התקשוב החינוכי יכול היה להיות תחום הרבה יותר פשוט לו הכל היה שחור ולבן, לו היה ברור מה ראוי לשבח ומה לגנאי. אבל בתקשוב החינוכי, כמו ברוב תחומי החיים, הדברים אינם מתחלקים לטוב ולרע בצורה חדה ומסודרת. מה לעשות, והכל מתערבב. יתכן שהערבוב הזה הוא אפילו מדד לפעילות חינוכית "אמיתית" – הרי רק על הנייר, או בסרטי הוליווד, המורה מצליח לקדם את כל התלמידים הבעייתיים, או כיתה של טעוני טיפוח זוכה בתחרות יוקרתית.
ובמה מדובר הפעם? תלמידים בחטיבת ביניים במדינת טקסס הפיקו, והעלו ל-YouTube,
סרטון על עתיד החינוך כפי שהם היו רוצים לראות אותו. הסרטון עלה לרשת בתחילת חודש מאי, ובשבוע האחרון הוא זכה לצפיות רבות. לא כל כיתה מצליחה להפיק סרטון ולהעלות אותו ל-YouTube, ולכן הכיתה הזאת ראויה להערכה רבה ולשבחים. עם זאת, קשה לא להרים גבה ולשאול מה שונה בסרטון הזה ממה שראינו במספר הולך וגדל של סרטונים על עתיד החינוך שכבר נמצאים ברשת. כנראה שקיים שטנץ לסרטונים כאלה: התלמידים צריכים להניף שלטים שמצביעים על התחלואים של החינוך היום, וסיסמאות על הנחיצות של הטכנולוגיה ללמידה של היום צריכות להופיע על גבי מסכים. כך גם בסרטון הזה. מבחינתי האישית, בדובר בסך הכל בעוד סרטון שאיננו מחדש, וגם איננו מלהיב.
ובכל זאת, התלמידים האלה עבדו במרץ במשך ארבעה חודשים. הם למדו רבות על הפקת סרטון וגם על אמצעי ההפצה שעומדים לרשותם היום. אי-אפשר לשלול את העובדה שיש כאן הישג שראוי מאד להערכה. בנוסף, בזכות
הבלוג שהתלמידים ניהלו במהלך הכנת הסרטון יש לנו הזדמנות להציץ לתוך התהליך. נכון לכתיבת המאמרון הזה, מתחילתו ב-25 בינואר השנה ועד להודעה על העלאת הסרטון ל-YouTube ב-4 במאי, תלמידי הכיתה כתבו 27 מאמרונים קצרים. מורה הכיתה הוסיף מאמרון חדש ב-25 במאי בו הוא מדווח על המתרחש מאז העלאת הסרטון.
תלמידי הכיתה מעידים על עצמם שהם:
only middle schoolers in north Texas. Above average and mentally gifted middle schoolers, but still 4 years from the “real world” and the ability to be treated like our voice is worth listening to.
מורה הכיתה מסביר שהרעיון להפיק סרטון עלה בעקבות קריאת ספר מדע בדיוני בכיתה, ושאלה שנשאלה:
Could children, using the internet, have a dramatic impact on the world around them? Could they influence public opinion, and make a mark on their world?
Perhaps I should’ve seen what was coming, but it still caught me off-guard. Their question to me was simple enough, though:
“Can we try it?”
אם הבנתי נכון (ואני קראתי את כל המאמרונים שהתפרסמו בבלוג פעמיים), ההחלטה להפיק סרטון נבעה תחילה מהרצון לבדוק אם התלמידים יכולים להשפיע על עולם המבוגרים. ההחלטה על מה כדאי לנסות להשפיע התקבלה רק שבוע אחרי התחלת הפרויקט. עלי להודות שבעיני יש כאן משהו קצת מוזר. הדבר דומה אולי למישהו שמבקש להופיע ב-"כוכב נולד" מפני הוא רוצה להיות כוכב, ורק מאוחר יותר מגלה שרצוי שהוא גם יידע לשיר (ולמרבה הצער, זאת כנראה תופעה נפוצה למדי). נדמה לי שהיה הגיוני יותר לו התהליך היה הפוך – מפני שלתלמידים מסר שהם רוצים להעביר, עליהם לחפש את האמצעים המתאימים להעביר אותו.
אבל התלמידים עצמם כנראה הבינו את הנקודה הזאת. אחרי חודש של עבודה על הפרויקט תלמידה אחת מעמידה את הדברים בסדר יותר הגיוני:
We honestly don’t know what will happen to this video after being posted or if anything will happen at all. What we do know is that we do need change in our education, and that’s what this is all about.
כזכור, אין ספק שהתלמידים רכשו נסיון חשוב וגם למדו המון תוך כדי הכנת ארבע הדקות של הסרטון שלהם. ושוב, זה מפעל שבהחלט ראוי לשבח. אבל אי אפשר להתמקד רק בתהליך – צריכים גם לבדוק את התוצאה. וכאן אני מצטער לציין שהתאכזבתי. כאופייני לסרטונים כאלה, התלמידים מראים לנו כיתה עם שולחנות מסודרים בשורות מול הלוח ומכריזים ש-"במשך 100 שנים פני הכיתה לא השתנו". בהמשך, על רקע כיתה כזאת, מופיעה הכותרת "זהו כלא". על אף ההגזמה אני יכול להבין את תחושות התלמידים, אבל קשה לי לקבל את הקביעה שלהם, על רקע כיתה עם שולחנות עגולים ומרחבי למידה אישיים ש-"זהו העתיד". כיתות המסודרות לעבודה אישית וגם קבוצתית קיימות בבתי ספר רבים כבר מספר דורות. אם התלמידים האלה רואים בכיתה כזאת "עתיד" נדמה לי שהם לא עשו מספיק שיעורי בית על מנת לדעת מה כבר קיים בהווה. בצורה דומה קטע אחר של הסרטון מראה מבחן עם השאלה "מה גרם למלחמת האזרחים?", כאשר התלמיד אמור לציין רק תשובה אחת. התלמידים מכריזים:
Today's questions don't have just one answer
זה כמובן נכון, אבל גם לשאלות של אתמול לא היתה רק תשובה אחת. שוב, על אף הרצון המבורך לחולל שינוי חינוכי, לא היה מזיק אם התלמידים היו צוללים קצת יותר לתוך ההיסטוריה של החינוך ולתוך גישות חינוכיות שונות. ועוד יותר גרוע, בהמשך לקביעה לגבי העדר תשובה אחת הם כותבים:
Our opinions are the answer
אני בטוח שאם התלמידים היו מעמיקים טיפה יותר לתוך הנושא של "תשובות נכונות מרובות" הם היו מבינים לא רק שקביעה כזאת רחוקה מאד מהאמת, אלא גם שהיא בעייתית ביותר מבחינה חינוכית. צר לי שהם לא עשו זאת.
בערך בשלב הזה אפשר לצפות שאני אציין שאם הפרסום נעשה חשוב יותר מהתוכן שאנחנו מבקשים לפרסם סימן שגלשנו לשטחיות פופוליסטית. אבל דווקא בנקודה הזאת מצפה לנו הפתעה. בבלוג שלהם התלמידים משתמשים רק בשמות הפרטיים שלהם, וגם המורה מזוהה רק כ-"J. Fletcher". שם בית הספר איננו מופיע – לא בבלוג, לא בערוץ ה-YouTube של הכיתה, וגם לא בסרטון עצמו. היות והמטרה המוצהרת של התלמידים היא להשפיע על דעת הקהל, סביר להניח שהשמות לא נשמטו בטעות, אלא בכוונה. היתה כאן, כנראה, החלטה ברורה שקידום הרעיון הוא מה שחשוב, ולא מי שמפיץ אותו. עלי להודות שיש משהו מפתיע, ומאד מרענן, בגישה הזאת. השאיפה של רבים שמפרסמים סרטונים ב-YouTube היא שהסרט יהפוך לווירלית, ומטרת הווירליות היא להפוך את מי שמעלה את הסרטון למפורסם. אם כיתה בחטיבת ביניים בטקסס מוכנה להעמיד את המסר שלה מעל לפרסום העצמי, אני מוכן לסלוח לה על האי-דיוקים ההיסטוריים שלה.
אלא אם כן משהו ישתנה, הסרטון עצמו כנראה לא יזכה לווירליות. בעניין הזה מורה הכיתה כותב:
I think that when the video originally came out and the initial push to make it known by the students trickled off without apparently “catching” beyond their local community, disappointment was the general feeling. Being the digital generation, we viewed that Youtube hit counter as a marker of our success. When it started tapering off before we even crossed the 2,000 line, I think we were frustrated.
לא כל התגובות היו דיגיטאליות. המורה מוסיף שמפקח המחוז התרשם מאד מהפרויקט וביקר אצל התלמידים. הוא מציין שהכיתה יכולה ללמוד מזה שגם בעידן הדיגיטאלי השפעה איננה נמדדת רק באמצעים דיגיטאליים.
בסיפור הזה מרכיבים מעודדים וגם קצת מדאיגים. כמו שכתבתי בפתיחה, הערבוב הזה מראה שמדובר בסיפור אמיתי. בגלל זה מתאים לי לסיים את הכתיבה כאן – עם קצת יותר מדי חושך, אבל גם עם נקודות אור. אבל הסיפור עדיין לא הסתיים. במאמרון האחרון של מורה הכיתה אנחנו לומדים שאחרי שהתלמידים פחות או יותר השלימו עם העובדה שתפוצת הסרטון תהיה מצומצמת,
אתר חינוכי "מצא" את הסרטון ואת הבלוג וכתב עליהם. ופתאום ... התלמידים התמלאו בציפיות חדשות. בעיני, חבל שכך. נכון לפרסום המאמרון הזה, כשבוע אחרי תחילת ההפצה המחודשת, הסרטון קיבל קצת יותר מ-7000 צפיות – עדיין רחוק מאד מווירליות. אז עכשיו יש תקווה מחודשת. אבל מבחינתי עדיף היה לו התלמידים היו מוותרים על חלום הווירליות ובמקום זה היו פשוט מסכמים שהפקת הסרטון, והלמידה שהתרחשה כחלק מההפקה (ויש לקוות שעוד תימשך), הם העיקר.
תוויות: פני החינוך, פרסום
