« לדף הראשי | למה שלא נצטט אותה? » | הכיוון חיובי, אבל לא ברור שהוא פותר את הבעיה » | דווקא ללמידה כזאת הכוונה » | זאת הזדמנות למידה » | לשנות את המשחק ולוותר על המשחק? » | מעבר לדגני הבקר » | הרהורים נוספים על בלוגים וספרים » | האם ה-PLE מתבגר? » | לא בבית ספרם? » | קואליציה איננה עדות להסכמה » 

יום שני, 9 במאי 2011 

כן נאותה, אבל באיזה מחיר?

תכניות להקניית דפוסי התנהגות נאותה ברשת קיימות פחות או יותר מראשית ה-WWW. תכניות כאלה מתמקדות הן בהתנהגות שלנו כלפי אחרים, והן בדרך שבה אנחנו מציגים את עצמנו. יש שתי גישות כלליות כלפי תכניות מהסוג הזה. יש הסבורים שככל שהסביבה המתוקשבת נעשית לחלק בלתי-נפרד מהחיים שלנו נעשה יותר ויותר נחוץ להקנות דפוסי התנהגות תקינים. לעומת זאת, יש הטוענים שדווקא מפני שהסביבה הזאת היא חלק אינטגראלי מחיינו לא ניתן להפריד את החינוך להתנהגות נאותה ברשת מחינוך ערכי כללי: עלינו פשוט לחנך להיות בני אדם בכל מקום ובכל מצב. כך או כך, אין מי שחולק על החשיבות של פיתוח ההתנהגות נאותה ברשת.

עם זאת, נשאלת השאלה לשם מה אנחנו מפתחים אותה. במאמרון בבלוג Teach Paperless לפני כשבועיים, ג'ון ספנסר מעלה את השאלה הזאת, ומאיר אותה מפן חשוב שלא מרבים לבחון. (עד לשנת הלימודים הנוכחית הבלוג Teach Paperless היה מרחב "אישי" של שלי בלייק-פלוק. השנה בלייק-פלוק "פתח" את הבלוג לכתיבה של מספר מורים נוספים.) ספנסר כותב שאנחנו מרבים להזהיר את תלמידינו שמה שהם מעלים לרשת היום עשוי להזיק להם אי-שם בעתיד כאשר הם יחפשו עבודה והמעביד הפוטנציאלי שלהם יבדוק את עקבותיהם דיגיטאליים. הוא מדגיש שהרצון לעזור לתלמידים לא לקלקל לעצמם מובן, ואפילו מוצדק. אבל:
Sometimes I wonder if we're encouraging students to self-market rather than engage in meaningful interaction. Sometimes it seems that students are encouraged to post only their best work, ask only the best questions, avoid anything remotely offensive on their Twitter and keep their Facebook squeeky clean.
הוא טוען שבמידה רבה אנחנו מבקשים המתלמידים להסתיר את תחושותיהם האמיתיות, או לפחות ליצור לעצמם מותג שיווקי שהם יוכלו לנצל בעתיד. עבור ספנסר הבקשה הזאת סותרת את המטרות המוצהרות שלנו ללמידה משמעותית ולחינוך לאותנטיות.
Adolescents need to experiment socially. Ever worked with teenagers? Their ups are way up and their downs are way down and they can be brutally honest in a way that adults often curb. They are figuring out relationships. They are engaged in friendships with training wheels.

Asking students to "be nice" might be great in managing liability, but it fails to reach them at their level and ultimately it fails in the purpose of education. If I want students to become honest, ethical critical thinkers, I'm not sure the model needs to be Mr. Rogers.
קורא אחד מגיב שדבריו של ספנסר עשויים לתת גושפנקה להעליב את הזולת, ומדגיש שאפשר לדבר אמת מבלי לעשות זאת בצורה מעליבה. ספנסר משיב שאין בכוונתו לעודד התנהגות מעליבה, אבל "להתנהג יפה" ו-"להתנהג בכבוד" אינם אותו הדבר. הוא מתנגד לחוסר רגישות, אבל לפעמים בשם הרגישות אנחנו מבקשים מהתלמידים לא להביע ביקרות בכלל, או פשוט לשתוק. קורא אחר מציין שבעבר הוא סבר שבעיית העקבות הדיגיטאליים הולכת ופוחתת. בעתיד גם למעבידים יהיו עקבות כאלה, ולכן המעבידים האלה יבינו שלפעמים אנחנו עושים דברים שיביכו אותנו בעתיד. אבל הוא חושש שהיום, במיוחד בגלל שוק העבודה הדי נואש, אנשי חינוך ידרבנו את התלמידים שלהם להיות "אזרחים מושלמים" שאינם חושפים שום דבר שעליו יצטערו מאוחר יותר.

אולי אין מה לדאוג ואני סתם רואה שחורות. הרי כבר ציינתי שגם לדעתי חשוב לפתח התנהגות נאותה ברשת. אבל נדמה לי שספנסר נוגע בנקודה חשובה שעליה יש טעם להתריע. קיימת סכנה ממשית שהנסיון לקדם התנהגות נאותה ברשת תוביל, למעשה, להתנהגות תפלה, נטולת רגש. נגלה שהנסיון ללמד תלמידים לא להעלות לרשת דברים שעשויים להביך אותם אי-שם בעתיד בעצם מחנך אותם לא להיות הם עצמם. וחבל.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates