« לדף הראשי | זה פשוט איננו מספיק » | OLPC ו-IDB - עוד פעם אחת » | ושוב - המחשב איננו עוזר » | אפקטיביות לאיזו תכלית? (והאם זה משנה?) » | לא רק קישורים, בבקשה » | משום מה, אינני מופתע » | היתכן גם זה וגם זה? » | פוטנציאל לא ממומש » | אבל זה נשמע כל כך משכנע!! » | שוב ממציאים את החינוך? » 

יום שני, 16 באפריל 2012 

במקרה ששואלים למה זה מתקדם כל כך לאט ...

שנת הלימודים הנוכחית עברה מאד בשקט בבלוג של בריאן קרוסבי. לפי הספירה שלי, עד עכשיו התפרסמו בו רק שמונה מאמרונים. לשם ההשוואה, בשנת הלימודים 2009-2010 התפרסמו בו כ-40 מאמרונים, ובשנת הלימודים השלמה הראשונה לבלוג, 2006-2007, התפרסמו בן בערך 120 מאמרונים. מה אפשר להסיק מזה? אין ספק שלפחות באופן חלקי, ה-"שקט" הזה הוא פונקציה של עייפות החומר – קשה להתמיד בכתיבה במשך תקופה ארוכה (אני מאד מודע לעובדה הזאת). בנוסף, בשלב מסויים נושאים שבעבר נראו חדשים ומרגשים, ולכן ראויים להתייחסות, נעשים נדושים ופחות מעניינים (לפחות למי שכותב עליהם). אי-לכך, זה איננו צריך להפתיע שכתיבתו של קרוסבי לבלוג שלו נעשתה דלילה יותר.

חשוב להדגיש שקרוסבי הוא יותר מ-"רק" בלוגר חינוכי ותיק ומוערך. רבים מהבלוגרים החינוכיים שמתמידים בכתיבה עוסקים בעיקר בצד הרעיוני של התקשוב בחינוך. לעומתם, קרוסבי הוא מורה בכיתה, והבלוג שלו מהווה צומת שבו גישתו החינוכית פוגשת את המתרחש בכיתה שלו. הוא כותב על הנסיון האישי שלו ומאפשר לנו לראות כיצד ניתן להשתמש בתקשוב כדי ליצור חוויות למידה אמיתיות עבור תלמידיו. רוב תלמידיו באים משכבה סוציו-אקונומית נמוכה, אבל בניגוד לבתי ספר הצ'רטר שרואים את תפקידם הכמעט בלעדית בשיפור הישגי התלמידים במבחנים סטנדרטיים, קרוסבי מקפיד ליצור סביבה שתעורר אצלם סקרנות ואת הרצון ללמוד. הוא איננו מהסס לנסות כלים חדשים ולבחון כיצד אלה יכולים לתרום להוראה וללמידה, והוא גם איננו מסתיר מקוראיו את הבעיות או את הכשלונות בהם הוא לפעמים נתקל. נכונותו להתנסות, והדיווחים הכנים שלו על הנסיונות האלה, הופכים את הבלוג שלו ממש לנכס.

