« לדף הראשי | סוג אחר של הקלה » | בעצם, מדובר רק בקצה הקרחון » | קל יותר איננו בהכרח טוב יותר » | מחשבים ניידים, וגישה חינוכית, בבית הספר » | הגיוון כמטרה לימודית » | בסך הכל עוד סרטון ... ואולי עוד קצת » | הרהור על למה התחום הזה (אולי) מפסיק להיות מעניין » | בגלל הרשת, כמובן » | שוב? » | אכן, גילו » 

יום חמישי, 23 ביוני 2011 

כבוד גדול להיות כמוהם

כאיש חינוך שהוא חובב ג'ז מושבע (וגם כאוהד כדורסל, אם כי במידה קטנה יותר) התמלאתי גאווה כשקראתי מאמרון של לארי קובן מהשובע. במאמרון שלו קובן מביא נתונים מתחום חקר המוח מתוך מאמר מאת יונה לרר שהתפרסם ב-Wired לפני כשבועיים. במאמר שלו לרר טוען שיש דמיון רב בין מלאכתם של נגני ג'ז ושל שחקני כדורסל – שתי המלאכות דורשות את היכולת לאלתר במהירות ולהגיב בהצלחה למצבים משתנים ובלתי-צפויים.

לרר וקובן כותבים על ההחלטות הרבות הדרושות באלתור מוצלח של נגן ג'ז ובקליטת כדורים חוזרים אצל שחקן כדורסל שצריך להחליט היכן למקם את עצמו עוד לפני שהכדור מחטיא את הסל. מדובר בהחלטות זעירות ומהירות שאינן תוצאה של ניחושים או של מזל, אלא של אימון ולימוד כך שלמקצוענים האלה יש מאגר אדיר של מידע שממנו הם יכולים לשלוף את הצעד הבא שלהם. הצופה מן הצד איננו מודע לחשיבה שמתרחשת – לשיקולים השונים ולהחלטות המהירות והרבות – ולעתים קרובות פוסק שהמלאכה שבביצועה הוא צופה איננה מסובכת או שהתגובה המהירה שהוא רואה אינה תוצאה של חשיבה מקצועית.

קובן כותב שהחלטות כאלו אינן נחלתם של נגני ג'ז ושל שחקני כדורסל בלבד. הוא מזהה פעילות דומה במלאכת ההוראה:
Here is where I turn from improvising jazz and basketball rebounding to classroom decision-making. Non-teachers would be amazed at the total number of decisions teachers make during a 45-minute lesson, the frequency of on-the-fly, unplanned decisions, and the seemingly effortless segues teachers make from one task to another. Decisions tumble out one after another in questioning students, starting and stopping activities, and minding the behavior of the class as if teachers had eyes in the back of their heads.
אכן, קל מאד, וגם פופולארי מאד, לראות במלאכת המורה עבודה טכנית בלבד, ביצוע של צעדים שנקבעו מראש לפי הספר. (למרבה הצער, לעתים קרובות נדמה שהמערכת החינוכית דווקא מעדיפה שכך יהיה.) המורה נתפס כלא יותר מאשר טכנאי המופקד על העברת סחורה ממקום אחד, מספר הלימד, למקום אחר, לראשו של התלמיד. וזה, כמובן, פותח פתח למבחנים הסטנדרטיים שבודקים את מידת ההצלחה של ההעברה הזאת (ומתן בונוס למורה שההספק שלו עולה על זה של אחרים). אבל קובן, שהקדיש שנים רבות לבחינת המתרחש בבתי הספר ולמלאכת ההוראה מבין שמדבור במשהו הרבה יותר מורכב ומסובך.

במאמרון חדש בבלוג שלו גם גרי סטייגר בודק אם קיים דמיון בין המורה לבין תחום עיסוק אחר. אבל להבדיל מההשוואה המחמיאה של קובן, סטייגר שולל בתוקף את ההשוואה הזאת:
There will be lots of talk at next week’s ISTE Conference about “those of us in the industry.”

You can keep your industry! I’m an educator!

Better yet, keep your industry away from my professional community.
אכן, החינוך איננו תעשיה. לעבודת המורה יש דמיון רב למלאכתם של בעלי מקצוע הזקוקים ליכולת תגובה מהירה המסתמכת על מאגר מידע אישי רחב שמהווה בסיס שממנו ההחלטות נובעות. ותודה שמישהו מציין זאת.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates