יום שבת, 27 בספטמבר 2014 

אז מה באמת המורה עושה?

בעולם התקשוב החינוכי מרבים לצטט אמירה של ארתור קלארק משנת 1980: כל מורה שניתן להחליף במכונה ראוי שיוחלף. (באנגלית זה נשמע טוב יותר: Any teacher who can be replaced by a machine should be.) על אף הפעמים הרבות שבהן האמירה הזאת מצוטטת, קיים ויכוח בנוגע לכוונה שלה. האם היא נאמרה כביקורת כלפי מורים שהם בעצם מיותרים, ולכן הכסף שהולך למשכורות שלהם מבוזבז? או אולי כוונתה היא להדגיש שמורים צריכים לעוסק רק בענייני חינוך של ממש, וכל דבר אחר (מבחנים וציונים, למשל) ראוי שייעשה על ידי מכונות?

אודרי ווטרס, בסקירה על ספרה של דנה גולדשטיין, The Teacher Wars, נעזרת באמירה של קלארק כדי להצביע על כך שלאורך ההיסטוריה של הטכנולוגיה בחינוך מקצוע ההוראה נמצא תחת מתקפה מתמשכת. היא מזהה בכמיהה למכונות הוראה רצון להחליף מורים במכשיר "יעיל" (ובספו של דבר גם זול) יותר. אבל אפשר לזהות באמירה גם מגמה יותר הומניסטית. ווטרס מצטטת את ב' פ' סקניר (שבדרך כלל מספיק להזכיר את שמו כדי לרמוז על משהו אנטי-הומניסטי):
In assigning certain mechanizable functions to machines, the teacher emerges in his proper role as an indispensable human being.
(ווטרס מייחסת את דבריו של סקינר לשנת 1953, אם כי למיטב ידיעתי המשפט מופיע מאמר שהתפרסם לראשונה ב-1958.)

אמנם בדבריו של סקינר יש ציפייה גדולה שמכונות הוראה יוכלו לרשת חלק ניכר מעבודת המורה, אבל לציפייה הזאת מתלווה הרצון לשחרר את המורה מתפקידים שאינם חינוכיים של ממש. מתבקשת השאלה – מה צריך להשאר אצל המורה, מהם התפקידים האנושיים שמכונה איננה יכולה למלא? נדמה לי שהתשובות הראשונות שעולות לראש לשאלה הזאת הן "אמפתיה" והיכולת של המורה לא רק "להעביר ידע", אלא ליצור סביבה שבה התלמיד רוצה ללמוד וחש את הבטחון הדרוש כדי שיהיה מוכן להעז ללמוד. אלה תכונות שאין במחשב ... אבל אולי עוד יהיו.

אנני מורפי פול, באתר של Hechinger Report, מדווחת על הנסיונות של חוקרים לאפשר למכונות "לקרוא" את הרגשות של לומדים. פול מציינת שמזמן ידוע שחלק ניכר מההצלחה של הדרכה אישית (tutoring) קשור ליכולת של המדריך לחוש את רגשות הלומד ולהגיב להם. היא כותבת:
Now the designers of computerized tutoring systems are beginning to make sensing and responding to emotions a key part of the process, and they’re finding that users learn more as a result.
היא מביאה מספר דוגמאות לפיתוחים בכיוון הזה:
  • כיסא עם חיישנים שלפי כיצד התלמיד יושב מזהים את מידת התעניינותו או ניתוקו מהלמידה
  • עכבר שמזהה את מידת הלחץ המופעל עליו, ועל ידי כך מודד את מידת התסכול של הלומד
  • חיישנים המונחים על עור הלומד שיכולים לבחון עוררות חיובית או שלילית
  • מצלמות שמסוגלות לנתח את הבעות הפנים של הלומד כדי לדעת עד כמה הוא מעורב בלמידה
כמובן שזיהוי מצבו הרגשי של הלומד הוא רק השלב הראשון של העבודה. מערכת הוראה/הדרכה ממוחשבת צריכה להיות מסוגלת גם להגיב כראוי למצבים שהיא מזהה. גם בתחום הזה יש התקדמות: יש חוקרים שמפתחים מנגנוני תגובה שמתוכנתים לגרום ללומד להרגיש שמבינים את הקשיים שבהם הוא נתקל, ולכוון אותו כלפי תחושות של מסוגלות.

משפטי הסיכום של הכתבה של פול רומזים שזה רק עניין של זמן עד שהמחשב יוכל למלא את הפונקציות הרגשיות החשובות שמורה טוב יודע למלא:
Skilled human tutors likely arrived at these insights some time ago. Our computers are just now catching up to what good teachers have done forever: make students’ feelings part of the lesson.
יש נימה של אופטימיות במשפטים האלה. נדמה לי שהאופטימיות הזאת נובעת מהתקווה שכאשר המחשב יצליח להגיב כראוי לרגשותיו, כולל תסכוליו, של הלומד, גם מי שאיננו יכול להרשות לעצמו מורה פרטי יוכל לזכות בהוראה איכותית. אבל המגמה הזאת גם צריכה להחזיר אותנו להרהר באמירה של קלארק. אם אכן רצוי שכל מורה שניתן להחליף במכונה יוחלף, ואם יש מערכות מחשב שכבר מסוגלות להגיב כראוי לרגשות הלומד, אולי גם התפקיד הזה של המורה האנושי כבר איננו נחוץ.

ווטרס, שאיננה מתייחסת לכתבה של פול, מחדדת את הבעייתיות במכונות הוראה, גם אם אלה יהיו מודעות לרגשות. היא מגיבה לחזון של סקינר על שחרור המורה מתפקידיו המכבידים ומדגישה שאפילו אם השחרור הזה הוא לטובה, עדיין לא מדובר בשינוי יסודי של כיצד בית הספר פועל:
But rather than fundamentally change school – rather than ask why so much of the job of teaching entails “burdensome chores” – education technology seems more likely to offload that drudgery to machines.
במילים אחרות, יתכן שבקרוב מחשבים יוכלו לא רק "להעביר חומר" ללומד, אלא גם לסייע לו להתגבר על קשיים רגשיים ואולי אפילו להזדהות עם הקשיים האלה. אבל גם כאשר היום הזה יגיע בית הספר עדיין יהיה מקום שבו סמכות חיצונית קובעת עבור הלומד מה עליו ללמוד ובאילו סטנדרטים הוא צריך לעמוד. התקשוב בוודאי יוכל לסייע גם בשינוי בכיוון הזה, אבל לשם כך נזדקק גם לחזון חינוכי שונה מהנוכחי.

תוויות: , ,

יום שני, 11 ביוני 2012 

רק חאן רוצה לשפר את החינוך?

לפני כשבוע ויל ריצ'רדסון, טים סטאמר, ובוודאי בלוגרים חינוכיים נוספים, הקדישו מאמרונים בבלוגים שלהם לכתבה ב-USA Today על סלמן חאן והאקדמיה שלו. האקדמיה של חאן זוכה לכיסוי רב בעיתונות הפופולארית, ועל פי רוב הכתבה ב-USA Today איננה מחדשת דבר אודותיה. למען האמת, אחרי שכל כך הרבה נכתב עליה, גם שבחים וגם ביקורת, קשה מאד כבר לחדש.

מבחינה חינוכית קשה להתלהב מהאקדמיה. ברוב המכריע של המקרים, בסך הכל מדובר בסרטונים שבהם רואים לוח "גירים" בו מתואר תהליך או הסבר, ובאותו הזמן קול תלוש מפרצוף ממליל את ההסבר. יש ויכוח ערני, אפילו חריף, סביב השאלה אם חאן באמת מיטיב להסביר את התופעות שהוא מבקש ללמד. אבל אפילו אם הוא אכן מיטיב לעשות זאת, קשה מאד לטעון שיש בסרטונים שלו חידוש חינוכי. לפני קצת יותר משנה הבאתי כאן את הביקורת של סילביה מרטינז לפרויקט של חאן, ולפני חצי שנה הבאתי ביקורות נוספות. נדמה לי שברור שאני אינני בין אלה שרואים באקדמיה הזאת תרומה גדולה לחינוך.

עם זאת, אני משוכנע שחלק גדול מהויכוח סביב האקדמיה של חאן קשור לציפיות מנוגדות. אני סבור שרבים מאלה שמסנגרים על חאן אינם רואים בפרויקט שלו ישועה לחינוך, אלא פשוט אמצעי הסבר זמין נוסף שיכול לסייע למורה, ובעיקר לתלמיד. כמובן שאין שום רע בכך שסרטונים עם הסברים במתמטיקה ובמדעים יהיו זמינים דרך YouTube, גם אם איכותם החינוכית איננה משובחת. אם הסרטונים עוזרים למישהו ללמוד, למה לפסול אותם? ואם הם אינם עוזרים, לא צריכים לצפות בהם. הוויכוח מתעורר בעקבות זה שלא מעט מערכות חינוכיות חושבות שיש כאן פתרון חינוכי של ממש, ואפילו פתרון שיכול לבוא במקום ההוראה הפרונטלית בכיתה.

באופן כללי הכתבה ב-USA Today מאד מפרגנת לאקדמיה של חאן, אם כי היא גם מביאה ביקורת. בין המבקרים היחידים נמצא פרנק נושיז, מורה לפיסיקה, שמדגיש שתחילה הוא זיהה בה תועלת, אבל לא ציפה שיראו בו גורם לרפורמה בחינוך:
When I first learned about the site, I eagerly e-mailed it around, saying it could be a useful tool. But now all of sudden it's supposed to be reforming education?
לנושיז בלוג משלו, ובמספר מאמרונים הוא מתעמת עם האקדמיה. לפני חצי שנה נושיז ניתח ראיון שנערך עם חאן בהרווארד. נושיז הסביר שהביקורת שלו מתמקדת בכך שב-"הוראה" של חאן אין interactive engagement. אבל למען האמת, טענתו המרכזית אחרת. אין לו התנגדות לכך שיפרחו מאה פרחים (פדגוגיים), וגם לא מפריע לו יתר על המידה שבפרח של חאן אין הבנה משמעותית בתהליכי למידה. מה שמפריע לו היא ההתגייסות המאסיבית של בעלי הון מאחורי פרויקט שספק אם יש בה תפיסה חינוכית בכלל:
When KA was just a YouTube channel with several hundred videos, I didn’t mind. There are plenty of other teachers putting their lessons on the web, too. It wasn’t until there was misguided national attention to propel KA as the “future of learning” that I decided to speak up.

The point of my post is to critique Khan’s misconceptions about teaching and learning, not about actual videos (though it is hard to separate the two). It’s rather embarrassing that Google, Gates, and O’Sullivan are pumping millions of dollars to someone who doesn’t know anything about how people learn.
רבים מבקשים לקדם את התקשוב בחינוך. הרשת מלאה בפרויקטים, במשאבי מידע, בהמחשות, ועוד. לא תמיד האיכות היא אשר גורמת למשאב כלשהו לזכות בחשיפה רחבה. מה שלעתים קרובות עוזר הוא הפרגון של בעלי הון. בכתבה של USA Today מצטטים את ויקטור הו, מרכז תחום טכנולוגיות בחינוך של בית ההשקעות גולדמן-זקס. סביר להניח שההזדמנות להרוויח בגדול מעניינת אותו יותר מאשר הלמידה. לפי הו:
Technology is doing to education what it's done to countless other industries: disrupting it…. Where education once was static, bound to a textbook, now it's moving to a global, interdisciplinary model.

