בימים האחרונים נתקלתי במספר קישורים לפרויקט שזוכה למימון מהקרן החינוכית של ביל ומלינדה גייטס – בין התורמים הכבדים ביותר בתחום החינוך. אני מודה שתחילה, כשהבנתי במה מדובר, בדקתי את התאריך – חשבתי שאולי פספסתי אחת המהתלות של האחד באפריל. אבל מתברר שמדובר בסיפור אמיתי – סיפור על טכנולוגיה וחינוך ... וחשיבה עקומה.
כתבה שהופצה על ידי סוכנות הידיעות רויטרס (אני קראתי את
הכתבה ב-Chicago Tribune) מה-12 ליוני מוסרת לנו שהקרן של גייטס מעניקה כמעט מיליון וחצי דולר למחקר לקראת פיתוחו של מה שמכונה "engagement pedometer", צמיד שתלמיד יענוד סביב פרק כף היד שלו. באמצעות "משוב ביומטרי" כמו מידת ההזעה וחום הגוף, הצמיד אמור למדוד את מידת המעורבות, או הערנות, של התלמיד בשיעורים. לפי הכתבה:
Gates officials hope the devices, known as Q Sensors, can become a common classroom tool, enabling teachers to see, in real time, which kids are tuned in and which are zoned out.
אני מניח שכמוני, התגובה הראשונה של מי שקורא את המשפט הזה היא לגרד בראש ולשאול האם לא הגיוני יותר שמורה פשוט יעיף מבט על הכיתה שלו ויראה מי בוהה דרך החלון, מי הניח את ראשו על השולחן, ומי שולח SMS לשכנו. נדמה לי שכל מי שצבר אפילו קצת נסיון של הוראה בכיתה מסוגל לזהות מי מתלמידיו מעורב בשיעור ומי לא. האנשים בקרן של גייטס כנראה ציפו לתגובה כזאת, כי בפיסקה הבאה של הכתבה מקדימים תרופה למכה ומסבירים לנו שאם באמת רוצים לשפר את החינוך, כבר אי אפשר לסמוך על ההתרשמות של המורה:
Existing measures of student engagement, such as videotaping classes for expert review or simply asking kids what they liked in a lesson, "only get us so far," said Debbie Robinson, a spokeswoman for the Gates Foundation. To truly improve teaching and learning, she said, "we need universal, valid, reliable and practical instruments" such as the biosensors.
המילים "כללי, בר-תוקף, אמין, ומעשי" ניטרליות למדי. כיצד אפשר להתנגד לכלי מדידה שעונה להגדרה כזאת? אכן, קשה - עד שנזכרים שמדובר בצמיד שהתלמיד אמור לענוד במשך יום הלימודים, צמיד שצובר מידע על מצבו הפיסי (וכנראה בעקבות זה, גם הנפשי) ומוסר אותו למאגר נתונים מרכזי. לאור זה מתבקש לשאול כיצד הגענו למצב שבו הצעה כזאת נשמעת כמעט הגיונית. האם אנחנו באמת יכולים לקרוא על טכנולוגיה פולשנית כזאת, ומפני שהיא כנראה נובעת מכוונות טובות של שיפור ההוראה, להשאר אדישים להשתמעויות החברתיות הרחבות שבה?
אנשי הקרן של גייטס כנראה מודעים לביקורת האפשרית כלפי צמיד כזה. בכתבה של רויטרס הדוברת של הקרן מבהירה שהצמיד שבפיתוח איננו חלק מפרויקט רב-היקף של הקרן (הושקעו בו כ-45 מיליון דולר) שמטרתו איתור דרכים למדידת האפקטיביות של מורים. אבל איכשהו ההבהרה הזאת נשמעת בלתי-מחייבת:
Still, if the technology proves reliable, it may in the future be used to assess teachers, Robinson acknowledged. "It's hard for one to say what people may, at some point, decide to do with this," she said.
דיאן רביץ', פרופסור לחינוך באוניברסיטה של ניו יורק, ולשעבר סגן שר החינוך של ארה"ב, פרסמה
מספר מאמרונים בבלוג שלה על הצמיד. כבר ב-9 ליוני, כאשר מישהו שלח לה ידיעה על המכשיר, היא כתבה עליו. רביץ' ידועה במאבק שלה להגן על החינוך הציבורי בארה"ב מול הנסיונות להפריט אותו, אבל היא גם אישיות מאד מוערכת בחוגים חינוכיים, ונחשבת לשקולה מאד בדעותיה.
במאמרון מה-10 ליוני רביץ' ניסתה לתאר, באופן יחסית אובייקטיבי, מה הצמיד עושה:
These bracelets, as I understand it, would be worn by students to measure how engaged they are, how bored they are, how they respond to their teachers. If they are bored, it won’t look good for the teacher. If students who show a high level of engagement, the teacher will get credit. The teachers too will wear the bracelet, to find out how engaged or bored they are. If this technology works, it will provide a foolproof tool for teacher evaluation. Or that’s the idea behind it.
אבל יש משהו ברעיון הבסיסי שמקשה על האובייקטיביות, ובהמשך אותו מאמרון רביץ' איננה חוסכת במילים בהבעת דעתה:
I’m sorry. I think this is madness. Is there a mad scientist or psychologist advising the Gates Foundation? ...
This stuff crosses the line from legitimate research to investing in technologies to control and manipulate people by monitoring their emotions.
יש מי שיטען שרביץ', ואחרים כמוה (ואני ביניהם), מגזימים. הרי בסך הכל מה רע בנסיון לזהות מה אפקטיבי בהוראה ומה לא. אולי הביקורת הזאת מוצדקת. אולי אנחנו פשוט זקוקים לעוד קצת זמן כדי להתרגל לרעיון שכל תלמיד יסתובב עם צמיד על כף היד שמודד את תגובותיו הפיסיות ומוסרת את המידע הזה למאגר מרכזי (מאגר מרכזי שיקבע, באופן אובייקטיבי, כמובן, אם המורה מחזיק את כיתתו או לא). אולי בעוד כמה שנים נצחק על כל הפרשה הזאת ונודה שהיינו פרנואידיים, ושלא היתה סיבה להתרגש. אולי גם נבין שעל מנת לשפר את ההוראה כל הדרכים לגיטימיות. יתכן. אבל אם גייטס והקרן שלו באמת מעוניינים לשפר את החינוך, נדמה לי שאפשר להשקיע את הכסף הרב שלו בפרויקטים אחרים. במקום להשקיע הון בפיתוח אמצעים מפוקפקים למדוד את האפקטיביות של מורים, אני יכול להציע, למשל, להשקיע בהכשרה חינוכית משמעותית, ואפילו בשכר עבודה הוגן. זה לא יכול להזיק.
