פיגור בבדיקת המספר העצום של מאמרונים שבהם אני מנסה לעיין איננו דבר חדש. אני בוודאי אינני שונה מאנשים רבים אחרים שלומדים לא להלחם אלא להשלים עם המצב הזה. ללא ספק הרבה מאמרונים מעניינים מאד חומקים ממני, ויש, כמובן, המונים נוספים שעליהם אני אפילו אינני יודע. אני מציין את הפיגור התמידי הזה על מנת להסביר (או לתרץ) למה רק היום קראתי מאמרון של מרטין וולר שפורסם לפני שלושה שבועות. בעצם, שלושה שבועות אינם מהווים פיגור משמעותי במיוחד. אבל תוך כדי קריאת המאמרון של וולר נזכרתי במאמרון אחר, על אותו נושא, שאליו רציתי להתייחס, והמאמרון הזה התפרסם לפני שלושה חודשים. דווקא הפיגור של שלושה חודשים לא היווה את הבעיה המרכזית. הבעיה היתה שנזכרתי במאמרון, אבל לא יכולתי לאתר אותו.
הזכרון של גוגל הוא ללא ספק יותר טוב מאשר הזכרון שלי. אבל משום מה, על אף העובדה שידעתי ששלחתי את הקישור לעצמי לדואר, לא הצלחתי למצוא אותו. חיפשתי גם בפריטים שנקראו בקורא ה-RSS שלי, וגם שם לא מצאתי אותו. בדקתי בהיסטוריית החיפושים שלי – איננו. בסופו של תהליך בדקתי ב-delicious – לא בסימניות שלי, אלא בסימניות האחרונות בנושא שבו המאמרון עסק. ניחשתי שמישהו אחר בוודאי סימן אותו, ואם אחפש כמה שבועות אחורה בתג המתאים, אמצא אותו. ואכן, כך היה, אם כי אז גיליתי שעל אף העובדה שראיתי את המאמרון לפני כעשרה ימים, ומישהו אחר סימן אותו בדלישס לפני כשבועיים, הוא הופיע לראשונה הרבה לפני-כן. (מתברר שבשינוי של אות אחת יכולתי לקצר את התהליך ולמצוא את הקישור בדואר שלי, וחבל שלא חשבתי על זה תחילה.) סוף טוב, הכל טוב, וכל זה איננו אלא מבוא להתייחסות למאמרונים עצמם.
במאמרון שלו
מרטין וולר כותב על הפורטפוליו הדיגיטאלי – ועל כך שהוא מעולם לא נמשך אליו. הוא מציין שבעיניו הנסיון עם הפורטפוליו הדיגיטאלי בקהילה החינוכית מהווה דוגמה טובה לטעות לא קטנה של התקשוב החינוכי. עבור וולר הפורטפוליו הדיגיטאלי הוא רעיון טוב שנכשל בשלב הביצוע, והוא מונה מספר סיבות שלדעתו גורמות לכך. הוא טוען שכלי הפורטפוליו שנבנו במוסדות חינוך מורכבים ומסובכים הרבה יותר מאשר הם צריכים להיות. זה קורה כי כאשר מוסד חינוכי מאמץ את רעיון הפורטפוליו ובונה לעצמו כלי, הוא מעמיס עליו פונקציות רבות מדי, ואילו:
The question of ‘how simple can we make it’ is not one that is usually asked.
בנוסף, המוסדות מעוניינות שהפורטפוליו ישרת קודם כל את צרכי המוסד, לא את האדם הלומד. אבל:
... if you want eportfolios to work, then it’s individuals that need to like them and be motivated to use them.
וולר טוען שהמוסדות מתמקדות בכלי, ולא במיומנויות הדרושות כדי לנהל פורטפוליו בצורה מוצלחת. כמו-כן, הוא מזהה תכונה שהוא מכנה "יהירות חינוכית" (אם כי הוא עצמו חש שהמונח קצת חריף מדי) שגורמת לכך שמוסדות חינוך אינם מוכנים לאמץ כלים קיימים. הם חושבים שהצרכים שלהם לא מוצאים מענה בכלים קיימים ומתעקשים לבנות כלי ייחודי. וולר כותב:
Blogs are good enough for eportfolios, if what you want from an eportfolio is for people to actually, you know, use them.
אי-הנחת של וולר מנסיונות שילוב הפורטפוליו הדיגיטאלי במוסדות חינוכיים משקף בעיה אמיתית. לכאורה הכלי עונה על הצורך של תיעוד ושל הערכה, אבל אלה צרכים של המוסדות, לא של הלומדים. הלומדים, מי שאמור להשתמש בפורטפוליו, מתלהבים ממנו פחות. זאת ועוד – המוסדות רואות בפורטפוליו כלי שימשיך לשרת את הלומד גם אחרי סיום לימודיו, אבל זה איננו קורה. זה
הקושי העיקרי שדונלד קלרק מזהה. קלרק איננו רואה בכך כשלון של המוסדות, אלא של הכלי עצמו, ושל הציפיות הלא מציאותיות ממנו. במאמרון שלו קלרק מונה שבע סיבות שבגללן הפורטפוליו הדיגיטאלי בצורתו החינוכית פשוט איננו רצוי.