To go from making videos for your cousins to promoting a new model for education in a few short years is amazing.
קשה לבוא בטענות אל הו על כך שהוא מתעניין בטכנולוגיה על מנת לשבש את החינוך, וכך גם ליצור הזדמנויות חדשות להרוויח. אבל נוצר הרושם שהו רואה בחאן בין היחידים שיכולים לשנות את החינוך. בהמשך לציטטה הקודמת אנחנו קוראים:
But it's also the best thing that can happen to this space. It needs more smart people who care.
יתכן שהוא באמת מבקש לקדם את החינוך. למען האמת, אני מעדיף להאמין בכנותו, מאשר לראות בו ציניקן שרק מנסה להרוויח מ-"שיבוש" החינוך. כמו-כן, כפי שכבר ציינתי, גם אם אינני מוצא ערך רב בסרטונים של האקדמיה של חאן, אין לי סיבה להתנגד להם. אבל חשוב לשים לב לכך שכאשר הו מציין שהחינוך "זקוק ליותר אנשים חכמים בעלי איכפתיות" הוא בעצם מכריז שהרוב הגדול של המורים אינם חכמים, וגם שאין בהם איכפתיות. יתרה מזאת, הוא גם רומז שרק יחידים, מחוץ למערכת החינוכית, הם אלה שיכולים לחולל את השינוי. ללא קשר לשאלה אם האקדמיה של חאן עוזר לתלמידים ללמוד או לא, הגישה של הו, המכפישה ציבור שלם של מורים, יכולה רק להזיק לחינוך.

תוויות: ,

יום שני, 16 באפריל 2012 

במקרה ששואלים למה זה מתקדם כל כך לאט ...

שנת הלימודים הנוכחית עברה מאד בשקט בבלוג של בריאן קרוסבי. לפי הספירה שלי, עד עכשיו התפרסמו בו רק שמונה מאמרונים. לשם ההשוואה, בשנת הלימודים 2009-2010 התפרסמו בו כ-40 מאמרונים, ובשנת הלימודים השלמה הראשונה לבלוג, 2006-2007, התפרסמו בן בערך 120 מאמרונים. מה אפשר להסיק מזה? אין ספק שלפחות באופן חלקי, ה-"שקט" הזה הוא פונקציה של עייפות החומר – קשה להתמיד בכתיבה במשך תקופה ארוכה (אני מאד מודע לעובדה הזאת). בנוסף, בשלב מסויים נושאים שבעבר נראו חדשים ומרגשים, ולכן ראויים להתייחסות, נעשים נדושים ופחות מעניינים (לפחות למי שכותב עליהם). אי-לכך, זה איננו צריך להפתיע שכתיבתו של קרוסבי לבלוג שלו נעשתה דלילה יותר.

חשוב להדגיש שקרוסבי הוא יותר מ-"רק" בלוגר חינוכי ותיק ומוערך. רבים מהבלוגרים החינוכיים שמתמידים בכתיבה עוסקים בעיקר בצד הרעיוני של התקשוב בחינוך. לעומתם, קרוסבי הוא מורה בכיתה, והבלוג שלו מהווה צומת שבו גישתו החינוכית פוגשת את המתרחש בכיתה שלו. הוא כותב על הנסיון האישי שלו ומאפשר לנו לראות כיצד ניתן להשתמש בתקשוב כדי ליצור חוויות למידה אמיתיות עבור תלמידיו. רוב תלמידיו באים משכבה סוציו-אקונומית נמוכה, אבל בניגוד לבתי ספר הצ'רטר שרואים את תפקידם הכמעט בלעדית בשיפור הישגי התלמידים במבחנים סטנדרטיים, קרוסבי מקפיד ליצור סביבה שתעורר אצלם סקרנות ואת הרצון ללמוד. הוא איננו מהסס לנסות כלים חדשים ולבחון כיצד אלה יכולים לתרום להוראה וללמידה, והוא גם איננו מסתיר מקוראיו את הבעיות או את הכשלונות בהם הוא לפעמים נתקל. נכונותו להתנסות, והדיווחים הכנים שלו על הנסיונות האלה, הופכים את הבלוג שלו ממש לנכס.

כזכור, השנה הבלוג שלו די רדום. במאמרון מהשבוע קרוסבי מנסה להסביר למה. ומתברר שמעבר לעייפות החומר, או העובדה שאין הרבה חדש תחת השמש החינוכית-תקשובית, יש סיבה משמעותית מאד לשקט הזה. הוא כותב שבשנים קודמות הוא הצליח להשתחרר מהדפוס של מורה יודע-כל ובמקום זה הפך ל-"לומד ראשי" בכיתות שלו. וכאשר הוא תיפקד כך, זה השתקף על הנעשה בכיתה:
Learning involved every subject and students were more self motivated to do quality work because the work was more creative and was usually published online for all to see ... so it better be good. (And note that direct instruction was not and never will be abandoned, just more opportunities for students to build knowledge, use and share what they know and learn in creative ways).
אבל דברים השתנו. היום האוטונומיה לפעול לפי הבנתו נעלמה כמעט לגמרי, ובמקומה המערכת מכתיבה מה צריכים ללמוד, וכיצד ללמוד אותו. פשוט אין זמן לפרויקטים היצירתיים שפעם יצרו את האווירה הטובה שבכיתה. קרוסבי כותב שהמודעות שלו למציאות החדשה הזאת התחדדה אצלו לאחרונה דווקא כאשר כן היה קצת זמן כמו בעבר. כשהוא ניצל את הזמן לפעילות מהסוג הישן הוא הבחין במתרחש אצל תלמידיו:
Their excitement, focus and requests to work extra outside of school on their research reminded me what we had been onto previously. We didn’t have this new pedagogy down to perfection, but we were well on our way, and with some support we would be even closer to being there now (not that you would ever get to perfection mind you).
על אף הרצון לעסוק בפרויקטים תקשוביים שבהם התלמידים אוספים מידע וחוקרים נושאים ברשת, השנה קרוסבי לא הרגיש שהוא יכול להקדיש זמן לפרויקטים כאלה, וזה משום שהוא דואג לתלמידיו. בעבר, כשהיה זמן לפרויקטים, היה גם זמן לטפל בהתנגות נאותה וזהירה ברשת. אבל עכשיו אין, והוא חושש שאם הוא "ישחרר" את תלמידיו לרשת בלי ההכנה המתאימה לכך, עשויים להיווצר מצבים בעייתיים ומסוכנים, והוא איננו מוכן לקבל על עצמו את האחריות הזאת.

נוצר מצב שבו הדרישה של המערכת להספיק "חומר" ולהכין את התלמידים למבחנים מגבילה יותר מאשר רק הזמן הפנוי לפרויקטים מעניינים. היא גם מצמצמת את ההזדמנויות של תלמידיו לרכוש ידע ונסיון חשובים על התנהגות נכונה ברשת, שהם דווקא בין הנושאים שבאמת קרובים לליבם של קובעי המדיניות החינוכית. התוצאה בלתי-נמנעת:
The almost total lack of autonomy because of a daily schedule designed by my administration that only includes reading, writing and math ... and most taught with prescribed programs or specific direct instruction pieces that MUST be included literally leave no time.
והוא מוסיף שהלהט כלפי הלמידה שבעבר אפיין את תלמידיו איננו מתפתח אצלם עכשיו.

קרוסבי כותב על הנסיון של עצמו, אבל הוא מציין שהוא מבחין בתחושות דומות אצל מורים אחרים, עמיתים ברשת. הוא מקשר לבלוג של ליסה פריסי, בלוגרית חינוכית ותיקה עם נסיון רב בתחום התקשוב, שכותבת דברים דומים. גם פריסי ממעטת לפרסם מאמרונים בבלוג שלה השנה. לפני מספר שבועות היא כתבה שזה מפני שלא התרחשו דברים מלהיבים או חדשניים בכיתה שלה שעליהם כדאי לכתוב. תכניות בקריאה ובמתמטיקה שדורשות ממנה להצמד ללוח זמנים קצוב ונוקשה (ואפילו מכילות הנחיות מדוייקות על מה להגיד בכיתה וכיצד צפוי שהתלמידים ישיבו) נוגסות לתוך הזמן שפעם עמד לרשותה לפרויקטים מעניינים ומהנים. אחרי שפריסי מונה את הדרישות השונות שבהן עליה לעמוד היא מסכמת:
So together, that's three and a half hours. Add in one hour for lunch, and forty minutes for art, music, or physical education, and I am left with one hour a day for all the fun stuff. It used to be the whole day was fun. Now it's not.
היא מוסיפה שתלמידיה שחוקים, ושהיא עצמה איננה יכולה להמשיך כך. היא מקדישה יותר מדי שעות כל יום לדברים שהיא יודעת אינם הדברים החשובים. בסיום המאמרון שלה היא מונה מספר פעולות שעל אף דרישות המערכת היא מתכוונת לבצע. האחרונה מאלה: שהיא שוב תהנה מללמד. היא מסכמת:
And I am determined not to let the government, administrative initiatives, and test scores to let me veer from that goal.
נותר לנו לקוות שהיא תצליח. עם זאת, העדויות של קרוסבי ושל פריסי עוזרות לנו להבין שאם התקשוב איננו מצליח לחולל את השינוי הפדגוגי בחינוך שרבים מאיתנו מייחלים לו, הטכנולוגיה עצמה היא כנראה רחוקה מאד מלהיות הגורם הראשי לכך.

תוויות: , ,

יום ראשון, 3 ביולי 2011 

פער דיגיטאלי מסוג טיפה אחר

כתבה קצרה של איאן קווילין בבלוג "Digital Education" של Education Week נוגעת באחת הבעיות המרכזיות בתקשוב החינוכי. הכתבה מדווחת על סקר שנערך מטעם ה-Software and Information Industry Association. כמה מאות מורים ראויינו בנוגע לתחושות שלהם בנוגע לתקשוב בעבודתם החינוכית. המסקנה די פשוטה:
Whether or not educators are catching up with technology, they don't feel like they are.
למען האמת, התחושה הזאת די הגיונית. קרן בילינגס, סגן הנשיא של ה-SIIA, מסבירה שהמורים מבינים שהעולם מאד דינמי, ובאופן מתמיד קו הסיום מתרחק. המסקנה ברורה:
The more they do, the more they're aware of how much more they should be doing.
המצב הזה מוכר היום במיוחד סביב טכנולוגיות דיגיטאליות, אבל הוא איננו חדש,המצב הזה מוכר היום במיוחד סביב טכנולוגיות דיגיטאליות, אבל הוא איננו חדש. אנחנו פוגשים אותו בסביבות רבות ואפילו באנליות. לפני עשור השתמשתי לראשונה בקומיקס שמופיע כאן (וכבר אז הוא היה בן חמש), אבל יתכן שהוא תקף יותר היום מאשר אז:
באנלי או לא, יש כאן אמת חשובה. מורים רבים נמצאים מאחור, ורבים מאלה אינם מתקדמים בכלל ונשארים יותר ויותר רחוק מאחור. אבל יש גם כאלה שמשקיעים מאמצים רבים ומנסים לצמצם את הפער בין הטכנולוגיות הדיגיטאליות הקיימות והשליטה שלהם בהן. ועל אף המאמצים האלה הפער הולך וגדל. ואולי חשוב יותר מאשר הפער עצמו, המורים האלה חשים שהוא גדל. התחושה הזאת נובעת דווקא מהנסיון לצמצם את הפער. הרי אלה שאינם מנסים לצמצם את הפער בקושי מודעים לגודלו. אפשר להגיד שהם נמצאים מחוץ למשחק. אבל אלה שצוללים לתוך עולם התקשוב מגלים שהוא מתפתח ומשתנה באופן תדיר. הם נעשים מודעים לפער, וחשים על בשרם את גודל המאמץ הדרוש כדי לצמצם אותו, ואולי גם שגודל המאמץ איננו קבוע, כי פשוט אי אפשר לצמצם אותו.

אז מה? האם מכל זה אנחנו בסך הכל לומדים שאי אפשר לצמצם את הפער, ושבאופן תדיר היכולות של הטכנולוגיה יתרחקו עוד ועוד מהיכולת שלנו להשתמש בה בתבונה? יתכן. אבל אנחנו גם לומדים שקשה מאד לשפוט מורה על כך שהוא איננו מצליח לצמצם את הפער. הרי אף אחד איננו מצליח.

תוויות: ,

יום שלישי, 7 בדצמבר 2010 

הסוס שמסרב להגיע

קארול דונאלי (שם בדוי) היא מורה ותיקה בבית ספר תיכון בקליפורניה. ברבים מהשיעורים שלה תלמידיה מצויידים במחשבים ניידים אישיים. לארי קובן עורך מחקר ארוך שנים בבית הספר של דונאלי, ולאחרונה הוא צפה בשיעורי ביולוגיה רבים שהיא לימדה. לפני כשבועיים קובן דיווח בבלוג שלו על מה שהוא ראה.