כזכור, השנה הבלוג שלו די רדום. במאמרון מהשבוע קרוסבי מנסה להסביר למה. ומתברר שמעבר לעייפות החומר, או העובדה שאין הרבה חדש תחת השמש החינוכית-תקשובית, יש סיבה משמעותית מאד לשקט הזה. הוא כותב שבשנים קודמות הוא הצליח להשתחרר מהדפוס של מורה יודע-כל ובמקום זה הפך ל-"לומד ראשי" בכיתות שלו. וכאשר הוא תיפקד כך, זה השתקף על הנעשה בכיתה:
Learning involved every subject and students were more self motivated to do quality work because the work was more creative and was usually published online for all to see ... so it better be good. (And note that direct instruction was not and never will be abandoned, just more opportunities for students to build knowledge, use and share what they know and learn in creative ways).
אבל דברים השתנו. היום האוטונומיה לפעול לפי הבנתו נעלמה כמעט לגמרי, ובמקומה המערכת מכתיבה מה צריכים ללמוד, וכיצד ללמוד אותו. פשוט אין זמן לפרויקטים היצירתיים שפעם יצרו את האווירה הטובה שבכיתה. קרוסבי כותב שהמודעות שלו למציאות החדשה הזאת התחדדה אצלו לאחרונה דווקא כאשר כן היה קצת זמן כמו בעבר. כשהוא ניצל את הזמן לפעילות מהסוג הישן הוא הבחין במתרחש אצל תלמידיו:
Their excitement, focus and requests to work extra outside of school on their research reminded me what we had been onto previously. We didn’t have this new pedagogy down to perfection, but we were well on our way, and with some support we would be even closer to being there now (not that you would ever get to perfection mind you).
על אף הרצון לעסוק בפרויקטים תקשוביים שבהם התלמידים אוספים מידע וחוקרים נושאים ברשת, השנה קרוסבי לא הרגיש שהוא יכול להקדיש זמן לפרויקטים כאלה, וזה משום שהוא דואג לתלמידיו. בעבר, כשהיה זמן לפרויקטים, היה גם זמן לטפל בהתנגות נאותה וזהירה ברשת. אבל עכשיו אין, והוא חושש שאם הוא "ישחרר" את תלמידיו לרשת בלי ההכנה המתאימה לכך, עשויים להיווצר מצבים בעייתיים ומסוכנים, והוא איננו מוכן לקבל על עצמו את האחריות הזאת.

נוצר מצב שבו הדרישה של המערכת להספיק "חומר" ולהכין את התלמידים למבחנים מגבילה יותר מאשר רק הזמן הפנוי לפרויקטים מעניינים. היא גם מצמצמת את ההזדמנויות של תלמידיו לרכוש ידע ונסיון חשובים על התנהגות נכונה ברשת, שהם דווקא בין הנושאים שבאמת קרובים לליבם של קובעי המדיניות החינוכית. התוצאה בלתי-נמנעת:
The almost total lack of autonomy because of a daily schedule designed by my administration that only includes reading, writing and math ... and most taught with prescribed programs or specific direct instruction pieces that MUST be included literally leave no time.
והוא מוסיף שהלהט כלפי הלמידה שבעבר אפיין את תלמידיו איננו מתפתח אצלם עכשיו.

קרוסבי כותב על הנסיון של עצמו, אבל הוא מציין שהוא מבחין בתחושות דומות אצל מורים אחרים, עמיתים ברשת. הוא מקשר לבלוג של ליסה פריסי, בלוגרית חינוכית ותיקה עם נסיון רב בתחום התקשוב, שכותבת דברים דומים. גם פריסי ממעטת לפרסם מאמרונים בבלוג שלה השנה. לפני מספר שבועות היא כתבה שזה מפני שלא התרחשו דברים מלהיבים או חדשניים בכיתה שלה שעליהם כדאי לכתוב. תכניות בקריאה ובמתמטיקה שדורשות ממנה להצמד ללוח זמנים קצוב ונוקשה (ואפילו מכילות הנחיות מדוייקות על מה להגיד בכיתה וכיצד צפוי שהתלמידים ישיבו) נוגסות לתוך הזמן שפעם עמד לרשותה לפרויקטים מעניינים ומהנים. אחרי שפריסי מונה את הדרישות השונות שבהן עליה לעמוד היא מסכמת:
So together, that's three and a half hours. Add in one hour for lunch, and forty minutes for art, music, or physical education, and I am left with one hour a day for all the fun stuff. It used to be the whole day was fun. Now it's not.
היא מוסיפה שתלמידיה שחוקים, ושהיא עצמה איננה יכולה להמשיך כך. היא מקדישה יותר מדי שעות כל יום לדברים שהיא יודעת אינם הדברים החשובים. בסיום המאמרון שלה היא מונה מספר פעולות שעל אף דרישות המערכת היא מתכוונת לבצע. האחרונה מאלה: שהיא שוב תהנה מללמד. היא מסכמת:
And I am determined not to let the government, administrative initiatives, and test scores to let me veer from that goal.
נותר לנו לקוות שהיא תצליח. עם זאת, העדויות של קרוסבי ושל פריסי עוזרות לנו להבין שאם התקשוב איננו מצליח לחולל את השינוי הפדגוגי בחינוך שרבים מאיתנו מייחלים לו, הטכנולוגיה עצמה היא כנראה רחוקה מאד מלהיות הגורם הראשי לכך.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates