משייכים את המונח bootstrapping לברון מינכהאוזן שטען שהוא הצליח לחלץ את עצמו מתוך ביצה על ידי כך שהוא הרים את עצמו באמצעות רצועות המגפיים שלו. בחינוך, ואולי במיוחד בתקשוב החינוכי, אנחנו נתקלים ברעיון הבעייתי הזה שוב ושוב. בעזרת התקשוב אנחנו יוצרים הזדמנויות למידה שאמפשרות לתלמיד לחקור ולגלות – להבנות את התובנות של עצמו. אבל פעם אחר פעם אנחנו מתאכזבים כאשר ההזדמנויות האלו אינן מנוצלות כראוי. נדמה לי שהבעיה קשורה בכך שרבים מאיתנו שעוסקים בתקשוב החינוכי מזהים את עצמנו כלומדים בעלי מכוונות עצמית. כאשר אנחנו ניצבים בפני אתגר לימודית אנחנו שמחים להתמודד איתו, ולכן די להגיש לנו הזדמנות למידה מאתגרת כדי שנתחיל לפעול. אי-לכך, אנחנו מצפים שאחרים יגיבו בצורה דומה. לא פעם הציפיה הזאת מתנפצת מול מציאות לא כל כך מלבבת – לא לכולם מניע פנימי ללמוד. אנחנו חושבים שלומדים יכולים, כמונו, "להרים את עצמם" מול אתגר לימודית. ומפני שזאת הציפיה הכמעט טבעית שלנו, איננו יודעים לגשר על הפער בין הציפיה לבין המציאות.
מדובר בבעיה שנמצאת בבסיס של כל נסיון ללמד. חלק לא קטן מהמשיכה לאינטרנט כסביבה ללמידה נובעת מכך שביכולתו של האינטרנט להקנות ללומד גישה בלתי-מוגבלת, וכמעט בלתי-אמצעית, למידע על כל נושא אפשרי. אבל מול המשיכה הזאת יש גם דחיפה – מפני שאיננו יודעים כיצד לעורר עניין, אנחנו פשוט מקווים שדחיפת הלומד לתוך ים הדעת תספיק, ואנחנו מקווים שהוא יצליח לשחות. נכון להיום הקשר בין הוראה לבין למידה לוט בערפל. איננו יודעים על אילו כפתורים ללחוץ, ולכן במקום ללמד אנחנו פשוט מקווים שהלומד, בדרך לא כל כך ברורה, ילמד.
ההרהורים האלה אינם חדשים, או מקוריים. מה שהעיר אותם (הפעם) הוא
מאמרון חדש של ג'ורג' סימנס שמסכם חלקית את הנסיון השלישי שלו ללמד קורס מקוון ופתוח עם משתתפים רבים. סימנס, אבי ה-
Connectivism, מציין שקורס מהסוג הזה מתאים ללומדים עם מידה גדולה של מכוונות עצמית (self-directed learners), אבל הוא איננו רוצה להסתפק בלומדים כאלה. הוא רואה צורך בלומדים מרושתים (network-directed learners):
While connectivism begins with the individual, it stresses the growth of connections and connectedness in learning and knowledge. Self-directed learning explains the attributes of learners who learn at their own pace and interest. Is that sufficient to describe our knowledge needs today? I don’t think so.
בקריאה ראשונה מצאתי את עצמי מהנהן בהסכמה. כמובן! הרי ברמה הבסיסית ביותר הקישורים שעליהם אנחנו מקליקים בעקבות חיפוש בגוגל משפיעים על התוצאות של החיפושים של אנשים אחרים. ואם כך, יתכן שממש אין דבר כזה "לומד עצמאי". הלמידה שלי משפיע על הלמידה של אחרים, ושלהם עלי. לאור זה, ההמשך של סימנס, המשך שבו הוא מנסה לתאר כיצד רשתות משפיעות לחיוב על הלמידה, ממש מתבקש:
To address the information and social complexity of open courses, learners need to be network-directed, not self-directed learners. Social networks serve to filter and amplify important concepts and increase the diversity of views on controversial topics. This transition is far broader than only what we’ve experienced in open courses – the need for network-centric learning and knowledge building is foundational in many careers today.
מכאן לא קשה להגיע לדברי הלל על התודעה הקולקטיבית, ה-hive mind, שהרשת לכאורה בונה. סימנס נזהר לא לעשות זאת. הוא איננו טוען שההמון תמיד חכם. לפי סימנס, רשתות מקשרות בין התמחויות – ואם אני מבין אותו נכון, יש כאן קריצה ביקורתית נוסח Garbage In – Garbage Out. אם המרכיבים של הרשת אינם איכותיים, אי אפשר לצפות שהתוצר שלה יהיה איכותי. סימנס מבחין בין השאיפה לתודעה קולקטיבית, לבין השימוש ברשת על מנת להגביר את הייחוד של כל אחד ממרכיביה:
Most importantly network-directed learning is not a “crowd sourcing” concept. Crowd sourcing involves people creating things together. Networks involve connected specialization – namely we are intelligent on our own and we amplify that intelligence when we connect to others. Connectedness – in this light – consists of increasing, not diminishing, the value of the individual.
הרוב המכריע של המשתתפים שמתמידים בקורסים הגדולים שסימנס "מלמד" הם לומדים עצמאיים. לא מטעים (אני מניח שמדובר ברוב) "נרשמים" לקורסים האלה ועוזבים אותם אחרי שהם מגלים שהם צריכים לפלס לעצמם סביבה לימודית שמתאימה להם. אני מניח שאחרים עוזבים מסיבה כמעט הפוכה – היות והם כבר פלסו לעצמם סביבה לימודית, הם אינם זקוקים לקורס כמסגרת ללמידה. לאור זה, אינני בטוח שההבחנה החדשה של סימנס מוסיפה הרבה להבנה שלנו כלפי הלמידה. הלומד מכוון-הרשת שהוא מתאר הוא אולי פיתוח חשוב של הלומד בעל המכוונות העצמית. אבל מדובר בפיתוח, לא במשהו שונה במהות. די ברור לי שעל מנת להיות לומד מכוון-רשת כפי שסימנס מתאר אותו, על הלומד קודם כל להיות לומד בעל מכוונות עצמית. ואם כך, עדיין לא התגברנו על הבעיה היסודית שאיננו יודעים לעורר מכוונות עצמית בלומד. ואם כך, אנחנו עדיין נשארים עם ה-bootstrapping.
תוויות: למידה, מכוונות עצמית, רשתיות
מעניינת ההבחנה של סימנס, סקרנת ועניינת מאוד בכתיבתך!
נשלח ע"י:
ייעוץ אירגוני | 06 יוני, 2011 13:52