יותר מכל דבר אחר, הרושם שמתקבל מהדיווח של קובן הוא שבשיעורים של דונאלי יש שילוב אמיתי ואפילו חינוכי של המחשבים שבידי התלמידים. הוא גם משוכנע שדונאלי היא מורה טובה. עם זאת, ההוראה שלה נשארת די מסורתית. על פי רוב דונאלי מנהלת את השיעור ומכוונת את הלמידה. היא מסבירה מושגים ונותנת הנחיות לפעולה. אפשר פשוט להגיד שהיא עוסקת בהוראה. לדוגמה:
In one lesson I observed, Donnelly began class with a review of yesterday’s material on photosynthesis. Afterwards she had students open their laptops to watch animations of photosynthesis that she had loaded on their machines earlier. A pop-up quiz appeared after the animations. Donnelly walked around and checked student scores on the quiz. She then summarized the concept of photosynthesis by questioning students. Finally, she collected homework assigned the previous day.
אני מניח שעבור רבים מאיתנו שמלווים את תהליך הטמעת התקשוב במערכת החינוך תיאור כזה מעורר אכזבה. בסך הכל מה משתמע ממנו? אפשר להגיד שיש כאן שילוב מוצלח של המחשב בכיתה, אבל באותה מידה אפשר להגיד שיש כאן נצחון של הקיים על האפשרי. המחשב נכנס לכיתה ... והכיתה פחות או יותר נשארת כפי שהיתה. קובן מסכם את התצפית שלו:
Donnelly’s classes remind me that thoughtful teaching and smooth weekly integration of laptops into biology lessons –within a five period workload and three preparations across different levels of students–can be done with finesse, humor, excitement, and-yes- within a blend of teacher- and student-centered pedagogy. Like many teachers, she hugs the middle of the spectrum.
לאור הסיכום הזה של קובן אפשר אולי לשאול מה בכלל הטעם בדיווח על העבודה של המורה הזאת. מתוארת כאן כיתה לומדת – לא פחות, אך לא יותר. אני מניח שיש גם מי שישאל, בעקבות הדיווח הזה, מה הטעם בתקשוב בחינוך? אם בסך הכל התקשוב נבלע לתוך הפעילות ההוראתית/לימודית המסורתית, מי צריך אותו? קשה לזהות כאן חידוש, קל וחומר חזון. בשביל זה הביאו את המחשב לכיתה? מה קרה למהפכה הפדגוגית?

לפני חודש נערך כנס ITEC במכון ון-ליר. אחד המושבים של הכנס עסק ב-"מפדגוגיה של לוח לפדגוגיה דיגיטלית". אשר עידן, בהרצאתו במושב הזה, הציג עמדה מהפכנית, עמדה שבוודאי תזהה בהוראה של דונאלי בזבוז של התקשוב. בין היתר עידן הכריז:
דיגיטלי כבר פסה. פדגוגיה סוציאלית היא רדיקליזציה של הרבה מגמות שהתחילו מאז ג'ון דיואי עם הקונסטרוקטיביזם שלו ופדגוגיה חברתית.
במילים אחרות, המהפכה נמשכת, לקראת חינוך אחר. (האם אפשר לכנות תהליך שמתרחש כבר מעל 100 שנה "מהפכה"?) אבל מתברר שכבר אין טעם לדבר על דיגיטלי. מילת הקוד של היום היא "סוציאלי". אני מודה, לפני 11 שנים כתבתי שהאינטרנט עשוי להכריע את החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו. יד על הלב, במידה לא קטנה אני מצטער שזה עדיין לא קרה. אבל לאור העובדה שה-"נבואה" שלי, וכמובן של אשר עידן ושל לא מעט אחרים, עדיין לא התגשמה, יש טעם לשאול אם אולי שינוי המינוח מ-"פדגוגיה דיגיטלית" ל-"פדגוגיה סוציאלית" משול לשינוי של תאריך קץ העולם אצל מנהיג של כת שנדרש לעדכן את תאריך הנבואה מפני שהקץ ממאן להגיע.

ואולי בדומה לאותם מנהיגי כיתות, כאשר הקץ (או המהפכה) איננו מגיע, עידן נאלץ להחריף את ההתקפה שלו על המערכת. לדוגמה, כדי לתאר את השינוי החינוכי הנדרש הוא פוסק:
ההמון תמיד יותר חכם מהגאון
המשפט הזה, הרי, איננו משקף בכלל את הטענה של סורוביצקי בספרו. שם לא מדובר ב-"תמיד", אלא בתנאים מאד ספציפיים שמאפשרים להמון להיות חכם. (אגב, דווקא בערך על הספר של סורוביצקי בוויקיפדיה, ללא ספק הדוגמה האולטימטיבית של חוכמת ההמונים, יש תיאור מאד ברור של התנאים האלה. אני מניח שעידן קרא את הערך הזה, ולא ברור לי למה הוא לא נעזר בו, או לחלופין, משנה אותו כדי להתאים לטענה שלו.)

לא אטען שמערכת החינוך של ישראל היא חכמה במיוחד, אבל לעומת זאת, היא גם איננה מונוליתית. במידה רבה היא פועלת כקואליציה של קבוצות אינטרסנטיות שונות, כשכל קבוצה מושכת לכיוון הרצוי לה. תכנית הלימודים היא, איפוא, פשרה, אולי אפילו תוצאה של ההמון (שבמקרה הזה איננו בהכרח חכם).

יתכן והתקשוב באמת ישנה את פני החינוך, אבל חלק משמעותי מהכספים שמגיעים לתקשוב בחינוך היום מיועד לשכלול המעקב המדוקדק אחר התפתחות התלמיד ולמבחנים ממוחשבים. כלים שמאפשרים ומעודדים את הפדגוגיה הקונסטרוקטיביסטית שרבים מאיתנו מייחלים לה אינם מופיעים בראש רשימת התקציב. אולי בגלל זה במקום לראות במורים מי שיחוללו ויכוונו בתבונה את השינוי, עידן תולה את תקוותיו בתמורות חברתיות כלליות שיגררו את החינוך (אולי נגד רצונו?) אל השינוי.

במאמרון שלו קובן מקשר למאמר קלאסי של ג'ודי האריס משנת 2005 בו היא מראה שהטמעת התקשוב בבתי הספר איננה מביאה להגשמת החזון הפדגוגי של רבים מחסידיו. האריס כותבת:
Educational technology use, it turns out, is no Trojan horse, despite the wishes and hopes of many of its advocates.

בתיאור של השיעורים של דונאלי, קובן מראה לנו את המציאות הזאת. התקשוב אכן נכנס למערכת החינוך, ומידי פעם הוא גם משפיע לחיוב על דרכי ההוראה והלמידה. אבל הנסיון מלמד שלא כדאי לצפות למהפכה פדגוגית. זה איננו חזון שמעורר התלהבות. יתכן שהוא אפילו מאכזב. אבל נדמה לי שרצוי וכדאי להכיר במציאות.

תוויות: , , ,

יום ראשון, 21 בנובמבר 2010 

בשבח (אבל לא יותר מדי) הבלוג

במשך השנים השתכנעתי שהכתיבה לבלוג היא עניין של נטייה – אפשר לעזור לאנשים לפתוח בלוגים, אבל המשך הכתיבה לבלוג הוא עניין של הנעה "פנימית". אם הרפלקציה בכתיבה איננה מדברת אל מישהו, אי אפשר לדרבן אותו להמשיך לכתוב. אפשר להציע. אפשר אפילו לשדל. אבל אחרי הדחיפה הראשונה, נדמה לי שעל פי רוב מי שממשיך לכתוב הוא מי שהיה מגיע לכתיבה הזאת גם בלי הדרבון החיצוני.

ההרהור הזה עולה בעקבות מאמרון חדש של דין שרסקי – בבלוג שלו, וגם במרחב שמוקדש לחינוך ב-Huffington Post. שרסקי מכריז שהוא מכיר דרך פשוטה ומהירה לשפר את ההוראה של מורים:
Want to instantly create better teachers? I know how. One word. Blogging.

האם שרסקי מתכוון לזה ברצינות? האם בעיניו הדבר עד כדי כך פשוט? שרסקי כותב שכאשר הוא התחיל ללמד, לפני בערך 20 שנים, הוא קרא מסמכים רבים בנושא פיתוח מקצועי שפורסמו על ידי המחוז שלו. לרוב הוא לא הקדיש לאלה תשומת לב מרובה. אבל הוא מציין שמונח אחד תפס את עינו – Reflective Practitioner. שרסקי כותב:
I sort of understood the concept but other than simply thinking about what you did in the classroom, I wasn't at all sure what to do with this term.

When I discovered blogs almost five years ago, I soon figured out what that term meant. Since that occasion I have sat down to write close to 1,000 pieces of reflection. While not all would be considered deep, most take me anywhere from 30 minutes to several hours to craft. It may not always look like it, these are generally borne out of the times I spent observing, thinking and working in classrooms. The reflective writing has been valuable but definitely the nearly 4,000 comments have been even more of a learning experience. This is the single best professional development experience I've had.
די ברור לי שלא רק אצל שרסקי, אלא גם אצל הרבה מורים אחרים, יש תחושה סובייקטיבית שהכתיבה לבלוג סייעה רבות בשיפור ההוראה שלהם. כבר שנים אני עוקב אחר בלוגים רבים שבהם מורים מדווחים על ההוראה שלהם, ונדמה לי שברוב המכריע של אלה הם גם מציינים שבזכות הכתיבה הזאת הם מורים טובים יותר היום. למען האמת, אינני רואה סיבה לא להאמין להם.

אבל גם אם קיים קורלציה בין הכתיבה לבלוג לבין איכות ההוראה של המורה הכותב, אין זה אומר שהראשון הוביל לשני. יכול להיות שמורים שמרבים לכתוב הם פשוט מורים טובים יותר מאלה שאינם כותבים הרבה. יכול להיות שהמורים שמתמידים בכתיבה לבלוג עושים זאת מפני שהם כותבים על הצלחות, ואילו מורים שאינם מצליחים מחליטים שאין טעם להמשיך לכתוב. על אף העובדה שאני מאד רוצה להסכים עם שרסקי (ואפילו יש לי תחושת בטן שהוא צודק), אני בטוח שאפשר לחשוב על עוד כמה הסברים שאינם דורשים קשר סיבתי בין הכתיבה לבלוג לשיפור בהוראה.

כזכור, שרסקי מציין את התגובות הרבות להן הוא זוכה לדברים שהוא כותב כמרכיב חשוב בשיפור ההוראה שלו. הוא אפילו כותב שהתגובות הן "more of a learning experience" מאשר הכתיבה עצמה. לאור זה חשוב לציין שרוב הבלוגרים החינוכיים אינם זוכים למספר רב כל כך של תגובות. אפשר לקבוע במידה לא קטנה של בטחון שלרוב הגדול של המורים שכותבים בלוגים יש רק קומץ קוראים, ושהרוב מאלה הם קוראים פסיביים.

קומיקס מהאתר Reality Check שאליו הגעתי דרך טים סטאמר ממחיש היטב את המצב הזה: אישה מביטה בבעלה ששוקד על המקלדת, ושואלת: "אם אתה כותב בלוג ... ואף אחד לא קורא אותו, האם הוא עדיין בלוג?".
reality check
השאלה לגיטימית, אבל נדמה לי שהתשובה די פשוטה: כן, הוא עדיין בלוג. גם אם אני חש ששרסקי מגזים בתרופת הפלא שלו לשיפור ההוראה, אני עדיין רואה חיוב רב בכתיבה הזאת. ודווקא בניגוד לשרסקי, בעיניי הלמידה המשמעותית של בלוגר נובעת מעצם הכתיבה עצמה, ולא (ברוכות או רצויות ככל שיהיו) מהתגובות.

