקהלה הזאת נשמעת כקקופוניה, ונדמה לי שקברניטי החינוך בארץ סבורים שמדובר בקקופוניה המשוועת למנצח, תפקיד שהם ישמחו למלא. אבל אולי בליל הצלילים הזה נשמע מבולגן ואפילו אקראי מפני שמצפים לשמוע שיר פשוט, ולא מצליחים להבין שמדובר בסימפוניה מורכבת שבה המנגינה הראשית עוברת בין כלים שונים ובדרך זוכה לפיתוח, להרחבה, ולליטוש.
וכיצד כל זה מתקשר לתגובות, או להעדר התגובות, בבלוג הזה? הבלוג הזה איננו משופע בתגובות, ואני מודה שבמידה לא קטנה זה מפני שאינני מעודד את המשך הדיון כאן. אבל אולי הכל עניין של פרספקטיבה. במקום לראות את ה-"כאן" הבלוגי שלי כפיסת סיברספייס אוטונומית שעומדת בזכות עצמה ונפרדת ממרחב דיונים רחב יותר, אולי עלינו לראות אותו כרכיב אחד מתוך תמונה גדולה יותר. אם כך נעשה, נדמה לי שנבין שהדיון אכן מתקיים. אולי אפילו אפשר להגיד שהדברים שאני כותב "כאן" (במרחב הקטן והמצומצם שלי) מטפטפים לאט לאט לתוך מאגר הדיונים הציבורי. אני כמובן מקווה שבדרך כזאת הדברים שאני כותב כאן חודרים לתוך התודעה החינוכית/תקשובית של כולנו, ותורמים להתפתחות של דיון רחב ומשמעותי.

היי ג'יי -
אם במהות הבלוג עסקינן (וזה נושא הפוסט, לא?), בעיני הבלוג היא יחידת עצמאית, בה מנסה הכותב להשפיע באמצעות הצגת הדברים בהם הוא מאמין, על קהל קוראיו. ציטוטים מהנכתב בבלוג, והשפעתם על דיונים המתקיימים במקומות אחרים הם "תוצר אגב" (By-product) ולא העיקר.
אז למה לחזור ולנהל דיונים המתקיימים ממילא בהרבה מקומות אחרים? כי זוהי בדיוק המשמעות האמיתית של ביזור הידע, הטבועה בבסיס התרבות האינטרנטית.
אני מאמין שלא מספיק ליצור את התשתית להפצת הידע. היוצר מחויב גם למשמעיות המתבקשות מתהליך ההפצה.
זה בדיוק המבדיל בין מנוע חיפוש ובין בלוג.
אלישע

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates