Whether or not educators are catching up with technology, they don't feel like they are.
למען האמת, התחושה הזאת די הגיונית. קרן בילינגס, סגן הנשיא של ה-SIIA, מסבירה שהמורים מבינים שהעולם מאד דינמי, ובאופן מתמיד קו הסיום מתרחק. המסקנה ברורה:
The more they do, the more they're aware of how much more they should be doing.
המצב הזה מוכר היום במיוחד סביב טכנולוגיות דיגיטאליות, אבל הוא איננו חדש,המצב הזה מוכר היום במיוחד סביב טכנולוגיות דיגיטאליות, אבל הוא איננו חדש. אנחנו פוגשים אותו בסביבות רבות ואפילו באנליות.
לפני עשור השתמשתי לראשונה בקומיקס שמופיע כאן (וכבר אז הוא היה בן חמש), אבל יתכן שהוא תקף יותר היום מאשר אז:
באנלי או לא, יש כאן אמת חשובה. מורים רבים נמצאים מאחור, ורבים מאלה אינם מתקדמים בכלל ונשארים יותר ויותר רחוק מאחור. אבל יש גם כאלה שמשקיעים מאמצים רבים ומנסים לצמצם את הפער בין הטכנולוגיות הדיגיטאליות הקיימות והשליטה שלהם בהן. ועל אף המאמצים האלה הפער הולך וגדל. ואולי חשוב יותר מאשר הפער עצמו, המורים האלה חשים שהוא גדל. התחושה הזאת נובעת דווקא מהנסיון לצמצם את הפער. הרי אלה שאינם מנסים לצמצם את הפער בקושי מודעים לגודלו. אפשר להגיד שהם נמצאים מחוץ למשחק. אבל אלה שצוללים לתוך עולם התקשוב מגלים שהוא מתפתח ומשתנה באופן תדיר. הם נעשים מודעים לפער, וחשים על בשרם את גודל המאמץ הדרוש כדי לצמצם אותו, ואולי גם שגודל המאמץ איננו קבוע, כי פשוט אי אפשר לצמצם אותו.
אז מה? האם מכל זה אנחנו בסך הכל לומדים שאי אפשר לצמצם את הפער, ושבאופן תדיר היכולות של הטכנולוגיה יתרחקו עוד ועוד מהיכולת שלנו להשתמש בה בתבונה? יתכן. אבל אנחנו גם לומדים שקשה מאד לשפוט מורה על כך שהוא איננו מצליח לצמצם את הפער. הרי אף אחד איננו מצליח.
תוויות: מורים, פער דיגיטאלי