תוויות: ,

יום שלישי, 24 באוגוסט 2010 

נדמה לי שיש עוד סיבה

אסתי דורון מקשרת למאמרון של ניק סאורס בבלוג שעוסק בפרויקטים של 1:1. סאורס פותח בדיווח על מפגש של אנשי חינוך שנערך במגמה ללמוד מכשלונות – במיוחד בתחום של הטמעת התקשוב בבתי הספר. (מדובר בדיווח של מיכאל טרוקנו. טרוקנו כותב שהרצאתו באותו מפגש התבססה על מאמרון שעליו כתבתי כאן לפני מספר חודשים.) סאורס, כמו טרוקנו, מוצא ערך רב בבדיקת כשלונות – הרי לא רק מהצלחות לומדים – והוא מונה מספר סיבות שבעיניו נמצאות בבסיס הכשלון.

מפני שעיקר עיסוקו בפרויקטים של 1:1, הרשימה של סאורס מכוונת לבעיות של פרויקטים כאלה. אבל הוא עצמו כותב שאפשר לזקוף את כשלונן של יוזמות רבות לאותן סיבות. הוא מציין, למשל, העדר של הכשרה מספקת של המורים, הכשרה מקצועית קצרת טווח, תשתיות שלא הוכנו כראוי, והעדר תכנית מסודרת להתמודדות עם מכלול ההיבטים של פרויקטים כאלה. (תודה לאסתי שהביאה את הרשימה המלאה של סאורס בעברית.)

אין שום דבר מפתיע ברשימה של סאורס. נדמה לי שכל מי שליווה פרויקטים של תקשוב בעבר יסכים שהסיבות שהוא מביא אכן יכולות לגרום לכשלון. ויש, כמובן, סיבות נוספות שסאורס איננו מונה – אפשר לציין, למשל תחלופה גבוהה של מנהלים ואנשי פיקוח, כאשר כל בעל תפקיד חדש מביא איתו סדר יום קצת שונה, וגם אורך הרוח הקצר של מערכות חינוך שגורם לכך שלא מאפשרים לתהליכים להבשיל.

אבל נדמה לי שיש עוד סיבה שחשוב להזכיר: כמעט מידי יום אנחנו קוראים על המצב העגום של החינוך, ונדמה שמבקרים רבים מצפים שכל מה שדרוש כדי לשנות את המצב הוא מנה גדושה של תקשוב. אבל אין תרופות פלא. נכון להיום, במצב טרום-תקשובי, מורים רבים אינם יודעים לבנות פעילויות לימודיות שמעוררות את סקרנותם של התלמידים. מעטים מדי מסוגלים לתכנן שיעורים שבאמצעותם תלמידים קולטים וזוכרים את המידע שמנסים להקנות להם. אין סיבה לחשוב שתוספת של תקשוב ישפר את המצב. למרבה הצער, הרבה יותר הגיוני להניח שאם היום יש קבוצה נבחרת של מורים מצויינים אבל שהרוב הגדול הם מורים בינוניים, כך יהיה גם כאשר נטמיע את התקשוב. אני משוכנע שהתקשוב יכול להשפיע לטובה על מערכת החינוך, אבל יש הבדל גדול בין "להשפיע" לבין "לשנות". אינני משלה את עצמי שהתקשוב ישנה את המערכת. מערכת חינוך עם מורים בינוניים מתוקשבים היא עדיין מערכת חינוך עם מורים בינוניים. השינוי דורש חזון חינוכי, והקצאת המשאבים שיממשו את החזון. בלי אלה אולי נצליח ליצור מערכת חינוך עם הרבה תקשוב, אבל נגלה שאנחנו ממשיכים לשאול למה התקשוב נכשל – למרות שהתקשוב לא היה מה שנכשל.

תוויות: ,

יום ראשון, 7 במרץ 2010 

במקרה הזה, איחור של חודש בכלל לא משנה

לפני כמעט חודש סימנתי לעצמי כתבה ב-eSchool News, בכוונה להתייחס אליה כאן. כמובן שרשימה ארוכה (ומוכרת היטב) של תירוצים יכולה להסביר למה לא הגעתי אל הכתבה הזאת עד עכשיו, אבל ללא קשר לתירוצים למיניהם, סיבה אחת פשוטה יכולה להסביר את האיחור – גם לפני חודש לא היה "חדש" במה שהופיע בה. הכתבה אמנם התייחסה למקבץ של מחקרים שרק אז התפרסם, אבל המסקנה המרכזית של מכלול המחקרים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכותרת הכתבה, בוודאי לא הפתיעה מי שעוקב אחר התחום של תקשוב בחינוך:
הכתבה ב-eSchool News סוקרת מהדורה מיוחדת של כתב העת The Journal of Technology, Learning and Assessment שהוקדשה למחקרים שנערכו על פרויקטים של 1:1 במספר מדינות בארה"ב. המחקרים עצמם מעניינים, ומצביעים על הישגים לימודיים של ממש אצל התלמידים שהשתתפו בפרויקטים לעומת אלה שלא קיבלו מחשבים. עם זאת, וגם זה איננו מפתיע, לא מדובר בהישגים מפליגים אלא די צנועים.

אבל אפילו אם ידענו את זה קודם, חשוב לציין, כפי שמסכמים עורכי מקבץ המאמרים, שהמחקרים מצביעים בבירור על התפקיד המרכזי של המורה בכל פרויקט מהסוג הזה:
In summary, looking across the collection of 1:1 programs and studies presented in this special issue, it is evident that teachers are on the implementation front lines of any 1:1 initiative.
מאמר אחד במקבץ המאמרים איננו מחקרי אלא הגותי. מארק ווסטון ואלן ביין מבקשים להסביר למה מרבית הביקורת על פרויקטים של הטמעת התקשוב בבית הספר איננה תקפה. הם אינם מתווכחים עם נתונים שמראים שאין הבדלים משמעותיים בהישגים של תלמידים שמשתמשים במחשבים לעומת אלה שאינם משתמשים בהם. אבל הם טוענים שאי-אפשר להתייחס לשימוש במחשב באופן נפרד, אלא רק כמרכיב אחד בתוך תרבות בית-ספרית כוללת. לפי ווסטון וביין, המחשב איננו "כלי טכנולוגי" אלא "כלי קוגניטיבי", והשפעתו יכולה לבוא לביטוי ממשי רק כאשר הוא משולב לתוך תפיסה חינוכית רחבה:
In schools with cognitive tools, teaching, learning, and technology are more than blurred. They are integrated, and they are inseparable. No question arises about getting teachers to “use the computers.” With the practice of teaching and learning so deeply embedded in the rules, design, collaboration, schema, and feedback processes of the school, its capacity to function is only possible using those tools. When a school reaches this point, it is a self-organizing learning enterprise.
אבל באותה מידה שידענו, הרבה לפני שהתפרסמה הכתבה ב-eSchool News, שהאפקטיביות של המחשב בכיתה תלויה במורה, גם ידענו, הרבה לפני המילים היפות של ווסטון וביין, לתרץ את העדרם של הישגים מוחשיים. גם אם אני מסכים איתם, אני חייב להודות שמה שהם כותבים איננו שונה בהרבה מלהגיד "כשיבוא המשיח", ובערך אותו הדבר מבחינה יישומית.

תוויות: , ,

יום שני, 11 בינואר 2010 

איזה רעיון מוזר - לסמוך על המורה!

רבים מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך רואים בתקשוב אמצעי ליצירת חוויה לימודית עשירה יותר מאשר זאת שרווחת ברוב בתי הספר של היום. הגישה למידע, ריבוי צורות הייצוג, האפשרות ליצור קשר עם לומדים אחרים, גם מקרוב וגם מרחוק, ועוד, מהווים תשתית שעליה אפשר ליצור למידה משמעותית שעשויה לחדור גם לראש וגם ללב של התלמיד. למרבה הצער, מספר מחסומים עומדים מול יישום השינוי המקווה הזה בבתי הספר. בין המחסומים האלה בולטת הציפייה שכל תלמיד ייבחן במבחנים סטנדרטיים, ושכל תלמיד יגיע לאותם הישגים. אל הציפייה הזאת מתלווה הרצון למדוד את האפקטיביות של המורה לפי התוצאות של תלמידיו במבחנים האלה. וכמובן הסטנדרטים, והמבחנים, מכתיבים שיטות הוראה שמתבססות על השינון של עובדות יבשות. במקום ליצור חוויית למידה, בתי הספר עסוקים ב-teaching for the test.

כתבה שהתפרסמה השבוע באתר האינטרנט של ה-BBC מדווחת על דוח של ועדת חינוך פרלמנטארית שהתפרסמה לפני שבוע:
The report highlighted the "adverse effects" that often flow from a target-driven school culture and criticised Ofsted (ה-Office for Standards in Education) for taking a narrow, results-based view of learning in schools.
הוועדה כמובן איננה ממליצה לבטל הערכות, וגם לא מבחנים. אבל לשון הכתבה מעניינת ביותר מבחינת מה שמתואר בתור הכיוון הרצוי כדי להגיע להערכה משמעותית:
The report did not argue for an end to all external assessment. But it called for a shift toward more within-school, teacher-led assessment. This, it said, would not only save money but also a lot of the teaching time that is lost to exam preparation and administration.

And this is the key point: it is not about dropping school accountability altogether, but about making sure it does not obstruct teaching and learning.
משום מה, רעיון כל כך פשוט כמו לשאוף להערכה אמיתית, אבל לא לתת להערכה הזאת לפגוע בהוראה ובלמידה, נשמעת בימינו די מהפכנית. זאת ועוד. הכתבה מוסרת לנו שהוועדה ממליצה על עוד יסוד חשוב בהכנת הערכות – לא למסור את מלאכת ההערכה לידיים חיצוניות, אלא לסמוך על המורים – "trust the teachers".

לפני שבוע ג'ון ספנסר (מי שכותב את הבלוג הנהדר Adventures in Pencil Integration) פרסם בבלוג האישי שלו (תודה לסוזן שהכירה לי אותו) דו-שיח בנושא מבחנים שהתנהל בינו (המורה) לבין תלמיד:
"Hey Mr. Spencer, why do we have the Galileo if we already have common assessments and quizzes and projects with rubrics."
"Great question."
"If the purpose of an assessment is to see if I'm learning, isn't assessment happening every day?"
"Uh  huh."
"So, would they rather spend our time on teaching instead of assessing what they already assessed?"
"Yeah, you would think."
אכן, הגיוני לחשוב שבתי הספר היו מעדיפים לעוסק בהוראה ובלמידה במקום לעסוק באופן אובססיבי בהערכת התלמידים באמצעות מבחנים חיצוניים (Galileo הוא מערך מקיף של מבחנים סטנדרטיים). אבל מתברר שמה שהגיוני איננו תמיד מה שעושים. אפשר אולי להתעודד בכך שהדוח הבריטי שהתפרסם עכשיו מצביע על תזוזה בכיוון בריא יותר.

תוויות: , ,

יום שישי, 11 בדצמבר 2009 

שאגת הציוץ

דרך הפריטים שסוזן צעירי שיתפה בקורא ה-RSS שלה נתקלתי בפנייה של טום בארט לקוראי ההודעות שלו ב-Twitter. בארט הוא מורה בריטי, וגם בלוגר פעיל מאד בבלוגוספירה החינוכית. לפני זמן לא רב הוא הציג את מועמדותו לתפקיד של סגן מנהל של בית ספר, ולפני מספר ימים, לקראת השלב האחרון של הראיונות שבית הספר ערך איתו, בארט כתב על כך בבלוג שלו. במאמרון בבלוג הוא הביע את התקווה שתינתן לו הזדמנות להראות למראייניו עד כמה רשת העמיתים המקצועיים שלו תורמת לו ולאחרים. כדי לעשות זאת הוא פנה לעוקבים אחריו ב-Twitter בבקשה שהם יפרסמו ציוצים שיענו על השאלה:
How has my work both online and face to face made an impact on you or your classes? Which projects or ideas of mine have inspired you to go on and do wonderful things in schools?
בשנים האחרונות נתקלתי בבארט ברשת מספר פעמים, ולפני שנה כתבתי כאן על סידרת מאמרונים שהוא העלה לבלוג שלו על השימוש ב-Google Earth בכיתה. בחודשים האחרונים בארט עורך סידרה של מצגות שבהן הוא מתאר מספר "דרכים מעניינות" להשתמש בכלים שונים בכיתה. המצגות האלו מופיעות בתוך Google Docs וממשיכות להתעדכן. אישית, לא התרשמתי במיוחד מהסידרה הזאת. אמנם יש במצגות המלצות רבות, אבל לטעמי יש בהם מיחזור של אותם רעיונות בשינויים זעירים. עם זאת, אין לי ספק שבסידרה הזאת, ובפרסומים אחרים שלו, בארט תורם רבות למורים רבים שמבקשים ללמוד כיצד ניתן להשתמש בתקשוב בכיתה.

כמעט 5000 אנשים עוקבים אחרי בארט ב-Twitter. לכן אין זה צריך להפתיע שהבקשה שלו זכתה לתגובות רבות. לא ספרתי את כולם, אבל היו בערך 100, וכמעט כולם העידו על כך שבארט תרם הרבה להתפתחות המקצועית של אלה שעוקבים אחריו. בנוסף לציוצים האלה, בערך עשרה קוראים הגיבו בבלוג שלו שבעיניהם 140 התווים ש-Twitter מאפשר אינם מספיקים כדי לתאר את התרומה שלו.

בערך 24 שעות אחרי שהוא העלה את הבקשה שלו בבלוג, בארט העביר הודעה ב-Twitter:
I got the job :-D thanks to everyone for all of your support.
אינני מופתע. גם אם מראייניו לא התרשמו מהתמיכה שהוא קיבל, סביר להניח שמורה שיכול לגייס תמיכה כזאת בקריאה אחת מסוגל גם להיות סגן מנהל מוצלח. אני מאחל לו הצלחה בתפקידו החדש – הוא בוודאי יוכל לקדם את הלמידה ואת התקשוב, אם כי אני מקווה שתפקיד ניהולי לא ימנע ממנו להמשיך לבחון את השימוש בכלים למיניהם בכיתה.

תוויות: ,

יום שלישי, 6 באוקטובר 2009 

אם זה "שחרור" אולי השעבוד עדיף

לפני בערך שבועיים כתבתי כאן על ההתלהבות, המוזרה בעיני, של סקוט מקלוד מהקטעים שהוא ציטט מתוך ספרם החדש של טרי מו וג'ון צ'וב Liberating Learning. ציינתי אז שבמבט ראשון אפשר היה לחשוב שהחזון של מו וצ'וב תואם את התפיסה של רבים שעוסקים בתקשוב בחינוך – שהתקשוב יוצר תשתית שעליה יוכל לצמוח חינוך שונה מזה שאנחנו כל כך רגילים אליו היום. הבעיה היתה שעיון נוסף, מעמיק יותר, בגישה של מו וצ'וב מראה שיש להם אג'נדה פוליטית בעד בתי ספר פרטיים ונגד איגודי מורים, ותפיסה חינוכית שהיא כנראה רחוקה מאד מתפיסות הבנייתיות.

מקלוד מודע לכך שלמו ולצ'וב יש אג'נדה פוליטית. קורא שהגיב לאחד המאמרונים שבהם מקלוד מביא קטעים מהספר (נכון להיום מדובר בסידרה בת שישה מאמרונים) מעיר:
Scott, the authors of this book have used questionable research to attack public education for years. I can't comment on the research they're talking about here, but I'm surprised that you have devoted so many posts to people with such a questionable history.
מקלוד משיב שהוא מודע לכך שמו וצ'וב מונעים על ידי אידיאולוגיה שהיא שנוייה במחלוקת אצל מורים רבים, אבל הוא טוען, במידה גדולה של צדק, שרצוי להחשף למגוון דעות.

לאור ההערה הנכונה הזאת היה נדמה לי שאין טעם להמשיך להגיב כאן לטענות של מו וצ'וב ... עד אשר קראתי את הקטעים החדשים שמקלוד ציטט אתמול, ובמיוחד קטע מעמוד 80 של הספר:
If elementary students spend but one hour a day learning electronically, certified staff could be reduced by a sixth. At the middle school level, two hours a day with computers would reduce staff requirements by a third. High schools, with three hours of usage, could reduce staff by up to a half. This level of computer usage is quite feasible given instructional technology that exists today.
מה אנחנו אמורים ללמוד מהמשפטים האלה? בקטע הקטן הזה מו וצ'וב כותבים על "learning electronically", על להיות "with computers" בבית הספר, ועל "usage", כאשר שלושה התיאורים האלה כנראה מתייחסים לאותה פעילות – לישיבה של תלמידים מול מחשבים בלי הנוכחות או התיווך של המורה – אחרת לא ברור כיצד ניתן לחסוך בשעות הנוכחות (חס ושלום שהם ישתמשו במילה כגון "הוראה") של אנשי הצוות (שוב, ה-"staff", לא המורים). כאדם הדוגל בשחרור התלמיד מהמסגרת הנוקשה של השיעור הפרונטאלי, תרחיש כמו זה שמו וצ'וב מתארים היה צריך לשמח אותי. אבל מדובר בשמחה רגעית ביותר. מו וצ'וב מציינים שעם רמת ה-"instructional technology" שקיימת היום התרחיש שלהם ישים כבר עכשיו. במילים אחרות, שלא נחשוב שמה שיתרחש בכיתה כאשר נחליף את המורה במחשב יהיה לימוד עצמאי, למידת חקר שנובע ממכוונות עצמית ומהחשפות למגוון הנושאים שעשויים לעורר ענין אצל התלמידים. פשוט, במקום שיעור פרונטאלי שבו התלמידים יושבים בשורות מול מורה שעולה ביוקר אבל איננו מיומן מספיק בהעברת הידע הדרוש, כל תלמיד יישב מול מחשב המצויד במיטב אמצעי ההעברה, כך שתתרחש מקסימום של "למידה" במינימום של הוצאה כספית. מו וצ'וב כותבים על "שחרור הלמידה", אך די ברור שהם ממשיכים לחבול אותה לגישה חינוכית מסורתית למדי.

כזכור, מו וצ'וב טוענים שהמורים, ובמיוחד איגודי המורים, הם המחסום הגדול ביותר לחדירת טכנולוגיות חדישות לתוך בתי הספר. זאת טענה מאד מוכרת - גם בארץ. דוגמה לגישה הזאת אצל העיתונות פגשנו בכתבה בקפטן אינטרנט שהופיעה לקראת פתיחת שנת הלימודים הנוכחית. שם קראנו, למשל:
על פי רוב, בתי הספר עומדים כחומה בצורה נוכח התקדמות הטכנולוגיה, מחוזקים על ידי השמרנות הטבעית של המורים.
יש, ללא ספק, מורים רבים שהיו מעדיפים שהתקשוב לא יחדור לתוך הכיתות שלהם. אבל יש גם רבים אחרים שמשתלמים בתקשוב, ושמעיזים לשלב מגוון כלים חדשים בשיעורים שלהם. למען האמת, אמירה על עמידה של בתי הספר "כחומה בצורה" מעידה יותר על דעה קדומה כלפי בתי הספר, מאשר על הכרות עם מה שבאמת קורה בהם. לטעמי, חלק גדול מדי מהמשאבים המושקעים בטכנולוגיה בחינוך מופנים לאמצעים שמחזקים שיטות הוראה/למידה מסורתיות, במקום לאמצעים שיעודדו פיתוח חשיבה ביקורתית וחדוות הגילוי והלמידה. אבל אפילו אם הקביעה הזאת נכונה (ויש לי ידידים שטוענים אחרת) המורים בוודאי אינם עומדים "כחומה בצורה" על מנת לחסום התקדמות טכנולוגית. ועוד יותר חשוב, המערכת איננה רואה במורים אויב שיש לעקוף או לנטרל. הכתבה מביאה את דעתה של חנה ויניק על כך שבמערכת היום אין די מערכי שיעור המתאימים לשילוב האינטרנט, וגם שהטכנולוגיות של היום מצריכות שינוי בדרך שבה בוחנים את התלמידים. הדברים אלה משקפים גישה שונה מאד מזאת של מו וצ'וב. הם מעידים על כך שאפילו אם הכיוון הכללי של שילוב התקשוב לתוך מערכת החינוך איננו תמיד לפי טעמי, יש אחראים במערכת שרואים במורה גורם חינוכי חשוב שיש לכבד ולעבוד איתו בשיתוף פעולה במקום לחפש דרך לבטל או לפטר אותו.

תוויות: , ,

יום חמישי, 24 בספטמבר 2009 

יש שינוי ... ויש שינוי

אני מניח שכמו רוב האנשים שעוסקים בצורה אינטנסיבית בתקשוב בחינוך אני משוכנע שמכלול הכלים שמרכיבים את התקשוב מסוגל לחולל שינוי מהותי בתהליכי ההוראה והלמידה של בתי הספר. וכמובן שאנחנו לא רק חושבים כך, אלא גם אומרים וכותבים את זה פעמים רבות. בלוגרים רבים מנסחים אמירות כאלה בבלוגים שלהם ועל פי רוב כאשר אני קורא את הניסוחים האלה אני מהנהן בראש בהסכמה ועובר הלאה. ולפעמים אני פוגש ניסוח קולע ומשכנע שממש ראוי לציטוט. גם אם הדברים נאמרו בעבר, כולנו זקוקים לאישור ולחיזוק של הדעות שלנו, וכאשר אלה מנוסחות היטב בא לנו להעביר את הניסוח הלאה. זה אולי מסביר למה התרגשתי כאשר קראתי את הכותרת שהתנוססה מעל מאמרון חדש של סקוט מקלוד. היה לי ברור שאצטט אותה כאן:
קשה לתרגם את המשפט הזה באופן מדוייק, אבל גם בלי תרגום מדוייק הכוונה די ברורה. בעברית המילה unfold איננה נחוצה, אבל אני מצטער שאינני מוצא תרגום קליט ל-transformative. מדובר במשהו שמסוגל לחולל שינוי מהותי, אבל אין לי מילה שגם מצלצלת יפה בעברית וגם מעבירה את המשמעות הזאת. ובכל זאת, די ברור לי שהכוונה ברורה, ושוב, מדובר באמירה משכנעת שנעים מאד לקרוא אותה.

אבל אחרי קריאת הכותרת קראתי גם את המאמרון עצמו, וכאן גיליתי שההשתמעויות משנות המהות בחינוך (שוב, סליחה על התרגום העילג) אינן בהכרח אותן השתמעויות שעליהן אני חושב. מתברר שכל המאמרון של מקלוד הוא ציטוט מתוך שני עמודים של ספר של טרי מו וג'ון צ'וב - Liberating Learning: Technology, Politics, and the Future of American Education. בעמודים המצוטטים מו וצ'וב מונים מספר נקודות שמבהירות לאלו השתמעויות מרחיקות לכת הם מתכוונים. המשפט הקולע שמצוטט בכותרת מופיע אחרי שבע נקודות שמו וצ'וב מביאים כדי לתאר את השפעת הטכנולוגיה על החינוך.

אפשר לכנות את ארבע הנקודות הראשונות ברשימה די סטנדרטיות, ואפילו צפויות. אנחנו קוראים שבאמצעות הטכנולוגיה:
  • תכנית הלימודים יכולה להיות מותאמת לסגנונות למידה שונים
  • החינוך יכול להשתחרר ממגבלות גיאוגרפיות
  • תלמידים יכולים ליצור קשר עם מורים שנמצאים רחוק מהכיתה
  • ניתן להרחיב את מעורבות המורים וליידע אותם טוב יותר לגבי המתרחש אצל ילדיהם
הנקודות האלו בהחלט יכולות להביא לשינוי בחינוך, אם כי הן גם די נדושות, וסליחה אם אציין שאינני בטוח שמדובר בנקודות שהן "transformative". אבל לעומת הנקודות האלו, שלוש הנקודות הבאות חושפות סדר יום שיותר מאשר הוא סדר יום חינוכי, הוא סדר יום פוליטי:
  • ניתן לשחרר מורים מהתפקידים המסורתיים שלהם ולהעסיק אותם בדרכים מועילות יותר, כולל להציע להם נתיבי קריירה אחרים
  • מערכות מידע מתוחכמות יכולות להתמקד בביצועים, ועל ידי כך ניתן ליצור שקיפות כלפי ההתקדמות הלימודית
  • ההתנהלות של בתי הספר תהיה חסכונית יותר מפני שהטכנולוגיה זולה מהעבודה (חשוב להדגיש כאן שמשתמשים במילה "labor", וכי בכלל לא מגדירים את מה שמורים עושים כ-"הוראה" או "חינוך")
מה עלינו להסיק מכל זה? נדמה לי שהטכנולוגיה כאן מגוייסת לסדר יום שונה לחלוטין מאשר סדר היום החינוכי שאני, ועמיתי, רואים לנגד עינינו כאשר אנחנו מתארים לעצמנו מערכת חינוכית משולבת תקשוב. כמו מו וצ'וב, אני חולם על "שחרור הלמידה", אבל השחרור "שלי" הוא לכיוון של הגברת הביטוי האישי, יצירת שיתוף בין קבוצות של לומדים, שילוב בלתי-אמצעי של התלמיד לתוך עולם הידע, והכשרתו כדי שיוכל לנצל באופן מיטבי את הידע הזה. מו וצ'וב, לעומתי, חולמים על שחרור הלמידה מהמורים, ובמיוחד מאיגודי המורים. בעיניהם האיגודים האלה מגנים על מורים שאינם "אפקטיביים", ומונעים את הצמיחה של פרויקטים פרטיים. הטכנולוגיה שעליה מו וצ'וב כותבים משרתת תעשיית למידה המבוססת על מבחנים סטנדרטיים ועל אחידות לימודית. הטכנולוגיה הזאת בוודאי תוכל להחליף מורים מפני שמו וצ'וב תופסים את תפקידם של המורים בללמד לפי הספר. אין לי ספק שספרם של מו ושל צ'וב מתאר דרכים שבהן הטכנולוגיה תוכל לשנות את המערכת החינוכית, אבל חשוב לזכור שלא כל שינוי הוא בהכרח התקדמות.

תוויות: , , ,

יום שני, 24 באוגוסט 2009 

ובכל זאת - בהצלחה!

במאמרון חדש בבלוג שלה אסתי דורון מקשרת לכתבה באתר NRG – מקלדת בגיר - שעוסקת בפרויקט "מחשב לכל מורה". אסתי מציינת שבאמצעות הפרויקט הזה יותר ויותר מורים יהפכו למורים מקוונים. היא מדגישה, בצדק, שלא מדובר רק בחלוקת מחשבים למורים, אלא גם בהשתלמות שעוזרת למורים לשלוט במיומנויות מחשב, ועוד יותר חשוב, עוזרת להם:
להבין את השילוב המיוחד בין הפדגוגיה לטכנולוגיה.
אני שותף לתקוות של אסתי. אם הפרויקט יכול לקדם את הנושאים האלה, הוא ללא ספק פרויקט חיובי. אבל נדמה לי שאני פתוח אופטימי מאשר אסתי. אינני בטוח שברור ליוזמי הפרויקט מה, מעבר לחלוקת ציוד, הוא אמור להשיג. הכתבה מתייחסת לתחרות הקשה בה נמצא המורה – תחרות בין המורה לבין האינטרנט על תשומת לב התלמיד בשיעור:
קליק אחד במחשב, והתלמיד יודע את כל מה שהמורה רצה ללמד אותו ב-45 הדקות של השיעור. בתחרות הזאת המורים נשארים לרוב מאחור.
אם זאת הבעיה המרכזית, צר לי להכריז שמחשבים לא יפתרו אותה. אולי הבנתי לא נכון, אבל לפי הכתבה, הבעיה איננה כיצד לעורר עניין אצל תלמידים, או כיצד לשלב מידע ממקורות רבים ומגוונים לתוך תכנית הלימודים. הבעיה היא שתלמידים יכולים, באמצעות "קליק אחד" לדעת כל מה שמורה מנסה ללמד במשך שיעור שלם. אני כמובן מפקפק בקיומו של הקליק האחד הזה, אבל זה עניין שולי. מה שמדאיג אותי היא המחשבה שמורים מלמדים שיעורים שבסך הכל מעבירים מידע יבש שאפשר לרכוש במספר קליקים. אם זה מה שמורים עושים, כל התקשוב שבעולם לא יעזור לתקן את הבעיה.

הוגי התכנית אינם חוסכים ביקורת על המערכת החינוכית. בכתבה אנחנו קוראים, למשל, כיצד נרקם הרעיון של "מחשב לכל מורה" אצל אורי בן-ארי:
החלום התחיל עוד כשהיה באינטרנט זהב, כאשר במסגרת העבודה נעשה ניסיון לחבר קבוצת מורים לעיסקת אינטרנט. מהר מאוד התברר שאין עם מי לדבר - שהמורים רחוקים מהאינטרנט כמרחק מעבד התמלילים "איינשטיין" מאייפון.
אני יודע שאין זה אופנתי לבוא להגנתה של המערכת, אבל הטענה הזאת מעוותת את המציאות. אני מלווה את תהליך הטמעת המחשב והאינטרנט במערכת החינוכית שנים רבות. לא פעם התאכזבתי מהקצב האיטי של התהליך, ומכך שמורים רבים לא מצליחים לרכוש את המיומנויות הדרושות. אבל אני חייב גם להודות שרבים במערכת הבינו שהתקשוב יכול, וצריך, להשפיע על הפדגוגיה, והם עשו זאת בתקופה שבה אנשי עסקים רבים עדיין חשבו שכל מה שדרוש הוא להזרים עוד ועוד ציוד לתוך בתי הספר.

אבל הכתבה מתעקשת לצייר תמונה אחרת – תמונה שבה הישועה באה מבחוץ. אני בטוח שהמורה מדימונה שהכתבה מצטטת היא מורה טובה מאד. ואני משוכנע שהמחשב שהיא קיבלה, וההדרכה בשימוש בו בהכנת שיעורים ובכיתה עושים אותה למורה עוד יותר טובה. אבל דווקא בגלל זה אני חושש שהכתבה עושה לה שירות דב. לפי הכתבה, אפשר להתרשם שהמחשב עושה את כל ההבדל והופך שיעור משעמם לשיעור מעניין. לפי המורה:
אני רואה אישית שהישגי התלמידים עולים וגם העניין שלהם. למשל, כשלימדנו על נושא משבר המים, הכנו מצגות וסרטונים. זה תפס אותם הרבה יותר מאשר אם סתם הייתי עומדת מולם ומדברת
אבל מורים טובים מצאו דרכים מעניינות להחיות את נושא משבר המים (ונושאים רבים אחרים) הרבה לפני שהיו להם מצגות וסרטונים. מורים טובים לא חיכו לתקשוב כדי שהם יעשו משהו אחר בשיעור מאשר סתם לעמוד מול כיתה ולדבר.

אני מייחל ליום שבו לכל מורה יהיה מחשב, ושהוא יידע להשתמש בו כדי להשביח את ההוראה שלו. אם פרויקט "מחשב לכל מורה" מקרב את היום הזה, אני בוודאי רואה בכך ברכה. אבל אני מתרשם שיוזמי הפרויקט רחוקים מלהבין את הערך הפדגוגי האמיתי של מחשב בידי כל מורה, ושל התקשוב באופן כללי. ואני חושש שבגלל זה, ולא בגלל התנגדות של המורים, היכולת של הפרויקט להשפיע על המערכת לא תהיה גדולה.

תוויות: ,

יום שבת, 25 באפריל 2009 

אולי כל ההבדל

לפני שלושה שבועות כתבתי כאן על טרישיה בוק שפתחה בלוג בו היא מדווחת על הנסיון שלה ללמד בכיתות ללא נייר. ציינתי שלמרות שהבלוג מאד מרשים, עבר הרבה זמן מאז שהתפרסם בו משהו חדש. שלושה השבועות שעברו מאז המשיכו להיות שקטים מבחינת הבלוג, אבל לפני יומיים בוק הפרה את הדממה עם מאמרון ארוך בו היא מתארת את המתרחש בכיתות שלה. עבורי מדובר במאמרון מרגש ביותר, עדות מרתקת ללמידה של ממש.

הגעתי לבלוג של בוק דרך המלצה של קורא בבלוג אחר שציין שהנה יש עוד מורה שכותבת על כיתה ללא נייר. אבל כאשר התחלתי לקרוא בו היה לי ברור שאצלה לא הטכנולוגיה העיקר, אלא התהליך. במאמרון החדש שלה בוק מאפשרת לנו להציץ לתוך התהליך הזה.

בוק כותבת על ההבדל בין plans ו-paths. (כן, יש מילים בעברית – אפשר למשל להשתמש ב-"תוכניות", וב-"נתיבים", או "מסלולים". אבל לא במקרה בוק, שמלמדת כתיבה, בוחרת במילים עם צליל דומה, ואין לי הכישורים הלשוניים למצוא מילים מקבילות בעברית.) היא מביאה דוגמאות מספרות כדי להראות שסופו של כל plan הוא שלא יעמדו בו, ואילו כל path מלא באפשרויות. לאור זה, אין זה מפתיע שהיא כותבת שהיא בוחרת לזנוח את ה-plan לטובת ה-path:
I believe that if we truly choose the less traveled (though with steadily increasing traffic) road of conscientious innovation in the classroom, we must be willing to say goodbye to lesson plans and hello to lesson paths.
אין ספק שמה שבוק מתארת הוא path – שביל לא ישר ולא סלול שעם כל צעד חדש נוצר. היא מתארת כיצד קריאת שיר מובילה לקריאת ספר, ומהספר מתבקשת האזנה למוסיקה. הלמידה איננה נשארת בתוך הכיתה - הורי התלמידים, ומורים אחרים בבית הספר, מצטרפים לתהליך. התלמידים מלהיבים את ההורים, ואלה ממליצים על ספרים נוספים שכדאי לקרוא. בוק אפילו מציינת ש-75% מהסטנדרטים שהיא אמורה להשיג בקורס כבר הושגו לפני סיום המחצית של הסמסטר. אבל כמובן שההישגים האלה לא היו העיקר:
The students were not alone in their excitement. I was so enthused by their reactions, day after day hearing comments of “this is awesome!” and “Mrs. Buck, you’ve got to see this article that I found” and “what do we get to do next?” Get to do, not have to do. That is path versus plan right there.
כבר שנים אני מייחל ליום בו לא נצטרך לסווג את המתרחש בכיתה לקטגוריות של "למידה באמצעות תקשוב" או של למידה "מסורתית" יותר. בתיאור של בוק אנחנו יכולים לראות שבצעם, היום הזה כבר כאן.

תוויות: ,

יום חמישי, 23 באפריל 2009 

עם ידידים כאלה ...

מאז פרסום ספרו "העולם הוא שטוח" (ואולי גם לפני-כן) תומס פרידמן נחשב ידען בנוגע לתהליכים כלכליים וחברתיים שמתרחשים בעולם. בספר פרידמן הביע את החשש שארה"ב לא תוכל להתמודד עם ארצות מתפתחות שבהן מערכות חינוך דינאמיות מקדמות את תלמידיהן ומכשירות אותם להתמודד בהצלחה על משרות חשובות ומבוקשות. אנשי חינוך רבים אימצו את פרידמן כנביא ופונים אליו לעתים קרובות לקבל עצה. לפני כמעט שלוש שנים כתבתי כאן שאני חושש שלפרידמן השפעה שלילית על החינוך מפני שהחשש מכשלון כלכלי מול העולם השלישי מוביל לשימת דגש על הישגים שניתנים למדידה באמצעות מבחנים סטנדרטיים, וכתוצאה מסלקים את היצירתיות ואת החשיבה הביקורתית מבתי הספר. היום, בניו יורק טיימס, פרידמן פרסם כתבה שעוסקת כמעט כולה בחינוך.

אינני מתיימר להבין בכלכלה, ולכן אינני יכול להעריך את הנתונים שפרידמן מביא. אלה מבוססים על דוח של חברת מקנזי, חברה לייעוץ כלכלי מאד מוערכת. לפי הדוח, כשלים של המערכת החינוכית השפיעו ישירות על ירידת כלכלת ארה"ב ועל החלשות המעמד שלה בכלכלה העולמית. מתוך דף הפרסום על הדוח באתר של מקנזי:
The report finds that the underutilization of human potential as reflected in the achievement gap is extremely costly.
שוב, אני מקווה שהתחזית העגום של הדוח, ושל הכתבה של פרידמן, לא תוביל לחינוך שרואה ברווח כלכלי מטרה מרכזית (אם לא בלעדית). אבל דווקא לא לזה אני מבקש להתייחס כאן. בבלוג שלו היום טום הופמן מגיב לכתבה של פרידמן. הוא שם לב למשפט מוזר, וגם מדאיג, שבה. פרידמן רואה שביב של תקווה במשבר הכלכלי. הוא מסביר:
With Wall Street’s decline, though, many more educated and idealistic youth want to try teaching.
הופמן (ואני איתו) מתקשה להבין. האם הצעירים האידיאליסטים שעליהם פרידמן כותב הם אלה שבשנים לפני שהבועה הכלכלית התפוצצה נהרו לבורסה כדי להתעשר? האם אנחנו צריכים להיות אופטימיים שאותם אידיאליסטים מחליטים עכשיו שכדאי יותר להיות מורים? מערכת החינוך, גם בארה"ב וגם בישראל, בוודאי זקוקה למורים, אבל אינני משוכנע שבחירת הקריירה החדשה של הצעירים האלה באמת מעודדת.

תוויות: ,

יום רביעי, 25 בפברואר 2009 

לא רק בקצוות העבודה

רבים מהמאמרונים של קונרד גלוגאוסקי עוסקים בשילוב השימוש בבלוגים במטלות הלימודיות של התלמידים שלו. הוא בוחן כיצד הבלוג פועל ככלי רפלקטיבי שמאפשר לתלמידים לזכך את המחשבות שלהם, וגם כיצד הוא מסייע בליבון כיתתי של סוגיות שונות. בנוסף, גלוגאוסקי גם בוחן את המקום שלו, כמורה וכבלוגר, בתוך התהליכים האלה. השבוע המחשבות שלו בנושא מביאות אותו להרהר בדרכי ההערכה המתאימות לסוג המטלות שהוא נותן לתלמידיו:
My biggest challenge as a teacher-researcher was to figure out what kind of role I should play in the community. The traditional role of the teacher seemed inadequate. I knew that, as active bloggers and communicators, the students would not respond well to a teacher who enters the class blogosphere only to assign work or to evaluate their writing.
היה לו ברור שהוא איננו צופה מחוץ, מחכה בקו הגמר לעבודות מהתלמידים, מוכן לתת ציון. גם עם מטלות שבהן הוא איננו מעורב ישירות בתהליך הכתיבה, הוא ממלא תפקיד של קורא, ואותה קריאה מגדירה אותו כהרבה יותר מאשר רק "מעריך". כצפוי, התפקיד הזה דורש ממנו לאמץ דרכי הערכה שמתייחסות לתהליך ולא רק למוצר המוגמר:
Once I started responding to student work in a readerly fashion and participating as a contributor, reader, and not just an evaluator, I realized that it would be unfair to the students to reduce all their rich interactions and complex online presence to a B+ or a 13/15. I realized that I needed to develop an assessment strategy that would take into account the complexity of student interactions online and recognize the process as much as the final product.
אני מניח שאין חדש כאן – לא עבור קוראיו, ובוודאי לא עבור גלוגאוסקי עצמו. אבל הוא מוסיף שמטלה שבה הוא ביקש מתלמידיו לכתוב התייחסויות אישיות לעבודות השונות שהם קיבלו במהלך הסמסטר חידדה אצלו תובנה חשובה. הוא מצא שבמהלך העבודה על המטלה הזאת התלמידים שלו פנו לעמיתים שלהם לכיתה כדי לברר נושאים שונים. אבל:
Then, I realized that none of the children asked me for feedback. It didn’t take long to realize that, a) they didn’t see me as a contributor in the community, and b) they associated me with corrections and grades. At this stage, they were not ready for corrections yet - they were simply interested in having conversations about their ideas. They needed somebody to talk to and, as their teacher, I was not at the top of their list.
גלוגאוסקי מציין שמורים בדרך כלל ממקמים את עצמם בשני הקצוות של תהליך הלמידה הכיתתי – במתן המטלה, ובהערכת הביצוע. לעומת זאת, הם אינם יודעים כיצד להשתלב בחלק הגדול, והעיקרי, שנמצא באמצע – ההתלבטות, ההרהור, הליבון, ה ... למידה. הוא כותב שמעורבות המורה בקצוות התהליך מחזקת את המבנה ההיררכי של הלמידה הבית ספרית. לעומת זאת:
... a teacher who enters a community of independent learners/writers/researchers to support and encourage student learning removes that hierarchical structure and encourages students to become more involved in the assessment process.
חשתי נימה של אכזבה בדבריו של גלוגאוסקי. העובדה שתלמידיו פנו לעמיתיהם ולא אליו גרמה לו להרגיש שהוא נמצא מחוץ לקהילת הלומדים שהוא מנסה לבנות בכיתה שלו. הוא כותב שהוא חש שהוא צריך להיות יותר מעורב בחלק האמצעי הזה. אבל העובדה שתלמידיו מרגישים שהם יכולים לפנות לעמיתים, ולתת ולקבל עזרה אמיתית מהם, היא בעצם הוכחה שגלוגאוסקי מצליח בבניית אותה קהילה לומדת שעליה הוא כותב.

תוויות: , ,

יום חמישי, 18 בדצמבר 2008 

במקרה הזה, העדר דיגיטאליות איננו הבעיה

לפני כמעט ארבעה חודשים כתבתי כאן על ספרי לימוד דיגיטאליים ושאלתי, בעקבות סקר שהתפרסם בערך אז, אם יש באמת ביקוש אצל סטודנטים לספרים האלה. מדובר, הרי, במוצר יקר שמתיישן מהר. יש, כמובן, אנשים שמוכנים לוותר על ספרי הלימוד באופן כללי – גם מודפסים, וגם דיגיטאליים – ומציעים במקום שהתלמידים יכתבו את הספרים האלה בעצמם. הרעיון הזה איננו חדש. עוד בשנת 1969 ניל פוסטמן הציע משהו דומה (וכתבתי על זה כאן לפני בערך שנה וחצי). פוסטמן הציע לצייד תלמידים עם מחברות ריקות, ולאפשר להם לכתוב את ספרי הלימוד של עצמם. אם זאת, עשור מאוחר יותר הגישה של פוסטמן היתה שונה. אינני חושב שהוא זנח את הרעיון של החוברת הריקה בידי התלמיד, אבל הוא הדגיש שלספר הלימוד יש תפקיד חשוב במסירה התרבותית של חברה.

ואכן, ספר לימוד (textbook) איננו רק ספר שמתאר או מסביר נושא כלשהו. הוא ניתן ביטוי ליחס של החברה לאותו נושא, הוא מסביר לקורא כיצד החברה (או הזרמים השולטים בה) מבינה אותו. מפני שספרי הלימוד ממלאים את התפקיד (החשוב) הזה, אינני צופה שיתרחש שינוי גדול בדרך המקובלת להוצאה לאור שלהם. גם אם העדכון יקר ודורש זמן רב, מערכות חינוך עדיין זקוקות לספרי לימוד. ההפקה הדיגיטאלית יכולה, אולי, לייעל את תהליך ההוצאה לאור, אבל היא לא תבטל את חשיבות הספרים. ספר הלימוד הוא סמל של סמכות, וקשה לתאר מערכת חינוכית שאיננה מפעילה את הסמכות שלה דרכם.

לפני מספר ימים, כתב החינוך של הוושינגטון פוסט, ג'יי מתיוז, פירסם כתבה על ספרי לימוד. בכתבה הוא רמז שההערכה שלי כאן מוטעית, וששינוי משמעותי בדרכי ההפקה של ספרי לימוד עשוי להתרחש בקרוב. מתיוז ציין את המגרעות המוכרות של ספרי הלימוד, ובעיקר את התיישנותם המהירה, והעובדה שתלמידים אינם אוהבים להשתמש בהם (האם הם אוהבים לקרוא בכלל?). הוא כתב על קבוצה של מורים בבתי ספר תיכוניים במדינת וירג'יניה שחברו יחד כדי לכתוב תוספות לספרי לימוד קיימים, כאשר הפרקים שהם יכתבו יהיו זמינים ברשת, חינם. המטרה של המורים האלה איננה להחליף את ספרי הלימוד, אלא להשלים את הספרים המודפסים שהמידע בהם מתיישן.

כל זה איננו מחדש הרבה. דווקא החלק המעניין בכתבה של מתיוז איננו קשור לדיגיטאליות כפתרון להפקת ספרים, אלא לדרכי למידה. הוא כותב:
Facts and ideas, in my experience, are more likely to sink in if introduced in group exercises, exploiting the adolescent urge to belong. Teachers have their classes organize book clubs, recreate the Constitutional Convention, raise animals, write and perform plays, publish online magazines.
וגם זה איננו חדש – אבל זה בדיוק מה שמדאיג אותי. הפעולות שמתיוז מתאר נראות לי כמובנות מעליהן. מדובר בפעולות לימודיות שצריכות להוות בסיס לכל הוראה טובה. הגיוני שעבור מורים שמשלבים פעולות כאלו בהוראה שלהם (או מבססים אותה עליהן) ספרי לימוד (מודפסים או דיגיטאליים) יהוו מרכיב משלים ללמידה הנרכשת בכיתה. אבל מתיוז כותב כאילו רוב המורים אינם מכירים את הפעולות האלו, ואינם משתמשים בהן בכיתות שלהם. מהכתבה שלו מתקבל הרושם שהמורים יודעים רק "ללמד" על ידי זה שמנחים את התלמידים לקרוא בספר הלימוד. ואם זה באמת המצב, אנחנו זקוקים להרבה יותר מאשר רק תקשוב כדי לשפר את החינוך.

תוויות: ,

יום שני, 8 בדצמבר 2008 

דיוקן המהפכן כמורה מסורתי

מיכאל ווש מוכר היטב בחוגי התקשוב בחינוך. סרטי וידיאו של ווש, מרצה לאנתרופולוגיה באוניברסיטה של מדינת קנסס, זכו לכמה מיליוני צפיות ביו-טיוב – וגם אני התייחסתי אליהם כאן כבר מספר פעמים. השנה ווש זכה בפרס יוקרתי של "פרופסור השנה" שהוענק על ידי קרן קרנגי לקידום ההוראה. קרן קרנגי מעניק פרסים כאלה למרצה כמעט בכל מדינה בארה"ב, אבל הפרס של ווש הוא של כלל ארה"ב - הישג בהחלט מכובד מאד.

בעקבות הזכייה בפרס, תומס הנסון, עורך הבלוג Open Education מביא ראיון וידיאו עם ווש. לא הצלחתי למצוא מידע על מי שערך את הראיון, או אפילו מתי הוא התרחש, אבל הרושם הוא שמדובר בראיון די חדש. הבלוג של הנסון סוקר תחומים חינוכיים רבים, ולא רק תקשוב, אבל התקשוב תופס בו מקום חשוב, ונדמה לי שהקשר של ווש לתקשוב הוא סיבה מרכזית שבגללה הוא מביא את ראיון הוידיאו בן עשר הדקות הזה.

התרשמתי מווש, אבל גם הופתעתי. ציפיתי למצוא מהפכן חינוכי, אדם שמכריז על צורך דחוף בשינויים מפליגים בדרכי ההוראה של ההשכלה הגבוהה. במקום זה פגשתי מרצה שנראה לי די נורמטיבי. כאשר שואלים אותו לגבי הגישה שלו ל-anti-teaching הוא מסביר שהרעיון מאחורי ה-anti-teaching הוא לעורר שאלות במקום להגיש תשובות. ווש אומר שהוא רוצה להלהיב את הסטודנטים שלו לעסוק בשאלות הקשורות לחייהם. הוא איננו רוצה שהסטודנטים שלו יחשבו "מה עלי לדעת בשביל הבחינה", אלא "מה עלי לדעת כדי לחיות את החיים שלי". קשה לא להסכים עם אמירות כאלה, אבל גם אין כאן שום מהפכה חינוכית. לפני 40 שנה, כשלמדתי לתואר ראשון, פגשתי מרצים רבים שפעלו ברוח הזאת.

מספר אמירות נוספות בראיון הן נורמטיביים למדי. ווש מציין, למשל, שהוא איננו חושב שאין כבר ערך בספרי לימוד, אלא שהם פשוט פחות חשובים היום מאשר פעם. כמו-כן, הוא מדגיש שתמיד יהיה צורך במבחנים, אבל בעיניו התוצאות של מבחן אינן יכולות להוות 80% מהציון. כאשר שואלים אותי כיצד אפשר למשוך את התעניינותם של הסטודנטים הוא משיב:
It starts with loving and respecting your students, recognizing that they are very intelligent, important people who have a lot to share with you and the world, and thinking about how you can unleash that.... There's a big difference between treating them as empty heads that you're going to fill with information....
שוב, אלה אמירות שראוי שכל מורה יזדהה איתן, אבל אין בהן שום מסר חדש.

גם כאשר הוא מתייחס למיומנויות התקשוב של הסטודנטים של היום, ווש מתגלה כאדם מיושב. הוא מדגיש, למשל, שלמרות שנהוג לחשוב שסטודנטים מנוסים מאד בשימוש בכלים דיגיטאליים חדשים, בעצם, ההכרות שלהם עם כלים האלה הוא בעיקר לצרכים חברתיים ובידוריים. כאן, לדבריו, למרצים יש תפקיד חשוב – להראות לסטודנטים שהכלים האלה יכולים לשרת אותם גם בלמידה, ולהביא לסוגי למידה חדשים ומשמעותיים.

כתבתי שהופתעתי מדבריו של ווש, אבל לא התאכזבתי. התרשמתי שמדובר באיש חינוך שמבין שטכנולוגיות התקשוב יוצרות הזדמנויות חשדות וחשובות בלמידה, אבל שאסור שהטכנולוגיות האלו יטו אותנו מהצורך לעזור לסטודנטים לרכוש כלים כדי להבין את העולם. בנוסף להבאת ראיון הוידיאו, הנסון מקשר גם לנאום שווש נשא עם קבלת פרס פרופסור השנה. בנאום הזה לא מצאתי אף לא מילה אחת שמזכירה טכנולוגיה או אינטרנט. לעומת זאת, התרשמתי עמוקות מהכבוד והאהבה שהוא רוחש ללמידה ולסטודנטים שלו. בעבר ציינתי שהיה משהו פשטני ופופוליסטי בסרטיו של ווש. יכול להיות שכאשר אצפה בהם שוב, אני עדיין אמצא את התכונות האלו. אבל בנאום, ובראיון איתו, פגשתי אדם אחר – מורה שפועל תוך מניעים חינוכיים אמיתיים. דווקא העובדה שאין בדבריו של ווש מסר מהפכני משכנע אותי שיש לו מה להגיד.

עדכון קטן (8.7.08):

תודה למשה חסיד שאיתר את המקור של הראיון על ווש. הוא הופיע לראשונה ב-4.12.08 בבלוג של אולריקה ריינהרד (http://blog.whoiswho.de/stories/33325), דמות פעילה מאד בתחומים הקשורים לאינטרנט ועסקים, שכנראה גם נוגעת לא מעט בחינוך.

תוויות: , ,

יום שני, 17 בנובמבר 2008 

מתקדמים ומתקדמים, אבל ...

בחודשיים האחרונים מעט מאד מאמרונים הופיעו בבלוג של Artichoke, בלוגרית חינוכית ניו-זילנדית, ומאד הצטערתי על כך. היא מצליחה להביט על התקשוב בעיניים יחודיות, והגיגיה, וגם הדרך שבה היא מביעה אותם, הם תמיד תענוג. היום היא פרסמה מאמרון חדש, ושוב התרשמתי מההתייחסות שלה לנושא.

במאמרון החדש שלה Artichoke סוקרת את העשור האחרון שבמהלכו היא עוסקת בתקשוב בחינוך. היא מציינת שבמשך התקופה הזאת היא לא הבחינה בחדירה משמעותית של התקשוב לתוך החינוך:
Although I have witnessed radical and ubiquitous family, community, business and society wide adoption of ICTs in New Zealand in this time, I have yet to observe any significant school wide adoption of effective use of ICTs in teaching and learning.
בהמשך, היא מנסה לפענח את הסיבות שהביאו להעדר ההצלחה הזאת. היא מונה מספר "צרכים" שבמשך השנים נקבעו כמרכזיים לקידום התקשוב בחינוך:
  • Professional development
  • Time
  • Hardware, software and connectivity
  • Technical and infrastructure support
  • Management strategies when students are learning though ICTs.
  • Money.
אבל כאשר היא בוחנת את המצב של כל אחד מה-"צרכים" האלה היום, היא מגלה שבעצם בכולם היתה התקדמות משמעותית – שבעצם, בכל אחד מהם המצב היום הרבה יותר טוב מאשר לפני עשור. ובכל זאת אין התקדמות בשילוב התקשוב:
However, given the improvements in; professional development, time allowances, hardware, software and connectivity, technical and infrastructure support, and management strategies available to teachers and schools in 2008 compared to what was on offer even ten years ago it is tempting to suggest that some of these barriers are “in the eyes of the beholder” barriers rather than actual barriers.
הנצחת המצב של חוסר התקדמות, למרות השיפור בתנאים, מובילה אותה למסקנה שהחסמים להצלחת שילוב התקשוב אינם חסמים מוחשיים, אלא חסמים שהם בעיני המסתכל בלבד. עם כל שיפור בתנאים לשילוב המוצלח של התקשוב בחינוך, הציפיות שלנו גדלות, והתוצאה היא שאנחנו נשארים מתוסכלים - השילוב המיוחל פשוט לא מתממש. לכאורה התנאים היום כבר בשלים לשילוב מוצלח, ובכל זאת, נערמים חסמים חדשים.

וזה מביא את Artichoke להרהר שאולי הבעיה איננה באותם חסמים שהם כל כך מוכרים לנו, אלא במקום אחר:
It seems likely that this focus on finding and identifying barriers has prevented us from understanding what is really going on when teachers fail to collectively adopt the effective use of ICTs in teaching and learning.

I suspect this focus on barriers has prevented us from asking the right questions ...

If everyone else on the planet is integrating ICTs in their programmes of living then something more is at work when teachers do not buy in to ICTs in their programmes of learning.
היא איננה מביאה תשובות, ואפילו השאלות שהיא מנסה לשאול הן התחלתיות למדי. מהבחינה הזאת, אין בשורה גדולה מהמאמרון הזה. אבל יש בדבריה נכונות להתייחס למורים כאוכלוסיה שמשום מה עדיין לא השתכנעה שיש כדאיות רבה או צורך דחוף בתקשוב, ולא סתם כסרבני תקשוב חסרי תבונה. וזה בפני עצמו צעד חיובי שממנו אנחנו יכולים ללמוד.

תוויות: ,

יום חמישי, 9 באוקטובר 2008 

בשביל מי כל הדיון הזה?

לפני כשנה, בלוג חדש בשם Students 2.0 הופיע בבלוגוספירה החינוכית. עד אז, הבלוגוספירה החינוכית היתה מאוכלסת באופן בלעדי בבלוגים של מורים, או מבוגרים אחרים. זה היה נכון באופן כללי, וגם באותו חלק שבו דנו על השימוש בכלי Web 2.0 בתהליך הלמידה. אבל Students 2.0 היה שונה. בעלי הבלוג היו קבוצה של שמונה תלמידי תיכון שהצהירו שהם מתכוונים לדון גם הם בשאלות הקשורות ל-Web 2.0 בחינוך. הצטרפותם של תלמידים לתוך הזירה מסבירה את ההתרגשות הרבה של המבוגרים כלפי הבלוג החדש. התחושה היתה של "הנה, התלמידים מצטרפים לדיון שלנו!". כפי שכתבתי אז, ביומיים הראשונים שבהם הופיע הבלוג מעל 400 אנשים סימנו את הבלוג החדש בחשבונות הדלישס שלהם – הציפייה היתה גדולה.

במשך השנה האחרונה מספר מאמרונים מעניינים התפרסמו ב-Students 2.0, אבל הציפייה היתה גדולה בהרבה מהמציאות. רוב המשתתפים כתבו לבלוג מספר מצומצם של פעמים, ובמשך כארבעה חודשים הוא כמעט רדום לחלוטין. כאילו להסביר את השתיקה הממושכת הזאת, אחת המשתתפות, Lindsea, פרסמה השבוע מאמרון בשם: Where have all the students 2.0 gone?. במאמרון הזה היא שואלת:
Students come into the edublogosphere and then they leave it just as quickly.

So do students belong in the teacher eat teacher world of the edublogosphere? Can you really trust us to care for long enough?
אינני משוכנע שמדובר בבעיה של אימון, או באיכפתיות. אבל בכל זאת יש משהו בדבריה של Lindsea שכן מסביר את הדעיכה של הבלוג. מורים נדרשים להקדיש חלק גדול ממרצם לעבודה המקצועית שלהם, אבל אפילו אם בית הספר תופס חלק גדול מהיום של בני הנוער, אין זה אומר שבית הספר באמת מעסיק אותם. קליי בורל, שפעל מאחורי הקלעים כדי לדרבן את הקמת Students 2.0 קיווה שיימצאו תלמידים שירצו לעסוק בשאלות הנוגעות לדרכים ולאמצעים שבהם מנסים ללמד אתם. הרי, אם בני נוער משועממים בבית הספר, אבל כן מתלהבים מכלי אינטרנט, הגיוני לחשוב שהם ירצו לדון על כיצד אפשר להביא את הכלים האלה לתוך בית הספר, וכך ליצור עניין. אבל אחרי שנה הרושם הכללי הוא שמספר התלמידים שבאמת רוצים לכתוב על הנושא הזה די מצומצם.

דברי Lindsea בסיום המאמרון שלה רומזים על כך שהיא עדיין איננה מספידה את Students 2.0, אלא מנסה להחיות אותו שוב. היא שולחת הזמנה/בקשה לתלמידים שירצו להשתתף בבלוג, להצטרף לדיון. אין לי, כמובן, התנגדות שהבלוג יחיה. אני אפילו מעוניין מאד ללמוד מתלמידים מה הם חושבים שאפשר לעשות להפוך את חוויית בית הספר לחוויה מעניינת יותר. אבל אני חושש שכבר מתחילת הדרך Students 2.0 לא ניסה לענות על צרכים של תלמידים, אלא של צרכים, ועל תקוות, של מורים.

במידה מסויימת, צריכים לרחם על התלמידים שכתבו ל-Students 2.0. הקהל שלהם היה כל כך להוט לשמוע את קולם, שכמעט לפני שהם אמרו דבר הם כבר התקבלו כגיבורי תרבות. מדובר בתלמידים חכמים ומוכשרים, ולא פעם הם כתבו דברים מאד מעניינים. איננו חושב שהם סילפו את דעתם כאשר הם כתבו, אבל הרגשתי שהם יודעים מה הקהל שלהם רוצה לשמוע. לו הם היו כותבים לעמיתים שלהם, אני משוכנע שהם יכלו להיות חופשיים יותר, וגם מעניינים יותר.

חשוב לזכור שהתלמידים מ-Students 2.0 אינם היחידים שמשתמשים בכלי Web 2.0. עבור תלמידים רבים הכלים האלה הם חלק אינטגראלי מחייהם. אין זה אומר השימוש בכלי Web 2.0 לצרכים חברתיים דומה לשימוש בהם בתהליכי למידה (ואצל בני נוער מרבית השימוש הוא לצרכי תקשורת). אבל סביר להניח שחוגים לא מעטים של בני נוער דנים, בינם לבין עצמם, על השימוש בכלים האלה בבית הספר. התוכן של הדיונים האלה בוודאי מעניין מאד. אינני יודע כיצד מגיעים לדיונים כאלה (הרי להבדיל מ-Students 2.0 אני בכלל לא מוזמן), אבל אני נוטה לחשוב שמה שאפשר ללמוד מהנאמר בהם עשוי להיות משמעותי יותר מאשר הדברים שנאמרו בבלוג שקם, במידה לא קטנה, על מנת לתת הרגשה טובה למבוגרים.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates