קיימת ספרות מחקרית ענפה המצביעה על קשר חיובי בין לימוד אמנויות בבתי הספר לבין הישגים לימודיים בתחומי הדעת העיוניים. עצם העובדה שהקשר הזה זכה לתיקוף פעמים רבות מחייבת אותנו לשאול למה המידע הזה איננו יוצר הד במדיניות החינוכית. על אף הנתונים המחקריים, במערכות החינוך של העולם המערבי האמנויות נתפסות כחסרות משמעות לעומת המקצועות ה-"חשובים", וזוכות לפחות ופחות מימון.
החודש הוועדה הנשיאותית לאמנויות ומדעי הרוח של ארה"ב פרסמה מסמך הסוקר ממצאים עדכניים ביותר בנוגע ללימוד האמנויות והשפעתן על הישגים במקצועות לימודיים אחרים:
Reinvesting in Arts Education – Winning America's Future Through Creative Schools. הממצאים אינם מפתיעים. הרי, כפי שצויין בדוח:
Decades of research show strong and consistent links between high-quality arts education and a wide range of impressive educational outcomes. (p. vi)
אפשר אולי להסיק שאין חדש תחת השמש, ואם כך, אפילו לשאול למה בכלל מפרסמים את הדוח הזה. אבל המסמך גם נותן ביטוי למציאות די מתסכלת: דווקא מי שזקוק ביותר לשיעורים באמנויות איננו יכול לקבל אותם:
... due to budget constraints and emphasis on the subjects of high stakes testing, arts instruction in schools is on a downward trend. Just when they need it most, the classroom tasks and tools that could best reach and inspire these students – art, music movement and performing – are less available to them. (p. vi)
וכאן יש ממצאים חדשים שלכאורה עשויים לעודד, אבל לאור הצמצום בתקציבים לאמנויות בעצם מתסכלים עוד יותר. ממחקרים ארוכי טווח אצל תלמידים טיעוני טיפוח מתברר שההשפעה של לימוד אמנויות איננה רגעית, אלא ממשיכה לשנים רבות:
Most strikingly, arts-engaged low-income students are more likely than their non-arts-engaged peers to have attended and done well in college, obtained employment with a future, volunteered in their communities and participated in the political process by voting. In the many types of comparisons that Catterall tracks, arts-engaged low-income students tend to perform more like average higher-income students. (p. 18)
האם הדוח הזה מצביע על שינוי במדיניות? האם עלינו להבין שהדגש הכמעט בלעדי של מערכת החינוך האמריקאית על "ללמד למבחן" ולעסוק רק בעניינים שניתנים למדידה כמותית בלבד נחלש, ובמקום זה יושם דגש על האדם השלם, הרב-ממדי, האדם שמתעשר מתחומי לימוד הומניסטיים? קשה לדעת. מקריאת המסמך אפשר להתרשם שמערכת החינוך האמריקאית תמיד ראתה באמנויות תחום לימוד חשוב וראוי. אבל כמובן שאם כך המצב, לא ברור למה עכשיו יש צורך להחזיר את האמנויות לסדר היום החינוכי. התחושה היא שמובילי המדיניות החינוכית אינם משדרים מסר יחיד, ובמקום זה שתי גישות נאבקות זו עם זו. די להזכיר שלפני כחודשיים ה-
National Writing Project, מפעל מוצלח ביותר המקשר בין מורים ועוזר להם לפתח ולעודד כתיבה אצל תלמידיהם, איבד את המימון הממשלתי שלו. קשה להבין כיצד ממשל שלכאורה מבקש לקדם את האמנויות מסוגל גם לחסל פרויקט שמקדם את הכתיבה.
נקודה נוספת בדוח מעניינת מאד. על פי רוב, בתחומי הלימוד ה-"כבדים" – כישורי קריאה וכתיבה ומתמטיקה, למשל – המערת החינוכית האמריקאית שואפת לסטנדרטיזציה ולאחידות במשאבי ההוראה. לעומת זאת, בתחום האמנויות ממליצים, כנראה, על פריחתם של מאה פרחים:
We certainly learned that while national leadership and more federal resources for arts education are critically important, a singular new national program would not necessarily be the most effective way to advance arts education. (p. 11)
אפשר לפרש את המשפט הזה באופן ציני ולהגיד שלהבדיל מפרויקטים באמת חשובים שזוכים ליד מכוונת מלמעלה, כלפי האמנויות נוקטים במדיניות של "תעשו מה שאתם רוצים – ממילא זה לא כל כך חשוב". אבל יכול להיות שהגישה הזאת מצביעה על הבנה עמוקה יותר שאי אפשר להפוך את האמנויות לתחום "סטנדרטי". ואם כך, אפשר גם לקוות שהגישה הזאת תמצא ביטוי בתחומי הלימוד האחרים (וגם, כמובן, שהאמנויות באמת יזכו לגיבוי תקציבי).
תוויות: אמנויות