קלרק טוען שבמוסדות חינוך הפורטפוליו מתפקד בצורה הפוכה מאשר כוונת מתכנניו. המטרה היתה סביבה שתלווה את הלומד במהלך חייו, אבל בפועל (כמו שגם וולר מציין) מסובך ביותר לנתק את החומרים שהלומד מכניס לתוך הפורטפוליו מהכלי שמכיל אותם. בסופו של דבר הפורטפוליו נעשה לחסר תועלת לאלה שהיו אמורים להמשיך להשתמש בו.
מעבר לכך, קלרק משוכנע שבני אדם פשוט אינם רוצים כלי כזה:
Human beings do not behave as educationalists would like them to behave. That’s because education has a flawed and simplistic view of human nature (usually behaviourist). ... People are lazy, procrastinators, messy, change their minds and quite often want to forget what they’ve done.
אפשר להגיד שהטענה הבסיסית הזאת של קלרק היא גירסה של "הפרה רוצה להניק יותר מאשר העגל רוצה לינוק". אם כך, יש משהו לא לגמרי מוצדק בביקורת שלו. הרי בתחומים רבים החינוך פועל מתוך ההנחה שהוא יודע מה הלומד צריך יותר טוב מאשר הלומד עצמו. למה דווקא לציין לרעה התנהגות כזאת בנוגע בפורטפוליו? אבל נדמה לי שגם וולר וגם קלרק מזהים בעיה שהתקשוב החינוכי איננו יודע לפתור. העוסקים בתקשוב בחינוך מעמיסים על הפורטפוליו הדיגיטאלי תפקידים רבים מדי. מהצד המוסדי הם מצפים שהפורטפוליו יאפשר מעקב איכותי אחר הלומד וגם יקדם הערכה מסוג שונה מהמקובל היום. מהצד של הלומד הם מצפים שהוא יעודד את הלומד להיות אדם יותר רפלקטיבי, שהוא יעזור לו להיות אדם מאורגן יותר, וילווה אותו בהמשך דרכו כאשר הוא שומר ומתייק את העדויות למסע חייו. בעצם, זה נשמע טוב מדי להיות מציאותי ... וזאת בדיוק הביקורת של וולר ושל קלרק.
תוויות: פורטפוליו
אני סבור שהפורטפוליו הדיגיטלי הוא כלי טוב לתיעוד למידה שמורה (או פרח הוראה) עבר במהלך תהליכי הלמידה שלו לאורך חייו המקצועיים. כיום המורה נדרש לקבל ציונים בהשתלמויות (אגב, מה המטרה בכך? לשם מה זה נחוץ?). אם השתלמות בנויה על תהליך מוצלח של יצירת תוצרים לאורכה, מדוע שהמורים לא ישימו את תוצרי הביניים והתוצרים הסופיים, שממילא הם יוצרים במהלך הלמידה, בתוך פורטפוליו אלקטרוני וזה יהיה הכלי שמשרד החינוך יבקש מהם, ולא ציונים של המנחים שלהם. המורים יתייחסו למה שנראה להם חשוב וולמה שלדעתם הם נתרמו במהלך הלמידה. כלומר, גם רפלקציה על הלמידה שבה הלומד יתאר מה תרם לו מבחינה מקצועית הקורס, ויביא דוגמאות, היא תוצר חשוב ומתאים יותר מציון שהמנחה/מרצה נותן בסיום הקורס על סמך עבודות שקיבל. מנחי הקורסים רק יאשרו שהתיק מבוסס על מה שהתרחש בקורס. כך תהיה הערכה של תרומת הקורס ללומד (או אי-תרומתו) והערכה של הדברים שמשמעותיים ללומד. אגב הפורטפוליו יכול להיות קובץ גוגל או בלוג שבו הלומד מתייחס ללמידה הן במהלכה והן בסיומה (אני עושה זאת כחלק משעות הלמידה בקורס כך שהדבר לא הופך לעוד מטלה מייגעת של הלומד הגוזלת ממנו זמן נוסף). התהליך הזה מהווה מבחינת הזמן 15% - 20% מתהליך הלמידה). חלק מהמורים עומדים בו היטב ואפילו מעריכים אותו מאד, חלק עושים אותו כי צריך לעשות (כמו כל דרישה שלו באה מתוך רצונו של הלומד אלא מונחתית עליו) ומיעוט קטן מגלה התנגדות ולא מבצע זאת או עושה זאת ברשלנות רבה.
נשלח ע"י:
רפי דודזון | 18 אוגוסט, 2013 10:26